(נכתב בתשובה לקובי, 28/12/05 23:19)
הנושא עדיין שנוי במחלוקת קשה [חדש]
אורי קציר   יום ד', 28/12/2005 שעה 23:23
בתגובה לקובי
אתר אישי
להיפך, דווקא הייתי שמח להתמודד עם דיעה הפוכה. זה טוב, זה מפרה, זה נותן טעם לפרסום.

אני מניח שבדומה לרבים מאיתנו עברתי תהליך של התפכחות איטית. בבריתות נהגתי לסגת ממרכז האירוע כאשר היה מתקרב מועד החיתוך. הפעו היה צורח מכאבים ולי לא היה שום חשק או עונג לשמוע זאת. במרוצת השנים גיבשתי את הדעה שחיתוך אבר מינו של תינוק שבקושי מלאו לו שבוע בפני המון חוגג וצוהל אינו אלא ברבריות לשמה.

אבל גם אם נעזוב את הנושא הבריאותי, קובי, נותרת השאלה אם מדובר באקט מוסרי. מה זכותו של אדם להפקיע מתינוק רך כל כך את שלמות גופו? האם אין זה ראוי להניח לו להחליט על כך בעצמו לכשיגדל? ואם אנו מסירים חלק שנראה לנו עודף ומיותר באיברו של זכר, מה הנימוק המוסרי המונע מאיתנו לעשות כן גם באיבר מינה של נקבה? האם רק משום שהשתרשו בנו מנהגי המסורת יש עדיפות לחיתוך אצל האחד על פני חיתוך אצל האחרת?

אכן, סוגיות קרדינליות לדון בהן. אשמח לשמוע את דעתך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הנושא עדיין שנוי במחלוקת קשה [חדש]
קובי   יום ד', 28/12/2005 שעה 23:36
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אני שמח לקרוא את תגובתך זו, משום שהיה לי חשש (מופרך כנראה) ש''כעסת'' עלי בגין תגובתי הקודמת. בסה''כ אתה עושה עבודה יוצאת מן הכלל, ואני אסיר תודה לך על האתר המרתק הזה, אין לי כל עניין לפגוע, גם אם הדבר נעשה בשוגג.

ראה נא, אם אתה שואל לדעתי, הרי שזה הזמן להתוודות שעד לפני מספר שנים חיפשתי את המוהל שלי, כדי ''לסגור איתו חשבון'' על שהעז ועשה. כשנולדה בתי, מאיה, רווח לי במידה רבה על כך שלא אצטרך לעמוד בפני הדילמה. ואת זה אומר אדם שהתחנך (על לא עוול בכפו) במסגרות דתיות, שנותן משקל מסוים (גם אם לא בלתי מוגבל) לדת ולמסורת.

זוהי תחושת הבטן שלי, אך אם לתת לראציו לעשות את שלו הרי שתודה גם אתה שעלינו, כהורים אחראים, לכפות (או לאסור) על הצאצא דברים אלו ואחרים אם נאמין באמת ובתמים שהדבר מועיל לו, גם אם לשעה קלה הדבר יגרום לו אי-נוחות ואף כאב (כמה זאטוטים ששים אלי זריקת חיסון ?).

צער גידול ילדים כבר אמרתי?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הנושא עדיין שנוי במחלוקת קשה [חדש]
אורי קציר   יום ד', 28/12/2005 שעה 23:42
בתגובה לקובי
אתר אישי
יצא לי להכיר בשנים האחרונות לא מעט אנשים שביצעו בחירה בלתי שגרתית ונמנעו ממילת בניהם. הבחירה הזו הופכת לנפוצה יותר ויותר ומשום שזוגות רבים החוששים מפני פגיעה בסטטוס של התינוק כיהודי מבינים לבסוף שאין כל קשר בין הדברים ושדתו של אדם, לפי היהדות, נקבעת בהתאם לדת אימו ולא בהתאם לחיתוך בגופו. יש כיום לא מעט קבוצות כאלה בארץ וחלק מהן הזכרתי במאמר.

