גירוש למדבר
שבת, 13/09/2008 שעה 21:42
תארו לעצמכם עיתון המדווח על מציאתם של אישה וילד רך בשנים בלב המדבר, כשבפיהם סיפור נורא: אב המשפחה מאס בהם, הודיע להם שהם מגורשים מביתו ושילח אותם, ללא כל כלי תחבורה להסיעם או מזון כלשהו לאכלו מלבד לחם ומים, אל המדבר הלוהט. שערו בנפשכם כי לאחר מעשה מתברר שהגירוש נעשה, בעצם, על פי הוראת אשתו של בעל הבית שזה עתה הצליחה ללדת, בגיל מאוחר, יורש חדש לאב עתיר הנכסים. עכשיו דמיינו נא כי מספר ימים לאחר מכן עולה כי מעדויות שנגבו במהלך חקירת הפרשה עולה כי האב היה מעורב קודם לכן בתעלולי עוקץ שבמסגרתם שידך את אשתו למונארכים מהסביבה בטענה שמדובר באחותו - וגבה עבורה דמי מוהר מפולפלים למדי. בכל המקרים הצליחה האישה לצאת מההרמון ולהתחבר מחדש עם בעלה במטרה להמשיך בחייהם המשותפים. בכל המקרים חשו שליטים מרומים וזועמים. נא להכיר: אברהם אבינו











''וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה--יִצְחָק. וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי. וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה: כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו. וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק. וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד--וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן-הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ: כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ. וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר. וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב, בְּמִדְבַּר פָּארָן; וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם''.

שרה מביאה את הגר שפחתה אל יצועו של אברהם. ציור מאת אדריאן ואן דר וורף (מקור תמונה 1).









קראו שוב את הטקסט הזה. הוא מתאר את אחד המעשים המזעזעים ביותר בדברי ימיו של מייסד האומה העברית. אמנם לא הייתה זו הפעם היחידה בה הביע האיש הזה, שעד לגיל מאוחר מאוד בחייו היה חשוך צאצאים, נכונות להקריב את בניו. האירוע המפורסם יותר הוא, כמובן, עקידת בנו יצחק וכוונתו לעשות כדבר האלוהים ולהעלותו כקורבן על הר המוריה. אבל בפרשה זו, פרשת הגר וישמעאל, יש משהו מזעזע במיוחד. משום שההוראה לשלח את השניים אל מוות מזעזע ברעב ובצמא במדבר הלוהט היא פרי כניעתו של אברהם ללחציה החריפים של אשתו. ובזאת הוא גילה הלכה למעשה, חולשת אופי שקשה מאוד לסלוח עליה.









בתקופת הגירוש היה כבר אברהם (שאז עדיין היה קרוי אברם) בעל בעמיו. עוד בהיותו בחרן היה לבעל רכוש. לאחר מכן הלך לארץ כנען כשהוא נוטל עימו את כל בני משפחתו על צאנם ורכושם. כשפקד הרעב את הארץ ירד מצרימה ושם התעשר. מקורה של התעשרות זו היה, לפי המסופר, ביופייה המסנוור של אשתו. במקרא מסופר כי אברהם חשש פן יהפוך יופי זה למקור צרה עבורו משום שהמצרים יחמדו אותה וכדי שיקל עליהם לקחתה ירצחו אותו נפש. הוא הורה לה, אפוא, להתחזות כאחותו, שהרי על האחות אין כבלי נישואין שיש לנתצם. שלושה פסוקים מספרים לנו על התגשמות חששותיו: ''וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד. טו וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. טז וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים''.

במלים אחרות, אברהם היה מוכן לקחת את הסיכון בגזל אשתו כדי להפיק ממנה צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים. נשאלת השאלה, איפוא, מדוע בחר דווקא במצרים. יתכן שהתשובה מצויה כמה דורות מאוחר יותר, בימי נכדו יעקב, שגם הוא ובניו ירדו מצרימה לשבור שם שבר. אבל דומה כי התשובה הזו פשוטה מדי, צפויה מדי. מצרים הייתה ארץ פוריה תודות לנהר הנילוס שזרם בה, אבל אברהם עצמו היה איש ארץ שני הנהרות, כלומר ארץ הפרת והחדקל, היא ארם נהריים. יכול היה לשוב לשם או אפילו לחרן, העיר בה התגורר טרם בואו לכנען. מדוע החליט לרדת מצריימה למרות חשו פן יבולע לו ולאשתו שם?

התשובה פשוטה: מצרים שגשגה אז ואברהם ידע כי שם גבוהים יותר סיכוייו להגיע לשגשוג כלכלי. מצב דומה אנו מוצאים גם בתקופת יעקב ובניו, שהיגרו מצרימה במטרה להחלץ מהרעב שפקד אז את ארץ מושבם. הוא קיווה להפיק מעט ממון מזוהרה של רעייתו ועניין זה שופך אור אחר לחלוטין על מעשהו. ככל הנראה לא גילה מלכתחילה את תוכניתו לשרה ולפיכך היה עליו למצוא נימוק למעשהו- והוא הודיע לה כי ההתחזות אינה אלא כורח המציאות.

התרגיל הזה, שבבסיסו לא היה שום חשש אלא אך ורק ניסיון להוציא מעט ממון מהמלך, עבד היטב: ''וַיְהִי, כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה; וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה, כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה; וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים''. הטקסט, כפי שאפשר להבחין, מדלג על המגע והמשא שניהלו אברהם ושרי פרעה על המוהר שישולם תמורת ביצועיה של שרה בחדר המיטות של השליט. אבל התוצאה הסופית ברורה: אברהם, שהונו ורכושו דולדלו מאוד בעקבות המשבר הכלכלי שעבר על ארץ כנען, הפך שוב לחוואי אמיד ובעל מעמד. לאחר מכן פקדה שורת אסונות את ארמון פרעה והמלך, שחיפש את הסיבה להתרחשותם, גילה איכשהו שפילגשו החדשה אינה אלא אשת איש. במקום להפריד בין ראשה של שרה לבין גופה (או להטיל את העונש הזה על אברהם עצמו), העדיף הלה להשיב את האישה לידי בן זוגה. העיקר לא להרגיז את האלים, במקרה שאלה החליטו לחבור לצד השייך העברי.

דומה שגם מתוך הכתוב עצמו עולה כי אברהם ידע שסרסור אשתו, ולו גם למלך מצרים, הוא מעשה פסול. אבל הדבר לא הפריע לו לעשות זאת שוב. הפעם הפעיל את תרגיל העוקץ על אבימלך מלך גרר, ממלכה קטנה בנגב. ''וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב, וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר; וַיָּגָר, בִּגְרָר. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֲחֹתִי הִוא; וַיִּשְׁלַח, אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר, וַיִּקַּח, אֶת-שָׂרָה''. שימו לב: החוואי הוותיק הפיץ את השמועה כי שרה נאת המראה ''פנויה להובלות''. אבימלך לא עמד בפיתוי ונטל את שרה עימו לארמונו.

בניגוד לפעם הקודמת נראה שמאבימלך נחסכו המגיפות שפקדו את ארמון פרעה. הטקסט המקראי מייחס את המגיפות שזעזעו את פרעה להתערבות אלוהית. גם אצל אבימלך יש התערבות כזו: אלוהים מתגלה אליו בחלומו ומספר לו כי שרה אינה אחות אברהם אלא אשתו. אבימלך הרותח הולך אל אברהם, מתעמת איתו ומחזיר לו את שרה. אני מרשה לעצמי לפקפק בכך שדווקא אלוהים מסר את האינפורמציה הזו לאבימלך. סביר יותר להניח שבאיחור מה הגיע לידיו המידע בדבר התרגיל שבישל אברהם במצרים והוא הבין כי יתכן שגם הוא היה קורבן לתעלול מגונה. במצב כזה עדיף כבר להיפטר מהצרה ששמה שרה מבלי לקיים עמה מגע מיני ובכך לחסוך מעצמו פורענויות עתידיות. מכל מקום, כמו במצרים, גם הפעם יוצא אברהם מהעניין ברכוש גדול: ''וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַיִּתֵּן, לְאַבְרָהָם; וַיָּשֶׁב לוֹ, אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ: בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב. וּלְשָׂרָה אָמַר, הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ--הִנֵּה הוּא-לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם, לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ; וְאֵת כֹּל, וְנֹכָחַת''. מי אמר שהפשע אינו משתלם?

