סייגים והשגות [חדש]
ענבר מ.   יום א', 17/06/2012 שעה 21:19
ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף
בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו
כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל
בהתפרש המחנה אשר דינו
להיות שופך דם האדם ומגינו.

- לדעתי הבית מכיל יותר מאשר סתירה אחת. החל משחוק מול גדף, כלומר הומור ובדיחות מול כעס ו''מצברוח'', עבור ב''עיר נבנית'' שהיא גם ''שדה קטל'' של חורבן, וכלה בנאמר ע''י אורי קציר. זה לא משחק סכום אפס, כי במשחק כזה כל מה שהאחד מפסיד, השני מרויח, בעוד שבמלחמה מותו של האחד לא מחייב בהכרח את חייו של האחר - אלא המצב הרבה יותר מורכב, ובהקשר הזה קראתי על ''עיר היונה'' שהוא נחשב לגרוע בגלל שאלתרמן בעצם בחר לעסוק בנושא מורכב מדי אפילו עבורו.

כמו פני עיר נבנית בחשכתה והבהוביה,
בעיסוקה האץ, חופז מתג אל תג.
ליל חניה. פני טבחיה ואופיה
ועגלוניה של חברה בטרם גג,
פני הכוכב הקם והמרחב העג.

זה רק אני או שהשיר הוא קובץ של חמשירים? בכל אופן, שוב סתירות - ''חשכה'' מול ''הבהוב'' של אור, ואני בהחלט לא מבין את המשך הבית. אומר רק שבשיר הזה כמעט כל בית קשור ישירות לבית שלפניו - ''כמו פני עיר נבנית'' הוא פשוט חזרה על שורה מהבית הקודם, ודבר דומה קורה גם להבא - ''פני הכוכב הקם...'':

פני הגברים המטליאים עלי ברכיים
חולצה ונעל. פני הלץ. פני הטבח.
פני הבדיחה בצהב בהרות הקיץ
שמושבה על הארגז או על הפח,
ולקדקודה אגן רקיע מהופך.

תודה כמובן על שני אלו ועל הבית הרביעי למגיב קודם, ובכל זאת, להגיד ''כמובן'' על אגן רקיע נראה לי מיותר. אגן הוא קעור כלפי מעלה, והרקיע הוא קמור - כלומר קעור כלפי מטה - אז אין מניעה שהכוונה אכן לשמים סתם. התיאור השלם שמביא הבית הוא דמיוני, אבל זה לא מחייב שכל אחד ממרכיביו הוא כזה.

מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע,
היה נשקף פתאום מראה המלחמה
כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל,
בו חירותם של מסעות וחירומם,
בו הכלים והחוקות בעירומם,

אני לא זוכר מה הניקוד במקור, אבל פסיק יתאים לסוף הבית הזה לדעתי. הפתיחה פה לא מתקשרת לבית הקודם, אבל שני הבתים הבאים מתקשרים לבית הזה די טוב. עוד סתירה - ''חירותם'' ו''חירומם'', כלומר הכרחיותם של המסעות. אני מאמין לאורי קציר שהבית הזה מכיל התייחסות לכתובים היהודיים, אם כי אני מאמין שקיימת התייחסויות כזאת גם בבתים שונים בשיר, ולא רק בזה. בנוסף, כן קיימת כאן תגובה לבית קודם - אם קודם המחנה תואר כ''עיר'' הנותנת תחושה של יציבות ואיתנות, גם אם שדה קטל, הרי שלאור הדמדומים (או בחושך, שוב, אני לא בקיא במושגים) הנה כאן המחנה נראה ארעי ובן חלוף.

בו חישופה הפתאומי והפרוע
של הבדידות, בין הרבים והזרים,
בו הרעות, ידי אדם בצר בראוה
להיות שומרה בין איש ואיש את הקשרים
בהישרף גשרי שכירות ומסחרים.

דוקא הבית הזה נראה לי די פשוט - מוצגת עוד סתירה הגלומה במחנה צבאי, בין הבדידות, שכאן היא מודגשת נוכח המון האדם (כמו שהבדידות בערים מודרניות יותר מוחשית ונדמית חזקה יותר מאשר בכפרים נידחים, למרות שבפני עצמה בדידות היא בדידות), לבין הרעות, החברות, שגם היא נעשית מוחשית כאן יותר מאשר במקומות אחרים. הרעות מוצגת פה בפני עצמה כאירונית - או לפחות עלובה במקצת, שהרי כל תפקידה הוא לשמור על הקשר בין אנשים, כשכבר אין להם אינטרס כלכלי אלו באלו. ''בצר בראוה'' - המציאו אותה כשהיו עניים (''צרים'') בקשרים מסוגים אחרים. כך היא דעתי.

בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק
שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו
ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך
ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא
צווחת צבעיו החריפים על חלילו.

אני חושב שזאת לא התייחסות ארס-פואטית (המשורר מדבר על עצמו) במובן הרגיל של המילה, כי המשורר לא מנסה לתאר את ''מליצות הזמן'', אלא רק את המחנה הצבאי עצמו. עיקר העניין פה הוא לא באמירה על טבעה של השירה, שהיא לא יכולה לתאר את מליצות הזמן בהצלחה, אלא סתם הצהרה שהמליצות האלה (לדברי אורי קציר - קריאות העידוד והמורל) הן רדודות מדי ובנות חלוף, בעוד ששירה רצינית צריכה לעסוק בנושאים הנצחיים או הכמו-נצחיים של החיים.

