(נכתב בתשובה לאורי קציר, 28/12/05 23:23)
ברבריות לשמה? [חדש]
ערן עסיס   יום ה', 29/12/2005 שעה 14:56
בתגובה לאורי קציר
הקביעה שלך אורי (בתגובה) שמעשה המילה הוא ברברי, קצת מקוממת אותי.

הצלחתי להבחין בפולמוס הזה בין שני מישורים של ויכוח: המישור הרפואי והמישור הטקסי.

המישור הרפואי נראה לי זניח יחסית. גם אם יש תועלת בריאותית היא מועטה, וגם אם יש נזק הוא לא רב. העובדה שקשה כל כך להוכיח את הטענות לשני הצדדים הללו רק מחזקת את ההנחה הזו. טענה אחת עיקרית מטה את הכף לטובת המתנגדים והיא הנזק החמור שיכול להיגרם במקרים של טעות.

לי נראה שהשאלה היותר מהותית היא האם ראוי לעשות טקס כזה לזכר הנולד, ואם נגלה שכן - כבר נמצא את הדרך הרפואית הבטוחה לעשות זאת. מהם הטיעונים לשני הצדדים במישור זה? שאלה זו לא נדונה במסגרת המאמר, ובאופן אגבי התייחסת אליה כאן באמצעות המונח 'ברבריות לשמה'.

ראשית אציע תיקון מילולי, שודאי תסכים אליו, שאין זו ברבריות 'לשמה', אלא לשם מטרה אחרת, כמו למשל לשם מימוש אמונות בדבר יכולות רפואיות או לשם רעיון אחר. קשה להאמין שאדם ייעשה מעשה כה פטאלי לתינוקו מתוך צהלה וחדוות רוע.

ועכשיו לעצם העניין: האם מילה היא מעשה ברברי? האם איגרוף הוא ספורט ברברי? מהי ברבריות? המילה ברברי, כפי שהיא משמשת בשפתנו כיום, נושאת עמה מטען שיפוטי המצביע על התנהגות שאינה הולמת הלכי רוח תרבותיים, ומקורה בדרך כלל פרימיטיבי. פעמים רבות התנהגות 'ברברית' נותנת סיפוק מיידי ליצרים קמאיים ומשקפת רגש בלתי נשלט.

אם ננטרל את המטען השיפוטי מן העניין, אסכים להגדרה זו, שהמילה היא מעשה 'ברברי'. מה מקורה הפרימטיבי? מדוע החלו אנשים בעולם למול את בנם? יאמר המשיב - הרי זו מצוות האל. ובכן, מדוע מצווה האל את נתיניו למול את בנם הזכרים? לאיזה הלוך נפש קמאי מתייחס האל המצווה על המילה? על פי הניתוח שהצעתי, אני מצפה למצוא במעשה 'ברברי', שאנשים שבים ועושים אותו (ולא בהכרח בצהלה) - יסוד של סיפוק דחפים קמאיים.

פעמים רבות, ההתמודדות עם דחפים קמאיים היא על דרך של 'תיעול' לדרך פעולה בלתי מזיקה; כך למשל האוננות שהוזכרה, היא דרך לבטא את הדחף המיני מבלי לפגוע באף אישה שאינה מעוניינת בכך. כזה הוא גם האיגרוף, המתעל אגרסיות אלימות לזירה מוגדרדת ומושגחת, עם כללי מסגרת נוקשים (אולי לא מספיק נוקשים).

האקט המיני הוא דחף יצרי בסיסי, שמסגרות ה'תיעול' כלפיו הן ידועות ומוכרות (לבוש, נישואין וכדו'). יחד עם זאת, אחת מתוצאות הלוואי של הדחף הזה אצל גברים היא תחושת חרטה, שהעולם הדתי יכנה 'חטא'. אל העינוג והפורקן המיני מתלוות בדרך כלל, לאחר מעשה, תחושות עצבות וריקנות, המיוחסות למעשה עצמו. רגש זה הוא זה שהביא חברות מסוימות לאורך הדורות בעולם לעמדה של התנזרות ממין, המהווה כמובן הקצנה מוגזמת של תחושה זו.

מעשה המילה מהווה עידון של הרגש הזה. אדם כמו 'מכה על חטא', ומתיר לעצמו את הפעילות המינית מתוך כך. ממש כפי שהוא נדרש לפגוע בעצמו ולשלם מכיסו כאשר הוא פוגע בתחושת אי הצדק שבקניין ובהעברת בעלות, כך הוא פוגע בעצמו כאן ומצדיק את המעשה המיני.

בעמדה זו, אין הבדל אם אדם עושה זאת לעצמו או שהוריו עושים זאת עבורו - שכן טובת הילד לנגד עיניהם. אין מדובר בטובת הילד במישור רפואי צר, או בהיבטים תועלתיים אחרים - אלא בטובה פסיכולוגית, המקלה עליו לאורך החיים.

אסכים ואודה מראש, שזוהי טענה שאין איך להתווכח איתה. לא ניתן להוכיח שאדם שעשה ברית מילה מרגיש שלם יותר עם עצמו במישור המיני. האבחנות כאן הן בדקויות פסיכולוגיות, וניתן גם לחלוק עליהם ללא הסבר משכנע. אני סבור שזהו המקור הדתי לטקס ברית המילה. מלבד הסכנות של רשלנות רפואית מצד המוהלים, אינני רואה סיבה מדוע לא לקיים את הטקס, המהווה זיכוך לתחושות האשמה הטבועות אצל הגבר ביחס לאקט המיני.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ברבריות לשמה? [חדש]
אורי קציר   יום ו', 30/12/2005 שעה 8:53
בתגובה לערן עסיס
אתר אישי
ערן, אפשר לצמצם את הוויכוח למישור החברתי והרפואי. מי שמבצע בבנו ברית מילה מטעמי דת ופולחן לא ממש ישתכנע גם אם יוכיחו לו שמילה אינה מוסיפה - ולעתים קרובות גורעת - לבריאותו של התינוק. כלומר, מאמינים בדת המחייבת מילה (ולצורך העניין אין זה משנה אם מדובר ביהדות, באיסלאם או בכל דת אחרת) לא יסכימו ממילא עם השיח התנהל כאן. לשיטתם אין תוקף לקביעה ש''מילה זה לא בריא''. המצווה הדתית היא החשובה ואותה הם באים לקיים.