נראה כי מדובר בתחילתה של מסורת מרתקת למדי אצל אלה שיזכו לימים לפיוטים ולתשבחות לרוב. שהרי כזכור לכולנו, כמה מאות שנים לאחר מכן עלה הדבר גם בידיו של פוליטיקאי כשרוני אחר, מרדכי היהודי שמו. הלה הסדיר את צירוף אחייניתו להרמון נשי המלך אחשוורוש ולאחר מכן גם זכתה זו במכרז למציאת מלכה מחליפה כשעלתה על כל מתחרותיה בביצועיה בין הסדינים. מאוחר יותר עוללו השניים כמה תעלולים מוצלחים במיוחד. אבל, כאמור, זוהי רק הערת אגב. נמשיך, ברשותכם, בענייני אברהם.

ישמעאל הקטן נצמד אל אמו המגורשת אל המדבר ועל כתפה כד מים. שרה, הנראית מאחור כשהיא יושבת בפתח האוהל, צופה בארבהם המורה לשניים לצאת למדבר. ציור מאת גוסטב דורה (מקור תמונה 2).









באותה תקופה מקובל היה שהעמדת צאצאים לפטריארך השבט היא עניין שדוחק מפניו נושאים רבים וחשובים אחרים. בהיעדר יורשים סבור אברהם כי ייאלץ להוריש את רכושו הרב למנהל המשק שלו, אליעזר. תשובת האל – ''לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ'' – מלבד הבורות שהיא חושפת אצל בורא עולם בכל הנוגע לאנטומיה בסיסית (תינוקות לא מגיחים מהמעיים; איברים אלה מפרישים דווקא חומרים אחרים אל מחוץ לגוף), הייתה גם ראשיתה של השתלשלות העניינים שתביא בסופו של עניין לגירוש הגר וישמעאל המדברה.

ככל שחלפו השנים לא עלה בידי שרה להרות. ברירת המחדל שלה הייתה לייצר יורש עבור אברהם מאישה אחרת, הלא היא שפחתה המצרית הגר. החשבת השפחה כפרטנרית לגיטימית למגע מיני הייתה אז עניין שבשגרה. למעשה, גם חלק משבטי ישראל מקורם בשפחות שילדו במקום הבוסית שלהן או בנוסף אליה. בלהה, שפחתה של רחל אמנו (ששנים רבות התקשתה להרות), ילדה ליעקב, נכדו של אברהם, את דן ואת נפתלי. זלפה, שפחתה של לאה, ילדה לו את גד ואת אשר. מעמדן הנחות של שפחות אלה לא איפשר להן להימנות על אמהות האומה, אבל נניח גם לעניין הכאוב הזה לפי שעה.

המחווה של שרה התקבלה היטב מבחינה ביולוגית. הגר מיהרה להרות, אבל הריון זה היה לה לרועץ. היחסים בינה לבין שרה הורעו מייד. הכתוב מציין לגבי הגר ש''וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיה''. במלים אחרות, היא התנשאה על גברתה. גאוותה של הגר על העמדת היורש לאברהם הרגיזה מאוד את שרה. זו, מצידה, הטילה אולטימאטום לפתחו של בעלה: או אני או היא. אברהם, במקום ליישב את המריבה בין השתיים, התיר לשרה לעשות בה ככל העולה על רוחה. ''הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ--עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ'', הודיע לה. שרה לא בזבזה זמן והתעמרה את שפחתה באופן כה קיצוני שזו פשוט בחרה להימלט ממנה אל המדבר.

מותר להניח שכבר אז היה ברור להגר, בחורה ממדינה מדברית, שיציאה בגפה אל הישימון הלוהט הזה אינה בדיוק תענוג גדול. מצבה היה עדין: היא הייתה הרה, כמות המזון והמים הזמינה לה בצייה החולית הזו הייתה זניחה – ובכל זאת העדיפה זו את האתגר האקסטרימי הזה על פני הישארות במחיצת גברתה השנואה. בואו נבחן את זה לרגע.

אי-התערבותו של אברהם בפרשת עינויי הגר מעידה עד כמה גדול הבוז שרחש לשפחת אשתו, אותה שפחה שחלקה עימו את יצועו על פי הוראת שרה. יתכן שרצה לפצות את שרה על שעולל לה בעבר במצרים ולהניח לה להוציא את עצביה ומרירותה על אותה משרתת חסרת ערך. ובכל זאת, הגר נשאה ברחמה את בנו הראשון (ועד לאותה שעה גם היחיד) ולעובדה זו היה אמור להיות ערך רב בעיניו. הגר, אפוא, לא הייתה שוטה גמורה. ככל הנראה הבינה שכאשר יתפוס אברהם שיחד עם בריחתה שלה יאבד הסיכוי הריאלי ביותר שלו להיות לאב, הוא ייאלץ להפעיל לחץ על שרה שתשפר את יחסה אליה. הגר נמלטה אל באר מדברית לא הרחק ממאהל אברהם והמתינה שם להתפתחויות.

הגר הימרה על קלף העובר שברחמה, זה אשר יישא יום אחד את השם ישמעאל. היה בהימור שלה מרכיב הגיוני נוסף הקשור להסתברות הקלושה ששרה תצליח להרות. הטקסט המקרי מציין ששרה הייתה צעירה מאברהם בעשר שנים. כאשר נולד ישמעאל היה אברהם בן שמונים ושש. מה שהופך את שרה אז לבת שבעים ושש. נהוג להניח כי הגילאים המופרזים המוזכרים בתנ''ך אינם מייצגים במדויק שנים קלנדאריות במובן המוכר לנו כיום. באותה תקופה, לפחות, נראה כי מניין השנים שיקף עונות שנה המתחלקות לקיץ ולחורף, כך שכל גיל יש לחלק, למעשה, בשניים. כלומר, שרה התקרבה אז לגיל שלושים ושמונה – אישה מבוגרת שלא הצליחה לנצל את שנותיה כבחורה צעירה ולהרות. הגר הייתה צעירה ממנה, ככל הנראה, בלא מעט שנים – מה שישאיר אותה בתחום גיל הפוריות במשך זמן רב לאחר שתגיע שרה אל גיל המעבר. והנה עוד סיבה שבשלה ייאלץ אברהם לרכך את יחסה של שרה אליה.

אלא שהתנצלות מאברהם בוששה לבוא. הגר, חסרת כל כמעט, נאלצה לשוב בבושת פנים אל מאהל אברהם ואל שנואת נפשה שרה. המקרא תולה גם את שיבת הגר בהתערבות שמיימית: האל הכול יכול עשה איתה, כביכול עיסקה: היא תשוב ותפסיק לקטר על הגהינום שמעבירה אותה שרה, ובתמורה יהפכו צאצאיה לעם עצום ורב. אני מרשה לעצמי לפקפק גם כאן בטקסט הזה. הגר שבה אל המקום ממנו ברחה משום שלא הייתה ברירה בידיה. בקרב העצבים הזה הייתה ידה על התחתונה.

