האג'נדה: לחקות את היריב ולהילחם בו
יום ו', 13/07/2007 שעה 0:47
אמנון דנקנר הולך הביתה. ב-‏2008, בתום שש שנות עריכה של ''מעריב'' יסיים את כהונתו ויילך למחוזות אחרים. הנאמנות הגבוהה של למו''ל עופר נמרודי היא היא שהביאה לו את התפקיד - והיא גם אחת הסיבות לכך שהטפותיו נתפסו לעתים קרובות כבלתי-אמינות. הרצון שלו לקדם את הרייטינג של ''מעריב'' הביא אותו להחליף את כותביו ועורכיו לעתים קרובות, לרדד את רמת הידיעות החדשותיות, לייצר עמדה אנטגוניסטית ל''ידיעות אחרונות'' בכל מחיר ובמקביל גם לנסות ולעדכן את הפורמט בהתאם להתחדשויות האחרונות ברחוב מוזס. בבחירה שבין המקור לחיקוי יעדיפו הצרכנים בדרך כלל את הראשון. ואכן, בתקופת דנקנר הפערים בתחומי התפוצה והחשיפה רק הלכו והחריפו לרעת ''מעריב''. רשת המקומונים נקלעה להפסדים, אתר nrg לא התרומם במאבקו נגד Ynet וגם הניסיון לחדור את קהל המצביעים של הימין עלה בתוהו.










אמנון דנקנר הולך הביתה. השורה התחתונה הזו פורסמה השבוע בהבלטה ב''הארץ''. העיתון שדנקנר הפך לאויבו המר של ''מעריב'' – מר לעתים אפילו מ''ידיעות אחרונות'' – נהנה לדווח על הדחתו של העורך מקרליבך. אין שמחה מתוקה יותר משמחה לאיד. אבל ללא כל קשר לעליצות המנשבת במסדרונות רחוב שוקן, גם אני סבור שאפשר לסכם את השינוי הפרסונלי הזה בשתי מלים: הגיע הזמן.

דנקנר הפך בשנים האחרונות את ''מעריב'' לשטיחון הסף שבו משפשפים עובדי שני העיתונים הגדולים האחרים את נעליהם טרם כניסתם למשרד. דווקא כשאימץ את מה שנחשב בראשית המאה העשרים והאחת לעקרון-העל של התקשורת הישראלית – הראייה ברייטינג את חזות הכול – באה הנפילה הגדולה והפכה אותו לקורבן המדיניות שלו עצמו.

אסור לטעות: לא דנקנר הוא שנתן את האות לצניחתו המתמשכת של מעריב. התהליך הזה קיים כבר למעלה משנות דור. אי-שם, בשנות ילדותי הרחוקות, עבר מעריב מעמדת ''העיתון הנפוץ ביותר במדינה'' לעמדת מספר שתיים, שהפער בינו לבין המוביל עליו רק הולך ומתרחב. מה שהחל בתקופה בה ערכו את העיתון עורכים שמרניים מסוגם של שלום רוזנפלד ושמואל שניצר, רק הלך והתרחב בתקופתם האומללה של עופר נמרודי, יעקב ארז ודנקנר עצמו. מעריב עשה כל מה שביכולתו כדי לסגור פערים מול המתחרים, אבל מעולם לא עלה בידו אפילו להתקרב לשם.

לחקות ולהילחם בחיקוי. אמנון דנקנר (מקור תמונה 1)

דנקנר הגיע לתפקידו ב-‏2002, לאחר שמילא תקופה ארוכה את תפקיד סנגורו הבלתי-פורמאלי של עופר נמרודי. נמרודי הסתבך בחשדות של האזנות סתר, קשירת קשר לביצוע רצח והשד יודע מה עוד. דנקנר הופיע לכל דון בבית המשפט, רשם באדיקות את רשמיו בעיתון והתפלמס עם כל עיתונאי שהעז לצדד בהרשעת נמרודי. לימים היה אחד ממוביליה של התנועה נגד ''כנופיית שלטון החוק'', כינוי קולקטיבי המיוחס לבכירים בתקשורת, במשטרה ובפרקליטות הרואים את עצמם כשליחי ציבור לעניין המלחמה בהשחתת המימסד הציבורי והפוליטי. מסע הצלב הזה החל, כמובן, לאחר העמדת נמרודי לדין. הוא משתקף כיום בתמיכה בעמדותיו של שר המשפטים דניאל פרידמן, המייצג קו שמבקש להגביל את מרחב החקירה והשיפוט נגד פוליטיקאים.

