אבק של ''הפוסל במומו הוא פוסל'' [חדש]
ערן עסיס   יום ה', 23/03/2006 שעה 18:31
אורי, צר לי על חוסר ההסכמה הגורף שחשתי בקריאה לאורך המאמר כולו. תגובתי כאן באה דווקא מתוך הערכה אליך, ומתוך צפייה לניתוח רציני יותר ועדין יותר.

האם יש קשר בין המאמר של פרופ' זוהר לבין ההתנתקות? קראתי את הדברים, והרגשתי דמיון מפתיע לטיעונים הפוליטי-מיסטיים שנשמעים מעת לעת על המתרחש: הכל קורה לנו בגלל ההתנתקות. 'מאמר הפילגש' אכן מצביע על בעיה בציבור הדתי, וגם ההתנתקות יצרה משבר בציבור הדתי. האם יש קשר ביניהם?

המאמר של צבי זוהר (לצערי, עוד לא קראתי) מציע לאפשר בגדרים הלכתיים קיום יחסי מין לפני הנישואין. הוא פונה אל אותם המכונים בעגת הדתיים 'חפיפניקים'. אלו הם בחורים שלאורך ימי בחרותם הקלו עם עצמם בקיום האדוק של הוראות הרבנים, ונטו שלא לדקדק בקלה כבחמורה. כשבגרו אלו, החפיפניקים, ועמדו מול 'איסור נגיעה' - האיסור לגעת באישה שלא במסגרת הנישואין - החלו מתלבטים. אחדים שמרו על האיסור, אחרים חטאו פה ושם וחשו אשמה על כך, והיתר החליטו למנהג המיני, והתנערו מן ההלכה הקשה הזו.

הפרופ' מציע למתלבטים להתייחס אל העניין כהיתר ולא כאיסור. למיטב ידיעתי, הסוגיה אכן שנויה במחלוקת בקרב חכמי ההלכה, וישנם צדדים להקל ולהחמיר. מטבעה של ההלכה, לשאלות כאלו אין הכרעה כתובה וחד משמעית של ''כן'' או ''לא''. גם אם המקורות בעניין היו חותכים יותר וחד משמעיים יותר לאחד הצדדים, הרי שהעמימות ההלכתית של ''השורה התחתונה'' הייתה נשמרת. טבעה הקהילתי של ההלכה זוקק את ההכרעות ההלכתיות לרוחה של הקהילה, וההכרעות ניתנות תמיד כלפי שאלה, ולא באופן תיאורטי.

בעניין זה למשל, ישנן דעות בהלכה (הקדומה) לכאן ולכאן, והנוהג בהלכה (המאוחרת) הוא לאסור. הטענה שניתן להתיר את הסדר הפילגש היא כפי הנראה נכונה לפי חלק מהדעות בהלכה הקדומה. התשובה התיאורטית, שהסדר הפילגש הוא מותר היא כנראה נכונה. אך האם ניתן לאמץ דעות אלו הלכה למעשה? במנהגה של הלכה, שאלות אלו מקבלות מענה מתוך סמכותם של רבנים. לא יבוא רב צעיר ויכריע בסוגיה כה מהותית, אלא יתייעץ עם רבו הסמכותי יותר, והפסק יינתן משמו. במקרים כאלו, כש''יש צדדים להתיר'' נוהגים הרבנים להתאמץ ולפסוק להיתר כאשר הם רואים צורך בכך. זוהי אחריותם כרבנים. הרבנים דהיום, כפי הנראה, לא רואים צורך בדבר. גם אם היו שוקלים את הצדדים להיתר ולאיסור ומגיעים למסקנתו של פרופ' זוהר, שניתן להתיר, הם לא היו עושים זאת - משיקולי מדיניות בלבד.

על שיקול המדיניות הזה באה מחלוקתו של פרופ' זוהר, והוא טוען שלא רק שהדבר יכול להיות, תיאורטית, מותר - על הרבנים להתיר אותו בפועל. מבחינת שיקול המדיניות, זוהי מחלוקת מעניינת. בעניין זה מעניין יהיה לשמוע את עמדתם של רבני הציונות הדתית - לא זו של הנמנים על זרם החרד''ל, שיחלקו ממילא על שיקוליו של זוהר, אלא של המתונים שבה. דבריו של זוהר מצביעים על מצוקה קיימת בציבור הדתי, וייתכן שלרבנים הערים למצוקות הללו תהייה עמדה מורכבת או עדינה יותר.