וכאילו להוסיף על כל אלה, הצליחה שרה בדרך פלאית כלשהי להרות בגיל תשעים (הוא גיל ארבעים וחמש לפי חשבוני שלי – גובל בגיל המאוחר ביותר שניתן להרות בו בתנאים של אז וללא התערבויות גניקולוגיות מהסוג המקובל בימינו). ככל שהדבר נגע לשרה, לידת יצחק הפכה את הגר ואת ישמעאל באופן סופי למיותרים בביתה. גם אם הגר לא היוותה עוד איום עליה עצמה, הרי שישמעאל היה עדיין בנו בכורו של אברהם. וכפי שעתיד להוכיח המאבק על הבכורה בין יעקב ועשיו שני דורות מאוחר יותר, הייתה לכך משמעות בלתי מבוטלת. בואו לעולם של יצחק הביא את שרה לעשות כל מאמץ כדי לסלק את הגר ואת בנה מן המאהל.

שרה לא טרחה להסתיר את מניעיה. '' וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק''. אברהם לא חש בנוח עם המעשה הזה. גם אם לא רחש שום רגש של ממש כלפי הגר הרי שהטקסט לא מציין שגילה יחס מתנכר כלשהו כלפי ישמעאל. מותר להניח כי דווקא חיבב את הזאטוט הערני הזה שהיה עד אז בנו היחיד ויורשו הבלתי מעורער. נקל לדמיין את הגבר המזוקן ועטוי הגלימה כשהוא משתעשע בחברת הפעוט, מניף אותו אל על, מדגדג אותו ונהנה לראותו מצחקק בעליזות. לא קשה גם לתאר את קנאתה הזועמת של שרה בעודה צופה מן הצד בבנה של יריבתה כשהוא כובש את לב אביו ללא מתחרים.

הגר האומללה מתפללת לישועה בעוד בנה ישמעאל גווע ברעב על החול המדברי. ציור מאת גוסטב דורה (מקור תמונה 3).

''וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ'', נאמר לאקונית בספר בראשית. ככל הנראה התחוללו לא מעט ויכוחים בין השניים לגבי דרישת הגירוש. כרגיל בשעות מעין אלה, מביא הסופר המקראי את אלוהים לעזרה. הלה מורה לאברהם לשמוע בקול אשתו. סופר זה לא שש להראות שאברהם, מייסד האומה ויקירה, נכנע לגחמותיה של אשתו. הוא מטיל, אפוא, את האחריות על שכם האל. על דבריו של זה האחרון ממילא אין נוהגים לערער.

כך נגזר גורלם של הגר וישמעאל לנדוד, חסרי כל כמעט, אל המדבר. ישמעאל היה אז כבן שלוש עשרה שנה לפי הטקסט המקראי – או בן שש וחצי לפי חשבוני שלי. האב האוהב והמסור שילח את בנו בכורו אלי מוות נורא מצמא ומרעב במדבר הגדול. הוא לא אזר עוד בנפשו להעמיד את אשתו הגחמנית על מקומה ולרסן את תאוות הנקם שבערה בה. אכן, דומה כי שרה למדה ממנו לא מעט בכל הנוגע לתעלולים פסיכולוגיים שמטרתם הפקת רווח נאה לעתיד.

לטעמי, לפחות, הראה האירוע הזה על הצד החלש באופיו של העברי הראשון. אברהם, כמו גברים רבים אחרים, עשה חייל במלחמות בהן השתתף, צבר הון רב (אם כי באמצעים מפוקפקים למדי), קשר יחסים טובים עם שכניו – אבל כשל לחלוטין במבחן ההומניזם בנוגע לבני משפחתו שלו. בכוונת מכוון לא הזכרתי כאן את עניין עקדת יצחק, שהוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר של התאכזרות אל קרוב משפחה מדרגה ראשונה. בכל הנוגע ליצחק לא התגלע כל סכסוך פנים-משפחתי. אבל בנוגע לישמעאל היה סכסוך כזה ואברהם נאלץ לבחור צד. הצד המנצח – שרה – אילץ אותו לנקוט צעדים אכזריים נגד הצד המפסיד. אברהם יכול היה לעמוד על שלו, אבל בסופו של דבר נכנע.

לעתים נשמעת הטענה שאני נוטה לשפוט את אירועי העבר לפי אמות מידה מודרניות שלא היו רלוונטיות אז. זוהי וריאציה על הרלטיביזם התרבותי אלא שבמקום לדבר על הבדלים הנוצרים כתוצאה מריחוק גיאוגרפי מתייחסים כאן לריחוק בזמנים. מכל מקום, הטענה הזו בוודאי שאינה תופסת כאן. אברהם מבין בעצמו את החרפה הגדולה העוטה את הגירוש ולפיכך אף מתווכח על כך עם שרה. התנ''ך נזקק לשיחת מוטיבציה שמארגן אלוהים עם אברהם כדי להביא את אברהם לשנות את דעתו. גם לאחר שאברהם כבר משלים עם עובדת הגירוש הוא אינו טורח לציד את הגר ואת ישמעאל ביותר מאשר לחם ומים. מותר להניח שגם עניין זה נעשה תחת לחצה הכבד של שרה.

גירושם של הגר וישמעאל היה סופי. התנ''ך לא מזכיר פגישה נוספת בינם לבין אברהם בשלב מאוחר יותר של חייהם. גם לאחר מותה של שרה לא גילה אברהם כל סימן לרצון להתפייס עם האם ועם בנה. כפי שהזכרתי כמה פעמים קודם לכן, היכולת להתעלם לחלוטין מגורלו של שאר בשר שעליו הופעלה סנקציה משפחתית המגלה אותו ממתחם השבט עברה גם אל צאצאי אברהם. כוונתי, כמובן, לבני יעקב שמכרו את יוסף, למרבה האירוניה, דווקא לסוחרים ישמעאליים שירדו מצרימה – ומעולם לאחר מכן לא טרחו לברר מה עלתה לו.









האב המייסד של עמנו לא היה, אפוא, צדיק גמור. הוא היה מניפולטור שלא היסס לסרסר בזוגתו כדי לקדם את צרכיו ולא אזר עוז לעמוד מולה כשביקשה לנקום באישה שכל פשעה היה פריונה ובפרי בטנה של אותה שפחה אומללה. מי שטוען, כרגיל, שלא ניתן למדוד את אברהם אלא לפי אמות מידה אלוהיות (שכל האל הצדיק לא פעם התנהגות תמוהה שלו) מתעלם מכך שאברהם היה בשר ודם ושיקוליו היו אנושיים בתכלית. מי שנואל דיו כדי לקנות את הטיעון של ''צדיק בכל מחיר'', כלומר מצדיק את מעשיו מתוך ראיית האיש עצמו כצדיק (ומכאן שגם כל מעשיו כשרים) לוקה בעיוורון פרשני. אברהם נהנה מלא מעט יתרונות בחייו, אך אלה אינם בהכרח מסתירים את חסרונותיו. רק שיפוט נכון שלהם יסייע לנו להבין טוב יותר את דמותו של העברי הראשון.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
2 דברים [חדש]
בועז כהן   שבת, 13/09/2008 שעה 22:22 אתר אישי
במקום ''הגר מביאה שת הגר שפחתה..'' (כיתוב התמונה הראשונה), צ''ל: ''שרה מביאה את הגר שפחתה'', וכו'

וחוץ מזה, אני בטראומה כבר 40 שנה מסיפור עקדת יצחק. הסיפור הכי נורא בתורה, בעיני.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

2 דברים [חדש]
אורי קציר   שבת, 13/09/2008 שעה 22:26
בתגובה לבועז כהן
אתר אישי
תודה על התיקון, בועז. תיקנתי.

