(נכתב בתשובה לאלכסנדר מאן, 20/08/05 15:07)
תהום של אי וודאות [חדש]
אורי קציר   שבת, 20/08/2005 שעה 22:59
בתגובה לאלכסנדר מאן
אלכס, אני מסכים לרוב הדברים הנכללים בניתוח שלך, למעט אחד. ובדבר זה, אני עוד עשוי למצוא את עצמי מקוטלג כתומך בדיעותיהם של האנשים שעליהם מתחתי ביקורת קשה כל כך: הפרדת הדת מן המדינה

שהרי מהי הפרדה זו? הרעיון הבסיסי הוא למנוע משתי הדוגמות הללו להתערב זו בזו ולהזיק זו לזו. אבל המשמעות שמאחורי הדברים הללו היא שכל רעיון מדינת היהודים יתערער. אני מבין את אענתך ביסודה: אתה מבקש להקים את מדינת היהודים ולא את המדינה היהודית, והאבחנה חשובה כאן. אבל ביום שאחרי הפרדה זו יהיה קשה מאוד לטעון שמגן דוד ומנורה אינם סמלי דת אלא אך ורק סמלי לאום, וייה בכך משום מתן פתח לאלה המתנגדים לרעיון מדינת היהודים להוסיף לדגל הכחול-לבן את צבעי הירוק והצהוב ואת במלי הצלב והסהר. דומני, אם כן, שיש למצוא פתרון חוקתי אחר, יצירתי, המונע מהמדינה להפוך לתיאוקרטיה שתונחה על ידי מלך, סנהדרין ושאר מוסדות מסוג זה.

אגב, חלק מאותם פירות באושים של התנועה הדתית-משיחית מוסיפים גם היום לפעול בדרך לכך. המובילים שבהם הם אנשים דוגמת יהודה עציון, מראשי המחתרת של 1984, שאמנם שוחרר כייתר חבריו מהכלא אבל היה ליחיד מבין האסירים שמעולם לא הביע חרטה על מעשיו. הפייגלינים, עונדי הטלאים הכתומים ושאר הפנאטים הם כולם מאותו בית מדרש.

אינני טוען שכל הצדק מצוי בצד שמאל. רק אנשים עם קו מחשבה קיצוני במיוחד מסוגלים לקטלג את כל הדיון לשמאל ולימין. אני טוען שיתכן מאוד וישראל צריכה להשאיר בידיה חלקים מיהודה ושומרון במסגרת הסדר כולל וכחלק מעמידתה על צרכי הביטחון שלה. אבל גם את הוויכוח על הנושא הטריטוריאלי צריך לנהל בשיקול דעת ובשום שכל.

ההתארגנות המשיחית בחוגי הימין הקיצוני, שהולכת ועושה לה נפשות גם בקרב מתנחלים ואנשי ימין שנחשבו בעבר למתונים יותר, מחוזקת כיום באלפי יוצאי ישיבות הסדר ששאלת נאמנותם הכפולה - לדת או למדינה - צפה כל פעם מחדש בדיונים התקשורתיים. אני חושש שהקריאות של אותם מנהיגי דת לסירוב פקודה המוני ול''התחזקות'' תורנית, בשילוב הנטייה להסתגר ולפתח דינמיקה פנימית אנטי-מימסדית ואנטי-חילונית יביאו יום אחד לכך שגדודי בני''שים יקיפו את משרד ראש הממשלה ואת הכנסת בניסיון לבצע הפיכה צבאית.

אני רוצה להזכיר לך שסכנה זו כבר הייתה קיימת, ובאופן לא בלתי מוחשי, לפני שנים רבות. בשנות החמישים הייתה מפלגה בישראל, שדגלה אף היא ברעיונות של יצירת סדר חברתי חדש וצודק יותר. מפלגה זו הייתה מעורה היטב במימסד המדיני והפוליטי והיו לה מהלכים רבים בקרב הקצונה הבכירה. היה לה אפילו מנגנון מודיעין משלה. והאלקטורט שלה היה מרוכז ביישובים שנשענו על תשתית אידיאולוגית זהה. בפעולה נמרצת של ראש הממשלה דאז ושל שירותי הביטחון פורקה מפלגה זו מתשתיות צבאיות ומודיעינות אלה ונותרה על כנה כקבוצה אידיאולוגית משפיעה. החשש שעמד מאחורי הפירוק היה שמתן היתר, גם אם בשפה רפה ובחוסר מעש, להמשך ההתארגנות הזו, יגרום להפיכה צבאית בחסות אידיאות קיצוניות שימיטו על ישראל גלי אלימות ובידוד מדיני מתמיד. למי שלא הבין עד עתה, אני יכול לספר שמדובר במפ''ם.

