לא כוס התה שלי [חדש]
Kobi   שבת, 24/12/2005 שעה 12:54
הרשו לי לתרום את שני הסנט שלי.

תחילה אקדים ואומר שלמרות היותי ''כופר בעיקר'' מזה שנים רבות, ואני חי את חיי בגלות לוס-אנג'לס כחילוני גמור, הרי שאני עדיין חש את תוצאות חינוכי הדתי האורתודוקסי בישראל. אני נאלץ להרכין ראש (כמעט בצער) ולהודות שהאנשים הטובים שם, בישיבה התיכונית בה התחנכתי, עשו מלאכה למופת, גם אם אני רחוק מאד מלקיים את תרי''ג המצוות. ואולם על עובדה אחת איני יכול לערער - הם הצליחו לטעת בי תחושת רדיפה קשה (כלם נגדנו) וכמעט אימה על מה ש''הם'' - הלוא הם הגויים - עשו ויעשו לנו, אם רק תנתן להם ההזדמנות.

בביקורי במדינות אירופה השונות, כמו גם כאן בארה''ב, אני מתפעל מיופי הכנסיות, אך התפעלות זו תמיד תלווה בצמרמורת קלה, אם כי מוחשית מאד. כמעט הייתי אומר שאני חש כנכנס ללוע האריה.

גם במיסות החגיגיות שמשודרות בטלוויזיה, כל אימת שאני רואה את הכמרים בבגדיהם ההדורים ומצנפותיהם המרשימות, איני יכול שלא לחשוב על אינקוויזיציה כזו או אחרת, כיצד ידו הארוכה של הצלוב הצליחה - באמצעות מאמיניו המוסתים - לפרוע בכופרים במקומות ובזמנים שונים. וקשה לי עם זה, לא קל בכלל.

למען האמת, גם כאשר ביקרתי בגרמניה חשתי לא נוח, מסיבות מובנות לחלוטין. כן, אני יודע - זהו דור אחר ואין צדק בטפילת האשמה הקולקטיבית על הצעירים שלא ידעו את הצורר, ובודאי מזועזעים כמו כל בן אנוש הגון מהזוועות שבוצעו תחת הדגל הגרמני. ובכ''ז, אנו רק בני אדם וקשה - אף אסור - לשכוח, אין לנו כל שליטה על תחושות הבטן. כך שיתכן והייתי חש את שאני חש כלפי הנצרות גם אם לא הייתי גדל ומתחנך במסגרות בהן התחנכתי, בזכות (או בגלל) לימודי ההיסטוריה, אולי אני נותן קרדיט גדול מידי לרבנים שהרביצו בי תורה, קצת דרך ארץ ולא מעט שטיפת ראש כללית.

להסיר כל ספק, איני חושב, ולו לרגע, שהיהדות נעלה על כל דת אחרת, כולל הנצרות. אנו, היהודים, לא הכתמנו את דפי ההיסטוריה בדם רב (למעט דמנו שלנו) לא משום שאיננו בנויים לכך נפשית, אלא משום שכמיעוט נרדף לא התמזל מזלנו לגלות את יכולתינו הרצחנית להיות כאחד העמים. לצערי, מדינת ישראל מגלה, לעיתים רבות, יכולת מצמררת של אטימות לב ואף ברוטליות לשמה. יחד עם זאת, אין אנו עוסקים בשאלות של ''מה היה קורה לו'' אלא מגיבים למציאות הקיימת, מתייחסים להיסטוריה המוכרת, לא ההיפוטטית.

וישו, אל נא באפכם - עושה לי לא טוב.

כך שאני נמנע, גם אם לפעמים הדבר כרוך באי נעימות מסוימת בסרוב להזמנה חברית, להשתתף בחגיגות חג המולד. אני נהנה בהחלט מהאווירה, האורות והצלילים המלווים אותנו כאן בקליפורניה, ברחובות ובקניוני הקניות שלובשים חג, אך בהגיע השעה להסב לשולחן, לשמוח תחת (או ליד) עץ האשוח ולהזכר בישו חביבנו - אני מוותר על התענוג.