הלכה למעשה, המאמר לא עורר הדים כה רבים כפי שפורסם במעריב, לפחות לא כפי שזה מצטייר בחברה הדתית כעת. איש עדיין איננו סר למרותו של פרופ' זוהר בענייני מצוות הדת, וגם הקלים שבחפיפניקים עדיין רואים ברבנים את הסמכות בשאלות אלו. ובכל זאת, יש כאן משהו. מתעוררת כאן המודעות לכך שיכולה להיות סמכות אחרת, שאיננה רבנית, שעוסקת בהלכה באופן מעורר כבוד ו(אולי גם)מעורר הזדהות. האם זהו פתח להיווצרותה של סמכות דתית אחרת, שאינה רבנית? האם אכן היא תתפתח? גם אם כן, זהו עניין לתהליך ארוך. מאמר זה אינו אלא עצה מלומדת ולא ביטוי הלכתי מעשי, שאי מישהו נוהג לפיו.

עד כאן לגבי המאמר של זוהר. האם יש קשר בינו לבין הסתגרנות של הציונות הדתית?

ראשית, אבקש לחלוק על ההכללות הנטועות במאמר. לא כל הציונים הדתיים מצייתים באופן חד לרבנים, לא כל הרבנים מלמדים בישיבות, לא כל הישיבות מצויות מעבר לקו הירוק, ולא כל הישיבות המצויות מעבר לקו הירוק מסתגרות ומסרבות להאזין לטיעוני הזולת. בה במידה, לא כל הציונים הדתיים מאמצים ללא סייג את משנתו של הרב צבי יהודה קוק, ולא כל המצייתים ללא סייג למשנתו של הרב צבי יהודה קוק רואים בגאולה תהליך לינארי מבחינה מתימטית, ולא כל הוראים בגאולה תהליך לינארי מוציאים את המדינה מן המשוואה. אם אנקוט את השערתי באחוזים, הרי שהמקיימים את קצוות התיאור מהווים פחות מאחוז אחד מן הציבור הדתי לאומי.

עם זאת, יש משהו בדבריו של אורי. נקודת הקיצון הזה, יחד עם קרובותיה הפחות קיצוניות - מצביעה על מגמה של הסתגרות והתחרד''לות. ישיבות רבות מאמצות באופן עקרוני את העמדה ה''קוקניקית'', וגם אם בני הישיבות אינם מודעים לכך - הם עומדים לקראת שבר אידאולוגי משמעותי.

צריך לזכור, עם זאת, שבני הישיבות עדיין מתגייסים לצה''ל, ואף במוטיבציה רבה וללא סייג. כפי ששמעתי אני מכמה מדבקי העמדות הניציות יותר במחנה הדתי, ''צריך להפריד בין המדינה לבין הממשלה''. הממשלה, לשיטה זו, נוקטת במדיניות טועה וכואבת, ואילו המדינה היא הכלי ההכרחי לקידום תהליך הגאולה. כמעט ולא שמעתי תיאורים של הגאולה כתהליך לינארי, ורבים מדברים על עליות וירידות. גם המשיחיים ביותר יודעים לצטט ''בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא'' - בעקבי (תקופת) המשיח החוצפה תעלה. הביטויים של כפירה במדינה ושל שאיפה לאי גיוס הם מזעריים, ואינם מקבלים מקום של ממש בזרם המרכזי. אזכיר בהקשר זה את הרב שלמה אבינר, מתנגד חריף להתנתקות שהיה לגורם ממתן, וקרא שלא לסרב פקודה.

בנוסף, חשוב עד מאוד לציין כי אין זו המגמה היחידה בציבור הדתי לאומי. רבנים מתונים מוכרים, כמו הרב יובל שרלו, הרב מוטי אלון והרב יעקב אריאל, מובילים מהלך של שינוי האג'נדה הציבורית של הדתיים-לאומיים לכיוון של צדק חברתי. ראוי לציין לעניין זה את 'התו החברתי', תעודת כשרות לבעלי עסקים המפעילים את עסקיהם ברגישות לעובדים ולחברה בכלל. מעטים יאמרו זאת בקול רם, אך יש בכך מעין שינוי כיוון של מגמת העיסוק המרכזי. במקום להתרכז בארץ ישראל ובגבולותיה פונים לעסוק בחברה ובלכידותה הפנימית.

הקשר בין מאמרו של צבי זוהר לבין המגמות הללו הוא קלוש ביותר. ניתן לראותו רק דרך המשקפת המכלילה שהצעת לפנינו במאמר. רק אם 'כל' הדתיים עושים 'רק' מה שהרבנים אומרים - אז זוהי אותה בעיה.

