(נכתב בתשובה לערן עסיס, 29/12/05 14:56)
ברבריות לשמה? [חדש]
אורי קציר   יום ו', 30/12/2005 שעה 8:53
בתגובה לערן עסיס
אתר אישי
ערן, אפשר לצמצם את הוויכוח למישור החברתי והרפואי. מי שמבצע בבנו ברית מילה מטעמי דת ופולחן לא ממש ישתכנע גם אם יוכיחו לו שמילה אינה מוסיפה - ולעתים קרובות גורעת - לבריאותו של התינוק. כלומר, מאמינים בדת המחייבת מילה (ולצורך העניין אין זה משנה אם מדובר ביהדות, באיסלאם או בכל דת אחרת) לא יסכימו ממילא עם השיח התנהל כאן. לשיטתם אין תוקף לקביעה ש''מילה זה לא בריא''. המצווה הדתית היא החשובה ואותה הם באים לקיים.

בוא נדבר על ברבריות. ברבריות, לטעמי, היא התאכזרות חסרת כל צידוק מוסרי. כלומר, גרימת עוול וכאב ליצורים חיים שלא גרמו למכאיב כל רע. כשלוקחים תינוק בן שמונה ימים, מותחים את עורלתו ופורעים אותה (ואני מציע לך לקרוא משהו על טקס ה''פריעה'', שהוא החמרה של ביצוע המילה מעבר למתחייב) ולאחר מכן כורתים אותה משל היה זה עונש קדום כלשהו, זו התאכזרות. אם כורתים חלק מגופו של יצור אנושי יש לשאול את רשותו. ומאחר ומדובר בתינוק רך שזה עתה בא לעולם אין אלא להמתין לגיל הבגרות ואז לשאול את פיו. גיל הבגרות על פי ההלכה הוא 13 ועל פי חוק המדינה הוא 18. זה בוודאי גיל בו הנימול-בכוח יודע טוב יותר מה הוא רוצה.

איגרוף? ההשוואה הזו בעייתית, ערן, בדיוק מהסיבה שבה נקבתי בפיסקה הקודמת. איגרוף הוא ספורט המתקיים בהשתתפות שני בגירים המחליטים להיכנס לזירה ולהכאיב זה לזה, במגבלות קבועות מראש, עד שאחד מהם יודיע על כניעתו. מאחר והם אנשים בוגרים ושפויים, חזקה עליהם שהם יודעים מה טוב לבם. אבל את פי התינוק אין איש שואל.

אגב, אני חולק לחלוטין על הגדרתך את נושא האוננות. אמנם היא יכולה לשמש גם כפורקן לאגרסיות המצטברות אצל המאונן, אבל ההגדרה שלך, בהפוכה, אמורה לטעון גם שכאשר נשים מאוננות הן פורקות בכך אגרסיות מיניות שאחרת היו מוציאות על גברים שאינם מעוניינים בכך. לאוננות לא חייבת להיות סיבה חברתית. היא צורך ביולוגי טבעי אצל כל היונקים כמעט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ברבריות לשמה? [חדש]
ערן עסיס   יום א', 01/01/2006 שעה 15:37
בתגובה לאורי קציר
* אני חולק עליך בקביעה שאפשר לצמצם את הדיון למישור החברתי והרפואי. טעמם של המנהגים הקשורים במעגל החיים - ליחם לא נס גם כאשר הם יוצאים מהקשרם הדתי (בהנחה שיש להם טעם). אם נשווה למנהגי האבלות, יתברר שרבים מקיימים את מנהגי האבל היהודיים (קבורה, קדיש, שבעה, שלושים וכו'), ולאו דווקא כמצווים ועומדים מהר סיני. ככל הנראה, האדם באשר הוא תובע התייחסות לטראומה כגון המוות, והעובדה שההתייחסות שהוא מאמץ נכרכה בעבר עם ציוויו של אל מסוים אינה מעלה או מורידה מערכה. בדרך דומה לדעתי ניתן להבין את תופעת המילה, אשר מתייחסת כאמור לעידון רגשות האשמה המיניים הזכריים, ולאו דווקא מנקודת מבט דתית של אל מצווה. במובן זה, דברי קרובים לאלו שמתייחסים אל הדת כתרבות, ותהא רשימתי הקודמת מקבילה למשמעות התרבותית של אקט המילה בשיטתם.

ניתן לחלוק על קביעתך שאדם המאמין בדת המחייבת מילה לא יסכים עם השיח המתנהל כאן, על סמך עובדה אמפירית פשוטה: עובדת קיומי. אינני חושב שהדת (לפחות לא היהדות) עומדת על מצוותיה ללא רחם, גם כאשר הן פוגעות בשכל הישר (בטח ובטח כאשר הן פוגעות בבריאות). עד כמה שידיעתי מגעת ביהדות, קיימים מנגוני ריכוך 'פאסיביים', ובאפשרותה של הדת לקבל טיעונים כמו אלו שהועלו כאן במאמר. אצלי אישית, לדוגמה, המאמר דווקא השפיע מאוד בכיוון של לקיים את הטקס לבני (אם וכאשר בעתיד...) בהרדמה אצל רופא.

* בעניין הברבריות, אקבל את הגדרתך בשינוי קל. כידוע (ודאי תוכל לפרט יותר ממני) הברברים היו שבטים אירופאיים שדבק בהם דימוי של חוסר תרבותיות, מנקודת מבט מערבית. על כן אסכים להגדיר ברבריות, בשיטתך, התאכזרות חסרת כל צידוק מוסרי מערבי.

* בעניין בקשת ההסכמה שאתה מעלה, אני מרגיש שגם כאן אנו חלוקים, אך לא בשלה אצלי המחלוקת לידי תובנה אינטלקטואלית מנוסחת. באופן כללי, דבריך נסמכים על 'אוטונומיה של היחיד על זכויותיו' וזה כנראה קשור לנושא שאני לומד כעת במסגרת העיסוק המשפטי בזכויות.

* אוננות הייתה דוגמה מקרית ואינני מבין בכך הרבה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010