אורח לרגע, רואה כל פגע [חדש]
אלכסנדר מאן   שבת, 15/04/2006 שעה 3:44 אתר אישי
אורי שלום,

כולי תקווה שהצלחת לחגוג סדר פסח כהלכתו, וכי מאכליך חוממו באופן נאות, שכן כפי שהצבא צועד על קיבתו, צועד עמישראל על מקרוגלו.

מספר הערות לסיפור זה, ברשותך:

--- מהתרשמותי הכללית בביקורים שונים בארץ, הרי שמערך ההבנה וההתייחסות בין אנשים בישראל מבוסס במידה רבה על 'הסתחבקות', כפי שאני מכנה זאת (ומכאן ישראל כ'דמוקרטיה מסתחבקת'), שפירושו הרגשה כללית של פאמילריות חברתית המאפשרת החטאה בדברים הקטנים, אם במזיד ואם בשוגג. פירושו של דבר הוא שרמת הניכור האפקטיבית בין האנשים בכל האמור לביצוע פעילות של מה בכך, נמוכה מאוד, אם כלל קיימת. דבר זה מביא לבזבוזי אנרגיה אדירים על בירורים אינסופיים בטלפון סלולארי, שבישראל משמש כמכשיר השהייה לכל דבר: השהיית פגישה, השהיית לקיחת מכשיר שהובטח לך שהוא כבר מתוקן, השהיית תשובה סופית ומחייבת, ועוד.
אני משער כי הסיפור שהבאת כאן חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים בישראל מדי יום, שכן גשטאלט התנהגות זו השריש עצמו עמוק בארץ, אולי כחלק של מערך מגננה של חברה המצוייה תמידית במצור, שם תכונות מסוג זה יכולות גם להתגבר על חרדות על ידי יצירה בלתי מודעת של מצבים המביאים למלל רב, במקומות בהם יש להתנהג באופן פונקציונאלי.

--- הדבר היחידי בו אני נוהג במו''מ עם כל גורם ישראלי מכל סוג שהוא, גם בחו''ל, הוא לקחת פתק/קבלה רשמיים שחור על גבי לבן, אשר בו רשומה איזה התחייבות. ללא פתק מסוג זה, הנסיון מוכיח שאין טעם לעשות שום עסק, שכן סמוך-הגדול וסמוך-הקטן לא מתפקדים במודרנה הנוכחית. מה שהיה פעם בחזקת משובת נעורים של מדינה מתבגרת ושובבה כתעלת בלאומילך, נראה לעיתים כחלום בלהות אורווליאני בנסיבות מסויימות.
יש לי מספר תיאוריות שפיתחתי עם השנים לשאלה ''מדוע בתחומים מסויימים מדינת ישראל אינה מתפקדת ביעילות'', אולם מאחר ואני גר בחו''ל זנחתי את העניין. אולי פעם אעלה על הכתב כמה מהרהורי היותר נוגים. מה שכן, היה איזה בלוגר בשם רונן, כמדומני, שהעלה פעם סיפור מדהים עם הנחת יסוד שענתה על כמה דברים שהיו חסרים לי בפאזל: לתיאוריה שלו קראו ''המחיר האחרון'' או משהו בסגנון, ואני קראתי לה ''תיאוריית המחיר האחרון''. ההיקש שלו היה מבריק: בישראל אין מחיר אחרון לשום דבר, בעצם לכלום, ואתה יכול להתמקח על כל דבר עד הסוף, להוריד מחירים, להוסיף תנאים או צ'ופרים, וזאת באופן שתנורו של עכנאי מהמדרש יראה כמשחק ילדים לעומת כל השקלא והטריא שניתן לעשות בישראל, במיוחד עם כל נציג מכירות אפשרי.

