עוז לתמורה בטרם התפוררות
יום ה', 31/12/2015 שעה 1:11
מפלגת העבודה הייתה פעם תנועה יוזמת. היום היא עוסקת בעיקר בתגובה ובניסיונות מניעה של מדיניות שגויה שמפעילים גורמי השלטון. ככל שאלה חשובים, הם אינם יכולים להחליף מאמץ מתמיד לשינוי המציאות בחברה הישראלית. והשינוי, בהגדרה, אינו יכול להתבצע רק באמצעים פוליטיים. כדי להביא אותו, יש להחליף צורת חשיבה ולחזור ליסודות










מפלגת העבודה צונחת. הצניחה שלה היא התנועה ההפוכה לכיוון הטבעי: התנועה שהקימה את המדינה, מפלגה האמורה לדגול בסוציאל-דמוקרטיה, מפלגה המחויבת למאמץ רעיוני שתכליתו מיתון הסכסוך באמצעות סדרה של הסכמים עם מדינות שכנות, מפלגה עם מורשת מפוארת שהרלוונטיות שלה כחלופה למשטר הקיים אינה מוטלת בספק – תנועה כזו אמורה להיות רלוונטית למציאות הפוליטית העכשווית בישראל.

ובכל זאת, היא בצניחה. בדעת הקהל, בתודעה הקולקטיבית, בתפיסה שהיא רלוונטית כחלופה לשלטון הקיים. במערכות הבחירות האחרונות היו תנועות כמו קדימה (ז''ל) ויש עתיד, שנתפסו כמאתגרות את השלטון הקיים באופן טוב ממנה.

זה לא רק המשבר הרעיוני. זה לא רק חילופי הדורות שמתחנכים במערכות חינוך שעוברת שטיפת מוח ימנית. זו לא רק הסובלנות הפוליטית כלפי גילויי גזענות ושנאה כלפי כל מה שמשדר עמדה פוליטית מרכזית ושמאלה. זה לא רק המחסור בהנהגה סוחפת. זה משהו שעד היום איש לא שם עליו את האצבע.

זו מפלגה ששקועה עמוק בתוך תודעה פאסיבית. ולאסונה, היא אפילו לא מבינה את זה.

תחשבו על זה רגע: כמעט כל מה שמפלגת העבודה (או ''המחנה הציוני'', כפי שמכונה הפורמט הנוכחי שלה) מבצעת, אינו אלא תגובה למהלכים שמבצעים הליכוד ושותפיו.

דוגמה אחת: לתנועות הימין, ובראשן הבית היהודי, יש גופים המרכזים מאמץ התיישבותי. תנועת אמנה, למשל, עוסקת בהתנחלות בלתי פוסקת על ראש כל גבעה בשטחים. הם כבשו גם את המחלקה להתיישבות, את תפקיד היועץ להתיישבות של שר הביטחון, עמדות מפתח בכל מקום רלוונטי בממסד. זה חלק אינטגרלי מסדר היום שלהם. זה חלק מהתורה שלה מטיפים רבני הציונות הדתית מזה חצי יובל שנים.
מול אלה, קיים ועומד חזון יישוב הנגב של דוד בן גוריון. יודעים מה? לא רק הנגב, אלא גם הגליל. שני אזורים שבהם הרוב היהודי נמחק (הנגב) או שפשוט אינו קיים (הגליל), ושהעבודה טרחה בעבר לנסות וליישב. את ממשלות ישראל בראשות הליכוד זה ממש לא מעניין. מבחינתן, ההתנחלויות מעל לכול, העיקר שיוסר כל סיכוי להסדר טריטוריאלי עתידי ושבעתיד הקרוב תהיה כאן מדינה דו-לאומית. לעומת זאת, אצל מפלגת העבודה מדובר במשהו שמייסד המדינה דחף לקדם בכל כוחו ומרצו.

ועכשיו, רבותי, אנא ספרו לי: מהי תנועת ההתיישבות האמורה להגשים את ערכי היסוד של העבודה הסוציאל-דמוקרטית. מכירים אותה? יודעים מה שמה? כמה ישובים הקימה בשנים האחרונות? כמה גרעיני מתיישבים הביאה כדי לעבות ישובים קיימים המצויים בתת-איכלוס? כמה אנשים שינעה אל עבר הפריפריה?