אשר לעקדת יצחק - אתה צודק. והגרוע מכל, שדווקא מעשה מזעזע זה, כולל הצייתנות המידית של אברהם לצו האלוהי לרצוח את בנו נפש, מתקבל אצל לא מעט יהודים כמעשה לגיטימי לחלוטין הנובע מניסיון שאלוהים מבקש להעמיד בו את נאמנו הגדול ביותר. בכלל, הניסיונות האלה לא תמיד נגמרים טוב. את איוב הוא היכה כמעט בכל מכה ומחלה אפשרית ואפילו לא נתן לו שום הסבר מניח את הדעת על כל מה שהמיט עליו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אתה כותב מעולה - כתמיד [חדש]
מהגג   שבת, 13/09/2008 שעה 22:28 אתר אישי
רק הערה קטנטנות/קטנונית:
אני לא כל כך מסכים עם הרמיזה שלך כאילו אברהם שנכנע לגחמות שרה משתמש באלוהים כדי להצדיק את המעשה של גירוש ישמעאל.
לדעתי אי אפשר לקרוא את בראשית בלי לקרוא שם את אלוהים. אותו אלוהים שציווה על אברהם לגרש את ישמעאל והגר בלי מים למדבר הוא זה שציווה עליו לשחוט את יצחק והוא אותו אחד שהציל את שניהם (שלא לומר זה שפתח את רחמן של הגר ושרה).
אותו אלוהים גם מצווה על אברהם דברים שפחות נוחים לו.

הקריאה המודרנית הזאת כאילו אלוהים הוא קול פנימי שנמצא בתוך האדם זרה מאוד לתנ''ך.
האלוהים של התנ''ך פועל, הורג, מפיל מגפות ופוקד עקרות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אתה כותב מעולה - כתמיד [חדש]
אורי קציר   שבת, 13/09/2008 שעה 23:14
בתגובה למהגג
אתר אישי
בוא נעשה לרגע את ההפרדה. אני עצמי אתאיסט. אבל כשאני אני קורא את הטקסטים הקשורים באלוהים אני משתדל לשתול את תודעתי במקום בו מצויה נקודת המבט של בני התקופה שתיקשרו איתו.

נכון, אלוהים מצווה על אברהם דברים שפחות נוחים לו, אבל בדיוק מסיבה זו לא תקפתי כאן את עיין עקדת יצחק, למשל. פרשת הגר וישמעאל הייתה עניין שבין אברהם לבין שרה. בנקודה זו היה על אברהם להתעמת עמה ולשכנעה לסגת מדרישתה האכזרית לשלוח שני בני אדם אל מותם.

מישהו כבר אמר לי שאלוהים הרי הבטיח לאברהם כי לא יניח להם למות וכי מישמעאל יצא עם גדול, כך שאברהם ידע, לכאורה, שאין שום סיכון בשליחת הילד ואימו אל המדבר הצחיח. אני טוען שזה לא אומר כלום. המדובר באותו אלוהים שהבטיח לאברהם צאצאים כחול אשר על שפת הים - הבטחה שלא מולאה עד אשר נדנד אברהם לאלוהים פעם נוספת וקיבל ילד ראשון באמצע שנות השמונים לחייו (לפי הטקסט המקראי; אני טוען שגילו היה מבוגר למדי עבור אבהות ראשונה אבל עדיין נמוך במחיצת מהגיל שתואר שם). אותו אלוהים עצמו גם הורה לאברהם לשחוט את יצחק ואחר כך חזר בו. איך אפשר להניח שלא יחזור בו גם מהבטחתו לשמור על הגר וישמעאל בחיים?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אתה כותב מעולה - כתמיד [חדש]
ע.   יום א', 14/09/2008 שעה 8:41
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
לא כל כך הבנתי את התשובה שלך.

אתה אתאיסט ולא מאמין בקיונו של אלוהים, ולכן כשאתה קורא תנ''ך אתה קורא את הקטעים בהם אלוהים מתגלה לאנשים שהאמינו בקיומו (אברהם) כאילו הוא קיים בתוך ליבם?

אז איך אתה קורא את הבקטעים בהם התנ''ך מספר לנו שאלוהים קורע ים, מרפא חולים וכו'?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אתה כותב מעולה - כתמיד [חדש]
אורי קציר   יום א', 14/09/2008 שעה 8:55
בתגובה לע.
אתר אישי
לא. אין שום קשר ללב. אני מנסה לקרוא את הטקסט מנקודת ההשקפה של אלה המשוחחים עם אלוהיהם. נקודת המוצא החביבה על כותבי המקרא היה שהיחס בין האדם לבין האל הוא יחס של התרפסות וכניעות. בתפיסה שלי, הלוקחת בחשבון את אמונתם של גיבורי התנ''ך (כלומר אמונה בקיומו של אלוהים ובהיותו הסיבה והמסובב לכל תופעה מציאותית), גם אז יש מקום למערכת יחסים בעלת אופי שונה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ואני עדיין לא מבין [חדש]
מהגג   יום א', 14/09/2008 שעה 12:10
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
הטענה שלך כלפי אברהם היא שאלוהים לא באמת ביקש ממנו להפקיר את ישמעאל או שאברהם לא מספיק התווכח עם אלוהים עבורו (כפי שהוא עשה עובר אנשי סדום ועמורה או כפי שמשה עשה עבור בני ישראל)??
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ואני עדיין לא מבין [חדש]
אורי קציר   יום א', 14/09/2008 שעה 12:26
בתגובה למהגג
אתר אישי
שהוא לא מספיק התווכח עבורו. נקודה. לא עם שרה ולא עם אלוהים. הדוגמה שלך לגבי המו''מ שלו עם אלוהים על אנשי סדום ועמורה היא דוגמה מצוינת. אברהם יכול היה להתווכח עם גורל אנשי סדום ועמורה במטרה להציל את לוט ובני משפחתו אבל ככל הנראה בנו הביולוגי היה חשוב לו הרבה פחות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני חושב שעכשיו הבנתי [חדש]
מהגג   יום א', 14/09/2008 שעה 20:16
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
תודה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ואנחנו מתפלאים על המצב כיום? [חדש]
מוכמוך זצ''ל   שבת, 13/09/2008 שעה 22:29
אם בתנ''ך עצמו, סלע קיומנו, אבי האומה מסוגל למעשי אכזריות שכאלה- למה פתאום אנחנו מזועזעים לראות שגם הדורות הנוכחיים לא בדיוק הומניים עם ילדיהם?
לא שאני חלילה וחס תומך או אפילו מגלה הבנה כלפי הורים מתעללים, סבים רוצחים וכל הדברים המחרידים שמתעוררים לאחרונה סביבנו- אבל
!!Le plus ce change, le plus ce meme chose
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יוצא מהכלל [חדש]
נמרוד אבישר   שבת, 13/09/2008 שעה 22:44 אתר אישי
אני רק חושב דבר אחד: אם יש משהו שאנחנו למדים מעקידת יצחק, פרק אחד אחר כך, זה שאברהם לא ''משתמש באלוהים''. הוא עובד על הוראות מגבוה. בכל מקרה, לא רק יהודים מקבלים בשלוות נפש גמורה - שלא לומר בהערצה - את מעשה העקידה. גם כאלה שחיפשו כל חייהם איך להיות ''נוצרי אמיתי'' ומצאו רק חיל ורעדה, והמבין יבין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יוצא מהכלל [חדש]
אורי קציר   שבת, 13/09/2008 שעה 23:08
בתגובה לנמרוד אבישר
אתר אישי
נכון. אני מסכים איתך. לא הבאתי כאן את עניין העקדה משתי סיבות: האחת, שהוא דוסקס ללא סוף ממילא. אבל השנייה, היותר משמעותית, שהוא בפירוש עניין שבין אברהם לאלוהיו. לעומת זאת, בפרשת גירוש הגר מעורב צד שלישי אנושי לגמרי - שרה. אם אברהם אינו מוכן להתמודד עם ישות מטאפיסית - ניחא (למרות שזו אינה נסיבה מקלה; איוב התעמת עימו ישירות ושרד). אבל עם בת תמותה היה עליו להתמודד ועוד איך. ולמרות שנאמר בטקסט במפורש שליבו לא היה שלם עם המעשה, סופו שנכנע לה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יוצא מהכלל [חדש]
נמרוד אבישר   שבת, 13/09/2008 שעה 23:54
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אורי, סלע המחלוקת בינינו הוא שבקריאה שלי, שרה היא לא פונקציה. אתה חושב ש'' כרגיל בשעות מעין אלה, מביא הסופר המקראי את אלוהים לעזרה. הלה מורה לאברהם לשמוע בקול אשתו. סופר זה לא שש להראות שאברהם, מייסד האומה ויקירה, נכנע לגחמותיה של אשתו. הוא מטיל, אפוא, אל האחרות על שכם האל. על דבריו של זה האחרון ממילא אין נוהגים לערער.'' אני חושב שסיפור ישמעאל הוא הפריוויו לעקידה. אם להשתמש במושגיך, עם אשתו אברהם היה מוכן להתעמת - בעצמך כתבת שלא קשה לדמיין שהיו ויכוחים. לעומת זאת, עם אלוהים לא.
אגב, אני חושש שאני גם לא מסכים אתך שעקידת יצחק נבעה מאי מוכנותו של אברהם להתמודד עם ישות מטאפיסית - אני ושב שאם זה העניין, הרי שאברהם נכשל בניסיון (ויש הטוענים שאכן היה זה כך), ואני חושב שהטענה שאיוב התעמת עם האל היא בעייתית משהו, אבל זה באמת נושא רחב מדי מכדי למלא את עובי הקורה. אולי מתישהו אני אסיים את הפוסט על עקידת יצחק שיושב לי על הדסקטופ.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יוצא מהכלל [חדש]
אורי קציר   יום א', 14/09/2008 שעה 8:15
בתגובה לנמרוד אבישר
אתר אישי
מאחר ולא נסכים בינינו בעניין זה, אני רוצה לבקש ממך משהו. אם וכאשר תסיים את הפוסט שלך על עקדת יצחק, אשמח אם תפרסם אותו גם כאן. במידה ואהיה חלוק עליך, אני מבטיח לפרסם מאמר תגובה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יוצא מהכלל [חדש]
נמרוד אבישר   יום ג', 30/09/2008 שעה 22:14
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
נעשה ונשמע: http://nimrodavissar.com/blogica/archives/383
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יפה מאוד [חדש]
אור ברקת   שבת, 13/09/2008 שעה 23:34 אתר אישי
התמונה השלישית הייתה אחת מהתמונות האהובות עלי בספר תמונות מהתורה שהיה לי בבייתי כילד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שלום אורי [חדש]
מונס   יום א', 14/09/2008 שעה 0:14
שלום אורי