כמו שאמרתי, ישו הוא ממש לא כוס התה (או ה-Eggnog) שלי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הדורמיציון כעיר מקלט [חדש]
אריק ב.   יום א', 25/12/2005 שעה 15:50
בתגובה לKobi
מעולם לא חשבתי על הדורמיציון כעל עיר מקלט אבל כשישבתי שם, במיסת חג המולד, מאחורי גבו של אורי קציר שלא הבחין בי, שר במלוא גרוני את ''שטילה נאכט'' ''היילגה נאכט'', ומצטרף להרמוניה הנהדרת של ''גלוריה'', מביט בקהל היפה שהצטופף בתוככי הכנסיה, יהודים ונוצרים, צעירים ומבוגרים, גרמנים וישראלים, לא יכולתי שלא לחוש תחושה של התרוממות רוח, של ''עונג שבת'' אמיתי, של אידיליה פסטורלית, של מפלט חמים, נהדר לא בחיקו של יש''ו (ראשי תיבות ימחו שמו וזכרו כפי שניסו לטעת בנו בילדותנו), ולא בחיקה של מריה, אלה בחיקה של אוירה קוסמופוליטית טרנס דתית, רב לאומית ובמידה רבה וירטואלית.
את זאת ביקשה נפשנו בעת שיצאנו בקור הירושלמי העז ושמנו פעמינו אל עבר הר ציון. השמים זלגו ללא הרף, סימטאות האבן החשוכות בואכה הדורמיציון נראו מסתוריות ורומנטיות. יהודי חרדי עמד בפתח הסימטה ושוחח במכשיר טלפון סלולרי לא עם הקב''ה אלא בענייני ממון. המוסדות היהודים הסמוכים היו נעולים על מנעול ובריח, כאילו חוששים שמשהו מאוירת החג הנוצרי תחדור בעד כתלי האבן הכבדים והעתיקים.
איפה האורות? חשבתי לעצמי. איפה אוירת החג? לופיאנסקי וחבורתו מעדיפים שחשיכה תרד על העיר. בדרך התבדחנו - אם תכנית החלוקה המקורית עליה הסכים בן גוריון היתה יוצאת אל הפועל, ירושלים היתה היום עיר קוסמופוליטית, זוהרת באור נגוהות, נוצצת וממורקת למרחוק עם נורות צבעוניים, עצי אורן דולקים, וכרכרות ועליהן עגלונים בלבוש סנטה קלאוס (הקדוש ''הטורקי'' מאסיה הקטנה), דוהרות ברחוב יפו עם דרדקים צוהלים.
אבל בתוך הדורמיציון נשכחו כל אלה. צלילי האורגן נסכו באולם עתיק היומין קסם שקשה לתאר. עשר דקות מאיצטדיון טדי, שלוש דקות מהכותל, מרחק פסיעות מההתנחלות היהודית הקרובה ביותר, בעיר דוד (סילוואן), ביקש אב המנזר הגרמני מצאן מרעיתו היהודי/ישראלי לכבות את הסלולר ותרגם לעברית כמה מקטעי התפילה.
יום אחד צעדתי לתומי באזור התפר שבין מוסררה קבר שמעון הצדיק ובתי הונגרין. חבורת ילדים חרדים שיחקה ברחוב. לפתע הבחינו בכומר פוסע ברחוב. ''גלאח'' ''גלאח'', הם צעקו (כומר כומר ביידיש) ונמלטו אחוזי פלצות כמי שראו זה עתה מחזה ביעותים לנגד עיניהם.
כן. גלאח. כן פיצול אישיות היסטורי, כן מחלת רדיפה יהודית, כן ניסיון להבין את עצמנו דרך האחר, כן, ניסיון לטעום מהמים האסורים, לברוח ממעוקת החגים היהודים שגם השמחים שבהם הם שמחת עניים על פוגרום שנמנע, או טבח שכשל או גזירה שהתבטלה או גוי שטבע בים. לשלוח את היד ולגעת. מן מציצנות שכזו, געגוע אל מה שלא היה שלנו מעולם, ואפילו רצינו כל כך שהכומר יגש ויתן לנו לטעום מלחם הפנים, ביטוי כל כך עז לאסור, למגונה, לטמא כפי שהחדירו בנו מיום שהביאו אותנו בבריתו של אברהם אבינו.
ולמה, שאלנו עצמנו, למה גם אנו לא נהיה שותפים לחגיגת הולדתו של אותו יהודי מבית לחם? ''בן הארץ הזאת'' כפי שהגדיר אותו אב המנזר בעברית. למה שלא נשתתף בחגיגה היפה והקסומה כל כך, באוירה שכמוה לא תמצא בשום בית כנסת עויין וקר, מבלי שמישהו יטבע צלב על מצחנו של גוי ומשומד. למה שלא נהיה שותפים לחגיגה של הצילויזציה המערבית מבלי צורך להתנצל או להתבייש או להתגנב כמו האנוסים בספרד? למה גם לנו לא יהיה כריסטמס-חנוכה כשר למהדרין בהשגחת הבד''צ החילוני?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הדורמיציון כעיר מקלט [חדש]
אורי קציר   יום א', 25/12/2005 שעה 19:06
בתגובה לאריק ב.
אתר אישי
נו, טוב לדעת שיש עדיין אנשים שמזהים אותי. אנחנו מכירים?