אתם שותקים. זה לא קיים. אין דבר כזה. יש ימין שמשתלט על משאבי המדינה ומנצל אותם כדי לבנות ולסלול ולהניח צינורות מים וכבלי חשמל ותשתית תקשורת ומה לא – אבל כמעט אך ורק לצורך תיגבור העדיפויות שלו, כלומר ההתנחלויות. ימין שהפריפריה מעניינת אותו כשלג דאשתקד. ימין שההשלכות המדיניות או האזוריות של ההתנחלויות הללו חשובות בעיניו כקליפת השום. ומולו, מפלגה שעסוקה בהמון דברים חשובים אבל נוכח המציאות המשתנה היא אינה מציבה חלופה התיישבותית משלה. היא מסתפקת בידיעה שאבותיה ומייסדיה הקימו קיבוצים, מושבים, כפרים, משקים, ערים – אבל היא אינה עושה דבר כדי לתדלק את כל זה בימינו אנו. ההתיישבות שייכת לימין. העבודה, לכל היותר, עוסקת במחאות.

במדינת ישראל קיימים כיום עשרות ישובים שקורסים חברתית וכלכלית ושזקוקים כאוויר לנשימה לאנשים טובים שרוצים להפריח את השממה, לקיים בהם חיי עבודה ויצירה, חיי תרבות והנאה. שמות אינם חסרים: מנטור, צבעון ואדמית; דרך מעלה גלבוע, חנתון ונתיב הגדוד; וכלה בנווה חריף, חולית, כמהין וטללים. פעם היו גרעינים של מתיישבים צעירים יוצאים כדי להפריח את הישובים הללו. כיום, איש אינו טורח בכך עוד. סיפורי ההתיישבות של העבר אינם אלא הדים לנוסטלגיה עמומה. את מפלגת העבודה הישובים הללו אינם מעניינים. מה לה ולתנופת ההתיישבות.

דוגמה שנייה? בבקשה. בואו נדבר על חינוך. נכון שיש זרמים חינוכיים מוכרים במדינה? יש ויש. בואו נתמקד לרגע ביהודיים שבהם: שניים מהם חרדיים, וההכרה בהם ניתנה כאתנן ליהדות התורה ולש''ס תמורת שיתופי פעולה קואליציוניים, ובהם כמעט ולא מלמדים לימודי ליבה ומוציאים משם דורות של בורים בלימודים כלליים החסרים תשתית להשתלבות בשוק העבודה. השלישי הוא הממלכתי-דתי, ובו עושה הבית היהודי כבתוך שלה ומייצרת את המשיחיסטים הזועמים ושונאי השמאלנים של ההווה והעתיד. ויש עוד אחד, חינוך ממלכתי שהקימה מפלגת העבודה לדורותיה וששרי חינוך דתיים מחדירים לתוכו תכנים הלכתיים ולעתים גם פרויקטים פרטיים בעלי נופך מסחרי שבינם לבין ממלכתיות אין דבר וחצי דבר. ובכן, אם החינוך הלאומי מופרט לזרמים, היכן בדיוק הזרם החינוכי הסוציאל-דמוקרטי שאמורה לקדם מפלגת העבודה? מכירים אותו? יצא לכם ללמוד בו?

ודאי שלא. אם יש זרם כזה, עקבותיו נעלמו. את אף אחד זה לא מעניין. חינוך הוא עניין מזוכיסטי משהו: הוא איטי, הוא כרוך בהמון מכשולים, הוא סיזיפי, לא רואים ממנו פירות מידיים - ולכן הוא רלוונטי רק בטווח ארוך. ובמדינת ישראל, שבה בחירות מתקיימות בממוצע כל שנתיים וחצי, אין יותר מדי אנשים שמתעניינים בטווח הארוך.

מפלגת העבודה עוסקת בהרבה מאוד נושאים חשובים, כמו חקיקה. יש לה חברי כנסת מעולים, ידענים, בעלי תודעה חברתית ומדינית מפותחת, שעושים עבודה שאי אפשר להפריז בחשיבותה. אבל החקיקה הזו תלויה בתקציבים שאינם נשלטים על ידם, אינה מיושמת ברובה, או שהיא ניתנת לשינוי בקלות רבה. בפועל, היא אינה משנה את התודעה שלנו. והתודעה הזו, לאחר כמעט ארבעה עשורים שבהם שלט בעיקר הימין, היא של עתיד אלים וחסר תוחלת, של פיצול מכוון של החברה וסכסוך מרכיביה זה בזה, של חינוך שפניו אל העבר ולא אל העתיד, של מדינה מנודה ומוחרמת בקהילת האומות.