היות וידעתי מראש שאתה הולך לכתוב את המאמר הזה, התלבטתי אם לקרוא את מה שכתבת, או לשם שינוי ''לוותר על התענוג'' והחלטתי הפעם לוותר על התענוג.

אני מאוד אוהב את סגנון הכתיבה שלך, ואת המאמרים שאתה מביא, יחד עם זאת כפי שאתה יודע אני מאוד מתנגד לסוג הכתיבה הזה ולסוג החומר הזה, אני חושב שאתה שוגה בנקודת הראייה שלך דווקא מעצם העובדה שאתה אטאיסט כפי שהצהרת באחת התגובות שלך.

בניגוד לך כפי שאתה יודע אני אדם מאמין, ואני חושב שיש הרבה יותר עומק בטקסט הכתוב ממה שאתה מראה כאן, הדברים הם ממש לא כפשוטם כפי שאתה מנסה להראות כאן, ואני לא מוצא טעם להתעמת איתך באמצעות מאמר זה.

כחבר וכעמית ובחשיבה הגיונית עכשווית, אני מוצא לנכון להמשיך לקרוא מאמרים אחרים שלך, אבל מאמרים בתחום הזה, אני מעדיף לא לקרוא יותר. ולו רק לשמור על הקשר הטוב שקיים בינינו.

בברכת שבוע טוב.

מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שלום אורי [חדש]
עודד   יום א', 14/09/2008 שעה 8:17
בתגובה למונס
ואני דווקא חשבתי שאורי עשה פה ניתוח עומק לא רע. ומה קשרו עניין האמונה לכך שאברהם מכר את אשתו פעמיים לשני מלכים שונים? אתה לא מאמין שזה קרה? הרי הוא הביא כאן ציטוטים מדויקים. זה לבדו כבר הופך את אברהם לאדם לא ישר במיוחד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שלום אורי [חדש]
יואב   יום א', 14/09/2008 שעה 12:07
בתגובה לעודד
גם אני אדם מאמין...
קריאת הפוסט הזה, בהחלט גרמה לי להרגשה של כעס.
אתה צריך להבין שהסיפורים האלה הם חלק מאושיות המסורת והאמונה. ברגע שקוראים לאברהם אבינו נוכל, קשה לאדם מאמין להישאר רגוע.
אז מאותה סיבה גם אני לא הגבתי לגופו של עניין. עלו לי הרבה טענות בראש שיכלותי להעלות, אבל הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לתת פיתחון פה למגיבים אחרים לטעון עוד דברים לגבי אברהם אבינו.
קשה לי להיות פתוח לדעות שעומדות נגד כל מה שאני מאמין בו.
עם כל הכבוד לסובלנות, ומהציפיות מאנשים דתיים להיות פתוחים, גם אני בן אדם. המאמר הזה גרם לי לסערת רגשות, ואף אחד מהרגשות האלה לא היו חיוביים...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שלום אורי [חדש]
הילה   יום א', 14/09/2008 שעה 9:33
בתגובה למונס
אני לא מבינה אותך. אתה כועס על חבר שלך כי הוא כותב את דעתו על אברהם אבינו? בגלל זה אתה מפסיק לקרוא? איזו מין חברות זו? ולמה להתעמת כשאפשר רק לכתוב מה אתה חושב?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להילה [חדש]
מונס   יום א', 14/09/2008 שעה 12:04
בתגובה להילה
שלום הילה

אני לא כועס על אורי שהוא כותב את הדברים הללו, את דעתי אמרתי והטיב לומר זאת סורנטו. ב מ ב ט ש ל ה י ו ם כל אבות האומה וילדיהם יוצאים רע. אז נכון אורי יכול לכתוב על כל נושא שקשור בתנ''ך באותה נשימה, באותה צורה. למה זה טוב? להראות שוכלם רשעים גמורים? אז אתם יודעים מה? כל אבות האומה המופיעים בתנ''ך ב מ ב ט ש ל ה י ו ם רשעים גמורים/ מניפולטורים/ דואגים לעצמם. יופי הבהרתם את הנקודה. בואו נמשיך הלאה.

וזו בדיוק הנקודה שלי, במבט של היום כולם יוצאים רע.וזה מה שגם אמרתי לאורי, שלדעתי לא ניתן לנתח את מה שכתוב בתנ''ך במונחים של היום במונחים של הידע הקיים כיום, וכל כתיבה בנושא זה שמראה דעה שכזו היא לטעמי בזבוז אנרגיה לחינם. שלא מעלה ולא מורידה, ולא מלמדת דבר. ואותי אישית מערערת ומעצבנת

זו זכותו של אורי לכתוב על כל נושא שבעולם והמאמרים שלו בהחלט טובים ומאירים נקודות היסטוריות ופוליטיות מעניינות, אבל בנושאים שכאלה מתוך החלטה מודעת שלי החלטתי שאני מוותר על קריאה בנושאים אלו.

בברכה:
מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להילה [חדש]
הילה   יום א', 14/09/2008 שעה 12:24
בתגובה למונס
במבט של היום? על מה אתה מדבר? הרי גם אברהם ידע שגירוש בנו ושפחתו למדבר הם מעשה אכזרי ועובדה היא שהתווכח על כך עם שרה. אם גם אברהם חושב שזה רע וגם אורי חושב שזה רע איפה בדיוק השוני הגדול בנקודות ההשקפה?