הרשה נא לי להביא סיפור של pendant מאחד מביקוריי בארץ בחג המולד של שנת 93; המכונית השכורה בה נסענו, סירבה להתניעה עצמה, וכך לא יכולנו לחזור לבית המלון לאחר ביקור אצל ייקה קשיש במושבה הגרמנית בירושלים. השעה היתה שעת חצות, הטמפרטורה היתה קרה, וגשם זלעפות ירושלמי ניתח אל כל עבר בתוך חושך קודר. מאחר ואיננו עשויים מסוכר כדברי הפתגם הצפון-גרמני, יצאנו בכל זאת אל הרכב עם הקשיש במכוניתו (חנינו ליד בית המצורעים בעליייה לתיאטרון ירושלים), על מנת לנסות ולהדליק את הרכב באמצעות קאבלים. הרכב סירב להידלק, וכך לאחר ששבנו לביתו של הקשיש פניתי למוקד חברת ההשכרה בבקשה לעזרה. המוקדנית אמרה לי שהם צריכים לשלוח טכנאי תורן מאיזור אחר לגמרי, היינו משדה התעופה בן גוריון, ושבכל מקרה לא יוכלו לספק לי רכב חליפי לפני שיבדקו מה לא בסדר עם הרכב הנוכחי. נו טוף, לאחר שקיבלתי מספר טלפון של טכנאי שירות תורן, התברר לי שהערתי אותו מהשינה, ולאחר שהתפכח מעט ממצבו שאל אותי בשיא הרצינות:

''לא חבל שאני עכשיו אצא בגשם ובקור ואגיע למכונית? אולי נדחה את זה למחר בבוקר? אני מתכוון, אולי תיקח מונית חזרה למלון?''

זהו, יותר אין לי מה לומר. לא הרמתי את קולי, שכן אינני נוהג לעשות זאת. ייתכן שאם הייתי פותח במספר אזהרות ורמזים קוהורטטיביים (= מרמזי איום) כבמקרה שלך, הייתי משיג יותר (ע''ע ''תיאוריית המחיר האחרון''), אך אני, מה לעשות, גר באירופה, לטוב ולרע.

--- נקודה אחרונה זו מחזירה אותי אל הנקודה שהמגיב/ה הראשון/נה העלה/תה, היינו בקשר לתרבות השיח המתקיימת בישראל. ובכן, אני בהחלט מבין את תיסכולך ואת כל מה שקשור בכך, וייתכן שאין שום אפשרות אחרת לגמור את היום באופן נורמאלי בישראל מבלי להסתכסך ולאיים על כמה וכמה אנשים, אולם אני הייתי נמנע מלהרים את קולי בסיטואציה זו, גם כיום. הדבר היחידי שבו הייתי מלכתחילה לסדר זה קבלת מכשיר אחר באופן זמני, לצד פתק שמורה בדיוק על תאריך בו המכשיר יוחזר לתיקון. על כך הייתי עומד, במידה ולחברה נתונה יש שירות לקוחות, שפירושו שהם מחוייבים לכך. דומה כי העקרון של ''קטן אמונה – יחיה'' ממשיך להיות יפה במחוזות החלב-והדבש, וכפי שאני מכיר את עצמי לא הייתי מאמין מראש על הבטחה מעורפלת לקבלת המכשיר חזרה כשהוא מתוקן, ללא התחייבות בכתב.

ולסיכום, מה אפשר ללמוד מכל הסיפור שהבאת, או מהסיפור האחד שסיפרתי?

לצערי כלום, פשוט כלום. מה שהיה הוא שיהיה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורח לרגע, רואה כל פגע [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/04/2006 שעה 8:50
בתגובה לאלכסנדר מאן
צר לי, אלכס, אבל קשה לי להבין התנהגות שבה אין התחייבות למכשיר חליפי ואז דווקא מספרים לי שהיא קיימת ולאחר שאני מבקש להפגיש אותי עימו מודיעים לי שעלי לנסוע מרחק גדול במיוחד לשם כך או שגם הוא יינתן לי אחרי החג. עובדתית, לולא נתתי להבין שהנושא מכעיס אותי מאוד וגורם לי עוגמת נפש בלתי צפויה (שהרי מלכתחילה היה השירות אדיב וההבטחה לתיקון מהיר ניתנה כמעט מייד) הייתי ממתין למכשיר הזה שיחזור מתיקון עוד כבשועיים-שלושה.