בעיני, המאמר הזה מסוכן אך במעט מן התופעה שעליה הוא מצביע. בעוד הוא מאשים את הציונות הדתית בדמוניזציה, נוהג הוא באותו כלי כשהוא מתייחס ל''צד''ליסטיים'' כגוף צפיד ואחיד, שאין לו אלא הוראות רבנים פנאטיים, שמעלימים היתרי פילגש וקוראים לסירוב פקודה ולהתעלמות מן המדינה. אינני מאשים אותך, אורי, בדמוניזציה לשמה, שכן למיטב היכרותי איתך אין שאיפתך למצב את עצמך כטוב מוחלט. ואולם המאמר פועל בצורה דומה בדרך שבה הוא מתייחס לצד ''האחר''.

אני גדלתי כמעט כל ימי בגוש קטיף (עד שהוחרב) והכרתי את הציבור הדתי לאומי על צדדיו הניציים יותר, באיזור זה. ומן העבר השני למדתי בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע, המשקפת את הפן הפלורליסטי-מודרניסטי ביותר בעולם הישיבות. לא תהיה זו התרברבות לומר שאני מכיר את הציבור הדתי על מרבית גווניו. אני מכיר את התופעה שעליה אתה מדבר, והיא תופעה שולית וזניחה. הדמויות הקיצוניות שאיתן הצלחת לזהות את המגמה הזו - הרב לבנון ויהושפט תור - רק מעידות על הזניחות הזו. הרוב המוחלט מתנער מן התופעה הזו.

ההכללה שאתה מתאר במאמר יוצרת בעצמה דמוניזציה. אני מניח שגם אבי שגיא וידידיה שטרן יוכלו להסכים איתי בעניין הזה. אמירות כגון אלו מעוררות בי חלחלה - ''כמו קנאי מצדה הם מסתגרים בישיבותיהם ובהתנחלויותיהם ומדמים את עצמם לדמויות המופת מהעבר... חלק מרבניהם אף קורא בגלוי להתעמת עם המדינה, למשל באמצעות סירוב פקודה המוני''. זהו ניתוח סוציולוגי-היסטורי ברמת עיתון שבועי, לא מעבר לכך.

אם ברצונך לפתח דיון רציונלי ומעמיק בעניין, כדאי להגיע לשיעורו השבועי של הרב טאו (ראש ישיבת מרכז הרב, על שם הרב קוק), בעניין החיים האמוניים לאחר ההתנתקות. אפילו שם, בהראד-קור של הגישה הניצית, קשה להאמין שתמצא תומכים לגישה הדמונית שציירת כאן. כדאי גם להאזין לשיחותיו של הרב מוטי אלון. ואין ספק שביקור בסניף ''בני עקיבא'' ממוצע באחת הערים הגדולות יספק לך תובנות סוציולוגיות עדינות יותר. העולם הדתי לא נגמר אצל תור ולבנון.

ייתכן שיש אנשים בציבור הדתי לאומי שתומכים כל אחד בחלק מן ההיבטים שציירת כאן. סביר להניח שישנה מגמה מתחזקת של הסתגרות והתחרדות. אך ההכללות וההפשטות שבדבריך הם מסוכנים ופוגעניים. לא כל המסתגר מתחרד, ולא כל המתחרד שונא את המדינה.

אשמח לתגובה, ואף אם נזעמת כשלי
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אבק של ''הפוסל במומו הוא פוסל'' [חדש]
אורי קציר   יום ו', 24/03/2006 שעה 0:27
בתגובה לערן עסיס
אתר אישי
תשובה מנומקת וראויה, ערן. תודה על תשומת הלב ועל הזמן שהקדשת להכנתה. לפני שאשיב, ברצוני להקדים ולומר שאם ברצונך לכתוב על הנושא ולבטא את השקפתך לגביו, הרי שאתה מוזמן לעשות כן. עמדותי ידועות (אני מניח), אבל עמדה מנוגדת הכתובה היטב ומנומקת כהלכה בהחלט תתקבל כאן ברצון. ובכן, ראה זאת כהזמנה פתוחה.

