גטו מנטאלי
יום ד', 28/10/2009 שעה 0:24
בשבוע שעבר ישבתי לכוס קפה עם סנדי, פעילה פוליטית מוכרת ובעלת אידיאות מוצקות כמעט בכל תחום שהוא. השיחה איתה הציפה אצלי את הדילמה בה נתונים לא מעט אנשים שתודעתם הפוליטית מפותחת מהממוצע: ההיקרעות הקבועה בין הקבוצה הפוליטית לרעיון הפוליטי. האם לדבוק בקבוצה המנסה לקדם מערכת רעיונית שלמה או שמא יש לנסות ולקדם רעיון בודד בעזרת כל קואליציה רלוונטית כאשר הסיכון הוא בניתוק מסוים מהקבוצה האוהדת. לא צריך להיות בעל כושר אבחנה יוצא דופן כדי להיווכח שנותנות הטון המרכזיים בדילמה הזאת הן קבוצות קיצוניות בימין ובשמאל שמבחינתן ייקוב הדין האידיאולוגי את ההר המציאותי. זוהי מנטאליות סתגרנית, גטואיסטית, שאינה מוכנה לקיים דיאלוג עם בעלי דיעות שאינן תואמות לה באופן טוטאלי. והפרדוכס הוא שדווקא עמדות אלה, קולניות אך שוליות מבחינת עוצמתן המספרית, מקבלות משקל גדל והולך בחברה הסדוקה שלנו.









בשבוע שעבר פגשתי את סנדי (שם בדוי). עד לא מזמן הכרנו רק כשהחלפנו במייל דעות על דברים שכתבנו ברשת. אבל לאחרונה גם התקיימו בינינו כמה שיחות טלפון והן היו מחכימות ומסקרנות עד כדי כך שהחלטנו להשביע את סקרנותנו בשיחה על כוס קפה. ומאחר ושיחה כזו דורשת מפגש בארבע עיניים ורצוי שיהיה בו גם קפה, מצאנו את עצמנו יושבים במוסד תל אביבי קטן ונחמד בקרן אחד הרחובות בעיר הלבנה.

סנדי היא הרבה דברים שאני מעריך. היא מכירה אנשי תרבות ומבינה תחנות תרבות באופן שאני לא אוכל, כנראה, לחקות לעולם. היא מיודדת עם אמנים, מבקרת בתערוכות, קוראת הרבה יותר ממה שאני מספיק ומאכסנת בתאים האפורים הרבה מאוד פיסות אינפורמציה שכאשר מצרפים אותן יחד יוצרות קולאז' אינטלקטואלי מרשים. היא מתנגדת לגירוש עובדים זרים. נגד מבצע עופרת יצוקה יצאה כבר מיומו הראשון, ודו''ח גולדסטון רק נתן מבחינתה גושפנקא בדיעבד לצדקתה. יש בה גם ניגודים מרתקים. היא מזהה את עצמה עם השמאל הפוליטי ועל אף שהיא אינדיבידואליסטית בנפשה היא אכפתניקית ברמה החברתית. היא פמיניסטית, אבל בשונה מהזרם הרעשני הפועל כאן סבורה שאי אפשר להטיל את האחריות למצבן של נשים על גברים בלבד. וכאילו להוסיף על כך, היא מגדירה עצמה כסוציאליסטית, אבל עוסקת בתחום בורגני להחריד.

ויכוח. כאן לפחות הוא עוד אפשרי. בחוגים פוליטיים מסוימים זה כבר בלתי אפשרי (מקור תמונה).

בשבועות האחרונים מצויה סנדי במצור חברתי. כמה משותפיה לאידיאלים לוחצים עליה להוכיח שהיא אינה ''פאשיסטית'' ולנטוש את תמיכתה באידיאה הציונית. מתברר שכמה משותפיה לאידיאלים מוטרדים במיוחד מהיותה ציונית ותיקה, כלומר תומכת של ההנחה שיש הצדקה לקיומה של מדינת היהודים בארץ ישראל. חלק מהם מתקשרים אליה טלפונית ומנסים בצורה ידידותית לשכנע אותה לסגת מעמדותיה ה''קיצוניות''. אחרים שולחים מיילים עוקצניים ונותנים לה להבין שהיא לא באמת אשת שמאל כל עוד היא תומכת בתנועה הניאו-קולוניאלית והלאומנית הזאת. והיא, שכמו כל שמאלן מצוי במדינה הזאת מרגישה כחלק משבט שמתפורר במהירות, מרגישה לא נוח עם כל זה. מצד אחד, היא רוצה אותם כשותפים לדרך; מהצד האחר, היא אינה סבורה שציונותה היא פגם פוליטי. זו גם הסיבה שהיא מקפידה להצביע למפלגת שמאל ציונית. אכן, לאומנית קיצונית בהתגלמותה.