הוא לא הסתפק במתיחת ביקורת על אופן ניהול החקירה והתביעה נגד נמרודי, אלא יצא נגד גופים אלה כמעט בכל מקום שבו פעלו, בייחוד בחקירות של אישי ציבור, ובראשן יו''ר ש''ס לשעבר אריה דרעי. דנקנר הפך את מאבקו במערכת המשפט ובמשטרה למאבק כולל וצידד בכל מי שעשה כמוהו, ויש החושדים שניגוח הפרקליטות והמשטרה הפך למדיניותו של עיתון ''מעריב''. כך מאמר המערכת שהצביע על ממצאי דו''ח מבקר המדינה בפרשת השופט בדימוס צבי טל, שחילק כספי עזבונות לעמותות שבהן חברים מקורביו, מאמר ששלח אצבע מאשימה כלפי שחיתויות בכלל המאפיינות, כביכול, את מערכת המשפט וכך מאמר מערכת שתמך בשר לבטחון פנים, עוזי לנדאו, שקבע שהמשטרה לא תמליץ לפרקליטות אם להעמיד נחקר לדין.

העמדת העיתון לרשות האינטרסים של המו''ל לא הסתכמה רק בעמדתו כלפי מערכת המשפט. כתבים וכתבים לשעבר ב''מעריב'' הצביעו גם על גיוסו של העיתון למאבק נגד מו''ל ''הארץ'', עמוס שוקן. הסופרת עירית לינור הודיעה לפני מספר שנים על ביטול מינויה לעיתון ''הארץ'', בשל מה שהגדירה הקו השמאלי שלו. המכתב פורסם באתר האינטרנטYnet וגרר תגובות רבות. בעקבות זאת הקדיש דנקנר לפרשה שני עמודים ב''מעריב היום''. עורכים וכתבים בעיתון לא ראו זאת בעין יפה. ''בכל העיתונים יש ביטולים, מי שגר בבית זכוכית לא צריך לזרוק אבנים'', התבטאה כתבת לשעבר ב''מעריב''. הצטרף אליה אחד העורכים: ''לא בטוח שיש מקום לכתבה. לדעתי מדובר כאן בעניין אישי מול שוקן''. לדנקנר אין ספקות. לדעתו, לכתבה על ביטול המנויים ב''הארץ'' יש חשיבות מפני שהסיבה לביטול המנויים נוגעת לקו השמאלי שנוקט העיתון. וחוץ מזה, מכתבה של לינור זכה לתגובות רבות מאוד ב-Ynet, ודנקנר, שמנסה להעלות את התפוצה של עיתונו, ביקש להיות עם היד על הדופק. ''אין לי שום עניינים אישיים עם שוקן'', מחה דנקנר.

אז זהו, שגם אם אין עניינים אישיים כאלה, הקו של דנקנר נראה אישי מאוד. ומכול מקום, הוא הפך להיות חלק ממסע של ''מעריב'' נגד ''הארץ''. אולי משום ש''מעריב'' מבקש להצטייר כנושא דגל הימין בעיתונות הממוסדת; ואולי משום שמול ''ידיעות אחרונות'' ממילא העסק נראה אבוד.

יש לי בעיה להאמין לדנקנר. כמו אצל פוליטיקאים מסוגם של בנימין נתניהו ואהוד ברק, בכל פעם שהוא מדבר אני מוצא עצמי מנסה להבין מה באמת מניע את העמדה הנוכחית שלו ומאיזה שיקול היא בכלל נוצרה ואם יש מאחוריה רובד נוסף, סמוי מעין. דנקנר, להזכירכם, הפך את עורו בכל הנוגע לעמדותיו בעניין פרשת דרעי. לטענתו, הוא עשה זאת רק לאחר שקרא את חומר הראיות ואת הפסיקה והבין עד כמה כל אלה היו מגמתיים ושגויים. מכאן קצרה הייתה הדרך לאימוץ תיאוריית הקונספירציה א-לה-ש''ס, לפיה נקשר קשר בידי אשכנזים-מימסדיים ושמאלנים מוצהרים כדי לדפוק את הכוכב הנוצץ של הפוליטיקה הישראלית, האיש שכבר בגיל 29 היה שר פנים חזק ומקושר. איכשהו, השינוי הפתאומי הזה בעמדותיו הגיע באותה תקופה בה ניסה ''מעריב'' להתבסס כעיתון המקובל על הציבור הלאומי-דתי-מסורתי-ימני. במלים אחרות, להציב אלטרנטיבה ל''ידיעות אחרונות'' ה''שמאלני'' ול''הארץ'', שנחשב לנושא דגל הרדיקליזם השמאלי בעיתונות.