על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)
ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל.
אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה
של השירה, אבל אומר בקול גדול,
בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.

ללא החציצה של הפזמון החוזר, אני חושב שברור לחלוטין (כאן אני משתמש במילה ''לטלוטין'') ש''הוא'' מתייחס לזמר הנפוץ, ש''לא דבר ערך''(!) הוא וכן ''אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה של השירה'', השירה הצרופה, והוא זול, ולא מספיק חכם בשביל להצטנע בגין זה, ודוקא זה נאמר לזכותו - כמפצה על דקויותיה, כלומר דיוקיה ו''חכמתה'' של השירה העמוקה, וכשוה להם (כשהוא בא בצירוף הקול הגדול והאומץ). לאמר שהבית הזה הוא נאום של המפקד נראה לי כעלבון לשיר, שכל כך מקפיד ליצור קישור בין בית אחד לזה שאחריו. בכל זאת ובאמת, לא אתבייש להודות בטעותי אם תוסבר לי.

ליל חניה. ליל זמר. ליל שחקים רקוע.
ליל רוב מלאכות חופזות. ליל אד מן הדוודים.
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה. ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

בניגוד לקודמי, אני דוקא חושב שכישוף מובא פה כדבר שלילי בפירוש, כי הרי כל השורה הזאת ניצבת בסתירה לבניינה של ממלכה. חוץ מזה, אבי אומר שהמילה ''מוסך'' (''מוזג'', ''מערבב'', ברמה המילונית) מתייחסת כנראה לפעולת הנסיכה, כלומר המזיגה של יין טמא, יין נסך שקודש לעבודת אלילים (אם הבנתי נכון), וזה הגיוני אם רואים את ''בניינה של ממלכה'' בהקשר המקודש שאלתרמן מייחס לה. אבל עיקר טענתי היא בדרך ההגשה של אורי קציר, שנתן לקורא להבין ש''רעות רוח'' פירושו ''רעות בין רוחות החיילים'', בעוד שהמילה ''רעות'' לפי ניקודה הרי היא רעות במובן של ''רעיה'', כמו רעיית עדרים, ובצירוף ''רעות רוח'' בכל מקרה ההתייחסות היא לביטוי המקראי (מספר קהלת) ''הבל ורעות רוח'' - שטויות ודברים בטלים. קריאה לא מושכלת של המאמר עלולה לפרש את הדברים אחרת. לבסוף, אם ''כישוף'' מיוחס לעבודת אלילים, ''עבודה זרה'', טבעי להבין שאכן מדובר כאן על כישוף במשמעות המסורתית השלילית של המילה. הסתירה ''ליל חניה - ליל נדודים'' משתבצת פה בטבעיות, גם אם הנדודים כאן הם אכן נדודי שינה, כמאמר אורי קציר.

עת מלחמה. גם צלם הדברים האלה
היה צלמה. לקול זמרת פזמון תועה
עוד ימשכו המה, כמו נימה מחלב,
נפשו של דור, גם בשדה זרועה
לזכור, לא רק לרע, ימי רעה.

אני מסכים עם דעתו של אורי קציר לגבי בית זה, בסך הכל. אלתרמן מכנה את המלחמה ''ימי רעה'', אבל טורח הרבה להעביר את תחושת ''נוראותה'' ועוצמתה של המלחמה בעיניו, כלומר שברור שהוא לא רואה בה רק דברים רעים (בבחינת ''רע הכרחי'') אלא גם יופי וקסם רב. אמנם, יכול להיות שהוא מתייחס כאן למלחמות העולם שנזכרות בקרב הציבור בחשש ובתיעוב, ואומר שמלחמת העצמאות לא תהיה כזאת, ושאותה יזכרו על הרע אבל גם על הטוב, אחרי שתיגמר מזמן.

גם זה נשלב במלחמה. כל זה גם יחד
כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל
ומשחרים. כל זה מתל ומגדות נחל
יהיה עולה ביעף ושב נקטע בילל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל.

בעצם אין לי כל כך מה להוסיף לאורי קציר על הבית הזה. אני לא בטוח כמה עוצמה היתה אמורה להיות לשורה במקור, שהרי ''חופז מתג אל תג'', ''אבחת אביב'' ופה ושם יש בטח עוד דוגמות, הן פעולות מהירות ולא כל כך ''נוגות'' או ''רומנטיות'' במהותן. הרבה מהעוצמה באה מהלחן. מעבר לזה, אולי מותר לי לשער ש''גם זה נשלב במלחמה'' אומר שהעתיד אחרי המלחמה ואחריתה - ''השדה הזרועה'' - הם חלק בלתי נפרד ממנה עצמה.

ותודה לאורי, על מאמר לקוי ועם זאת מאיר עיניים וכתוב היטב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה עוד אפשר לבקש? [חדש]
מיכאל   יום ו', 28/09/2012 שעה 1:31
בתגובה לענבר מ.
אז מה היה לנו?
שיר עמוק ומטלטל של אלתרמן,
לחן לא פחות מגאוני של רוזנבלום, המלחין הישראלי המוכשר ביותר לדעתי,
ביצוע מבריק - עם או בלי ה''טעות'',
מאמר מחכים ומנומק של אורי,
דיון אינטיליגנטי על פני מספק שנים,
ולסיום (זמני, אני מקווה), מאמר נוסף - של ענבר - גם הוא מעמיק ומחכים...
תודה רבה!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010