מה באשר לשיקולים אומנותיים? [חדש]
קרפד   יום ו', 03/03/2006 שעה 14:07
המאמר חג סביב ניתוח סוציאלי בעיקרו, ומדגדג בקושי את הצד האומנותי. ה''עכשוויזם'' אינו מסוגל לתת הסבר מלא והולם, ןלו משום שישנם יוצאי כלל רבים, רבים מדי.
מה הופך את אריק איינשטיין, שלום חנוך, מאיר אריאל (שהפסטיבל של תרצה מהווה רק חלק קטנטן מההמולה סביבו),הצ'רצ'ילים, כוורת,מינימל קומפקט, זוהר ארגוב,
סשה ארגוב, נחום היימן, דני בן ישראל, אריאל זילבר, שמוליק קראוס, מיקי גבריאלוב ויהודה פוליקר ל''אינים'', בעוד שרבים מבני מחזורם נותרים עלומים עבור הקהל הצעיר?(סי היימן, ירדנה ארזי, בני ברמן, שושנה דמארי,ברכה צפירה, משה וילנסקי, זוהר לוי ועוד רבים וטובים)
אינני רואה את המפריד בין אלו לאלו, פרט לאופי וטיב יצירתם כפי שמוצא אותם המאזין.
אוריינטציה רוקנרולית תתקבל בברכה, שירה בלתי תיאטרלית תועדף, השפעות בריטיות הן אופטימליות, טקסט בגובה העיניים וכשרון לכתיבת מהלכים הרמוניים כובשים יעשו את העבודה.
אגב, מה בנוגע ליוצרים ותיקים זרים? לפינק פלויד יש יותר מעריצים בארץ מלשלמה ארצי. ניק דרייק, קינג קרימזון, פיירפורט קונוונשן, אינקרדיבל סטרינג באנד, פרסלי אלביס,רוברט וייאט,ולווט אנדרגראונד,הרשימה הזו ארוכה.
''עכשוויזם'' אמור להיות אדיש לשפה, הלא כן?
בנוגע להנצחתם של יוצרים מסוג ה ''has been'', אין מה לדאוג,אלי האינטרנט (סולסיק ודומיו) יעשו את העבודה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה באשר לשיקולים אומנותיים? [חדש]
אורי קציר   יום ו', 03/03/2006 שעה 14:22
בתגובה לקרפד
אתר אישי
זהו, שטיב היצירה לא מהווה כאן שיקול בכלל. אמן הופך ל''לשעבר'' בדרך כלל מפאת גילו או מפני שסגנונו התיישן בעיני ציבור הצרכנים. אבל השאלה אם שר היטב, הקפיד על טקסטים עשירי הבעה, לא ביצע עיבודים פשטניים וכדומה בכלל אינה רלוונטית כאן.

אין בכלל ספק שביצועים מקוריים רבים לשירים כאלה ואחרים עדיפים מבחינה אמנותית על פרשנויות מאוחרות יותר. אבל את מאזיניה של שרית חדד בכלל לא מעניין שדורית ראובני ביצעה את ''היום, היום'' באופן שתואם יותר למסר שהוא מביע או ''שטויות'' מעין אלה. ראובני אאוט, חדד אין וחסל. מצד אחד אישה בת למעלה מחמישים שיצירתה מתכתבת עם קהל שהכיר אותה בתקופת הלהקות הצבאיות של ראשית שנות השבעים, ומצד שני זמרת צעירה ואופנתית שסגנונה הפך לפופולרי מאוד בשנים האחרונות והוא מתחבר לסביבה המזרח תיכונית באופן טוב יותר. את מי מעניין בכלל הביצוע המקורי ומה הוא רצה לומר?

מרבית צרכני האמנות הפופולרית הם צעירים. אלה מעדיפים בדרך כלל את האמנים שעליהם גדלו - לכל המוקדם. זה גם מה שעונה לשאלה שלך על היוצרים המתבגרים שעדיין רלוונטיים מבחינת התרבות הישראלית. אם הם פרשו ממוסיקה (ידרנה ארזי, זוהר לוי) או עברו לעולם שכולו טוב (ברכה צפירה, משה וילנסקי, בני ברמן) אין להם עוד משמעות עבורנו.