אני מסכים לחלוטין שלא ניתן לאפשר לצאצאינו הפעוטים לבחור בעצמם בכל דבר. אבל ברית מילה אינה בחירה רגילה. מדובר באקט שתוצאתו בלתי הפיכה. זה לא שיער. הבשר שנחתך לא יגדל שוב. במובן זה מדובר במשהו הדומה לכריתת שד בגופה של אישה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הנושא עדיין שנוי במחלוקת קשה [חדש]
קובי   יום ד', 28/12/2005 שעה 23:53
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
והסרת שקדים? ניתוח התוספתן?
אלו שני תהליכים פולשנים ובלתי הפיכים, אך אם ילדך (הקטן) יצטרך לכך, אתה כהורה תהסס, תרצה לשמוע את דעתו?
אני מניח (ומקווה) שלא, שתדע לקבל החלטה *אם* טובת הילד/ה דורשת זאת.
ועל כך העניין נדון - האם נכון בריאותית לבצע את ברית המילה אם לאו?
קטונתי מלענות על שאלה זו, ואמתין לדעת הפוסקים המלומדים, שבינתיים - למיטב הבנתי - אינם מסכימים פה אחד בסוגיה.
וחבל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הנושא עדיין שנוי במחלוקת קשה [חדש]
אורי קציר   יום ה', 29/12/2005 שעה 0:07
בתגובה לקובי
אתר אישי
היא הנותנת: הסרת שקדים וכריתת תוספתן מתבצעים כיום רק אם יש הוכחות ברורות שאיברים אלה גורמים נזקים בריאותיים לבעליהם. אבל אין הסרה אוטומטית שלהם על מנת למנוע נזק עתידי שאין איש יודע אם יתרחש אם לאו.

במלים אחרות, אם התוספתן של בתי יהיה מודלק ויאיים להתפוצץ בתוך גופה אני מניח שאבחר באפשרות הכריתה. אבל להזכירך, רובנו המכריע חי עם תוספתן בריא במשך עשרות שנים. האם היית רוצה להסתכן בכך שבגיל רך יאשפזו ילדים בזה אחר זה בבתי חולים ועיבור אותם תחת סכינו של מנתח כאשר לא נשקף להם כל נזק ממשי במצבם הקיים?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הנושא עדיין שנוי במחלוקת קשה [חדש]
קובי   יום ה', 29/12/2005 שעה 0:20
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
ועל כך בדיוק זועק הנביא (או בא כוחו) - *אם* יתברר חד משמעית שהמילה חשובה לבריאות אזי קרוב לודאי שנעשה זאת (בלב כבד), ואם לאו - ה''זכות'' תשמר לדתיים שבינינו.

זו הסיבה שמציאת תשובה לשאלה היא כמעט קריטית, אך אנו - לטעמי - צריכים להיות זהירים בברור הסוגיה ולא לקפוץ על הפתרון הנוח לנו רגשית (גם אני סובל בטקסי הברית ונעדר מהבימה המרכזית בשעת הארוע).

אני רוצה להאמין שאנו מסכימים על נקודה זו, ויבוא לציון גואל, וכו'.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כן או לא [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ה', 29/12/2005 שעה 12:39
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אנחנו הולכים סחור סחור בנושא, מבלי לדבר תכל'ס בנדון: אני לא עשיתי לבני שום ברית מילה, ותהיה דעתך סמוכה או בטוחה שגם בארץ לא הייתי מבצע זאת. למותר לציין שאני שלם עם החלטתי זו, ואין לי שום ספק שהייתי חוזר עליה גם כיום.

אשמח, במידת האפשר, לדעת מקוראים אחרים כיצד החליטו ברגע האמת בנקודה זו – למרות ה''קושי'' הטמון בהיגד מסוג זה; מצד שני אבין גם התחמקות מדיון ישיר ופרטני בנדון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובת קורא [חדש]
ערן   יום ה', 29/12/2005 שעה 13:22
בתגובה לאלכסנדר מאן
אם תגובת קוראים מעניינת אותך - אז בבקשה,

אנחנו ערכנו לבננו ברית מילה, כאשר המוהל היה רופא מומסך שביצע מילה רפואית (הרדמה וכו') אך גם ידע לפזם את הברכות הנהוגות בטכס הזה.