כששוחחתי עם סנדי על כל זה, לא הרגשתי צורך להזדהות איתה ברמה הפוליטית. היא גם לא ציפתה לזה. מה שריתק אותי באותה שיחה היה הדילמה שנשקפה מסיפורה: האם על אדם פוליטי להיצמד לרעיון מסוים שהוא מאמין בו ולהמשיך עימו בכל מסגרת רלוונטית - או שמא עליו לאמץ מערכת רעיונית שלמה כדי שיוכל לחוש יותר בנוח במסגרת הפוליטית בה הוא פעיל. זוהי שאלה שכאשר בודקים אותה מקרוב מבינים שיש לה השלכה על עמדתו של כמעט כל אדם בעל תודעה אידיאית של ממש.










סנדי אינה אלא משל על בעיה משמעותית. יש שיקראו לה דילמת השבטיות. אנשים נוטים לדבוק בדומים להם ביותר. כשאדם מתחנך על ברכיה של מערכת ערכית מסוימת ויוצר לעצמו שותפות עם אחרים בכל הנוגע לאמונה באותם ערכים או ליישומם, הוא מתקשה להתנתק מהחמימות החברתית שיוצרת הסולידריות הזו. אבל כאשר האלמנט הפוליטי או האידיאולוגי מתחיל לתפוס משקל ניכר ביחסים האישיים בין חברי הקבוצה, נסדק המירקם החברתי שהתגבש במשך אותן שנים ומתחיל תהליך איטי של התפוררות. בשורה התחתונה, התהליך הזה מביא אנשים פוליטיים לתהות אם עליהם להיות נאמנים לקבוצה פוליטית או לרעיון פוליטי.

לי, לפחות, הניסיון להשאיר את הפרט בתוך הכלל באמצעות הכפפתו לכל מערכת הערכים והאמונות בלא לתת לו לסטות ממנה, נראית כמו התנהגות של חברה המצויה בהתגוננות מתמדת. סגירותה והתקפדותה כלפי חוץ הם תוצאה של אינסטינקט הישרדותי מפני חוגים רחבים בהרבה שההטרוגניות שלהם עולה על החברה הסגורה לאין שיעור. מעין גטואיזציה מרצון במטרה לשמור על לכידות פנימית. ב בכל זה היא שהסגירות הזו רק מגבירה את האטימות כלפי החברה שמחוץ לאותו גטו – והופכת את התקשורת עימה לקשה הרבה יותר. במובן הזה היא מזכירה לא במעט את הדינאמיקה שמאפיינת את העדה החרדית בירושלים.

הנחת המוצא הפוליטית של מי שנוקט בטקטיקה הזו היא שהעולם מחולק לטובים ולרעים. הטובים אינם טובים; הם טובים מאוד. הם קרן האור היחידה שנותרה בעולם אפל. הרעים אינם רעים; הם רעים מאוד. הם כל כך רעים שהשתלטותם על מוקדי הכוח היא לא עניין שלילי, אלא קטסטרופלי. הרדיקליזם הקיצוני הזה מניח ששום דבר טוב לא יכול לצמוח מהצד השני. שכל פעולה של הצד השני אינה מיועדת אלא לסובב בכחש את ההמונים ושהם עצמם, אותו חוג סגור, היחידים שמבינים זאת. הדוגמה שהבאתי בפתיחת דברי, זו של סנדי, היא אמנם דוגמה משמאל – אבל אני מכיר גם רבות כאלה מימין.

למעשה, זוהי מעין דת. דת פוליטית. יש לה נביאים משלה, ז'רגון משלה, מסורות משלה. אבל בניגוד לדתות אחרות, היא מניחה שכל יום הוא מאבק בין גוג ומגוג, בין בני אור לבני חושך. המאבק הזה אינו שמור לאחרית הימים או לאירוע דטרמיניסטי אחר, אלא מתרחש כל העת, ממש כאן ועכשיו. היא אינה מקיימת שיג ושיח אלא עם עצמה בלבד. לא שהיא אינה מסוגלת לקלוט, לעבד או לעכל רעיונות חדשים או תובנות רעננות – היא פשוט אינה מעוניינת לעשות כן. טוב לה בבונקר הפרטי שלה. היא תופסת את הפוליטיקה לא כמקום לקדם בו אידיאלים תוך יצירת בריתות (עם פשרות הכרחיות) אלא כזירה לעימות כוללני ומותנה, בנוסח ''אלה עמדותינו, ולא נזוז מהן כמלוא הנימה''.