לענייננו, אני לא חסיד גדול של כל חג, אבל ללא ספק יש משהו כובש בעליצות טובת הלב של חג המולד. יחד עם זאת, כמו כל חג, היום הזה נולד מתוך נסיבות היסטוריות שלנו, כיהודים, לא היה חלק בהתקיימן. שהרי לא אנו הפצנו את חג הולדת ישו, לא אנו איחדנו אותו עם הילולה פגאנית כלשהי ולא אנו יצרנו את סמליו או היינו רקע להיווצרותם: לא עץ האשוח, לא סנטה קלאוס, כלום.

ולכן, אני לא חושב שיש לנתק את החג הזה מנוצריותו. העובדה שהנצרות היא הדת הגדולה והמשפיעה ביותר מזה מאות שנים אינה סיבה מספקת להפקיע את החג הזה ממנה ולהפוך אוו לאוניברסלי, קל וחומר לספק-יהודי. עדיין ניתן ליהנות מחג לא-יהודי גם אם היהודים עצמם אינם החוגגים. תמיד ניתן לחלוק עם האחר את שמחתו ואין בכך כל רע. אני מכיר לא מעט נוצרים שמציינים בצוותא עם יהודים את ראש השנה, חנוכה, פסח ושבועות. השתתפות אינה החלפת אמונה.

ולעניין ה''גלאח'', אין לי אלא להסכים עמך. היהדות הדתית, קל וומר החרדית, מגדירה היום את עצמה באמצעות הפחד. פחד ממה שהיא לא רוצה להיות. פחד ממה שהיא לא רוצה לקלוט פן ייהפך עליה עולמה. זוהי הסתגרות היוצרת גטו מנטאלי של ממש. כשסיפרתי למכרה דתייה שנכחתי במיסה בדורמיציון היא פלטה נחרת בוז ואמרה: ''כולכם רוצים להיות כמוהם''.