ועכשיו לעניין עצמו. ראה, ערן, אין זה מקרה שכל דגימה או סקירה של נטיות פוליטיות בקרב ציבורים דתיים מעלה נטייה ברורה, חד-משמעית, להצבעה פוליטית ימינה מהליכוד. אין זה מקרה שהזן של דתי-ליברלי נמחק כמעט לחלוטין. אף אין זה מקרה שכאשר מבקשים מנדגמים לנמק את בחירתם בולט כמעט תמיד מעל כולם, בראש ובראשונה, הנימוק ''ארץ ישראל היא שלנו'' על כל הווריאציות שבו. הגייה אוטומטית זו של נימוק שאינו תלוי בדבר ואף אינו יכול להישען על נסיבות אקטואליות אלא על היסטוריות בלבד מאפיינת שמרנות קיצונית, נוסח ''כך צריך להיות''. ל''כך'' הזה אין נימוק כשלעצמו מלבד הציווי האלוהי. לאוזניים לא-דתיות זה נשמע כמעט כמנטרה, משהו שלמדו לשנן.

הגישה האולטרה-שמרנית הזו היא יצירה של שלושים ומשהו השנים האחרונות. רבים מנוקטיה אינם מוכנים להכיר בכך שהייתה קיימת פעם דתיות אחרת, כזו שהביאה בחשבון שיקולים אחרים מלבד העובדה שארץ ישראל הובטחה ליהודים בגבולות שסומנו מראש על ידי ההשגחה העליונה. כזו שלא היססה להיות מעורבת בתרבות הכללית ונמנעה מהסתגרות ביישובים מבודדים שאין מתירים לחילוני לגור בהם.

(סיפור להדגמה: מכרה טובה שלי, המתגוררת היום בהתנחלות, הזמינה פעם אותי ואת בני משפחתי לבקר את משפחתה במקום מגוריה באחת השבתות. נעניתי ברצון, אבל אז היא הוסיפה שמאחר ומדובר ביישוב דתי לא יורשה לנוע לנסוע בו במכוניתנו במהלך השבת. אמרתי שאני מכבד את זה ולכן נחניה מחוץ לשער היישוב ונלך אליו - ובתוכו - רגלית. היא התנגדה והודיעה שעצם הסכמתה לכך שניסע בשבת, ולו גם כדי לבקרה, משמעה עידודנו לחלל שבת. אם יסולח לי, ערן, מדובר בגישה פטרונית ומתנשאת שאיני יכול להשלים עימה. משמעותה היא שאני נאלץ לקבל תכתיב לא רק לגבי המקובל בקהילה שלה אלא גם לגבי הרגלי החיים שלי. גישה כזו, ערן, הייתה מקובלת עד לפני שנים לא רבות כמעט אך ורק בקהילות חרדיות).

ברמה החברתית, מדובר בהתקפדות פנימה. יתכן שיש לכך סיבות טובות. למשל, החשש שהתערבות בקהל לא-דתי יביא לחילונם של צעירים דתיים. חשיבה כזו אינה נחלת הציבור החילוני כמעט בכל סיטואציה. המקבילה שמביאים דוברים דתיים, כלומר הקיבוצים, מצויה בתהליך של התפוררות. במידה רבה עובר על קהילות אלה תהליך דומה: במשך שנים רבות הם ראו את עצמם כמייצגים הבולטים ביותר של הציונות, שאפו לבנות חברה צודקת לפי הבנתם, השלתבו במדינה באמצעות שליחת צעיריהם ליחידות קרביות ובוגריהם לפעילות ציבורית וסיימו בכך שהאידיאה המרכזית שעליה נשען כל מפעלם ספגה מכה אנושה שממנה הם מתקשים להתאושש עד היום. סופה של התקפדות הוא תמיד כואב ותמיד, לצערי, גם בהתפכחות מהרעיון המשותף שמאפשר להוציא את כל הקוצים הללו כלפי חוץ.

אינני טוען שכל הציבור הדתי מציית תמיד לרבנים. אבל המימסד הרבני והפוליטי שמנהיג את הציבור הדתי מקדם חינוך ארוך טווח הנותן להתבטאויות קיצוניות הכשר הלכתי כמעט תמיד. אידיאולוגיה המקדשת גירוש מיעוטים מישראל נחשבה מוקצית מחמת מיאוס. אבל מאז ניתנה לה לגיטימציה על ידי מספר גדל והולך של דמויות (ולא רק אלה שציינתי).