וזה הנו''ן הגדול שלנו. אנו אוהבים לראות אותם כשלדי דינוזאורים, כמי שאינם רלוונטיים עוד לחיינו על אף מה שהיו או עשו בעבר. במונחים היסטוריים זה בערך כמו להוציא את המרד הגדול, גירוש ספרד ומלחמת העצמאות מתוכנית הלימודים. עיוות מוחלט של המפה האמנותית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה באשר לשיקולים אומנותיים? [חדש]
קרפד   יום ו', 03/03/2006 שעה 15:13
בתגובה לאורי קציר
אני סבור שאתה הופך את הסיבה והמסובב, האהדה לירדנה ארזי וזוהר לוי לא שככה עקב פרישתם של אלו מעולם המוזיקה, התהליך שהתרחש הוא הפוך, תחילה (משדעך האלמנט הטרנדי) היה חוסר ההתענינות ביצירתם של אלו וכתוצאה מכך באה הפרישה.
באשר לאילו שאינם איתנו עוד, סשה ארגוב, זוהר ארגוב,יוסי אלפנט הם דוגמאות סותרות ואני לא רואה שום דרך בה מאיר אריאל הופך עלום גם תוך 20 שנים(ואתה?),לקריטריון הזה יש מוגבלות סטטיסטית ברורה.
הדור הצעיר לא מכיר חסד ליוצרים הגדולים של פעם רק בשל שמם, אם ערבה לאוזנו יצירתם,יאמצה, אם לאו,לא יאמצה. אמנם דרוויניזם בלתי רומנטי, אך טבעי ומובן. אין זה אומר האואוור כי יש להשליך לתהום הנשייה את זכר מי שאינו נמצא כשיר לענוגי אוזניים מודרניות, מן הראוי להנציחם במסגרת היסטוריזציה של האומנות, לא כשלדי דינוזאורים אלא כדינוזאורים ממש.
כתבת ''..כמי שאינם רלוונטיים עוד לחיינו על אף מה שהיו או עשו בעבר'' האם חשיבותם דאז הופכת אותם בהכרח לרלוונטיים בימינו אנו? האם הטלגרף (כדוגמא) רלוונטי לתקופתינו?
אשמח לשמוע את דעתך בעניין היוצרים הזרים שהעליתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה באשר לשיקולים אומנותיים? [חדש]
אורי קציר   יום ו', 03/03/2006 שעה 22:50
בתגובה לקרפד
אתר אישי
אז זהו, קרפד, שבזמנו גם מלחינים כווילנסקי וכותבים כאלכסנדר פן נחשבו לאנשים שחוננו במתנת אל שהותירה אותם בפנתיאון הקלאסיקות. תראה לי מישהו שיסכים היום לעבוד על הלחנת טקסטים מורכבים של משוררים ואראה לך פראייר שמוכן לוותר על הצלחה מסחרית. התהליכים שעברנו בעשור ומחצה האחרונים הפכו את השתיים-שלוש דקות בטלוויזיה לחזות הכל ובשם הצורך להתפרסם בצורה הזו יורדים הטקסטים לזנות וההלחנה הופכת לפשטנית על גבול הפרימיטיביות.

התהליך שאתה תומך בו כאן הוא דרוויניזם תרבותי. מי שניחן בכמות מספקת של כסף כדי לשלם על הפעלת מכונת יחסי ציבור משומנת יינון לשנים ארוכות בתודעתנו. אם נסמוך על הכלל שקבעת שלפיו ''אם ערבה לאוזנו יצירתם,יאמצה, אם לאו, לא יאמצה'' (או, כפי שאומרת הבדיחה השינה, ''ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו'') ניתקע בבעייה של בורות הולכת וגדלה.

שים לב לתהליך, קרפד: עורכים צעירים בגלי צה''ל ובקול ישראל, שלא לדבר על התחנות האזוריות, ובוודאי בערוצי הטלויזיה, לא למדו להעריך, למשל, את שירי הלהקות הצבאיות (שנכתבו, בין השאר, על ידי יוצרים כחיים חפר, נתן אלתרמן, רחל שפירא ויאיר רוזנבלום) פשוט מפני שמעולם לא שמעות את המוסיקה הזו. לפיכך, הם גם לא יכניסו את השירים הללו לרשימות ההשמעה שלהם. כך שהשירים לא יגיעו לתודעת הדור הצעיר מהם, שמבחינתו להקה צבאית זה משהו שסבא הזכיר פעם באיזה מפגש משפחתי. כשיגדלו אותם ילדים הם יאזינו בעיקר לאומנים שנחשפו אליהם מילדותם ואילך. במלים אחרות, כל הידע המוסיקלי שנצבר במשך עשרות שנים נזרק לדדין רק משום שמישהו ראה בו משהו אנכרוניסטי ולא טרח לבדוק את איכויותיו מקרוב.

אני סבור שדוגמת הטלגרף שלך אינה נכונה. הטלגרף אינו רלוונטי אלא כפריט מוזיאוני משום שכיום יש דרכים מהירות בהרבה להעביר בהן כמות מידע גדולה בהרבה מאשר באמצעות מכשיר זה. ואילו מוסיקה אינה עניין של כמות אלא של איכות. לטעמי, לפחות, יש הכרח בשימור המוסיקה שנעשתה בארץ גם לפני שני העשורים האחרונים מאותן סיבות שבשלהן יש לשמר את יצירתם של יהודה עמיחי, אמיר גלבוע ודוד אבידן בתחום השירה.

אינני טוען שיש לקדש כל שיר שנעשה על ידי זמר עבר. לכל אחד יש עלות ונפילות. אבל השלכת אמנים מזדקנים לצדדין רק כדי שנוכל לומר עליהם כמה מלים טובות בלווייתם היא מעשה שחברה מתוקנת אינה עושה.

