(נכתב בתשובה לאלכסנדר מאן, 04/11/04 13:01)
In God we trust, the rest pay cash [חדש]
אורי קציר   יום ו', 05/11/2004 שעה 0:56
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
אלכס, אני לא משוכנע שהביקורת העיקרית הנשמעת באירופה על שיטת הבחירות האמריקנית נעוצה בהכרח בפגמים שדווקא אליהם התייחסת. דומני כי עיקר הביקורת היא על העיוות שיוצרת שיטת האלקטורים ועל הדו-מפלגתיות המאפיינית את הבחירות לנשיאות באמריקה. אבל אם להתייחס לביקורת שהעברת על השיטה האמריקנית הרי שיש לציין שתי עובדות: האחת, בוש הכריז על ניצחונו לאחר שנספרו כבר כמעט כל הקולות (וממילא אלפי הקולות שלא נספרו לא יכולים היו לשנות מהותית יתרון של ארבעה מיליון קולות כמעט), מה שתואם לחלוטין למה שעשו בעבר ראשי ממשלות נבחרים בבריטניה, ספרד, צרפת ועוד אי אלו מקומות שבהם לא נזקקו לקולות הימאים, הדיפלומטים והחיילים מעבר לים כדי לקבוע סופית שההפרש גדול מכדי למחקו.

הנקודה השנייה היא הנושא שעליו מדבר ניידר. בארצות הברית היו בעבר מקרים רבים בהם קיבלו מועמדים שלישיים ורביעיים קולות רבים מקרב הבוחרים. במלים אחרות, בוחרים אמריקניים העדיפו שלא לתת את קולם לשתי המפלגות הגדולות. וודרו וילסון, למשל, נבחר משום שמולו התמודדו שני יריבים שכל אחד מהם זכה בלמעלה מחמישית מהקולותף הנשיא היוצא ויליאם טאפט וקודמו בתפקיד, תיאודור רוזוולט. אברהם לינקולן נבחר בסיטואציה דומה. בימינו, קרה הדבר עם מפלגת הרפורמה של רוס פרו, שזכתה לתמיכה משמעותית בשנים 1992 ו-‏1996.

ראלף ניידר מחזיק בדיעות רדיקליות מאוד ביחס למקובל בפוליטיקה האמריקנית. דיעותיו יכולות להיכלל בשקלול של הדיעות שנשמעות בקרב פעילי האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית בארה''ב, שדרכה יכול היה להשפיע לפחות כמו ג'ון קרי. הסיבה לכך היא שללא קשר לדיעותיו, ניידר נודע בארה''ב ביושרו הקיצוני ובחוסר נכונותו להתפשר על עקרונותיו.

אבל חלק מהדינמיקה של הפוליטיקה הוא כורח ההתפשרות, וניידר נוגח את ראשו בקיר ואת אחוזיו בקרקע דווקא מסיבה זו: הוא ממאן להתפשר. עמדה אידיאליסטית נוקשה אולי קוסמת לרומנטיקנים ולצעירים, אבל אין לה שום יכולת להשפיע בטווח הארוך על המאסות האנושיות שצועדות לקלפיות. בעניין זה אפשר היה פעם לשאול את ג'ורג' מקגוורן משמאל או את בארי גולדווטר מימין.

יש יתרון בהיווצרותם של כמה גושים גדולים במרכז-שמאל ובמרכז-ימין. היתרון הוא בכך שהסופרמרקטים הרעיוניים הללו מנטרלים כמעט לחלוטין אפשרות שהימין הקיצוני או השמאל הקיצוני יכבשו את הנשיאות. במאה העשרים קרה רק פעם אחת שפוליטיקאי שפעל מחוץ לריאל-פוליטיק נבחר לכהונה הרמה הזו. אבל אידיאליזם לחוד ומציאות לחוד, ונשיאותו של ג'ימי קארטר נחשבת לכישלון מהדהד גם בפרספקטיבה של שנות דור.

באירופה - וגם בישראל - נוהגים בפטרונות כלי הציבור האמריקני. עיתונים מסוימים טוענים שחמישים ותשעה מיליון אמריקנים שבחרו בבוש הם פשוט עדר של טיפשים ובורים. נכון שהבחירה הזו אינה בדיוק משאת נפשו של הליברליזם או הרדיקליזם האירופי, אבל היא בחירה של עשרות מיליוני אנשים שלאירופה אין גישה אל אורח חייהם ודרך מחשבתם. אני מכיר אותם, לפחות חלקית, משום שבביקורי בארה,ב אני נוהג בדרך כלל להסתובב באיזורי הפרפריה של המערב התיכון והמישורים הגדולים ונמנע כמעט לגמרי מכניסה למטרופולינים הגדולים נוסח ניו יורק ולוס אנג'לס. כל עוד לא מכירה אירופה את הציבור הזה ואת הלכי נפשו אינני סבור שיש לה זכות מוסרית כלשהי לבקר את בחירתו ולדרוש, כפי שמקובל לכנות זאת כאן, ''להחליף את העם''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