בוא נדבר על ברבריות. ברבריות, לטעמי, היא התאכזרות חסרת כל צידוק מוסרי. כלומר, גרימת עוול וכאב ליצורים חיים שלא גרמו למכאיב כל רע. כשלוקחים תינוק בן שמונה ימים, מותחים את עורלתו ופורעים אותה (ואני מציע לך לקרוא משהו על טקס ה''פריעה'', שהוא החמרה של ביצוע המילה מעבר למתחייב) ולאחר מכן כורתים אותה משל היה זה עונש קדום כלשהו, זו התאכזרות. אם כורתים חלק מגופו של יצור אנושי יש לשאול את רשותו. ומאחר ומדובר בתינוק רך שזה עתה בא לעולם אין אלא להמתין לגיל הבגרות ואז לשאול את פיו. גיל הבגרות על פי ההלכה הוא 13 ועל פי חוק המדינה הוא 18. זה בוודאי גיל בו הנימול-בכוח יודע טוב יותר מה הוא רוצה.

איגרוף? ההשוואה הזו בעייתית, ערן, בדיוק מהסיבה שבה נקבתי בפיסקה הקודמת. איגרוף הוא ספורט המתקיים בהשתתפות שני בגירים המחליטים להיכנס לזירה ולהכאיב זה לזה, במגבלות קבועות מראש, עד שאחד מהם יודיע על כניעתו. מאחר והם אנשים בוגרים ושפויים, חזקה עליהם שהם יודעים מה טוב לבם. אבל את פי התינוק אין איש שואל.

אגב, אני חולק לחלוטין על הגדרתך את נושא האוננות. אמנם היא יכולה לשמש גם כפורקן לאגרסיות המצטברות אצל המאונן, אבל ההגדרה שלך, בהפוכה, אמורה לטעון גם שכאשר נשים מאוננות הן פורקות בכך אגרסיות מיניות שאחרת היו מוציאות על גברים שאינם מעוניינים בכך. לאוננות לא חייבת להיות סיבה חברתית. היא צורך ביולוגי טבעי אצל כל היונקים כמעט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ברבריות לשמה? [חדש]
ערן עסיס   יום א', 01/01/2006 שעה 15:37
בתגובה לאורי קציר
* אני חולק עליך בקביעה שאפשר לצמצם את הדיון למישור החברתי והרפואי. טעמם של המנהגים הקשורים במעגל החיים - ליחם לא נס גם כאשר הם יוצאים מהקשרם הדתי (בהנחה שיש להם טעם). אם נשווה למנהגי האבלות, יתברר שרבים מקיימים את מנהגי האבל היהודיים (קבורה, קדיש, שבעה, שלושים וכו'), ולאו דווקא כמצווים ועומדים מהר סיני. ככל הנראה, האדם באשר הוא תובע התייחסות לטראומה כגון המוות, והעובדה שההתייחסות שהוא מאמץ נכרכה בעבר עם ציוויו של אל מסוים אינה מעלה או מורידה מערכה. בדרך דומה לדעתי ניתן להבין את תופעת המילה, אשר מתייחסת כאמור לעידון רגשות האשמה המיניים הזכריים, ולאו דווקא מנקודת מבט דתית של אל מצווה. במובן זה, דברי קרובים לאלו שמתייחסים אל הדת כתרבות, ותהא רשימתי הקודמת מקבילה למשמעות התרבותית של אקט המילה בשיטתם.

ניתן לחלוק על קביעתך שאדם המאמין בדת המחייבת מילה לא יסכים עם השיח המתנהל כאן, על סמך עובדה אמפירית פשוטה: עובדת קיומי. אינני חושב שהדת (לפחות לא היהדות) עומדת על מצוותיה ללא רחם, גם כאשר הן פוגעות בשכל הישר (בטח ובטח כאשר הן פוגעות בבריאות). עד כמה שידיעתי מגעת ביהדות, קיימים מנגוני ריכוך 'פאסיביים', ובאפשרותה של הדת לקבל טיעונים כמו אלו שהועלו כאן במאמר. אצלי אישית, לדוגמה, המאמר דווקא השפיע מאוד בכיוון של לקיים את הטקס לבני (אם וכאשר בעתיד...) בהרדמה אצל רופא.

* בעניין הברבריות, אקבל את הגדרתך בשינוי קל. כידוע (ודאי תוכל לפרט יותר ממני) הברברים היו שבטים אירופאיים שדבק בהם דימוי של חוסר תרבותיות, מנקודת מבט מערבית. על כן אסכים להגדיר ברבריות, בשיטתך, התאכזרות חסרת כל צידוק מוסרי מערבי.

* בעניין בקשת ההסכמה שאתה מעלה, אני מרגיש שגם כאן אנו חלוקים, אך לא בשלה אצלי המחלוקת לידי תובנה אינטלקטואלית מנוסחת. באופן כללי, דבריך נסמכים על 'אוטונומיה של היחיד על זכויותיו' וזה כנראה קשור לנושא שאני לומד כעת במסגרת העיסוק המשפטי בזכויות.

* אוננות הייתה דוגמה מקרית ואינני מבין בכך הרבה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010