ההסטוריה מוכיחה (והיטב) שאין מקום או זכות קיום למדינה ''יהודית'' [חדש]
אילן בלומנטל   יום ד', 28/12/2011 שעה 10:16
לפחות לא במובן הדתי של המושג, וככל שהמובן הדתי יותר קיצוני, קטנים סיכויי וטווח הקיום.
וזאת עוד מבלי להכנס לנקודת ה''שבטיות'' היהודית, שהיא בבסיסו של העם היהודי, ולו רק מפני שלאחר העלמם המשוער של 10 השבטים נשארו רק יהודה ולוי (ואולי שאריות של שמעון ובנימין שנטמעו ביהודה...)...

ממלכת דוד ושלמה המהוללת התקיימה פחות-או-יותר בנחת לא יותר מ-‏70-80 שנה, שבקנה המידה ההיסטורי ובקצב ההתרחשויות של אז היוו לא יותר משיהוק היסטורי; אין להניח שבתקופתו של הראשון, ובודאי שלא בתקופתו של השני, התקיימה ממלכת ''כהנים וגוי קדוש''.

פילוג הממלכה לחצי הדתי יותר ולחצי השפוי יותר איפשר את קיום שני החצאים עוד כ-‏250 שנה זה לצד זה, תוך שפיכות דמים הדדית בלתי פוסקת (תקראו מה עשו לבני אפרים על מעברות הירדן...), ותוך אינטריגות ושיתופי פעולה (אם לא קנוניות ממש...) עם אויבים מבחוץ.
כמובן שהממלכה הדתית יותר חיככה כפיים בהנאה עם העלמו של ''החצי השני'' (שהיה גדול בהרבה מחצי...).
אלא שזה היה בסה''כ שלב שבו (בפראפרזה על צ'רצ'יל) תנין אחד בלע קודם את זה שעמד יותר קרוב; תוך כ-‏140 שנים גם ממלכת יהודה הלכה בדרך כל חי, ותנין אחר בלע אותה.
ממלכת חשמונאים גם היא התקיימה רק קצת מעל 100 שנים, ותוך אינטריגות ורציחות פנימיות שבוודאי היוו השראה רצינית לבית בורג'יה; כבר לאחר הדור הראשון של המכבים חזר העם להעדיף ברובו את החיים החילוניים.
תקופות ההקצנה וה''התחרדות'' הדתית של המרד הגדול ומרד בר כוכבא הביאו באופן ישיר (והשני הרבה יותר מהראשון!!) להשמדת ופיזור האוכלוסיה היהודית על פני כל תבל, והרדיפות הדתיות אחר כל חריג ובעל דעה שונה בתחילת המאה הראשונה לספירה הביאו במישרין להתהוותה של הנצרות, מין תהליך כזה כמו ''הנוסע השמיני''...
אם אינני טועה, אפילו הרמב''ם כשהוא דן בדיני מלכות מתייחס יותר למלכות אוטופית של ימות המשיח, כשכל העולם - או מה שנשאר ממנו - יהיה יהודי (מזכיר קצת את התיזה המרכסיסטית-קומוניסטית, שלפיה התנאי להצלחת הקומוניזם הוא שהוא ישרור בכל העולם), ולא למלכות יהודית מעשית, במדינה ספציפית.
אלמלא חיו היהודים במדינות אחרות, בין יותר כאורחים (רצויים יותר או פחות) ובין כאזרחים/תושבים מן השורה (פחות או יותר...), לא היה שום סיכוי שיתחרדו, כפי שהדבר קרה במשך 200 השנים האחרונות; רק קיומו של גורם תומך בר קיימא יכול היה לאפשר את ההקצנה האידאולוגית הזו; באופן אבסורדי, רק התבססותה של המדינה המודרנית ב-‏150+ השנים האחרונות, על מוסדותיה האירגוניים, ורק חילונה של - מרבית - החברה האזרחית, הם שאיפשרו את ההקצנה הדתית (ולא רק ביהדות).
העניין הוא שכנראה יש איזשהו יחס (כמותי, מספרי) בין האוכלוסיה האזרחית-חילונית לאוכלוסיה הדתית-קיצונית, שמאפשר שיווי משקל בר קיימא, ואם יחס זה משתנה יותר מדי - הקיום מוטל בספק, ובסופו של דבר מתמוטט. צריך גם לקחת בחשבון שכאשר יש גם איומים חיצוניים, החולשה הפנימית באה לביטוי יותר מוקדם - כל אורגניזם חדל להתקיים כאשר הקומבינציה של איומים פנימיים וחיצוניים עוברת סף מסויים.
אם תרצו, אפשר ללכת למשל החסידה והסרטן (או גרסת הצפרדע והעקרב), אפשר לדבר על וירוסים ו/או חיידקים, על תהליכים סימביוטיים או פרזיטיים, ועוד כהנה וכהנה...
[קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010