In God we trust, the rest pay cash [חדש]
אלכסנדר מאן   יום א', 07/11/2004 שעה 2:06
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
שתי הערות:

1. מניין לך הקביעה כי ''...כל עוד לא מכירה אירופה את הציבור הזה ואת הלכי נפשו אינני סבור שיש לה זכות מוסרית כלשהי לבקר את בחירתו ולדרוש, כפי שמקובל לכנות זאת כאן, 'להחליף את העם' ...''? האם אתה באמת חושב שהאירופאים כה אטומים ובלתי מתמצאים במבנה החברה האמריקאית, ובדברים השונים המתחוללים בנפשות הפועלות בה?
עליך לדעת ששורה שלמה של מרצים ועיתונאים מארה''ב היו באירופה לכל אורך תקופת הבחירות, ודיברו או כתבו על כל הדברים האפשריים בתחום, בחלקם מתוך ביקורת של ממש על המערכת האמריקאית. אני יכול לומר הרבה דברים על דיעותיהם השונות, אולם ברור שהם מכירים את המכרכת יותר טוב משנינו גם יחד, ובוודאי תסכים איתי שביקורת היא בסופו של דבר עניין חיובי.
מדוע, אם כך, אין לאירופה לשיטתך זכות מוסרית לבקר את ארה''ב? בגלל שאינה מכירה לכאורה את הלכי הרוח של ציבור מצביעים מסויים? מה זאת אומרת 'להכיר' מבחינה זו? ''זכות מוסרית לבקר'' היא מטבע לשון שאני נוטה לשים בסוגריים, ועליך להסביר היטב מדוע אינך רואה זכות מסוג זה ע''מ להביא נימוק כה מוחץ וכבד משקל שכזה.

2. הביקורת הכללית הנשמעת באירופה התחילה במלוא עוזה לאחר כל הסיפור עם הכרטיסיות במדינת פלורידה לפני כארבע שנים, ועל כך שהאירופאים משום מה חשבו שלבוש לא הגיע הכס הרם אליו 'הוצב'. האמת היא שזה לא שזה כל כך משנה מה שהאירופאים חושבים אלא מה האמריקאים עושים, והם עשו יחסית הרבה – כולל פעולות שעליהן חלוקות הדיעות בין שתי היבשות, ומכאן המעקב המדוקדק אחרי התנהלות הבחירות ואחרי פנצ'רים טכניים אפשריים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

In God we trust, the rest pay cash [חדש]
אורי קציר   יום א', 07/11/2004 שעה 9:48
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
בסדר, אסביר את דברי.

ראשית, משולשי הברזל באירופה ובישראל (הון-תקשורת-פוליטיקה) פועלים על פי מידע שמושפע מתדמיות ומהנחות מוקדמות שמקום היווצרן הוא החוגים שאנו רואים כמשפיעים בארה''ב. חוגים אלה הם בדרך כלל בעלי אופי ליברלי למדי. מי שצינורות המידע שלו לגבי המתרחש בארה''ב הם הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט וה-CNN, לא מקבל דיווח המועבר דרך עדשה שמנסה לאזן את נקודות המבט, קל וחומר ליטות לכיוון השמרני.

שיהיה ברור: אינני סבור שבעיתונות יש הכרח ביצירת איזון עמדתי קדוש בכל מחיר, כפי שמטיף - למשל - הימין הישראלי. אני טוען רק כי מי שניזון מצינורות המידע הללו אינו מקבל את התמונה המלאה. יש לו, כמובן, ערוצים שמרניים זמינים, כמו רשת הטלוויזיה פוקס, הניו יורק פוסט ואתר האינטרנט המשפיע דראדג' ריפורט, אבל אלה נחשבים לבעלי יוקרה פחותה במידרג היוקרה התקשורתי, ולכן אין מתייחסים אל המידע שבהם תמיד כאל מידע הראוי לציטוט ידעני או להפנמה שכלתנית.