כמה דוגמאות. בגיליון מספר 11 של ''נקודה'' הופיע מאמר של הרב שלמה אבינר, רבה של בית-אל ומחשובי הרבנים ביו''ש, בו הוא מתייחס לבעיית היחס לאוכלוסייה הערבית בשטחים. הוא רואה שלוש אפשרויות פעולה. האחת - שיסתלקו בשקט. השנייה - שיחיו בתוכנו בשלום. האפשרות השלישית נוגעת למצב בו לא מתקיימות שתי החלופות הראשונות. אז מתקיימות בעיות קשות ביותר. לטעמו של אבינר מותר לבני ישמעאל (המוסלמים) לחיות בתוכנו רק אם הם מקבלים את מרות המדינה היהודית ולא ''מרימים את ראשם'' כדברי הרמב''ם. כלומר אבינר מייעד לערבים שתי אופציות: הסתלקו או חיו כנועים תחת שלטון ישראלי. הרב אבינר נחשב מתון יחסית משום שהוא קובע שעל-פי ההלכה ניתן להתייחס לערבי כמעט כשווה זכויות ליהודי בתנאי שלא ירימם את ראשו וזאת למרות שצלם האלוהים שבו הוא נחות מזה של עם-ישראל. ראוי להתעכב על ההגדרה האחרונה למרות שהיא נכתבת כהערת אגב. משמעותה היא כי האמרה ''חביב אדם שנברא בצלם'', המהווה יסוד חשוב ביחס לזר בדת היהודית בנוגע לשוויון הקיים בין כל בני האדם אינה חלה באופן שווה על יהודים ועל ערבים. זהו בסיס האבחנה האיכותית בין אדם יהודי לאדם ערבי ובשל כך גם לאבחנה, המרחיקה לכת יותר, בין דם יהודי לדם ערבי.

הרב דב ליאור, רבה של קריית-ארבע, כתב פסק הלכה המעודד פגיעה בערבים אף אם הם חפים מפשע. ''אם יש לאל ידינו, מותר לנו להגיב בפעולות תגמול, ולא קיימת מגבלה של חפים מפשע משום שזוהי תגובה של אקט מלחמתי ואין ספק שלעשות בגויים נקמה זו מצווה...''. זהו פסק הלכה גורף המתיר פגיעה בכל ערבי באשר הוא משום שלעולם אינו בגדר חף מפשע. הרב ליאור הלך צעד אחד רחוק יותר מהרב אבינר וביטל אפילו את האפשרות לחיות תחת שלטון ישראלי באופן כנוע. הפסק הזה התיר את דמה של כל אוכלוסיית הערבים באשר היא.

רבני גוש-אמונים, בהדגישם את ההבדל בין יהודי לגוי עשו מאמץ הילכתי למצוא כל ראיה הלכתית המצדיקה אפליה ושלילת זכויות, נתנו את הלגיטימציה המוסרית לרדיפת אלה אשר ''אינם מבינים את הזכות האלוהית-מוסרית של העם היהודי לארץ ב-ל-ע-ד-י-ת משלו'' כדברי הרב אלי סדן. זהו הבסיס ההילכתי לפעולות אילגליות ולהפעלת אלימות פוליטית כנגד האוכלוסייה הערבית בשטחים. המהלך משלב בתוכו שני מרכיבים. האחד: ארץ ישראל שייכת לעם היהודי ולו בלבד ולכן אין לאחרים זכויות בה. השני: הערבי (כגוי) הוא אדם מסוג נחות ודמו מותר כחלק ממצוות עשיית נקמה בגויים. באווירה שכזו לא יפלא כי ברבות הימים קמה מחתרת יהודית שעשתה לה למטרה פגיעה בערבים חפים מפשע (אם כי לא לפי תפיסתם) תוך שימוש באמצעים טרוריסטיים.

בוא נדבר על נושאים שלא קשורים לערבים. בארץ ישראל. בנוגע לשאלה האם מותר להשתתף בפינוי ישובים פסקו הרבנים כי: ''…ברור ופשוט שאסור לכל יהודי לקחת חלק בכל מעשה של סיוע לפינוי ישוב, מחנה או מתקן, כפי שנפסק ברמב''ם (הלכות מלכים ג, ט), שגם אם המלך ציווה לעבור על דברי תורה אין שומעין לו''. לפסק הזה יש שתי משמעויות. האחת היא קריאה מפורשת לסרב פקודה או להימנע מליטול חלק בכל פעולה של פינוי, כלומר זהו מסר פרגמטי. השנייה היא התייחסות לשלטון כמלך (משמע שלטון לגיטימי) הפועל באופן בלתי-לגיטימי ובשל כך אין להישמע לו. זהו המסר הערכי שבבסיסו מעודד התנהגות אי-לגאלית.יהודה עציון, מראשי המחתרת היהודית של שנות השמונים והיחיד מבין חבריה שלא הביע חרטה על מעשיו, ראה בכך חשיבות עצומה וקבע כי ''כאשר מציבים מורי ההלכה מערכת ערכים נוגדת ומתחרה לזו של 'המלך'... הריהם נכנסים אל תחומו של המרד במלכות... הוא עתיד להתפתח לעמדה כוללת השוללת לחלוטין את הלגיטימיות של המשטר הנוכחי בהיות המשטר מורד באלוקי ישראל ותורתו''. עציון אם-כן, זיהה את הפסק הזה עם תחילתו של תהליך המרד בשלטון ה-'מלך' והמרתו בשלטון הדת וההלכה. מדובר כאן למעשה במרידה במלכות. דין ה-'מלך' כבר אינו הדין.