לא אני ולא אישתי מאמינים בברית המילה כצורך כלשהו על מנת להיות יהודי (ולמען האמת שנינו לא רואים בלהיות יהודי צורך גדול כל כך. שיהיה בן אדם, זה מה שחשוב) - אבל כבני אדם גם אני וגם אישתי מאמינים בכבד את אביך ואת אמך, שלא להזכיר סבך וסבתך. למשפחה היה מאד חשוב נושא הברית ולכן לנו נותר להחליט אם חוסר האמונה שלנו הופך להתנגדות או לא.

ישבנו, קראנו את המחקרים הרפואיים השונים, שמענו חוות דעת והגנו למסקנות הבאות:
1. מבחינת ילדותו של הילד, זה לא משנה אם הוא נימול או לא. סיפורי ההצקה בביה''ס / צבא הם מוגזמים, וכאשר מדברים עם מישהו לא נימול בן עשרים ומשהו מבינים מהר שזה לא עניין גדול וילדים מציקים יותר לחנון השכבתי מאשר ללא נימול הכיתתי.
2. מבחינה פסיכולוגית אין בעיה עם המילה - כנימול אני יכול להעיד שאין לי שום בעיה עם זה :)
3. מבחינה רפואית, אף שהולך ומתברר כי עדיף להיות לא נימול מאשר נימול, ברור גם כי האפקט הרפואי השלילי במילה הוא זניח עד מאד וברוב המקרים רחוק מלהיות מאיים (זיהום זה או אחר שעובר בעזרת טיפול מתאים).

בהתאם לכך החלטו שאלמלא המשפחה היתה מבקשת, לא היינו עושים ברית. אבל מכיוון שביקשו, ומכיוון שזה לא עניין גדול בשום רמה שהיא, עשינו ברית ''מודרנית'' על ידי רופא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובת קורא [חדש]
דודו בן עמי   יום ה', 29/12/2005 שעה 13:40
בתגובה לערן
חברתי ואני החלטנו שלא למול את בננו. כמוך, ערן, ישבנו ובדקנו את הנושא בקפידה. הגענו כמעט במדויק לאותן מסקנות שאליהן הגעת אתה. אכן, אין כמעט משמעות לעניין החברתי. מאחר והאיבר יושב כל היום במקום נסתר מעין, אין יותר מדי הזדמנויות לצפות בו ולעמוד על שונותו. אני מסכים איתך שמבחינה פסיכולוגית אין בעייה עם המילה, אבל דומני כי הנושא הזה לא נבדק כל צרכו.

הבעיה המרכזית היא הבעייה הרפואית. בעורלה מצויים עשרות סופי עצבים המחוברים ישירות אל מרכזי ההנאה במוח. לפיכך, ומאחר שעורלה אינה יכול הלתחדש, משמסירים אותה מפחיתים באחת גם את ההנאה שישאב הזכר מיחסי מין בעתיד. לא שהוא לא ייהנה - הוא ייהנה, אבל הרבה פחות. אבל לי ולך אין כל מושג על כך משום שמעולם לא יכולנו להשוות בין הסיטואציות. בדוק נא אצל מידגם בלתי מייצג של גברים שהספיקו לקיים מגע מיני לפני שנימולו בבגרותם ושעשו כן גם לאחר המילה. אין בספרות הרפואית שום דיווח על אנשים שהנאתם מיחסי מין גברה בעקבות ביצוע ברית מילה.

בעייה אחרת קשורה להנאת האישה. מגע מיני עם גבר שלא נימול מגביר את הנאתה של האישה משום שהחיכוך בין אברי המין בזמן המגע גבוה יותר ומקיף אזורים רבים יותר של הנרתיק. יתר על כן, לאחר השפיכה מונעת העורלה את הזליגה האיטית של הנוזלים אל מחוץ לנרתיק - והזליגה היא תופעה המוכרת כמעט לכל אחד. וכבר קבע הרמב''ם פעם, מסיבות דומות, כי ''הנבעלת אצל הערלים קשה לפרוש''. או במלים אחרות, היא נהנהית מסקס יותר עם ערל מאשר עם נימול.