נדמה לי שקורה לך משהו אחר. אתה מתעצבן שמעבירים ביקורת על התפיסה המסורתית, המעריצה, של הדמויות התנכיות. רק חבל להפסיק שם. אפשר גם לסגוד כך לדמויות בנות זמננו, החל מפוליטיקאים וכלה בראשי משפחות פשע.

אדוארד סעיד כתב פעם בהקשר הזה על האוריינטליזציה. הוא טען שלמערב אין זכות לשפוט את מעשי האסלאם משום שהוא אינו מבין את התפיסה שמאחוריהם. במלים אחרות, המערב צריך לקבל כפשוטם מעשים כמו פיגועי ה-‏11 בספטמבר משום שלאסלאם יש נקודת השקפה שונה ועליו, על המערב, לכבד זאת. זה בערך מה שאתה אומר כאן: אם משהו נעשה פעם על ידי מישהו חובה עלינו לקבל זאת ולא למתוח עליו ביקורת.

מצטערת, מונס, אבל אתה פשוט מתעקש לעוור את עיניך שלך. אם אתה לא מוכן לקרוא טקסט רק משום שהוא מרגיז אותך אולי כדאי גם שתוציא את ילדיך (אם יש לך) מבית הספר ותלמד אותם בעצמך בבית. כי גם שם, אתה יודע, יש כל מיני טקסטים מרגיזים או כאלה שלא היינו חותמים עליהם בעיניים עצומות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להילה [חדש]
יעקב שפירא   יום א', 14/09/2008 שעה 17:22
בתגובה להילה
אורי מחדד כאן כמה עובדות שאינן בלתי ידועות במקרא. אני שותף לחלק מההערכות שלו ודווקא כחובש כיפה אני סבור שיש צדק רב בדבריו כשהוא מייחס חשיבות רבה למניעיהם האנושיים של בני האדם, אם כי בשונה ממנו אני מאמין בלב שלם בהשגחה אלוקית.

בני ישראל, כמו גם נבחריהם ומנהיגיהם, לא היו מושלמים. הצבעה על כך כשלעצמה אינה בגדר חיסרון. ביקורת המקרא היא אחד העיסוקים המופלאים שצמחו בקרב בני עמנו. שבעים פנים לתורה. אפשר להפוך בה ולהפוך בה בכל צורה ודרך. הכל צפוי והרשות נתונה.

יש מקום לוויכוח על חלק מהפרשנויות שהובאו כאן. אבל זו אינה סיבה שלא לקרוא את הדברים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להילה [חדש]
אורן צור   יום ב', 15/09/2008 שעה 7:04
בתגובה להילה
אתר אישי
יש איזו נקודת אמצע בין הבנה (קבלה) של קונטקסט תרבותי והסטורי לבין הצדקת פיגועים. אדוארד סעיד לא ממש ראה את זה (בכוונה, הוא הרי עשה מזה קריירה) וגם את ואורי צריכים להבין את זה.

אני לא רוצה לשבור כאן את התמונה שציירתם, אבל רוב הדתיים מוטרדים מהבעיות המוסריות האלו שעולות בגירוש הגר או בעקידה ורובם לא חושבים שאברהם הוא טלית שכולה תכלת, אבל ההצגה הקיצונית של אורי היא בדיוק תמונת הנגטיב של ההצדקה הקיצונית של פיגוע התאומים, כלומר אין הבדל משמעותי.

אגב אורי, הסיבה שאברהם ירד למצריים ולא הלך לבבל היא כי מצריים, אכן משגשגת ולא סובלת רעב, פשוט קרובה יותר. זו נראית לי סיבה מספיקה. גם לא ברור לי מהיכן שאבת את ההבנה שזה תרגיל עוקץ - המקרא מספר את סדר הארועים ובאופן יחסית חריג גם מדברר את אברהם ואתה מתעלם מזה ומחליט שהיה תרגיל עוקץ. על סמך מה?

אורי, אתה לא הראשון ולא האחרון שמעלה תהיות מוסריות על דמויות התנך (לפניך, למשל, עשו את זה הנביאים, אח''כ חז''ל אח''כ המפרשים הראשונים וכו') אבל ראוי לתת קצת כבוד לטקסט, אחרת אין טעם בכלל לתקוף אותו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להילה [חדש]
אורי קציר   יום ב', 15/09/2008 שעה 9:32
בתגובה לאורן צור
אתר אישי
אורן, אני נותן את הכבוד הראוי לטקסט ואינני מסתלק ממנו. נהפוך הוא: אני מפרש אותו כפי הבנתי בהסתמך על העובדות העולות ממנו. אני מפרש את הטקסט פרשנות חילונית, כלומר כזו הרואה את שורשי המעשים באישיותם של מבצעיהם, ביצריהם וביחסים ביניהם. לפיכך יש חשיבות להתנהלותו של אברהם כאישיות עצמאית.

לענייננו, קצת נראה לי משונה שפעמיים, שתיהן במצב של שפל כלכלי, מוצא עצמו אברהם מציג את שרה כאחותו בפני שליטים זרים. אנו יודעים על לא מעט מקרים בהיסטוריה בהם נלחמו בעלים על כבוד נשותיהם ובוודאי שלא היו מעוניינים להפוך אותן לזמינות עבור גברים אחרים, עתירי ממון מהם. אצל אברהם זה לא עובד ככה. עוד לפני שהוא יורד מצרימה הוא מנבא שיופייה של אשתו ימשוך שם תשומת לב חריגה. אם כך, מדוע לקח את הסיכון ונסע לשם? האם אין זה הימור על כבודה של שרה?

ואחר כך באה הפעם השנייה, זו הקשורה באבימלך מלך גרר. שוב חוזר על עצמו התירוץ שמשמיע אברהם בדבר היותה של שרה אחותו ולא אשתו פן יבולע לו עצמו. גם אבימלך הרי סבור שאברהם רימה אותו, לאחר שהאל מתגלה אליו בחלומו ואומר לו במפורש שרומה. אבימלך אף חרד מפני השלכות המעשה הזה משום שבקודים המקומיים מדובר בפשע חמור. החרדה אף תוקפת את בני ביתו. ''וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ, וְהִוא, בְּעֻלַת בָּעַל. וַאֲבִימֶלֶךְ, לֹא קָרַב אֵלֶיהָ; וַיֹּאמַר--אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג. הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא; בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי, עָשִׂיתִי זֹאת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם, גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת, וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ, מֵחֲטוֹ-לִי; עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ, לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. וְעַתָּה, הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ, וֶחְיֵה; וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב--דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת, אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר, וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים, מְאֹד. וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ, כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי, חֲטָאָה גְדֹלָה: מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ, עָשִׂיתָ עִמָּדִי. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-אַבְרָהָם: מָה רָאִיתָ, כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי, עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי''.

והנה תרגיל העוקץ: אברהם משדך את אשתו לזר עתיר נכסים, שרק בדיעבד מתברר לו כי רומה. לאחר מכן עליו לכפר על החטא באמצעות תשלום פיצויים נכבד. בהקשר הזה שרה היא מעין פאם פאטאל שאינה מהססת לעשות שימוש בקסמיה כדי להעשיר עוד יותר את משק בעלה. בכל זה אין, כמובן, כדי להמעיט מערכו של אברהם כמונותאיסט, כחוואי וכמצביא. ממש כשם שהיותו של דוד מנהיגה של כנופיית אנשי מצוק מרי נפש במדבר יהודה - שבין השאר עסקה בגביית דמי חסות, כפי שעולה מפרשת נבל הכרמלי - אינה מעיבה בהכרח על גדלותו כאיש צבא נועז ומקורי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להילה [חדש]
אבנר   יום ג', 07/10/2008 שעה 17:58
בתגובה לאורי קציר
אין ספק שאברהם מצטייר קצת רע בפרשות הללו של חטיפת שרה.
ליצחק כמעט היה ספור דומה, גם הוא בגרר.
אנחנו נוטים לפעמים לשכח, אבל ליעקב היה גם כן ספור דומה - לא עם אשתו, אלא עם בתו, בשכם.
ואז, שנים מבניו החליטו לקחת את החוק לידיים ולהתנהג קצת אחרת, ומאז לא שומעים יותר על חטיפות של נשים מבני ישראל בידי כל מיני מלכים בגרוש.