היא לא הבינה. היא לא מבינה. היא לא תבין. מבחינתה המפגש עם השונה פירושו היטמאות. וטמא אינו בא בקהלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שפוך חמתך [חדש]
אריק ב.   יום ב', 26/12/2005 שעה 10:53
בתגובה לאורי קציר
אינני מכיר הרבה לא יהודים שמשתתפים בחגיגת הפסח. למען האמת אני לא מכיר אפילו אחד כזה, חוץ ממדורי הרכילות שבה כותבים לפעמים על שגריר כלשהו שסעד על שולחנון של מין רני רהב כזה, מאותה עדת יחצנים ומובילים חברתיים כפי שהם מכונים. האמת היא שצריך להיות מזוכיסט לסעוד אל שולחן חג יהודי כמו הפסח ולשמוע את בעלי הבית אומרים בקול מלא עיזוז, בגאון ובשמחה ''שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך'', יותר מתאים לגויים לבוא אל חגיגות המימונה ולמלא פיהם בתקרובת המתקתקה, בחלב ובדגים המסלים פתיחות ושכנות טובה ותרבחו ותסעדו ולא שפוך חמתך.
אגב לגבי העניין האפולוגטי שבעצם הנוכחות במיסת חצות בחג המולד. אני מרבה לבקר בגרמניה. יש לי אליה יחסי אהבה ושנאה סבוכים. בהרבה מובנים אני מרגיש בגרמניה הרבה יותר בבית מאשר כאן, לא שנולדתי שם, לא שהורי הם ייקים, אבל כמו שכבר כתבתי במקום אחר מן סוג של התרפקות על משהו שלעולם לא נהיה כאן, על תור זהב של יהדות מופלאה, אמנציפיונית, משכילה, נאורה. ובכל פעם ששאלו אותי איך אני מעז לנסוע לגרמניה אני תמיד נוהג לומר - אני נוסע לגרמניה לא למצעד החיים אלא כדי לעשות חיים...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סלט של משמעות [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 27/12/2005 שעה 1:04
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
הבעייה מצוייה במינון הסינקריטיסטי שאתה מציע, אורי; בעוד שכלפי הסילבסטר וכלפי סנט וואלנטיין תהיה מוכן לגלות התחשבות באימוצו על ידי יהודים, הרי שאינך מקיים תנאי זה כלפי כריסטמס מסיבות שאינן מובנות לי, לפחות לא בהקשר שהעלית בתגובתך זו: הרי סילבסטר ו-וואלנטיין אינם קשורים ליהדות, ואם אשתמש בלשונך הרי שחגים האלה נולדו מתוך נסיבות היסטוריות שלנו, כיהודים, לא היה חלק בהתקיימן. שהרי לא אנו הפצנו את חג ראש השנה האזרחי (יש לנו את שלנו, היהודי), לא אנו רקדנו במסגרת הילולה פגאנית כלשהי בסילבסטר, ולא אנו יצרנו את סמלי הוואלנטיין או היינו רקע להיווצרותם: לא סילבסטר, לא וואלנטיין, כלום.

הבעייה אינה אם היהדות החרדית, שכן אין מה לצפות ממנה, בעצם. הבעייה מתקיימת עם כל החילוניים לכאורה, שמונעים במקרים שונים על ידי פחדים דתיים, ואשר משום מה נאסר עליהם ללמוד את תולדות חייו של בן ארץ הקודש, אשר עבר תהפוכות שונות בחייו ובמותו.

רק על זה, בעצם, בוכה הבלוגר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היהדות היא דת מתגוננת, דת מוכה [חדש]
רוני ה.   יום א', 25/12/2005 שעה 19:11
בתגובה לאריק ב.
אתר אישי
היהדות איבדה בגולה את הפן הציבורי שלה. רוב החגים היהודים אינם נחגגים ברוב עם, אלא בחיק המשפחה. רק במסגרת המדינה ובשנים האחרונות יש נסיונות ליצוק לחגים משמעות ציבורית - כגון העדלאידע - אבל גם אלה נמצאים בהתגוננות מתמדת מפני הטרור והאינתיפאדה. אולי זכור לך הסדר הציבורי במלון פארק בנתניה ומה עלה בגורלו.

בניגוד לדבריך, השירה הכנסייתית היא לא אוניברסלית. היא שירה דתית שבין השאר קמה כאנטי-תזה ליהדות. בעיניי יפה יותר שירה יהודית משפחתית בחג או בערב שבת מכל מזמורי הכנסייה על אורותיהם. החגיגה הקסומה הזאת שאתה עורג אליה אינה אוניברסלית ואינה שלנו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הדורמיציון כעיר מקלט [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 27/12/2005 שעה 2:27
בתגובה לאריק ב.
אתר אישי
מעניין אותי לשמוע את התייחסותך לתיאור זה http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=1499&am...