המצב כאן אף חמור יותר ואני סבור שנדרשת פעולה אנטי-ארגונית חריפה על מנת למנוע את המשף התפשטות החתרנות התיאוקרטית הזו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תהום של אי וודאות [חדש]
אלכסנדר מאן   יום א', 21/08/2005 שעה 1:09
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
טעות בידך; הפרדת הדת מן המדינה אינה מתכון לשם הקוד 'מדינת כל אזרחיה' שלפיו מתבקשים אזרחי ישראל היהודיים להתפרק מזהותם הפרטיקולארית באופן חד צדדי; לא ולא. הפרדת הדת מן המדינה אינה אמורה לשיטתי לבטל את אופייה היהודי של המדינה, מבחינת היותה מדינה עם תרבות יהודית, לוח שנה יהודי של ימי עבודה וחופש, כמו גם הכפפת זיקה יהודית זו לחוקה עתידית.
הפרדה זו נחוצה על מנת לתת אלטרנטיבה ברורה לכל אותם כוחות שמפרשים את היהדות כדבר שיכול להוות אלטרנטיבה לשלטון דמוקטי, היינו לכל דבר שמעדיף את הצו האלוהי על פני חוקים וחוקי יסוד, שאינם אלא חוקים שנוצרו במו''מ בין בני אדם.

אני כמובן ער לבעייה שיש בכל האמור לביצוע צעד מסוג זה והכשרתו בעיני הציבור הישראלי-יהודי, אולם הרעיון הכללי יכול להיות מצומצם פי כמה: החלת חוקי אישות אזרחיים כאלטרנטיבה פרגמטית לאלה שהחוקים הדתיים דוחים אותם, ומבט מחודש על האזרחות המילאטית הנהוגה כאן, בכל האמור לרעיון הסגרגציה בתוך הקו הירוק. אני מאמין ששיפורים טכניים אלה (כאמור, הרבה לפני הפרדת דת ממדינה) בתחום זה יקהו את הדברים המאוד לא נעימים שנראים מימין המפה הפוליטית-דתית, גם אם יתקלו בהתנגדות ובפחדים איומים מנישואי תערובת ושאר פחדים ימי ביניימים מסוג זה.

אתה יכול לטעון ולומר שרעיונות כאלה אינם אלא חלום באספמיה, כולל הרעיונות הפרגמטיים שאפילו אינם מבקשים להפריד דת ממדינה, וכי במצב העניינים הנוכחי אין שום סיכוי של מימוש דבר מסוג זה, ואני אפילו עשוי להסכים עימך. אלא מה? יש להציב שאיפה זו כנגד השאיפה של הפיכת ישראל לסוג של מדינה דתית הנשלטת על ידי חוקים כאריזמטיים ו/או חוקים דתיים ולא על ידי חוק חילוני יבש – בהנחה שאתה מעוניין להמשיך ולהגדירה כמדינה בעלת אוריינטציה וסדרי שלטון מערביים.
במילים אחרות: יש לתת קונטרה מסויים לאנאכרוניזם שמתקיים כאן על ידי חקיקה מתאימה שתרסן תופעות דתיות שונות. וויתור מראש על הנהגת רפורמות בתחומים אלה משחקת לידיהם של אלה שמראש מגדירים אותך כבועל נידות וטורף-שפנים, וכנגד זה יש להתייצב רעיונית.

לא יהיה מנוס מהתמודדות רעיונית בין חילונים לדתיים בשאלות אלו, כמו גם בשאלות אחרות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010