ובנושא הרפואי גם לא הבאת בחשבון את הנושא של פגיעה אפשרית בכלי דם רגישים מאין כמותם. הדברים הללו מתרחשים עשרות, אם לא מאות, פעמים בשנה. לצערי הם לא מדווחים מספיק, אבל די לציין את האסון שהמיט ח''כ נסים זאב על עולל שבו ביצע מילה ו''חתך יותר מדי''. הילד המסכן דימם בחוזקה, החבישה החזקה רק החמירה את המצב, באיבר שפט נמק ולימים חלק ממנו השחיר והתייבש. הילד הזה כבר לא יוכל לקיים מגע מיני נורמלי. סביר להניח כי אלמלא בוצעה בו מילה היה מצבו הרפואי תקין בתכלית. אורי ציין, ובצדק, את נטיית הרפואה המודרנית שלא להתערב תהליכים גופניים במקום שאין צורך. אני מסכים עמו בנקודה זו לחלוטין.

וכל אלה הן סיבות מספקות כדי לא למול את בננו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובת קורא [חדש]
ערן   יום א', 01/01/2006 שעה 10:48
בתגובה לדודו בן עמי
אומנם לא הזכרתי את נושא המין - אבל הוא בהחלט נכלל במחקר שלי. אפילו, שב טוב, יצא לי לשוחח עם מי שערכו לו מילה לאחר שהיה כבר פעיל מינית. לטענתו ההבדל היה לא עניין גדול כמו שעושים ממנו. במקביל יצא לי לשוחח עם מי ששכבה עם נימולים רבים וגם עם מי שאינו נימול - גם היא דיווחה על חוסר הבדל משמעותי. אבל אתה צודק - זו סיבה תקפה מאד מדוע לוותר על המילה.

לגבי העניין הרפואי - כבר הזכרתי שרופא ערך את המילה, בהרדמה, בכלים מתאימים ובאמצעי חבישה סטריליים מודרניים. מובן שיש סיכון, אבל יש סיכון גם למות מזריקת הרדמה של רופא שיניים. למוהל במקצועו (כזה שאינו רופא) לא הייתי נותן לגעת בילד שלי עם מקל באורך 20 מטר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

טקסים אטאביסטים [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ה', 29/12/2005 שעה 16:23
בתגובה לערן
אתר אישי
ה''כבד את אביך ואמך'' נשמע לי אטאביסטי מאוד בהקשר זה, בזאת באופן שאיתו ניתן להציג ולהצדיק כל מנהג שסימן שאלה גדול משתרבב אחריו; האם זוהי הסיבה היחידה לביצוע טקס מסוג זה, שהדיעות עליו בקרב הקהילה הרפואית חלוקות?

באשר לנקודות שהבאת:

1. אני מסכים איתך; אני לא רואה שום בעייה של ''הצקה חברתית'', אלא אם כן נגדיר את החברה הישראלית כחברה מגוייסת, המתעללת ופוגעת באלה השונים ממנה, ובכל זאת משתייכים לה (מה שאינני מאמין במקרה זה, כאמור).

2. גם אני נימול, אולם אני בדיעה אחרת ממך, למרות שהיא תיאורטית בלבד. עצם הרעיון של להכניס כזו כמות של כאב לרך מפרפר בן 8 ימים, נראה לי בעייתי. ההרדמה בפירוש עוזרת במקרה זה, כנראה, אולם לא מפצה על אובדן התחושות בעטרה, שמתקהות עם השנים כתוצאה מהיותה גלוייה.

3. הבחינה הרפואית נראית לי גמישה כדי להצדיק צד זה או אחר. מכל מקום ועד כמה שידוע לי, הדיעה הרווחת היא שאין יתרון בהסרת הערלה.