בסופו של דבר המדובר בגעגועים המגובים בסקרנות בלתי מובנת, כמעט מביכה; אם תבדוק היטב בחו''ל, לא תמצא משלחות רבות משתתפים של אזרחים גויים-מקומיים המגיעים אל בית הכנסת בעירם, על מנת לראות כיצד יהודים מדליקים את נר החנוכה התורן. הסקרנות הזו למנהגי הנוצרים בתוך ישראל גופא, תלך ותתגבר בשנים הבאות, להערכתי - ולא כרליקט דתי: חג הכריסטמס ניתן גם לחגיגה על בסיס פרגמאטי נטו, עם או בלי לעגם של נערי-פיאות הקוראים ''גלאח'' בתוך העיירה היהודית. אני שם נפשי בכפי ומשער בהזדמנות חגיגית זו, כי כשם שנכנס הסילבסטר בדלת האחורית, כך ידחק לבן-הזקן ואדום-המעיל המתקרא קלאוס אל תוך גוש דן, מן הסתם כסימפטום של צרכנות בריאה.

<והערה של כוס בירה נוספת>: לפתע נדמה לי שהישראלים-החילונים ממוקירי תרבות המערב, הם כנראה ''היהודים החדשים'' בסיפור סאגה זה, שכן איך שלא בוחנים את העניין, הם אלה מצויים בשעטנז הנובע מפחד, חוסר ידיעה, ומסתם בילבול דתי הנטוע במציאות הישראלית, שמתקשה להבחין בין מיסיונריות לשמה לסתם קטע של חגיגה קונזומנטית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הדורמיציון כעיר מקלט [חדש]
משה   יום א', 11/04/2010 שעה 14:14
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
חבל שהם היו נעולים על מנעול ובריח פתיחות דתית הייתה מונעת מלחמות שבסיסן דת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא כוס התה שלי [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ב', 26/12/2005 שעה 15:49
בתגובה לKobi
אתר אישי
ישוע אינו חייב ''לעשות טוב'' או ''לא לעשות טוב'' לאיש. הרי בשאלה זו כל אחד בוחר לעצמו את הדברים המועדפים עליו, וטוב שכך הוא הדבר. מי שאינו חש טוב בסיפור חג המולד אינו חייב לקחת בו חלק, אולי כפי שחגיגות ראש השנה האזרחית מוקצות על יהודים רבים, כמדומני.

אפשר לסכם זאת כך: ישוע אינו כוס התה שלך, וחנוכה, ברוב עוונותיי, ממש אינו כוס התה שלי. כל אחד והעדפותיו, ובלבד שלא יתנכל לחגיגותיו של הצד האחר. תחרות בין ערכים שונים מעולם לא היתה זרה באוזניי, אגב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא כוס התה שלי [חדש]
רות   יום א', 30/11/2008 שעה 17:28
בתגובה לKobi
שלום קובי

נולדתי בארץ ולא התחנכתי בישיבה כי אני

א. אשה

ב.שייכת הייתי למה שנקרא אז- זרם העובדים

ג. ממשפחה ליברלית

אולם, בעת ביקורי בכנסיות איני יכולה שלא לחשוב על רדיפות/צלבנים/דיכוי וכפיה/אינקויזיציה כלפי כל מי שאינו -נוצרי

איני חושבת שניתן לשנות הסטוריה (מספיק לעיין בספרות ולחשוף את הכפיה והאכזריות הנוראה של אנשי הדת כלפי כל אדם ולאו דווקא יהודי) כך גם בעת ביקור בחומה הסינית ובכל מקום שם הטביע הפן המרושע של האדם את חותמו

אותם נוצרים שרדפו כך את האדם- חוגגים את חגם-

אל יהי חלקי עמהם

בברכה רות
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010