אמרתי שהמודל הזה קיים לא רק משמאל אלא גם מימין. המקבילה הימנית של הדת הרדיקלית משמאל היא קבוצת נערי הגבעות ואלה המעניקים להם גיבוי אידיאולוגי. אלה קוראים לצה''ל לסרב פקודה בשל הכיבוש; ואלה קוראים לאותו צבא עצמו לסרב לפקודת הפינוי. אלה סבורים כי אין הצדקה לממשלה ציונית בשל היותה זרוע של הקולוניאליזם לצורך הפקעת אדמות מהפלסטינים והתעללות בהם; ואלה אינם מכירים בממשלה הציונית משום שפינתה התנחלויות מרצועת עזה ומצפון השומרון. אלה סבורים שהממשלה אינה לגיטימית כי היא פועלת בניגוד לחוק הבינלאומי ולמוסר הבסיסי; ואלה זועקים כי לגיטימיותה פקעה משום שהיא אינה מצייתת לפרשני ההלכה שמהם הם יונקים את רעיונותיהם. כל אחד מסתגר לו בגטו הרעיוני שלו ותוהה איך יתכן שהמדינה שרצה לעצב בצלמו ובדמותו חומקת לו ממש מבין האצבעות.









הטוטאליות הזו מרתיעה אותי. היא מטרפדת כל אפשרות לדיאלוג. היא אינה מאפשרת בנייה של קואליציות על בסיס הסכמות חלקיות, כפי שמקובל בכל מערך פוליטיץ . היא הולכת עם הראש בקיר, שוללת כל פשרה ומעדיפה את הרע ביותר מתוך תקווה שממנו, איכשהו ומתישהו, יצוץ ממנו הטוב ביותר. כשמדברים איתי אנשים האוחזים בעמדות כאלה או אחרות ומנסים לשכנע אותי בדרכם, אני מחליף איתם כמה משפטים מנומסים וממשיך הלאה.

אבל אני אינני הבעייה המרכזית. הבעייה היותר גדולה היא שהאנשים הללו יוצרים מוקדי קיצוניות וקובעים את הטון הנשמע בוויכוחים. אני מניח שגם סנדי לא מתה על הטונים האלה. העניין הוא שאצלה עלול כל זה לפורר את רשת החברויות שטוותה במשך השנים. כי כאשר בני אדם אינם רואים זה בזה אלא רק את הצד הפוליטי, הם נוטשים בכך את האפשרות של חיבור אנושי כלשהו על בסיס אחר.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בעיה ידועה. [חדש]
SilentMike   יום ד', 28/10/2009 שעה 0:59 אתר אישי
איך להיות אידיאולוגי אבל לא עיוור למציאות? איך להשפיע אבל לא להתקרנף? איך להלחם ברוע ובטיפשות אבל לא לחשוב שרק הצד שלך תמיד טוב ושהצד השני תמיד רע?

נורא פשוט. לשאול אותי, ואני אגיד לכם מה לחשוב. חסכוני לא?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תובנה מעניינת וחשובה [חדש]
רוני   יום ד', 28/10/2009 שעה 8:22 אתר אישי
עוד תוצאה עצובה של ההקצנה הזו היא נטישה של אנשים טובים, אלה שהמורכבות היא נר לרגליהם, את המרחב הפוליטי. אם ממילא אי אפשר להשתייך, והקבוצה שלך מתנהגת כמו החברים של סנדי, זה די מוציא את החשק להיות שם, במוקד הפעילות.
מובן שבכך נותר המרחב כולו פנוי בעיקר לקיצוניים, החד מימדיים, והעולם מתנהל יותר ויותר על ידיהם.

