נו, נו - אז זה לא כל כך נחמד, אז מה? [חדש]
אילן   יום ה', 27/09/2007 שעה 16:34
קו ישר (וקצרצר) מחבר בין הפוסט הקודם על התקשורת ובין הנוכחי. המכנה המשותף הוא עליה עיקבית ברמת ''רעש הרקע'', והצורך בפתרונות/אמצעים שיתגברו עליו, וזה ממש לא ייחודי לישראל, וכל מי שביקר בארצות זרות במהלך 2-3 העשורים האחרונים יכול לזהות בקלות את התופעה, בין אם היא יותר בולטת במדינות X Y או Z, ובין אם פחות ב-A B C.
גם בארצות כמו איטליה, צרפת וספרד, ואפילו בארה''ב ובקנדה יש עליה ב''סף הריגוש'' במיוחד אצל הצעירים, אבל גם אצל בוגרים יותר.
בהרבה מדינות יש ''הקצנה'' של הדיווח העיתונאי (יש קשר ל''הגזמה'' המילולית - כנראה שכן כפי שאטען להלן), והתרפשות - גם בשבדיה ודנמרק.

הסיפור הוא לדעתי כזה:
1. הגידול המסיבי באוכלוסיה - בעיקר עירונית - בעשורים האחרונים (ובישראל זה בולט אולי יותר מאשר במדינות אחרות).
2. חשיפה רבה יותר של אנשים (ושוב - אצל הצעירים בכלל זה יותר בולט) לכמויות אדירות של מידע וחוויות, כשבהרבה מקרים המידע/חוויות - מבחינת כמות ועוצמה - הם פשוט ''מהממים'' (במובן של OVERWHELMING ).
3. ''האצת'' ההיסטוריה - אירועים משמעותיים מתרחשים בקרצבים גדלים והולכים; התהליכים ההיסטוריים ''מכווצים'' את הזמן וההתרחשות.

שלושת המרכיבים הנ''ל מתחברים ביחד באופן שרעש הרקע הקיומי מתחזק; כמו מכונית (או אופנוע) שמאיצה; ככל שמפלס זה עולה, צריך יותר ''להתגבר'' עליו, על מנת שלא ישתיק אותנו.

קל מאד לצפות להתבטאות אנדרסטייטמנית מיפנים ואנגלים, אבל זה קצת נאיבי; יפן (כהכללה גסה) היא המדינה המקובעת והאנאלית ביותר שיכולה להיות ברמה החברתית/התנהגותית, וברור שמי שחי בצפיפות וחיכוך כל כך גדולים, בצירוף פרטיות נמוכה יאמץ מאפייני התנהגות ''מינוריים'', לפחות כל עוד הוא בשליטה. אבל כשזה יוצא משליטה (וזה יוצא, ועוד איך!!) - אתה מעדיף להיות הרחק-הרחק משם. אבל אפילו שם בקרב הדור הצעיר יש עליה ב''מפלס ההתלהבות'' היום-יומי, ובודאי ששם תמיד מחפשים את ''הדבר הגדול הבא'' (וכשזה בא - זה בענק...).
ולגבי הבריטים - תופעת האנדרסטייטמנט אופיינית לעשירון וחצי העליונים באוכלוסיה (בקושי...), מרקע סוציו-אקונומי מעל לממוצע; אצל כל השאר המצב בדיוק כמו אצלנו, למרות העור הבהיר יותר, ומזג האויר הקר יותר. כנראה שלא הסתובבתם מספיק בפאבים שכונתיים באזורים שמתחת לממוצע (ואני לא מדבר רק על אחרי משחק כדורגל שבו הפסידה או זכתה הקבוצה המקומית).
לעומת זאת, אם אתם רוצים לראות שתי מדינות ''אירופאיות'' למהדרין, שבהן גם ההגזמה וגם ההתרפשות התקשורתית די דומות למצב אצלנו, תסתכלו על ספרד ואיטליה, ובמידה מסויימת (רק קצת פחות) - צרפת (רציתי לכלול גם את יוון, אבל היא באמת יותר מדי ''ישראלית'' לדעת כולם...).
באיטליה להגיד על מישהי BELLA, זה טוב רק בערך עד גיל שבע (מצד האומר, או מצד הנאמרת...); אחרי זה כבר חובה להגיד BELISSIMA, כי במידה רבה ה-BELLA הופך להיות אמירה סתמית-עד-כדי-עלבון. גם באיטליה התעצם השימוש בתואר STUPENDO/A. בספרד גם כן העניינים דומים.
הצרפתים הם ממציאי המילה BLAZE (דגש על ההברה האחרונה) שמשמעותה - מילת גנאי למי שאינו מסוגל לראות דברים או לחוות חוויות בעוצמה מספיקה; מי שכל הזמן מתהלך וחי בתחושה ש: BEEN THERE, DONE THAT. ומי ששמע צרפתי ממוצע - גם לפני 30 שנה ויותר - מתאר מהלך במשחק פאטאנק שכונתי - יודע טוב-טוב על מה מדובר: אש ותמרות עשן - לא פחות!
על הדרון-אנריקאים אין מה להרחיב את הדיבור: הן יכולין להעביר פה שיעורי עזר בלשון נמלצת על גבול הפנטזיונריות.

אז מה היה לנו?
בשורה התחתונה: ''סדנא דארעא - חד הוא''. תהליך ה''גלובליזציה'' לא פסח לא על התקשורת ולא על השפה, ולא על התרבות (או העדרה...); אנחנו היום כמעט 7 מליארד על פני כה''א. היינו חצי מזה רק לפני כמה עשורים. בארץ זה אפילו קיצוני יותר.
דברים מתרחשים בעולם בקצב, עוצמות, היקפים ותדירות ללא תקדים (וזה נכון...), והיד עוד נטויה; מה שסבא שלי ראה וחווה במשך כל ימי חייו, אני ראיתי וחוויתי בפחות מ-‏20 שנים.
לטפול את כל האשמה על הביצה המקומית שלנו זה נאיבי, מתנשא, אליטיסטי ולא מתקרב אפילו במילימטר לצורך להתמודד (אם חפצי התמודדות אתם - אני מוכן להסתפק בלצפות מהצד בשעשוע) עם מה שעוד יבוא בעשורים הקרובים.
חוץ מזה שאתם מדברים (רובכם לפחות) כמו זקנים מלאי נוסטלגיה, למשהו שהיה וכבר לא יהיה, לטוב ולרע. ואז מה? אתם יוצאים מטווח ההשפעה (עליכם ושלכם), מאבדים קשר - מרצון או שלא מרצון - ונשארים בקוטריי-אציל-מתבשם-בעצמו.
וזרח השמש ובא השמש, וכל מה שהיה הוא שיהיה - רק הרבה יותר מהר ואינטנסיבי, מה לעשות?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010