אבל מפלגת העבודה אינה מנסה לייצר מציאות חלופית מהאופוזיציה. היא סבורה שבנוסף על פעילותה הפרלמנטרית והתקשורתית השוטפת, כל שעליה לעשות הוא להירתם אחת לכמה שנים למאמץ להחלפת השלטון. אז זהו, שזה לא עובד ככה: את המציאות צריך לעצב גם כשנמצאים מחוץ לשלטון. אם לא עושים את זה, הדרך חזרה לשלטון תלויה בחסדי אלה שדווקא טורחים לעצב אותה בצלמם ובדמותם. החקיקה לבדה היא חיונית, הכרחית, בלתי ניתנת להחלפה – אבל אינה מספיקה.

שינויי כיוון פוליטיים אינם מתבצעים רק כתוצאה של חלוקת מנדטים זו או אחרת במערכת בחירות. הם תוצאה של תהליכים חברתיים ארוכי טווח. האג'נדה של החברה הדתית-לאומית בארץ, למשל, נבנית לאורך שנים באמצעות ישיבות, אולפנות, עמותות, התנחלויות, מערכות איסוף כספים, יחידות צבאיות המורכבות מבניה (ישיבות הסדר) ויחידות אזרחיות המורכבות מבנותיה (שירות לאומי). היא דוחפת לרעיון הרחבת הגבולות והתיישבות בכל טריטוריה נשלטת מזה קרוב ליובל שנים ומונהגת על ידי רבנים היונקים את המסרים הללו במערכות חינוך הולכות וגדלות. צבירת העוצמה שלה התרחשה על פני הזמן ולא הייתה הוקוס-פוקוס פוליטי חד-פעמי.

ונחזור מהדוגמה הזו, שממנה אפשר ללמוד לא מעט, אל מפלגת העבודה. אם רוצים לשקם את הדימוי הציבורי של המפלגה המפוארת הזו, חייבים להבין שזה לא עניין לספינים מזדמנים או להרפתקאות פוליטיות קצרות טווח. זהו עניין לשנים של עבודה תשתית קשה ורצינית. מפלגת העבודה קופאת על שמריה מזה שנים, מתמקדת בעבודה פרלמנטרית אבל זנחה לחלוטין את כל המערכות האחרות. היא חייבת לצאת מהקיפאון, ליטול יוזמה ולהתחיל לעבוד. ולמי ששואל: לא, אין כאן קיצורי דרך ועיגולי פינות; ולא, זה כנראה לא יביא את העבודה לשלטון כבר בבחירות הקרובות. את זה עושים קוסמים, ובפוליטיקה אין קסמים. האתגר הוא לטווח רחוק בהרבה מזה. כי בעתיד, יישום נכון של האידיאות הסוציאל-דמוקרטיות עשוי ליצור מציאות ציבורית שבה האג'נדה הזו תהיה שוב רצויה ומקובלת – ואז גם יגיע תורה של המפלגה ליישם אותה מעמדת כוח והשפעה, ולא רק מעמדת אופוזיציה.

הנה דוגמה לדרך שבאמצעותה צריך לפעול: העובדה ששירותי הבנקאות בישראל יקרים מאוד ומאידך גם כובלים מאוד, הפכו את לקוחות רבים לשבויים הלכה למעשה בידי גופים פיננסיים. בעקבות גל המחאה של 2011, קמה קבוצה של אנשים טובים והקימה בנק קואופרטיבי שהתחייב להעניק אשראי ללקוחותיו בתנאים נוחים, לנקוט שקיפות מוחלטת ולשלם לבכיריו שכר סביר והגיוני. זהו ניסוי שעדיין איננו יודעים כיצד יסתיים, אבל הוא בפירוש צעד בכיוון הרצוי. אם המציאות בעייתית – נקים אלטרנטיבה צודקת יותר. אם היא תוכיח את עצמה לאורך זמן, יהיו לה תומכים רבים יותר ודרכנו תלך ותצבור השפעה.

מה עוד צריכה מפלגת העבודה לעשות? ובכן, היא חייבת להבין שבמציאות שבה היא פועלת ומתפקדת עליה לשוב ולהקים מחדש את המכשירים הארגוניים שיאפשרו לה להשפיע מחדש על המציאות כאן: תנועת התיישבות, זרם חינוכי, בנק חברתי, מדיום תקשורתי שישמש כבמה רעיונית משפיעה וכן הלאה. השאיפה להפיל ממשלה שמיישמת מדיניות שגויה היא לא רק לגיטימית אלא אף הכרחית, אבל היא אינה תחליף לכל פעילות משפיעה אחרת.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©