לגבי ישמעאל - כבר נענית בתגובה בהמשך. הספור המקראי מציג אותו באור לא מחמיא. אברהם, כיאה לאיש שהנתינה והחסד נר לרגליו, מנסה לסנגר עליו כמה שאפשר, בדומה לסנגוריה על אנשי סדום - ומפסיק כאשר א-להים מודיע לו ששרה צודקת במקרה הזה.

הערה לגבי דוד, שהבאת בשולי הדברים, אבל הבאתו מראה שטחיות מסוימת בקריאת הטקסט ובהתאמתו למציאות התקופה:
דוד פעל בספר מדבר יהודה, כששאול הפקיר את האזור לחלוטין לפשיטות עמלקיות. דוד, איש היזמה, הקים חברת שמירה פרטית, בלחץ הנסיבות האישיות שלו (כך כולנו פועלים, אולי חוץ מאברהם), ותיקן את המצב.
הוא אכן גבה דמי חסות, בדיוק כשם שכל מלך המחזיק צבא גובה דמי חסות. אלא שהוא באמת סיפק את הסחורה (שמר על רועי נבל לא רק מפני עצמו), בצורה יעילה יותר מצבא שאול (שהיה מגיע למקום רק בעקבות הלשנות על דוד, וגם אז נראה שעסקו בעיקר בשבירת שמירה), ובצורה שרוב האזרחים ראו כנראה כעדיפה על שיטתו של שאול (איומים בשחיטת בקרם של כל אלה שלא יתגייסו לצבא, לדוגמא).

דרך אגב,
קראתי גם את המאמר של נמרוד על העקדה.
לדעתי הוא פספס שם נקודה קריטית, והיא הפרשנות הנפשית, אם אפשר להתבטא כך, שניתנה לפרשה בדורות הבאים, פרשנות שלדעתי מכוונת לעמק הפשט ולסבה המרכזית לנסיון הזה ולכתיבתו בתורה:
כפי שצוין כאן ושם, בתפלות רבות מאד, אנו מזכירים את עקדת יצחק כמעשה נערץ. וזאת למרות שהתורה עצמה יוצאת נגד הקרבת הילדים, פלחן שנהג לעתים רחוקות מאד בקרב עמי כנען דוקא.
והיא הנותנת: עובדי האלילים היו מקריבים את ילדיהם במקרי חירום מטורפים, מתוך תפיסה אפיינית, שהאלילים שלהם רוצים קרבן יקר, ושאם יקבלו את הילדים - יחוסו על המבוגרים.
א-להי ישראל, לעומת זאת, אינו חפץ בקרבן הזה, ואין לו בצע גם בקרבנות אחרים - הקרבן מהווה דרך בה הוא מאפשר לנו להגיע אליו, בהיותנו כל כך מגבלים מבחינה נפשית (טוב, אולי אתה לא. אבל בני אדם פחות משלמים ממך כן - כולל אותי).
כאשר יהודים בתקופות מאוחרות יותר שחטו את ילדיהם - לא נסו בכך להציל את עצמם. הם התאבדו כמה דקות אחר כך. הם הבינו, במצבים קצוניים כל כך, שהנאמנות לאמת, כלומר לא-להיהם, עולה בחשיבותה על החיים. ואם אי אפשר לקיים את שניהם - עדיף לוותר על החיים ולא לכפור בפיהם באמונתם.
לדעתי, ויש לזה מספר סמוכין ממקורות עתיקים (ספור אשה ושבעת בניה המובא בתלמוד במסכת גטין - ספור שכתיבתו קודמת בכחמש מאות שנה, והתרחשותו המיוחסת בכאלף וחמש מאות שנה, למסעי הצלב), הם הוציאו את העקרון הזה דוקא מפרשת העקדה, שמסרה המרכזי נתפס בעיניהם (מעבר לשאלת הרגשותיו וברירותיו של אברהם בדרך להר המוריה): אני _מוכן_ לותר על היקר לי מכל, אם וכאשר חלילה זה יביא לחלול השם.
כך, קהילות שו''ם שחטו בידיהם את צאצאיהם (ואחר כך, כאמור, את עצמם), כדי שלא יבואו לידי אינוס להצהרות המרת דת.

הארכתי בזה, מפני אוירת הימים הנוראים והסליחות.
גמר חתימה טובה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

המוסריות היחסית - הערה נוספת [חדש]
אבנר   יום ג', 07/10/2008 שעה 18:46
בתגובה לאבנר
ודוקא אני מזדהה עם תפיסתך העקרונית, שיש מקום - ואף נדרש - לשפוט את אבותינו לפי אמות המדה המוסריות שלנו.
לדעתי זו המשמעות הראשונה והבסיסית ביותר של א-להים ביהדות: מוסר מחלט, שאינו משתנה בזמן ובמקום. ואם בתרבות אחרת נוהגים להתאבד כשנכשלים, או לשכב עם כל בהמה - אז זו תרבות רעה ומושחתת (על אף שהיא מעניינת למדי ויש הרבה מה ללמוד ממנה בתחומים אחרים).

אני חולק עליך בנקודה חשובה מאד, והיא, שלדעתי, את המוסר הזה יש ללמוד. הוא לא בא מובנה בתוכינו. ואחד המקורות החשובים ללמוד כל דבר במדעי הרוח הוא המסורת. המסורת היהודית (וכנראה של עוד תרבויות עתיקות מספיק) טוענת להתבססות על התגלות א-להית שהיא מקור המוסר כמובן. היא גם כוללת את ספורי אברהם כמודל מוסרי. לכן - למעט במקרים שבהם הספור המקראי עצמו מבקר את אברהם, או לפחות מציג תפיסה בלתי מחייבת על מעשיו - אני מנסה לבנות את עולמי הרוחני בהתאם לספור ולא להיפך.

אני מסכים שהדרך בה המוסר מתבטא בחיים הממשיים משתנה בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. וגם את זה צריך ללמוד לעמק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובתו של אברהם [חדש]
חזי   יום א', 14/09/2008 שעה 1:45 אתר אישי
הגיע הזמן שניתן לאברהם להגיד מה הוא חושב על העניין:

ד''ר אני שומע קולות שאומרים לי מה לעשות. אומרים לי לקחת את הבן שלי ולשחוט אותו. מה, אתה חושב שאני בעצמי הייתי רוצה להרוג את בני שלי? זה נורא ואיום, אבל הקולות אומרים!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מצחק [חדש]
סורנטו   יום א', 14/09/2008 שעה 4:19
שרה לא כעסה כשראתה את ישמעאל מצחקק כמו שכתבת אלא שהיא ראתה אותו מצחק כלומר עושה סקס, מונח שמופיע פעמים מספר בתנ''ך במשמעות הזאת. עם מי הוא היה לא ברור, מה שברור ששרה לא אהבה את זה וזה היה מבחינתה הקש וגם התרוץ ששכנע לבסוף את אברהם לגרש אותו ואת אימו.