אני מבין שבעצם הגורם המשפחתי הוא הדבר הקובע, כמו אצל רבים – אולם זהו בדיוק המקרה שיש לנסות ולשנות, שכן ישנם מנהגים רבים אחרים ביהדות, שאיש אינו מממש, והגיע הזמן גם לערכת רביזיה בתחום זה.

נימוקיך אלה לא שכנעו אותי. אני מזמין אותך ואת האחרים לקרוא כתבה שכתבתי בנושא זה לפני כמה שבועות: http://mann.magazine.lab.co.il/story_75
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ברבריות לשמה? [חדש]
ערן עסיס   יום ה', 29/12/2005 שעה 14:56
בתגובה לאורי קציר
הקביעה שלך אורי (בתגובה) שמעשה המילה הוא ברברי, קצת מקוממת אותי.

הצלחתי להבחין בפולמוס הזה בין שני מישורים של ויכוח: המישור הרפואי והמישור הטקסי.

המישור הרפואי נראה לי זניח יחסית. גם אם יש תועלת בריאותית היא מועטה, וגם אם יש נזק הוא לא רב. העובדה שקשה כל כך להוכיח את הטענות לשני הצדדים הללו רק מחזקת את ההנחה הזו. טענה אחת עיקרית מטה את הכף לטובת המתנגדים והיא הנזק החמור שיכול להיגרם במקרים של טעות.

לי נראה שהשאלה היותר מהותית היא האם ראוי לעשות טקס כזה לזכר הנולד, ואם נגלה שכן - כבר נמצא את הדרך הרפואית הבטוחה לעשות זאת. מהם הטיעונים לשני הצדדים במישור זה? שאלה זו לא נדונה במסגרת המאמר, ובאופן אגבי התייחסת אליה כאן באמצעות המונח 'ברבריות לשמה'.

ראשית אציע תיקון מילולי, שודאי תסכים אליו, שאין זו ברבריות 'לשמה', אלא לשם מטרה אחרת, כמו למשל לשם מימוש אמונות בדבר יכולות רפואיות או לשם רעיון אחר. קשה להאמין שאדם ייעשה מעשה כה פטאלי לתינוקו מתוך צהלה וחדוות רוע.

ועכשיו לעצם העניין: האם מילה היא מעשה ברברי? האם איגרוף הוא ספורט ברברי? מהי ברבריות? המילה ברברי, כפי שהיא משמשת בשפתנו כיום, נושאת עמה מטען שיפוטי המצביע על התנהגות שאינה הולמת הלכי רוח תרבותיים, ומקורה בדרך כלל פרימיטיבי. פעמים רבות התנהגות 'ברברית' נותנת סיפוק מיידי ליצרים קמאיים ומשקפת רגש בלתי נשלט.

אם ננטרל את המטען השיפוטי מן העניין, אסכים להגדרה זו, שהמילה היא מעשה 'ברברי'. מה מקורה הפרימטיבי? מדוע החלו אנשים בעולם למול את בנם? יאמר המשיב - הרי זו מצוות האל. ובכן, מדוע מצווה האל את נתיניו למול את בנם הזכרים? לאיזה הלוך נפש קמאי מתייחס האל המצווה על המילה? על פי הניתוח שהצעתי, אני מצפה למצוא במעשה 'ברברי', שאנשים שבים ועושים אותו (ולא בהכרח בצהלה) - יסוד של סיפוק דחפים קמאיים.

פעמים רבות, ההתמודדות עם דחפים קמאיים היא על דרך של 'תיעול' לדרך פעולה בלתי מזיקה; כך למשל האוננות שהוזכרה, היא דרך לבטא את הדחף המיני מבלי לפגוע באף אישה שאינה מעוניינת בכך. כזה הוא גם האיגרוף, המתעל אגרסיות אלימות לזירה מוגדרדת ומושגחת, עם כללי מסגרת נוקשים (אולי לא מספיק נוקשים).