אבל גם לא לאלה כוונתי, שהרי הצינורות האחרונים שהזכרתי פועלים, כמו תואמיהם הליברליים, במטרופולינים הגדולים של ארצות הברית. אני מוכן להמר על כך שאין כמעט איש באליטות האירופיות או הישראליות שטורח לבדוק את דעת הקהל במדינות שאינן נחשבות כאן לקובעות במיוחד ושממוקמות ממזרח למדינות החוף המערבי, ממערב לניו אינגלנד ומדרום לאגמים הגדולים. מאחר והמענה הצפוי על טענה זו הוא משהו בנוסח ''יודעים, יודעים, כולם שם יצביעו בוש ממילא'', אולי כדאי לפנות לכלי תקשורת הפועלים במטרופולינים גדולים במדינות אלה, החל מה''רוקי מאונטיין ניוז'', הפונה אל אוכלוסיה של מיליונים, וכלה בכלי התקשורת של אוהיו, מדינת מפתח שנהוג בדרך כלל לנכס לדמוקרטים דווקא. בקיצור, כל הפרשנים למיניהם העדיפו להיאחז בתמונת מצב שנמסרה להם על ידי תקשורת שמשתוקקת לחזות בנפילת בוש ומגבירה לשם כך חשיבותו של כל סקר שתומך במגמתה-שלה.
הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הסקרים שהפיק ג'יימס זוגבי. זוגבי הוא חוקר דעת קהל ממוצא ערבי, שבעבר כיהן כמנהיג השדולה הפרו-ערבית בוושינגטון. בדומה למיעוטים רבים בחברה האמריקנית, גם זוגבי הוא תומך עקבי במפלגה הדמוקרטית, ולכן סקריו חשודים תמיד בנוטים שמאלה. בימים שלפני הבחירות היה זוגבי עקבי בעמדתו שהשיוויון הכללי בסקרים עומד להפוך ליתרון קטן לטובת קרי. שעתיים לפני סגירת הקלפיות בארה''ב התפרסם סקר יציאה מקלפיות שערך, ועל פיו הוענקו לקרי 310 אלקטורים. סקר זה קיבל דחיפה בכלי התקשורת שנטו לקרי, ומי שהלך לישון בישראל עם תוצאות אלה היה משוכנע שבבוקר תקום ארה''ב עם הנשיא הגבוה ביותר מאז אברהם לינקולן. למותר לציין מה הייתה התוצאה הסופית.

יתר על כן, עוד בסקרי טרום-הבחירות ניתן היה להבחין בתופעה שהפרשנים התעלמו ממנה: ההפרש הממוצע לטובת בוש במדינות בהן הוביל היה גבוה בהרבה מההפרש הממוצע לטובת קרי במדינות בהן הוביל הוא. מצב זה איפשר לבוש לרכז את הקמפיין שלו במדינות המפתח, או המדינות ה''מתנדנדות'', כמו אוהיו, פלורידה וכמה אחרות. את הממוצעים ניתן לחשב באמצעות התוצאות הסופיות המתפרסמות כאן: http://www.electoral-vote.com/nov/nov06.xls

אירופה, כמו גם חוגי התקשורת והפרשנים בישראל, חטאו בדבר אחד נוסף. אם הן סבורות שרק מידע המונפק באמצעות הערוצים הליברליים הוא מידע שעליו ניתן לבסס הערכות אמינות, ניחא. אבל הן אינן טורחות להעמיק את הבנתן בתרבות הפוליטית שמרוחקת ממוקדי הכלכלה והתקשורת בחופים. משום כך היא גם אינה מבינה את הדינמיקות שמביאות לעלייתו של פוליטיקאי כמו ג'ורג' וו. בוש לכס הנשיאות וסבורה כי האמריקנים התחרפנו לחלוטין. האמת היא שההיגיון שלהם פשוט פועל אחרת, משום שהוא נסמך על הנחות יסוד אחרות וצורת חשיבה שהתפתחה במנותק מההיסטוריה האינטלקטואלית של אירופה.

תרשה לי לחלוק עליך, אלכס, בנוגע לתיזמון הביקורת האירופית על בוש. בחירתו בקולות המיעוט לפני ארבע שנים הייתה אולי תירוץ טוב לביקורת עליו, אבל בהחלט לא הסיבה המרכזית (שכן, אפילו האמריקנים קיבלו את הבחירה הזו כלגיטימית - הגם שהייתה שנויה במחלוקת). הם ראו בו גירסה פוליטית של ג'ון ויין, שלפן שאינו חושב הרבה, בור ועם הארץ בכל נושא אפשרי, בטלן המוקף בחוגים המכתיבים לו את דרכו בכל תחום אפשרי, וכן הלאה.

ירון לונדון מתח פעם ביקורת על החוגים שביקרו את בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה ב-‏1996 וטען כי אי אפשר להתייחס אליו כאל ריקא רק משום שחשיבתו אינה תואמת את משנתם הפילוסופית והפוליטית של המתייחסים. הסבירות שאצביע אי-פעם עבור נתניהו היא קלושה עד אפסית, אבל אני סבור שבמקרה הזה הצדק עם לונדון: הדיון אינו יכול להתבצע תוך דה-לגיטימציה מתמדת של אחד המתדיינים.

אני יכול להבין את הביקורת האירופית על מדיניותו של בוש בעיראק, באפגניסטן ובתחומים נוספים. היא אינה חורגת מביקורת שנשמעת מזה שנים רבות כלפי נשיאים אמריקניים בהקשרים דומים. אבל השימוש בטרמינולוגיה שמזכירה את ''צריך להחליף את העם'' הופך אותו לפארסה, וחבל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]
מאמר אורח צור קשר על האתר חזור לעמוד הראשי קישורים תנאי שימוש אקסטרה תיק העיתונות של אפלטון
RSS כל הדיונים המתמשכים ספר אורחים עזרה טכנית לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה מקלדת וירטואלית ארכיון חפש באתר
כל הזכויות שמורות © אורי קציר 2004-2010