בנוסף, אני מסכים שאם מסתכלים במבט בן ימינו בסיפורי האבות כולם יוצאים רע, אדם, נח, אברהם המניפולטור הקנאי הדתי שכמעט שיסף את בנו יחידו, יצחק התמים שלא הבין את מי הוא מרך, יעקב הרמאי שגנב את הבכורה מאחיו, האחים שמכרו את אחיהם יוסף, שמעון ולוי שרצחו עיר שלמה וכן הלאה וכן הלאה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
חיים שיבי   יום א', 14/09/2008 שעה 12:59 אתר אישי
מרתק אורי. תודה על הביקור ברשימות. שלך
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אברהם המניפולטור (מחיאות כפיים ברקע) [חדש]
ישי   יום א', 14/09/2008 שעה 14:50 אתר אישי
הטקסט מציג את אברהם, אבי האומה כמניפולטור.

לא בכדי התקשו המאמינים שבמגיבים להגיב, ואף כעסו על הנימה של הטקסט. אברהם אינו רק אבי האומה במובן הפיזי. לא במקרה אנחנו (המאמינים) מתפללים ל''אלוהי אברהם'', שהרי הוא היה אבי כל האמונות המונותאיסטיות.

לא בכדי ששו כל המגיבים שאינם מאמינים כמוצאי שלל ושמחו כל כך על ''השפלתו הפומבית'' של אברהם אבינו. דומני שהתוכן לא עניין אותם כמו המסר שבשורה התחתונה - יהדותכם המאמינים מבוססת על שקרים ורמיה. הידד.

אינני מתכוון להתעמת עם התוכן, אולי למעט פרט קטן, מהסיבה העיקרית: הגישה שאני בא איתה אל פרשנות התורה שונה משלכם, ואתקשה לגשר עליה. אני מאמין באל, אני מאמין בזה שהתגלותו לאברהם אמיתית, ואינני רואה בו ''שחקן'' במשחק, כמו דמות במחזמר.
יתרה מזו, אני מאמין בתורה שבעל-פה, ובפרשנות חז''ל על פי המסורת, ואינני מתכוון להתאמץ ולשכנע את הבלתי-מאמינים באמיתותה.

אני כן מטיל ספק בכנות המדעית של טקסטים מסוג זה.

(ולעניין ההערה התוכנית: ישמעאל לא היה רך בשנים. אם יצחק נולד לאחר שישמעאל נימול בגיל 13, ויצחק הספיק להיגמל (גיל שלוש לערך), כנראה שישמעאל היה בן 16 או יותר.)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אברהם המניפולטור (מחיאות כפיים ברקע) [חדש]
אורי קציר   יום א', 14/09/2008 שעה 15:12
בתגובה לישי
אתר אישי
אין כאן שום עניין של השפלה פומבית. אתה לוקח את זה למקומות הזויים לגמרי. לענייננו: שום דמות תנ''כית אינה מושלמת. על דוד המלך, נעים זמירות ישראל, נמתחה ביקורת ארסית במיוחד בעקבות תעלולי בת-שבע, ארגון מותו של אוריה ושאר עניינים שהיה מעורב בהם. משה המרה את פי האל כמה וכמה פעמים ועדיין נותר יקיר האומה ונביאה הראשון.

אפשר לזקוף לא מעט אירועים לטובת אברהם. אין לי טענה נגד התפיסה הרואה בו מונותאיסט קדום, אולי ראשון מסוגו. אין לי שום דבר נגד החלצותו לסייע למלכים שנלחמו בעמק השדים במלכים פולשים אחרים. אין לי טענה נגד הברית שכרת עם אלוהים. יש לי טענות אחרות בעניינו שאינן שונות מהותית מאלה המופנות - באופן שאתה, אני מניח, רואה כלגיטימי לחלוטין - נגד אחרים בתנ''ך.

אם אתה רוצה להיצמד לפרשנות חז''ל - בהצלחה. אני סבור שכל פרשנות היא לגיטימית בתנאי שהיא מעוגנת בטקסט, במחקר ובהיגיון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אברהם המניפולטור (מחיאות כפיים ברקע) [חדש]
ישי   יום א', 14/09/2008 שעה 15:20
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אני מסכים עם השורה התחתונה שלך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ראשומון אברהם אבינו [חדש]
קואלה   יום ו', 19/09/2008 שעה 3:33
המאמר מעניין, וגם הדיון בעקבותיו. חבל שהמאמינים העדיפו לא להתווכח, שזה סוג של התנשאות.

בכל מקרה, כדאי גם להוסיף נקודת השקפה נוספת - האליגורית/שיכתובית. תחילת ספר בראשית מלאה ב''קוסמולוגיה'' - הסברים לכל מיני תופעות טבעיות ואנושיות המובאים כחלק מהטקסט (סופיות החיים בגלל הגירוש מגן עדן, הקשת בענן כסמל לפיוס עם האל, וכו'). בהקשר זה סביר, שהמחבר של ספר בראשית רצה לשבץ במקום כלשהוא את השנאה היוקדת בימיו בין ה''עברים'' ל''ישמאעלים'' - ובחר לעשות זאת בסיפור אברהם אבינו. כך שההתיחסות לאברהם כדמות היסטורית לחלוטין היא קצת מוגזמת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עניין משפחתי [חדש]
איתמר   יום ד', 01/10/2008 שעה 21:19
כמה פרקים קדימה בספר בראשית מסופר על יצחק שכמו אביו ירד לגרר ועשה לאותו אבימלך את אותו תרגיל עם אישתו-אחותו.

גם במקרה הזה אבימלך כמעט ונפגע. בסופו של דבר הכל מסתדר ושוב נכרתת ברית בין השניים.

אז אולי זה היה סוג של תכסיס מקורי ולא רדיפת בצע, סטיה או הפרעה כמו שהצגת זאת (?)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אכן דברים קשים [חדש]
נעם   יום ד', 30/12/2009 שעה 21:26
יהודי יקר!
הגעתי במקרה למאמרך מתוך חיפוש אותה התמונה של גירוש הגר וישמעאל בגוגל, אז קודם כל תודה על העזרה.
דבר שני- ניסיתי לקרוא את רוב מאמרך המייגע, ועם חלוף תחושת הקבס העולה תמיד כאשר חשוכים כמותי נתקלים בנאורים שכמותך השופכים רפש על קדשי האומה, גמרתי אומר לחדול מבזבוז זמן יקר. דילגתי לסוף מאמרך הבלתי מלומד במקראות (דוגמה קטנטנה- המילה ''מעי'' המקראית אינה בהכרח מה שהיום אנו קוראים להם מעיים, אלא שם כולל לבטן ואיברים פנימיים לדוגמה- מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי -ישעיה מט) ומשם נדמה היה לי, אף שלא נאמר במפורש, שכבודו סובר שדבריו הם דברי פרשנות לסיפור אברהם אבינו, וכאן אמרתי לא עוד! כבודו אינו מבין מה ההבדל העבה עד אין קץ בין דברי פרשנות לבין שיתוף הקהל הוירטואלי בהרהורי ליבו. כאשר כבודו לוקח סיפור פעוט כמו התגלות ה' לאבימלך בחלום ודוחק את פשטי הכתובים הצידה וכופה על הסיפור קונספירציה מעוותת (שעשוייה להעיד משהו על אופיו של הכותב), יש כאן מעשה בדיה, והסובר שזו פרשנות- לוקה בעוורון פרשני (הווי אומר כבודו אינו יודע פרשנות מהי).
אין בדברי כוונה לזלזל בכתיבתך העניפה במגוון רחב של תחומים כפי שהתרשמתי מריבוי המאמרים באתרך, ואני סמוך ובטוח שבתחומים היותר קרובים לליבך- שאינך בז להם עד עמקי נפשך יש לכבודו דבר אחד או שניים חשובים לומר ולחדש.
שנזכה מתוך מחלוקות לשם שמיים כמו אלו ללבן את האמת ולראות בביאת הגואל בב''א.
נעם
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©