האקט המיני הוא דחף יצרי בסיסי, שמסגרות ה'תיעול' כלפיו הן ידועות ומוכרות (לבוש, נישואין וכדו'). יחד עם זאת, אחת מתוצאות הלוואי של הדחף הזה אצל גברים היא תחושת חרטה, שהעולם הדתי יכנה 'חטא'. אל העינוג והפורקן המיני מתלוות בדרך כלל, לאחר מעשה, תחושות עצבות וריקנות, המיוחסות למעשה עצמו. רגש זה הוא זה שהביא חברות מסוימות לאורך הדורות בעולם לעמדה של התנזרות ממין, המהווה כמובן הקצנה מוגזמת של תחושה זו.

מעשה המילה מהווה עידון של הרגש הזה. אדם כמו 'מכה על חטא', ומתיר לעצמו את הפעילות המינית מתוך כך. ממש כפי שהוא נדרש לפגוע בעצמו ולשלם מכיסו כאשר הוא פוגע בתחושת אי הצדק שבקניין ובהעברת בעלות, כך הוא פוגע בעצמו כאן ומצדיק את המעשה המיני.

בעמדה זו, אין הבדל אם אדם עושה זאת לעצמו או שהוריו עושים זאת עבורו - שכן טובת הילד לנגד עיניהם. אין מדובר בטובת הילד במישור רפואי צר, או בהיבטים תועלתיים אחרים - אלא בטובה פסיכולוגית, המקלה עליו לאורך החיים.

אסכים ואודה מראש, שזוהי טענה שאין איך להתווכח איתה. לא ניתן להוכיח שאדם שעשה ברית מילה מרגיש שלם יותר עם עצמו במישור המיני. האבחנות כאן הן בדקויות פסיכולוגיות, וניתן גם לחלוק עליהם ללא הסבר משכנע. אני סבור שזהו המקור הדתי לטקס ברית המילה. מלבד הסכנות של רשלנות רפואית מצד המוהלים, אינני רואה סיבה מדוע לא לקיים את הטקס, המהווה זיכוך לתחושות האשמה הטבועות אצל הגבר ביחס לאקט המיני.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ברבריות לשמה? [חדש]
אורי קציר   יום ו', 30/12/2005 שעה 8:53
בתגובה לערן עסיס
אתר אישי
ערן, אפשר לצמצם את הוויכוח למישור החברתי והרפואי. מי שמבצע בבנו ברית מילה מטעמי דת ופולחן לא ממש ישתכנע גם אם יוכיחו לו שמילה אינה מוסיפה - ולעתים קרובות גורעת - לבריאותו של התינוק. כלומר, מאמינים בדת המחייבת מילה (ולצורך העניין אין זה משנה אם מדובר ביהדות, באיסלאם או בכל דת אחרת) לא יסכימו ממילא עם השיח התנהל כאן. לשיטתם אין תוקף לקביעה ש''מילה זה לא בריא''. המצווה הדתית היא החשובה ואותה הם באים לקיים.

בוא נדבר על ברבריות. ברבריות, לטעמי, היא התאכזרות חסרת כל צידוק מוסרי. כלומר, גרימת עוול וכאב ליצורים חיים שלא גרמו למכאיב כל רע. כשלוקחים תינוק בן שמונה ימים, מותחים את עורלתו ופורעים אותה (ואני מציע לך לקרוא משהו על טקס ה''פריעה'', שהוא החמרה של ביצוע המילה מעבר למתחייב) ולאחר מכן כורתים אותה משל היה זה עונש קדום כלשהו, זו התאכזרות. אם כורתים חלק מגופו של יצור אנושי יש לשאול את רשותו. ומאחר ומדובר בתינוק רך שזה עתה בא לעולם אין אלא להמתין לגיל הבגרות ואז לשאול את פיו. גיל הבגרות על פי ההלכה הוא 13 ועל פי חוק המדינה הוא 18. זה בוודאי גיל בו הנימול-בכוח יודע טוב יותר מה הוא רוצה.