בהקשר הזה מעניין לקרוא את ''ביקורו של רופא המלך'' של פר אולוב אנקוויסט (כתר) שמתאר איך הנחלה מהירה ואגרסיבית מדי של רעיונות נפלאים (ההשכלה) גרמה לנפילתו של אדם ועיכוב עצום בהתקדמות של מדינה שלמה.
פוליטיקה מטבעה היא עסק למתונים, סבלניים, אבל החברה שלנו לא מעודדת את הגישה הזו כיום. הקצב המהיר, הנטייה לראות דברים בשחורלבן, גורמים לנו לשלם מחיר יקר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

והאמת היא... [חדש]
אורי קציר   יום ד', 28/10/2009 שעה 15:38 אתר אישי
האמת היא, כרגיל, באמצע. יישום של אג'נדה קיצונית אינו מביא אף פעם לברכה גדולה. צריך שתהיה פשרה באמצע, מעין תקופה שבה הכל מתמתן ושבה המחלוקת קיימת אבל ממותנת. רק אז האווירה מבשילה לכדי קיום דיאלוג.

ואפרופו ההקבלה שעשיתי בין שני הצדדים, הנה איזכור (על בערך, הזיכרון שלי ממש גרוע) לאפיזודה שמבהירה את זה עוד יותר. אי-שם בשנות התשעים, שודרה ב''חרצופים'' סצינה שבה נראה ראש הממשלה כשהוא מדבר אל אדם שראשו מכוסה בכיסוי לבן ומתחת לכיסוי בוקע קול דק בעל מבטא ערבי בולט הממלמל מנטרות דתיות או מיסטיות. ראש הממשלה חשב שהוא מדבר אל הרב כדורי, אבל התברר לו שמדובר בכלל בשייך אחמד יאסין...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

והאמת היא... [חדש]
אלמוני   יום ד', 28/10/2009 שעה 23:02
בתגובה לאורי קציר
בטח שזו שזו מגבלה חמורה להיות נאמן לקבוצה רעיונית ולא לרעיון, אבל למה אתה חושב שזה קיים רק בקבוצות פוליטיות קיצוניות (למן או לשמאל)? אני חושב שזה קיים גם במפלגת מרכז כדוגמת קדימה.

ובכלל, ההתסתגרות הקבוצתית השבטית הזו, הגטואיזציה היא משהו שמאפיין (וחבל) הרבה חברות או תת-אוכלוסיות - כנראה שיותר קל לרוב האנשים לחשוב במושגי קבוצות עם אידיאלים (אמיתיים או מומצאים) ברורים ומנוגדים, מאשר לחשוב על ''מורכבות אידיאולוגית'' כמו שמציגה הידידה שלך.
וזה ממש לא קשור רק לפוליטיקה: מנסיוני, יותר מודעים ומייחסים חשיבות לעניין העדתי במקום ''הומוגני'' (יחסית) כמו דימונה (מבחינת מזרחים מול אשכנזים) מאשר במקום הטרוגני כמו ירושלים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

והאמת היא... [חדש]
יהונתן   יום ד', 28/10/2009 שעה 23:04
בתגובה לאלמוני
וחוץ מזה, עוד דוגמאות לא חסר. אני מניח שמהגישה הבסיסית הזו של בני האדם נובעים נסיונות האינדוקטרינציה של דעות מסוימות ואיסור על אחרות, לכל אורך ההיסטוריה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
ניצן פוקס   יום ד', 28/10/2009 שעה 22:14 אתר אישי
כמה הערות בעניין:
1. במהלך נסיעה ברכבת מחיפה, התיישבתי ליד זוג מתדיינות בנושאי פוליטיקה- האחת הייתה פרקליטה צעירה שייצגה (כך אני מניח) את המרכז הפוליטי והשנייה (כנראה) עולה מאמריקה בעלת עמדות שמאליות שלכל הפחות הן מר''צ אם לא שמאלה.
אני הקשבתי לשיחה אך משום שאין זה מנומס להתפרץ לשיחת אחרים ואת ''התנגשות הציוויליזציות'' אני עוד צריך לסיים, קראתי ושתקתי.
אולם אז, כמה דקות לפני הגעה לתחנת היעד, אותה אשת שמאל ציטטה באופן מעוות את מאמר ''קיר הברזל'' של ז'בוטינסקי ואז כבר לא יכולתי לשתוק ונכנסתי לדיון; מפה והלאה זה לא היה בדיוק דיאלוג מושחז של אוסקר וויילד- העלתי טענות, היא הגיבה בצורה שטחית וכך החלפנו הערות עד שהגיעה הודעה על הגעה לתחנת היעד. סגרתי את הדיאלוג העקר ואני ובת זוגתה לשיחה קמנו לעבר היציאה.
אולם אז, כמה שניות לפני שירדנו מהרכבת, היא קראה לנו; אני חשבתי שהיא אולי, משום שבכל זאת היה מדובר באישה מבוגרת, רוצה להגיד כמה דברי טעם- התבדיתי. במקום זאת חלקה איתי ועם הפרקליטה את המשפםט הבא:''אתם תוצר של שטיפת מוח מצויינת''. באותו רגע היא איבדה כל כבוד שהיה לי אליה בתור יצור אנוש.