דנקנר היה אחד המובילים של ההתמכרות של מעריב לרדיפה אחר זנבו של ''ידיעות אחרונות''. הוא החליט להפוך את העיתון לעממי יותר. הידיעות החדשותיות התקצרו, תמונות ותצלומים צבעוניים תפסו מקום רב מבעבר, והכותרת הראשית, שפעם נשמרה אך ורק לאירועים מדיניים-פוליטיים-כלכליים מרכזיים, ניתנה מדי פעם גם לאירועי ספורט חשובים ולשאר נושאים המקבלים את התעניינותו של הציבור - כמו בעיתון המתחרה. ושלוש מלים אחרונות אלה הן אולי הסימפטום למצבו של ''מעריב'' בכלל.

לא בדיוק מעסיק אידיאלי. עופר נמרודי (מקור תמונה 2)

בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה בחר מעריב לנקוט בקו ממלכתי-מרכזי-ביטחוניסטי, דבר שהתבטא בעיקר בטורי העורך, הפרשנויות, מדורי הדעות וכתבות המגזין. הצטרפותו של אמנון רובינשטיין לכותבי מעריב חיזקה את הקו החריף במדורי הדעות כנגד השמאל הקיצוני, קו שנקט עורך מדור הדעות בן דרור ימיני. לטענתם, ההסתה של השמאל נגד ישראל בחו''ל היא אחד הגורמים להתפרצות גל האנטישמיות באירופה בשנים 2002-2004. באותה תקופה פרסם העיתון דיווחים רבים על תקיפות אנטישמיות באירופה וזכורה הסערה שחולל כאשר ב-‏2003 פרסם אמנון דנקנר מאמר ובו גינה את נשיא צרפת ז'אק שיראק כ''אנטישמי'' בעקבות מעשיו של האחרון לטרפוד החלטת גינוי של האיחוד האירופאי להצהרה אנטישמית של מהאטיר מוחמד, ראש ממשלת מלזיה.

ועדיין לא הגענו לבעיות הפנים-מערכתיות. כמה וכמה סבבי פיטורין נערכו בעיתון, בדרך כלל משיקולים הקשורים לחיסכון תקציבי - אבל לא רק. בין המודחים היו גם עיתונאים בולטים במיוחד. הפרשן המשפטי משה נגבי נבעט הביתה. רון מיברג נזרק מהעיתון במריבה מתוקשרת, הוחזר כמו ביו-יו ועכשיו שוב לא ברור מעמדו שם. ציפה קמפינסקי, עורכת מוסף ''סופשבוע'' היוקרתי, הועברה לעריכת מוסף השבת במקום אבי בטלהיים, שמונה לסגן עורך. את מקומה של קמפינסקי תפס אוריה שביט, כתב צעיר מ''הארץ'', שבתורו הודח גם הוא ופתח בכך שרשרת ארוכה של עורכים שבילו במערכת המוסף הזה זמן קצר בלבד. כותבים ותיקים כמו אפרים סידון וחיים הנגבי נשלחו לעשות טופס טיולים והביתה. גם עמוס רגב, ראש מערכת החדשות, מצא עצמו בחוץ. לאחרונה עזב גם אחד הסמלים של תקופת דנקנר, דן מרגלית, לטובת עיתונו החדש של שלדון אידלסון, ''ישראל היום''. מנגד, ובמהלך שרק מעיד על הניסיון הנואל לחקות את ההצלחה, אימץ דנקנר את העורך הצעיר רון לשם, יבוא נדיר מ''ידיעות אחרונות'', וקידם אותו במהירות מסחררת.

