והזוית האישית? [חדש]
דניאלה   יום ב', 14/11/2005 שעה 13:26
הי אורי,

כרגיל, מאמר מקסים עם טעם הזוי-מריר-מתקתק.

נשארתי סקרנית, אורי, מה מביא אותך מדי שנה לאזכרה לחללי מלחמת העולם הראשונה. כאילו.. מכל התאריכים וימי הזכרון שבעולם, למה דוקא זה? האם יש היבט אישי הקושר אותך לשם?

ונזכרתי בסרט המדהים ''כמה טוב לחיות'' של ברטרנד טברנייה, על קצין לאיתור נעדרים בצרפת שלאחר מלחמת העולם הראשונה. לכל חובבי בתי הקברות הצבאיים הנושנים והסיפורים המרגשים שמאחוריהם- מומלץ!

דניאלה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

והזוית האישית? [חדש]
אורי קציר   יום ב', 14/11/2005 שעה 20:37
בתגובה לדניאלה
אתר אישי
אינני מכיר את סרטו של טאברנייה, אבל לדעתי אחד מסרטיו, ''דקה לחצות'' , הוא אחד הסרטים הטובים שנעשו בעשרות השנים האחרונות. כחובב ג'אז מושבע הסרט הזה אינו משעמם אותי לעולם. אבל על כך, ברשותך, בהזדמנות אחרת.

אני מניח ששמת לב, יש בי חיבה בלתי-מסותרת לפינות נשכחות בהיסטוריה שלנו. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי חופשר בגורלם של אנשים ומקומות שמשום מה נמוגו בשיכחה הכללית שמאפיינית את תהליך ההיטפשות העובר עלינו כחברה. ספציפית לגבי בית העלמין הזה, חברו כאן כמה אלמנטים. ראשית, התגוררתי במעונות הסטודנטים הגובלים בו. כאשר הלכנו לאוניברסיטה וחזרה לא היה מנוס ממעבר לידו. ותמיד נישאו מבטינו אל המרחב הגדול והירוק ההוא, שקבריו היו מוסתרים על ידי הגדר הנמוכה והצלב והקפלה התנשאו ממנו למרחוק. עדיין אני זוכר את החורף הגדול של 1991/2, כאשר כל האזור היה מכוסה שלג והצלב הגדול בהק ממנו למרחקים. זה היה מעין חלל שנפער בין המעונות לבין הקמפוס וכולנו רצינו לדעת מה קורה שם.

מעבר לכך, הייתי פעם מדריך טיולים, כך שהביקור בבתי קברות אינו זר לי. יתר על כן, כשיוצא לי לנסוע לחו''ל, הנושא ההיסטורי (יחד עם הטבע) הוא המאפיין העיקרי בהם. כשטיילתי במערב הישן של ארה''ב יצא לי לבקר בלא מעט בתי עלמין שבהם נטמנו גיבורי התקופה - קאלאמיטי ג'יין, ויילד ביל היקוק, טקסס ג'ק, בפאלו ביל ואחרים.

יש בי גם איזושהי נטייה לבדוק אירועים בינלאומיים המתרחשים בארץ. לטעמי, אנחנו מרוכזים מדי במתרחש בחברה הקטנה שלנו ונוטים להתעלם מהעולם שמסביבנו, למעט מוקדים תרבותיים ופוליטיים כמו ארה''ב. לפני שנים קראתי במקרה על הטקס הזה והחלטתי לפקוד אותו, בעיקר מתוך סקרנות גרידא. אני חייב לומר שיש משהו מרגש במחוייבות הבין-דורית של דיפלומטים, צאצאים וסתם אנשים לבוא לאזכרת אנשים שלא הכירו מעולם ושלא קשורים באירוע טראומטי ספציפי בהקשר כולל (כמו השואה אצלנו). לצורך העניין, יש גם משהו מרתק באותן נשים ספורות הנוהגות לבוא מצרפת וממקומות אחרים מדי שנה לחיפה כדי לעלות על קברו של אליל נעוריהן, הזמר מייק בראנט. הנאמנות הבלתי מסוייגת הזו מרטיטיה מיתר קטןן בלבד. מעבר, כמובן, לסקרנות האינטלקטואלית גרידא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

על תבונה ורגישות [חדש]
דניאלה   יום ב', 14/11/2005 שעה 22:14
בתגובה לאורי קציר
אורי יקר,

נהנתי והתרגשתי לקרוא את תגובתך.

גם אני למדתי בהר הצופים, וכל מה שעיני צדה היה הבחור בשורה מלפני, המרצה החתיך ולוח הציונים.

לא מספיק בית קברות פסטורלי ומעורר דמיון בקרבת מקום. צריך גם זוג עיניים שיבחינו ולב שיגיב.

אני מאד מזדהה עם דבריך על חברה ש''מיטפשת''. לפעמים הכתבות שלך נראות לי מעט אסקפיסטיות, אבל אחרי ההבהרה שלך אני מבינה שאתה מנסה להרחיב את אופקינו לחשיבה יותר אוניברסלית וקוסמופוליטית.

ורוץ להשאיל את ''כמה טוב לחיות''. אמנם בוידאו זה לא אותו דבר, אך בכל זאת, יצירת מופת. (גם את דקה לחצות אהבתי).

דניאלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010