היה לזה המשך טבעי וברור. בינואר 1995 הונח מכתב בתאי דואר של 40 של רבנים אורתודוכסיים חשובים בארץ ובעולם. את המכתב יזמו וכתבו שלושה רבנים ובראשם אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר-ברכה, לצדו חתמו הרב דוב ליאור ודניאל שילה, רבה של קדומים. לא בדיוק רבנים זניחים וזוטרים. מכתב כתבו: ''... מה דינה של הממשלה הרעה הזאת ושל העומד בראשה... האם על-פי ההלכה יש להעמידם לדין... האם חובה על מנהיגי הציבור (הרבנים) להזהיר... את ראש הממשלה ושריו שאם... הם ימשיכו ביישומו (של ההסכם, ח.א.)... יהיו חייבים... להחיל עליהם את דין ההלכה היהודית כדין מוסר...''. כלומר מעשי הממשלה ייבחנו בפני ערכאה דתית ושם ייתנו את הדין. על המכתב ענו אחד-עשר רבנים. שניים קבעו כי על רבין חל דין מוסר. שבעה נתנו תשובה דו-משמעית ושניים נוספים נזפו קשות בשולחי המכתב על שהם מערבים הלכה ופוליטיקה. אחד מהם אף קבע כי הרבנים השולחים ''משחקים באש''. בחקירתו במשטרה בעקבות המכתב הסביר הרב מלמד כי כוונתו הייתה לבדוק אם חובה להעמיד את רבין לדין וכי לא הוזכר בו גזר דין מוות. את דעת החוקרים ההסבר הזה הניח אלא שדין מוסר אינו מתברר בבית-דין אלא חובה על כל יהודי היודע כי מישהו המבקש להסגיר יהודי להרוג את אותו מוסר. הדיון ההלכתי על דין מוסר ורודף אינו דיון הלכתי יבש אם-כן. יש לו השלכות אופרטיביות מרחיקות לכת. החובה להרוג מי שהוא בגדר רודף או מוסר אינה משתמעת לשני פנים. מרגע שנפסק כי רבין הוא מוסר או רודף הריהו בן-מוות.

הרב שמואל דביר, מישיבת הר-עציון, קבע כי על רבין חל דין רודף וכך אמר לתלמידיו. אולם בכך לא הסתפק ואף אמר כי אם רבין יבוא לביקור בגוש עציון יעלה על הגג ויירה בו בעצמו. הוא גם אמר לתלמידיו כי נועץ עם רבנים ידועי-שם שאישרו בפניו כי דין רודף חל על רבין. אחד הרבנים שבשמם נקט היה הרב נחום רבינוביץ'. הרב רבינוביץ' קבע במאמר בג'רוזלם פוסט ב-‏1993 בו הזהיר את ממשלת רבין כי היא תחשב בגדר מוסרת אם תנסה לכפות על העם שיתוף פעולה עם הפלסטינאים. לדבריו ''... אפילו ממשלה לגיטימית עלולה להתפתות להשתמש בצבא כנגד עמנו... זה מביא בהכרח לקיצה של הלגיטימיות שלה, ומכאן ואילך היא נעשית נוגש כגוי...''. ואם תרצה אוכל להביא כאן את התבטאויותיהם של רבנים ומנהיגים נוספים, אבל דומני שהמסר עבר.

אני מניח שהדברים ברורים, ערן. הערעור המתמשך של סמכות המדינה (או ה'מלך' בגירסה ההלכתית) הוא פעולה שאינה בגדר אופציה אלא אף בגדר חובה. לדעתי, לפחות, את הערעור הזה אי אפשר לבצע תוך התערות בחברה הלא-דתית אלא רק באמצעות גיבוש כוח אידיאולוגי רב עוצמה שיתחנך בצוותא על ברכי אידיאות פוליטיות המגובות במשנה הלכתית. ואת זה ניתן לבצע בעיקר באמצעות הקמת קהילות בדלניות, הומוגניות, שעיקר הקשר שלהן הוא בעיקר בתוך עצמן ושלתושביהן יש מגע רופף מאוד, אם בכלל, עם לא-דתיים ועם בעלי דיעות ותפיסות עולם שונות.