אי מודה שהדבר אינו קורה לי לעתים קרובות. מצד שני, לא בכל יום אני נתקל בהתנהגות כל כך לא מקצועית ובלתי החלטית. כאמור, זה אינו שרות לקוחות - זה פשוט זלזול באינטליגנציה של הלקוח.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורח לרגע, רואה כל פגע [חדש]
אלכסנדר מאן   שבת, 15/04/2006 שעה 12:20
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
הבט, ייתכן שהסיטואציה בה אנשים צועקים ומתלהמים אחד כלפי השני בישראל, היא דבר טבעי מאין כמוהו, ממש כמו המצב שבו חברה מבטיחה דבר אחד, ו'שוכחת' את זה בהמשך. זוהי גם הנקודה המעניינת בכל הסיפור שהבאת, שכן המדובר ברמת פידבק מסויימת בין יחס האוקטבה בקולך, לבין אלה המתקדמים כל פעם צעד לעברך, כאילו ייחלו ותיכננו מראש עם צעקות מסוג זה.

מה שאני מציע לך בשרשור תגובות זה, הוא לא להכביר מילים לכיוונך ''עד כמה אתה צודק''; זה ברור מעל לכל ספק. מה שמעניין בסיפור הזה, עוד פעם, זה הרזוננט המדוייק בין רמת הצעקה לנכונות למילוי דבר שהוא כביכול מובן מאליו, שזה דבר פשוט מדהים באוזן מערב אירופאית.

עכשיו צא וחשוב: זה קרה לך, אדם בעל עמדה ומעמד בישראל, אדגם שלא ניתן לסובבו באצבע. לצורך התרגיל האינטלקטואלי חשוב נא לרגע על אלפי האנשים האחרים, אשר כן 'אוכלים' אותה באופן כזה בכל האמור למתן וקבלת שירות, שאמור להיות מובן מאליו. זה בעצם הדבר המעניין בסיפור זה, שהוא הנכונות ללכת על הסף, ללא שום גבול אפשרי.

מעבר לבעיותיה האובייקטיביות של ישראל עם הגורמים הסובבים אותה, הרי שהשילוב בין ''תיאוריית המחיר האחרון'' והיות במצב של ''ללא גבול'' הוא הקרקטריסטיקה היותר מדוייקת של ישראל מודל 2006.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורח לרגע, רואה כל פגע [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/04/2006 שעה 13:46
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
אתה נוגע בנקודה נכונה. הבעייה היא שאני מניח שמרבית האנשים הגיעו כבר למסקנה שטיב השירות שיקבלו הוא נגזרת של כמות הדציבלים שיפיקו מגרונם. אבל זה לא רק הדציבל, אלא גם התפיסה שאין צורך לשרת את הלקוח מעבר למינימום מסוים וכל שירות שהוא מעבר לכך אינו נושא בחובו תועלת ממשית לנותן השירות . ולכן, אין גם סיבה לטרוח.

