זה שינוי טוטאלי של שיטת הבחירות [חדש]
ערן עסיס   יום ו', 31/03/2006 שעה 14:50
זה יכול להיות פתרון לא רע לבעיית הפריימריז. מה גם שבמפלגות קטנות (מרצ, איחוד לאומי וכו') שעד היום הציבור נמנע מלהשפיע על הרכבן - תינתן הזדמנות לבחירה מושכלת. אני מצטרף לטוענים שיש לאפשר יותר מהצבעה אחת. גם לי נדמה שהאיזון הראוי הוא הצבעה עד שלושה מועמדים (אולי ארבעה). חשוב להדגיש שזה 'עד' מספר מסוים - מי שמצביע פחות ניתן למועמדיו משקל רב יותר (הצבעה על ארבעה מועמדים תקנה 'רבע השפעה' לכל אחד מהם, לשלושה 'שליש השפעה' וכן הלאה). זהו תמריץ לבוחר שלא לקיים דילים. ייתכן אפילו שהתמריץ כזה יכול לבטל את הצורך במגבלה - אפשר להצביע גם לעשרה מועמדים, ומי שמעוניין להשפיע יותר - יצביע לפחות.

העניין הוא שהשיטה הזו משנה לגמרי את שיטת הבחירות בישראל. הבחירות יהפכו להיות אישיות מאוד. זוהי אמנם מגמה קיימת כיום, והשיטה הזו תחזק אותה - אבל כלל לא דנת בשאלה אם זה רצוי. נדמה לי שבשיטה כזו ידעו נבחרי הציבור המפורסמים שכוחם בדמותם ולאו דווקא במפלגתם. הם ירבו לעבור ממפלגה למפלגה.

בעיני, זה קצת 'כוכב נולד'. אנשים יצביעו 'ביבי' לא בגלל המדיניות שלו אלא בגלל המראה, האופי, הסטייל, הסגנון שהוא משדר וכו'. לאנשים לא יהיה ממש אכפת באיזו מפלגה נמצא מתן וילנאי, ורק יהיה להם חשוב להכניס אותו לכנסת. זה מחליש את כוחן של המפלגות בכלל, כי הן יודעות שהן תלויות בחבריהן. השיטה תמעיט את השימוש במשמעת סיעתית, כי המפלגות לא ירצו לאבד חברים. לבסוף, אהוד אולמרט ירכיב קואליציה עם חברי הכנסת שתומכים במדיניות שלו בכלל. בסיטואציה הנוכחית למשל, הוא היה מפרק את מפלגת העבודה, לוקח את מרבית חבריה הוותיקים ללא עמיר פרץ שלי יחימוביץ', וברוורמן, ומשאיר אותה קפיטליסטית כבעבר.

בקיצור, לא יעבור זמן רב והבחירות יהפכו לאישיות לגמרי. בעיני זה לא כל כך מוצא חן, אבל נדמה לי שלפי הכיוון שאליו נושבות הרוחות המגמה הזו בעצמה היא בלתי נמנעת (המפלגות מחפשות כוכבים, גנרלים, כאלה שמצטלמים טוב וכו'). אם דיננו לקיים בחירות אישיות - עדיף בצורה הזאת. בינתיים, כל עוד השיטה יוצרת מתח דראסטי מדי, אני מעדיף את המפלגות.

ייתכן שהפתרון שהועלה כאן - לקיים פריימריס כאלה לפני הבחירות הכלליות, כשאפשר להצביע רק בשביל מפלגה אחת - הוא הרצוי בהקשר זה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זה שינוי טוטאלי של שיטת הבחירות [חדש]
אורי קציר   יום א', 02/04/2006 שעה 23:19
בתגובה לערן עסיס
אתר אישי
לא מסכים איתך, ערן. הבחירות תהיינה מפלגתיות יותר - וגם אישיות יותר. הן תהיינה מפלגתיות יותר משום שתתבטל האפשרות להצביע בפריימריז של מפלגה א' ולתמוך בבחירות הכלליות במפלגה ב'. הצבעות כאלה יוחסו בעבר לתומכי פייגלין, למשל, שהתפקדו למענו לליכוד אבל בפועל כנראה ששלשלו לקלפי פתקים אחרים לחלוטין. כאשר אתה יכול להצביע עבור רשימה ועבור מועמדיה בעת ובעונה אחת אתה משפיע הרבה יותר על המתרחש במפלגה גופא.

ההצעה הזו גם מבטלת את האפשרות להצביע עבור בלוק של מועמדים. לא עוד רשימות של מועמדים העוברות מילד ליד בלוויית שלמונים, הבטחות ואיומים. מעתה והלאה ישלשל הבוחר פתק אחד בלבד. בפתק זו הוא יוכל לבחור, למשל, אדם ראוי כמו הסופר אלי עמיר (שהתמודד בפריימריז של העבודה) במקום עסקן דרגה ט' שמתמודד אף הוא ושעיקר יתרונות בקשריו המפלגתיים הענפים.

טענת כי ''לאנשים לא יהיה ממש אכפת באיזו מפלגה נמצא מתן וילנאי, ורק יהיה להם חשוב להכניס אותו לכנסת''. מתן וילנאי בעניין זה הוא רק משל, אבל הכוונה ברורה לכולנו. נו, ערן, ומה קורה היום? אתה משוכנע באמת ובתמים שאישיות פופולרית מתפקדת תמיד למפלגה שאחר רעיונותיה היא נוהה באמת ובתמים? שאין בדיקות מקדימות באשר לסיכויי ההתקדמות הפוליטיים במפלגה כזו או אחרת בעתיד? ודאי שיש. תמיד. ובעקבות זאת גם משתנות הצבעות המתפקדים.

אבל אני מעדיף את האפשרות להצביע עבור אדם ספציפי במסגרת הצבעה למפלגה ספציפית מאשר לאבד את יכול ההשפעה על הרשימה בכלל. במרצ, למשל, היה בשנים האחרונות בדיוק שינוי בולט אחד: יוסי ביילין החליף את יוסי שריד בהנהגה. הבאים אחריו ברשימה - רן כהן, זהבה גלאון, חיים אורון, אבשלום וילן - לא השתנו כהוא זה. יתכן שמדובר בח''כים מעולים (וחלקם אכן כאלה), אבל סביר להניח שבוחר מרצ ממוצע היה רוצה לראות גיוון רציני יותר בהנהגת המפלגה המועדפת עליו. אלא שנגזר עליו להסכים בשתיקה (או שלא) עם בחירת גוף מצומצם יחסית, שיחסי הכוחות בו קבועים ובלתי משתנים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010