איגרוף? ההשוואה הזו בעייתית, ערן, בדיוק מהסיבה שבה נקבתי בפיסקה הקודמת. איגרוף הוא ספורט המתקיים בהשתתפות שני בגירים המחליטים להיכנס לזירה ולהכאיב זה לזה, במגבלות קבועות מראש, עד שאחד מהם יודיע על כניעתו. מאחר והם אנשים בוגרים ושפויים, חזקה עליהם שהם יודעים מה טוב לבם. אבל את פי התינוק אין איש שואל.

אגב, אני חולק לחלוטין על הגדרתך את נושא האוננות. אמנם היא יכולה לשמש גם כפורקן לאגרסיות המצטברות אצל המאונן, אבל ההגדרה שלך, בהפוכה, אמורה לטעון גם שכאשר נשים מאוננות הן פורקות בכך אגרסיות מיניות שאחרת היו מוציאות על גברים שאינם מעוניינים בכך. לאוננות לא חייבת להיות סיבה חברתית. היא צורך ביולוגי טבעי אצל כל היונקים כמעט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ברבריות לשמה? [חדש]
ערן עסיס   יום א', 01/01/2006 שעה 15:37
בתגובה לאורי קציר
* אני חולק עליך בקביעה שאפשר לצמצם את הדיון למישור החברתי והרפואי. טעמם של המנהגים הקשורים במעגל החיים - ליחם לא נס גם כאשר הם יוצאים מהקשרם הדתי (בהנחה שיש להם טעם). אם נשווה למנהגי האבלות, יתברר שרבים מקיימים את מנהגי האבל היהודיים (קבורה, קדיש, שבעה, שלושים וכו'), ולאו דווקא כמצווים ועומדים מהר סיני. ככל הנראה, האדם באשר הוא תובע התייחסות לטראומה כגון המוות, והעובדה שההתייחסות שהוא מאמץ נכרכה בעבר עם ציוויו של אל מסוים אינה מעלה או מורידה מערכה. בדרך דומה לדעתי ניתן להבין את תופעת המילה, אשר מתייחסת כאמור לעידון רגשות האשמה המיניים הזכריים, ולאו דווקא מנקודת מבט דתית של אל מצווה. במובן זה, דברי קרובים לאלו שמתייחסים אל הדת כתרבות, ותהא רשימתי הקודמת מקבילה למשמעות התרבותית של אקט המילה בשיטתם.

ניתן לחלוק על קביעתך שאדם המאמין בדת המחייבת מילה לא יסכים עם השיח המתנהל כאן, על סמך עובדה אמפירית פשוטה: עובדת קיומי. אינני חושב שהדת (לפחות לא היהדות) עומדת על מצוותיה ללא רחם, גם כאשר הן פוגעות בשכל הישר (בטח ובטח כאשר הן פוגעות בבריאות). עד כמה שידיעתי מגעת ביהדות, קיימים מנגוני ריכוך 'פאסיביים', ובאפשרותה של הדת לקבל טיעונים כמו אלו שהועלו כאן במאמר. אצלי אישית, לדוגמה, המאמר דווקא השפיע מאוד בכיוון של לקיים את הטקס לבני (אם וכאשר בעתיד...) בהרדמה אצל רופא.

* בעניין הברבריות, אקבל את הגדרתך בשינוי קל. כידוע (ודאי תוכל לפרט יותר ממני) הברברים היו שבטים אירופאיים שדבק בהם דימוי של חוסר תרבותיות, מנקודת מבט מערבית. על כן אסכים להגדיר ברבריות, בשיטתך, התאכזרות חסרת כל צידוק מוסרי מערבי.

* בעניין בקשת ההסכמה שאתה מעלה, אני מרגיש שגם כאן אנו חלוקים, אך לא בשלה אצלי המחלוקת לידי תובנה אינטלקטואלית מנוסחת. באופן כללי, דבריך נסמכים על 'אוטונומיה של היחיד על זכויותיו' וזה כנראה קשור לנושא שאני לומד כעת במסגרת העיסוק המשפטי בזכויות.

* אוננות הייתה דוגמה מקרית ואינני מבין בכך הרבה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010