וזה אני חושב הבעיה של הדיונים הפוליטיים- הם נהפכים לדמגוגים מדי, רגשניים מדי וחסרי כל טיפת כבוד לאיזה מן הצדדים שדנים. אם אנשים יועילו לספור עד 20 (ואפילו 30) לפני תגובה פוליטית ותוך הקפדה על כללי תרבות דיון, דיאלוג פוליטי אמיתי יוכל להתפתח.

2. אני תומך בדעתך שזו הגבלה חמורה להיות נאמן לקבוצה רעיונית ולא לרעיון. אני, ששמאלן או אף איש מרכז אינני, משתף פעולה עם אנשים מהצד השני של המפה הפוליטית כנגד המאגר הביומטרי ואף ארצה לציין כאן את חבר-הכנסת נחמן שי מקדימה, שהשיב לי ביותר יחס מאשר אלה שלהם נתתי את קולי לכנסת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מתנגד [חדש]
אליצור סגל   יום ה', 29/10/2009 שעה 9:07
בתגובה לניצן פוקס
לק''י
יש לי הרבה מה לומר אבל כרגע אני מעדיף לשתוק.
אבל על ענין אחד אני חייב להגיב - אני מתנגד בכל תוקף למאגר הביומטרי.
ואני מצטער על כך שרבים מאלו שאני תומך בהם בכנסת לא עלו על בריקדות נגד חוק זה.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קשר הכרחי למציאות [חדש]
אבי   יום ה', 29/10/2009 שעה 9:26 אתר אישי
לכאורה, הבעיה היא באידאולוגיה:
מי שבורח מהמציאות צריך לקחת בחשבון שהוא עלול להצליח...
אם האידאולוגיה שלך כל כך תלושה ומנותקת עד שאי אפשר לדבר איתך, אז אנשים לא ידברו. אולי כי הם לא רוצים, אולי כי הם לא מצליחים.
אבל,
אני לא חושב שהבעיה היא באידאולוגיה הקיצונית. המציאות הישראלית עברה מספיק טלטלות אידאולוגיות כדי להראות שהבעיה היא לא באידאולוגיות עצמן.
מה, לא תדבר עם מי שתומך בהחזרת שטחים כי הוא יביא שואה נוספת? הנה, החזירו מספיק שטחים ונתנו למחבלים רובים, וישראל עדיין קיימת (לא כמו שהיתה יכולה להיות, אבל זה כבר ויכוח אחר :)
נראה לי,
שמי שאנשים לא מצליחים לדבר איתו לא צריך לשנות את האידאולוגיה שלו. הוא רק צריך לעבוד על תרבות הדיבור שלו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

האמצע לא תמיד צודק [חדש]
אבי   יום ד', 04/11/2009 שעה 22:22
ההנחה שהאמצע תמיד צודק ושלעולם לא נדרשות פעולות רדיקליות יותר (כמובן דמוקרטיות ולא אלימות) היא אידיאולוגית ועיוורת בעצמה.
שינוי קטנטן הוא לפעמים קוסמטי ועקר ורחוק מלהשיג מטרה רצויה כלשהי כאשר נדרש שינוי גדול ומשמעותי. שינוי קטנטן הרבה פעמים ממשיך עוולות גדולות תוך תשלום מס שפתיים ש''הינה אנחנו פועלים כדי לשנות את המצב''.
כך לדוגמה, נניח ואנחנו מסכימים לצורך הדיון שהפערים הכלכליים גבוהים מידי ושמצבם של העובדים בדרגות הנמוכות גרוע. נניח גם שאנו מסכימים ששכר מינימום ישפר את מצבם (ועוד פעם, לא להתווכח על כך, זו רק דוגמה, בה אני מניח שרובנו מסכימים), האם שינוי קטנטן יעזור? האם הפתרון הוא בהלאה קטנטנה של שכר המינימום? אולי נדרש פה שינוי משמעותי יותר והעלאה גדולה של שכר המינימום?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©