(נכתב בתשובה לidan, 06/11/04 11:08)
גם השיטה היחסית יכולה להביא לעיוות [חדש]
אורי קציר   שבת, 06/11/2004 שעה 14:34
בתגובה לidan
אתר אישי
נכון, וכך גם הגבהה בלתי מחושבת של אחוז החסימה. בטורקיה, למשל, החליטו להתמודד עם ריבוי המפלגות המופרז באמצעות העלאת אחוז החסימה לרף של עשהר אחוז מקולות המצביעים. התוצאה הייתה שבגלל הפיצול רק שתי מפלגות עברו את המחסום הזה. מפלגות האיסלאם הרדיקלי אמנם סבפגו מכה קשה, אך גם השמאל הפרלמנטרי נמחק לחלוטין. יתר על כן, העובדה שכל מושבי הפרלמנט חולקו בין שתי המפלגות הללו באופן שתואם את חלקה של כל אחת מהן בסך הקולות של שתיהן, הביאה אף היא לעיוות.

כדי להמחיש, בהב נתאר לעצמנו שלפרלמנט שבו 300 מושבים נכנסות רק שתי מפלגות: האחת קיבלה עשרים אחוז מקולות הבוחרים, השחארת הסתפקה בחמישה עשר אחוז. את חלקה של המפלגה הגדולה מחשבים כעשרים חלקי שלושים וחמש (האחוז המצרפי של שתי המפלגות) כפול מספר מושבי הפרלמנט, כלומר משהו כמו 172 מושבים. האחרת תקבל 128 מושבים. מפלגות שקיבלו בערך שליש מהקולות מחלקות ביניהן את כל מושבי הפרלמנט.

עקרון דומה קיים בגרמניה, אבל שם העיוות קטן בהרבה, בעיקר משום שאחוז החסימה הוא חמישה בלבד. כך קורה שהמרכז הרחב מיוצג בפרלמנט באמצעות הסוציאל-דמוקרטים (מרכז-שמאל) והנוצרים-דמוקרטים (מרכז-ימין), ואילו הימין והשמאל הרדיקליים משקלם קטן יותר, ולעתים קרובות הם אינם עוברים את אחוז החסימה. יוצאים מכלל זה הירוקים והליברלים, שמשלימים קואליציות של שמאל וימין (בהתאמה), בהתאם להישגי המפלגה הגדולה שעימה עם בברית פוליטית (גם אם רופפת). כך, לפחות, במישור הפדרלי. במישור המדינתי, יש למפלגות רדיקליות יותר ייצוג פרלמנטרי מקומי. המוגבלות ביכולת להקים קואליציות מניפולטיביות נוסח ישראל או איטליה מביאה לכך שמ-‏1949 ועד היום כיהנו בגרמניה שבעה ראשי ממשלה בלבד (קונרד אדנאואר, לודוויג ארהארד, קורט גיאורג קיזינגר, וילי בראנדט, הלמוט שמידט, הלמוט קוהל, והקאנצלר הנוכחי, גרהארד שרדר). ללא ספק, מודל שמוכיח יציבות שלטונית לאורך זמן.

עידן, לעניין הערתך לגבי בחירות 1992: עובדתית, מקובל אכן להניח שהימין המפוצל-יותר קיבל אז יותר קולות מאשר השמאל המפוצל-פחות. אבל בשיטה זו ניתן להגיע לתוצאות הפוכות כביכול בכל מערכת בחירות כמעט. בעניין זה אני יכול להפנות אותך לבחירות 2000 בארצות הברית: יחד עם מפלגות ימניות כמו מפלגת הרפורמה (שמועמדה היה פאט ביוקנן) או המפלגה הליברטריאנית, קיבל הימין האמריקני יותר קולו אז מאשר השמאל (במידה שאפשר בכלל לדבר על שמאל במרכז המפה הפוליטית בארה''ב). לפיכך, ג'ורג' וו. בוש ייצג גם את את רוב הבוחרים בארה''ב, מה שמפריך את המיתוס שלפיו יותר בוחרים תמכו במועמד הדמוקרטי דאז, אל גור.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010