אם תבדוק את התנהגותן של קהילות סגורות במהלך ההיסטוריה תראה שפרנסי הקהילות הללו הנהיגו בהן דינמיקה מתמשכת בעלת דפוסים שמרניים מאוד (וכאן אינני מתייחס בהכרח לקהילות דתיות; זה קרה גם בקיבוצים מאוד-לא-דתיים). קל יותר לשמר אחדות ולכידות חברתית פנימית באמצעות שמירה על קודים הדוקים מאוד של התנהגות וצמצום אפשרויות הבחירה של הפרט. כן, גם בחיים האישיים.

הדיון שלך בנושא הלכת הפילגש הוא מרתק כשלעצמו, אבל ברשותך אתייחס רק לטיעון המרכזי בו ולא לכולו. קראתי את מאמרו של פרופ' זוהר. הוא מצטט היתרים שנתנו הרמב''ן ואחרים לקיום מגע מיני בין בני זוג לא-נשואים בתנאי שהללו קיימו זוגיות יציבה, מחייבת וחמה. במלים אחרות, היתרים אלו הביאו בחשבון לא רק את מה שראוי לעשותו אלא גם את מה שאפשר לעשותו. אין גוזרין גזירה על הצבור, אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ומאחר ומערכות יחסים בין בני אדם חזקות מכל סמליות או פולחן, היו כבר כאלה שהבינו זאת בעבר ופסקו בהתאם. כמובן שאין חובה להעדיף את פסיקתם על פני הלכות שנקבעו בתקופות מאוחרות יותר, אבל האם לא שאלת את עצמך, ערן, אם אין זה חוסר יושר להסתיר מפני צעירים שאינם בקיאים בהלכה כמוריהם את העובדה שפסיקות כאלה אכן קיימות?

ולא, הן אין מיועדות לשמש אמתלה לחפיפניקים או למתירנים אחרים. הן מיועדות לתת גיבוי הלכתי לסוגה של יחסים ששוב אינה מצטיירת אצלנו כלגיטימית. ''פילגש'' משמשת היום כמעט כמילת גנאי ובוודאי שלא תואר כבוד. ויחסים שלא במסגרת שעליה יש שליטה מלאה למימסד ההלכתי נחשבים עדיין לפסולים מכל וכל בציבור הדתי. המימסד השולט הוא גם המימסד המחנך והוא גם זה שקובע את האוריינטציה הפוליטית.

אחד משורשי הבעייה נעוץ בכך שבשנים האחרונות הלך הציבור הצד''לי והשחיר. לאו דווקא בצבע כיפתו ובגדיו אלא באורח חייו ובנטייתו ההולכת וגוברת לערב רבנים בכל אורחות החיים, כולל בנושאים פוליטיים. בהקשר זה אין לי אלא לצטט את מי שעמד בראש מועצת יש''ע, שלמה פילבר. בתגובה לכרוז שפרסמה מועצת רבני יש''ע ב-‏1992 ושבו קראה לציבור להפגין נגד הממשלה ולהפעיל עליה לחץ משום שהיא אינה ממלאת את תפקידה כראוי ואינה מגינה באופן הטוב ביותר על אזרחיה. בתגובה לכך כתב פילבר, תושב פסגות, מאמר בו תקף את מעורבות הרבנים בשאלות פוליטיות. לדעתו קריאות הרבנים כוללת מעבר לעידוד הרוחני גם הנחיות מעשיות לציבור ומהוות למעשה ''דעת-תורה''. הוא מתריע מפני הפיכת הרבנים למובילי קו פוליטי וזאת למרות שאיש לא בחר בהם לשם כך. לטעמו של פילבר על הרבנים להסתפק בייעוץ ולא להחליף את פרנסי הציבור או הפוליטיקאים.

הרצל אמר דברים דומים, אבל את המתבולל הזה כמעט ולא מצטטים כיום. בוא נסתפק בכך, לפי שעה.

ושוב - אשמח לשמוע תגובה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

המשך [חדש]
ערן עסיס   יום א', 26/03/2006 שעה 15:05
בתגובה לאורי קציר
אני חושש שאנחנו עלולים לגלוש לויכוח, הטחת טענות מהסוג הפחות אהוב עלי, ובכל זאת אתייחס למספר נקודות .