ולגבי הדוגמאות הזרות שהבאת - אני מסכים שמדובר בדמויות שמשמרות את העניין המקצועי והאישי בהן במשך שנים ארוכות. אבל אין כוונתי לערוך כאן השוואת פופולאריות בין שלום חנוך לפינק פלויד או בין שלמה ארצי ללד זפלין. זה אינו רלוונטי. אני סבור רק שהלוואי והדורות הבאים לא יפסיקו להאזין לארצי, לחנוך ולאחרים רק משום שמדובר בדינוזאורים ברי מינן ומיושנים. כיום נוח לנו לראות בהם כוכבים זוהרים לנצח, אבל אם תשאל את רבקה זוהר, אסתר שמיר ואחרים - תראה שזהו מיקסם שווא. אתה שווה משהו רק כשהמדייה דוחפת אותך לקהל ההמונים ותו לא. מעבר לכך אין לך וליצירתך קיום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התמונה מתבהרת [חדש]
קרפד   שבת, 04/03/2006 שעה 15:58
בתגובה לאורי קציר
בתגובתך האחרונה העלית סוגייה חדשה ושונה מזו שהצגת במאמר עצמו, לצרכי הבהרה אציין במפורש את השתיים:
1- הסוגייה המקורית, אודות קהל צעיר שאינו מאזין, אף לא מכיר חסד ליוצרי עבר גדולים, והתפוגגותם של האחרונים מהזכרון הקולקטיווי כתוצאה מכך.
2- אודות הגלגלציזציה של המוזיקה בארץ, עורכי מוזיקה אנאליים עם ספקטרום מוזיקלי עלוב השוטפים את תחנות הרדיו עם היצע שמרני וצר, המעלים על נס את הכתיבה (ברמת ההלחנה והטקסט) הפשטנית וחסרת המעוף, והמביאים למצב שהוא-הוא הסוגייה המקורית.

אתה כותב ''התהליכים שעברנו בעשור ומחצה האחרונים הפכו את השתיים-שלוש דקות בטלוויזיה לחזות הכל ובשם הצורך להתפרסם בצורה הזו יורדים הטקסטים לזנות וההלחנה הופכת לפשטנית על גבול הפרימיטיביות''- אין ויכוח, למעט חריגים בודדים (שלומי שבן, הבילויים ועוד פה ושם), הפלייליסטס של תחנות הרדיו הפופולריות (גלגלצ,גלצ,רשת ג') הוא מביך. אלו מהווים מועדונים ''אקסקלוסיבים'' ללא דלת כניסה וללא פתחי יציאה. אין דרך ידועה ובדוקה להתברג שם,וזאת מנסיון אישי. בעוונותיי, רחרחתי בנסיון לגלות מהי הפרוצידורה הנדרשת על מנת להחדיר יצירה לפלייליסט הקדוש של גלגלצ. גיליתי, כאמור, שאם אתה שם אז אתה שם, ואם לא אז לא, כמו ''הטירה'' של קפקא, או בית העינוגים של קובריק ב ''עיניים עצומות לרווחה''.
בהיות המכניזם כפי שהוא, ובהיות תוכנו של בית עינוגים זה יצירות שהן הזנייה של לחנים וטקסטים (עם חריגים), אין זה פלא כי:
1- הקהל המולעט של חובבי מוזיקה מן השורה (אלו שעולמם המוזיקלי מסתכם בתוכן הבוקע מהרדיו) מהווה צרכנים מסוממים של פאסטמיוזיק, שלא מסוגלים לצרוך מוזיקה עם שמץ של עומק או מעוף. מכאן ועד להעלמותם של יוצרי עבר בעלי שיעור קומה, הדרך קצרה.
2- יוצרים טריים המביטים בקנאה בבית העינוגים מבחוץ ואשר שואפים לחדור פנימה בצורה כלשהי, מקריבים את הקורבן המתבקש לאל ירום הודו ''אקובלנצ'' (לרוב ללא הועיל) בכך שאינם מעיזים לשלב ביצירתם שמץ תחכום או אמירה, כך נוצר מעגל קסמים של מוזיקה גרועה.

דרוויניזם תרבותי,לדידי, הוא תהליך טבעי ומובן. הפגם שאני מוצא הוא שהאבולוציה המוזיקלית (שיש לה זהות אנושית) דווקא החליטה לשמר את המינים המשעממים, התפלים, והפשטניים ולהמית את מי שלא נודף ממנו ריח רקב. במילים אחרות, אין לי בעיה עם התהליך עצמו, אלא עם ההחלטות המודעות והבחירות שנעשו כחלק מהתהליך ע''י בעלי הדעה (וזה ממש לא אותו הדבר), אני בהחלט מוצא לנכון להציג את רוב יוצרי העבר כפריטים מוזאוניים במסגרת היסטוריזציה של האומנות, אלא שאני סבור שיש למסגר יוצרים אחרים מאלו שמוסגרו (ולא, זה לא רק עניין של טעם).

אתה מוצא אשמה בקרב העורכים וגם בקרב המאזינים( מן השורה), אני מטיל את האשמה כולה על הראשונים בלבד:הם המחזיקים במושכותיו של הדרוויניזם, הם הביאו למצב שיוצרים כמו בני ברמן ווילנסקי אינם מוכרים לקהל הצעיר הרחב, והם שיצרו את מעגל הקסמים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010