אגב, בניגוד למשתמע מטענתך, אינני בדיוק אדם מפורסם בישראל. אבל אני מניח שלו זה היה המצב, השירות שהייתי מקבל היה שונה בתכלית. כי זה מה שקורה כאן היום: שוטרים טרחו ורדפו אחרי גבנה שברח במכוניתה המפוארת של דוגמנית לשעבר וח''כית בעבר הקרוב משום שהיא פרסונה גראטה; אבל לו היה הגנב נמלט בפורד אסקורט פשוטה מראשית שנות התשעים השייכת לפלוני אלמוני, סביר להניח שידידנו בעל הרכב היה נשלח היישר אל משרדי חברת הביטוח, ללא התעסקות ''מיותרת'' של המשטרה בסתם עמך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורח לרגע, רואה כל פגע [חדש]
אלכסנדר מאן   שבת, 15/04/2006 שעה 15:10
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
הבעייה היא, אם כך, שאנשים בישראל מראש מדברים בטון ובדרך ארץ שנועדים להבהיר מראש, ש'כדאי' לפלוני במחלקת שירות למלא אחר הוראה מובנת מאליה, ומכאן ההתפרצויות השונות שניתקלים בהם על כל צעד ושעל, שכן אם לא כן – תצא 'פראייר'. דבר זה מוביל בהכרח למעין מסקנת-ביניים כללית, לפיה ההתנהגות האינפנטילית (במובן המקובל של מינוח זה) היא הדבר היחידי ה'נכון' לביצוע בארץ לשם השגת דבר, שכן אם לא כן, ייטרפו לך החלקים היותר רכים בגופך.

מהי התנהגות אינפנטילית בהקשר זה?

עקרונית, מספיק ללכת לכל גן ילדים מתוק מסביב לפינה, כדי להיווכח בכך: הילדים מביעים עצמם באופן ווקאלי מוגבר, ומשתמשים בטכניקות שלעיתים ניתן להעיר להם על כך, בבחינת ''אסור'', או ''לא יפה'' וכ'. כאן גם מצוי ההבדל בין חברה שאוחזת בנורמה התנהגותית מסוג זה, לבין ילדים תמימים: בעוד שאצל הילד הדבר נעשה מתוך חוסר בשלות ומצב של אי מודעות כללית, הרי האדם המבוגר הנוקט בגישה אינפנטילית מכוונת גורם לזילות היחסים בין פרטים בחברה נתונה.

אתה בוודאי זוכר את התרשמותיך מביקורך בכנסיית הדורמיציון בחג המולד האחרון, והדברים שכתבת בנדון; האמת היא שאני רואה קו ברור של התנהגות מסויימת בין אירועי המיסה לתשובות הפאתטיות-מתחמקות שקיבלת במכשיר-ההשהייה שלך, היינו בסלולארי. בשני המקרים ישנה מעבר לחוסר הריכוז הכללי [1] איזו התנהגות של פריקת עול ילדותית, שבמקורה היא נרקסיסטית במיוחד. אין דין ואין דיין, ובאופן דלוזורי האדם המקפיד על הכללים נתפש כטרדן-סידרתי, או כתמוה במיוחד: כך זה היה עם ה'דרישה' שהנזירים יכניסו אנשים לפני שעת הכניסה שקבעו לעצמם או הדרישה לעמידה בכללי הטקס במובן המינימאלי של העניין – וכך גם ההתייחסות אליך בבואך לבקש את הדבר המובן מאליו, שהוא עמידה במילה ובלוח הזמנים.

זוהי גם הסיבה לשימוש בשפה הקומפרטיבית והסופרלטיבית בישראל, שנועדה להלך אימים ו/או לרמוז שאתה נהנה מהצד המרוח של הפרוסה: כך מתגלה כל דבר שני כ'מדהים', 'אחלה', או 'חבל-על-הזמן', כולל תארי לוואי שמדגישים את היותך או היות הקליקה שאתה נמנה עליה בטופ מסויים, על פי רוב במעין דרך-אגב. הצד האחר של תופעה זו הוא כמובן המאבק הווקאלי-דציבאלי שתיארת.

התנהגות זו תמשיך להתקיים, ללא שום ספק, ועל כן אני טוען שכתבתך זו אינה אלא בבחינת קול קורא במדבר.

____________________________________________________

[1] לשיטתי, ריבוי תאונות הדרכים בישראל נובע מחוסר ריכוז לצד התנהגות אינפנטילית על הכביש, ולאו דווקא מהירות גבוהה, לדוגמה. ראה גם http://mann.blog.lab.co.il/story?id=73 .
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010