אפתח ואומר שהמניע המרכזי לביקורת שלי הוא דווקא ההסכמה איתך על חלק גדול מן הדברים. אני שותף לביקורת הכללית שאתה מעלה על 'השחרה' ועל 'הסתגרות'. דווקא בגלל שגם אני רואה לנכון לבקר את החברה הדתית בה גדלתי על תופעות הקשורות לאלו שהזכרת, אני מצר על הזוית החד מימדית שבה אתה בוחר להטיח את הביקורת הזו.

* העובדה שיש יותר משלושה רבנים שאמרו את המילה 'רודף' במרחק לא רב מהמילה 'רבין' לא מפתיעה אותי. הרבנים הללו תמיד מייצגים את הקיצון שבקיצון (דווקא הנוכחות של דמות מישיבת הר-עציון, אותו אינני מכיר - הפתיעה אותי). לא קשה לאסוף ולמצוא אמירות כאלו, ואף להעמיד אותם לדין וכו'. המיעוט הזה הוא הצעקני והקולני ביותר. השאלה היא איך הציבור מגיב למשמע הדברים. מן הנסיון שלי - ולא רק מהתגובה האישית שלי - אני יכול לקבוע בקלות שהתגובה הנפוצה הרבה יותר היא להשליך את הנייר שעליו כתובים הדברים לשולחן שממנו הגיע, ולהתעלם. יוכיחו 29 הרבנים שהחליטו שלא לענות למכתב. איש לא יאמר לך ש''הרב דב ליאור מדבר שטויות'', ואם תלחץ רבנים ותשאל אותם, הם אף יתנו לך תשובה מפולפלת, חצי מצטדקת. בשורה התחתונה, מעטים יזדהו עם אמירות מסוג זה.

* נדמה לי שאתה מקיף שלא בצדק קבוצה שלמה של ימניים-דתיים-שמרניים יחד עם הביטויים הקיצוניים המסוכנים שעליהם עמדת. הרב אבינר, למשל, לפי מה שהבנתי מהקטע שציטטת, מתייחס לשאלת המדיניות הכללית הרצויה ביחס לערבים, ולא לשאלה 'ההלכתית' על היתר - חס וחלילה - להרוג ערבים. הוא כורך את עמדתו השמרנית בטיעונים דתיים, אבל הוא אינו קורא לאיש מישראל להרוג ערבי. גם ''השמרן הקיצוני'' כהגדרתך, המסתפק בסיסמאות כגון 'ארץ ישראל שייכת לנו', איננו משתייך לזרם המתכחש למדינה. הוא אף אינו רואה את ראשי הזרם הזה כמייצגיו. הדבקת הכינוי 'קיצוני' לשמרן עלולה להיראות קצת מניפולטיבית. הוא אמנם קצת קיצוני בשמרנותו, אבל זאת לא אותה קיצוניות שעליה דיברת, של התכחשות למדינה ולסמכותה. (אני כשלעצמי, אגב, אינני מבין מה עדיף בסיסמה 'זכויות אדם' על הסיסמה 'זכותנו ההיסטורית'. תמהני איזה שיקול, מעבר לשיפוט הערכי האינדיבידואלי, הופך טיעון אחד לפחות מנותק מהמציאות מאשר חברו.)

* להגיד שהרבנים מסתירים את היתר הפילגש מן הציבור הרחב, זה כמו להגיד שהם מסתירים את ההיתר לאכול עוף בחלב (דעתו המפורסמת, הדחויה להלכה, של ר' יוסי הגלילי). הוא לא מהווה בסיס לדיון כי הוא 'נחשב' כלא רלוונטי. אין זה חוסר יושר, כי זו לא הסתרה, כי הפסיקות האלו אינן 'קיימות'. כדי 'לקיים' אותן צריך לחלץ אותן מן השיח ההלכתי ההיסטורי הלא רלוונטי, ולהפוך אותן לרלוונטיות באמצעות פסיקה. את הפעולה האמיצה הזו עשה הפרופ' זוהר, אלא שכפוסק - איש לא נשמע לסמכותו. היתר הלכתי נבחן לא רק לפי האומץ להגיד אותו, אלא לפי המידה שבה הציבור מוכן לאמץ אותו. אם אכן יקומו אנשים ויאמרו שהם מאמצים את המאמר של זוהר כהכרעה הלכתית - או אז יהיה כאן ערעור גדול על סמכות הרבנים, ואז תשאל השאלה אם הם דנים בעניי או לא.

* לעניין כתיבת מאמר משל עצמי: תודה על הערכתך, אבל אני כותב הרבה יותר טוב כמגיב, ונוח לי להישאר במצב זה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010