כל זה לא עבד. על פי נתוני חברת TGI, בין המחצית הראשונה של 2001 - מועד כניסתו של דנקנר לתפקיד - לבין המחצית השנייה של 2006 החשיפה של ''מעריב'', כלומר מספר הקוראים שנחשפו אליו, צללה ב-‏20%. עיתונים בכל העולם וגם בישראל איבדו בתקופה הזאת קוראים, מפני שהאינטרנט גיוון מאוד את היצע התכנים והפך אותם לזולים וזמינים יותר. ואולם בעוד ש''מעריב'' איבד 180 אלף קוראים, ''ידיעות אחרונות'', שהתפוצה שלו כפולה, איבד כ-‏137 אלף קוראים בלבד. לפיכך במקום להקטין את הפער מול ''ידיעות אחרונות'', ''מעריב'' העצים אותו: אם בתחילת תקופתו של דנקנר התפוצה של ''מעריב'' היתה כ-‏55% מזו של ''ידיעות'', הרי שעתה היא כ-‏48%. חלק מהשחיקה הנמוכה יותר ב''ידיעות אחרונות'' נובע ממעמדו המונופוליסטי בשוק, אך ב-‏2001, כשנמרודי ודנקנר סימנו את הקטנת הפער כיעד, מעמדו היה עוד יותר בכיר. לפיכך אי אפשר להשתמש בטענת המונופול כהסבר לאי-השגת היעד, ובוודאי שלא להגדלת הפער.

מה לא ניסו נמרודי ודנקנר לעשות כדי להשיג את היריבים המרים מרחוב מוזס. הם שינו כמה וכמה פעמים את הפורמט, בתקווה שהעיצוב החדש ימשוך יותר קהל. הם הרחיבו ברעש גדול את פעילותה של רשת המקומונים של מעריב, רק כדי לגלות מאוחר יותר שזו עומדת לקרוס תחת ההפסדים הכבדים. הם הקימו אתר מושקע ומעוצב שגם כיום, שנים לאחר השקתו, אינו מסוגל להעמיד סטטיסטיקה המתקרבת לזו של Ynet או וואלה. הם ניסו להציב את ''מעריב'' בראש קמפיין ציבורי נגד השחיתות המימסדית (הכותרת ''איפה הבושה?'' התנוססה לתפארה על שער אחד הגיליונות הזכורים מ-‏2005, שבו הופיע מאמר מערכת משותף של דנקנר ושל דן מרגלית תחת הכותרת הראשית) – אבל לא הבינו שקצת קשה לקבל הטפת מוסר שכזו מפי אנשים שמעסיקם אינו בדיוק שם נרדף ליושר ושמאחוריו הרשעות פליליות וישיבה בכלא. הם ערכו מתקפה עזה על מישאל חשין, שעמדותיו ואישיותו היו להם לצנינים, אבל נזכרו לעשות זאת רק חצי שנה לפני סיום כהונתו. אני לא בטוח כמה פעמים הם טרחו להזכיר שחשין הוא שכתב את פסק הדין שדחה את העתירה שהגישו ''מעריב'' ועופר נמרודי לבג''ץ בבקשה להורות על הגשת כתב אישום נגד המו''ל המתחרה, ארנון מוזס.

וזו בדיוק הבעיה. לא שדנקנר לא יודע לכתוב. הוא יודע. לא שאין בעיתון שלו אנשים מוכשרים. יש ויש. לא שאין לו סקופים. גם זה יש. הבעיה היא שבכל נגיעה של דנקנר, בכל אמירה שלו, בכל מעשה, ניכר ניסיון נואש, כמעט פאתטי, לאחוז בזנבו של ''ידיעות אחרונות''. ל''מעריב'' אין אג'נדה משל עצמו. האג'נדה שלו היא לנסות ולחקות את מודל ההצלחה של ''ידיעות אחרונות'' ובמקביל להילחם בו על הקהל. מה שדנקנר לא הבין זה שיש כבר ''ידיעות אחרונות'' אחד, וכאשר באים לשקול בין השניים מעדיפים תמיד את המקור על החיקוי.

אישית, אני מאמין של''מעריב'' יש מקום חשוב בעיתונות הישראלית של ימינו. העיתון הזה חייב לעבור שינוי ממשי. הקופצנות הדנקנרית הוכחה כבר כמודל שגוי. אולי שינוי יציב, מדורג, כזה שלא ירצה רק להעתיק אלא גם לגבש איכויות מקוריות, יועיל לו יותר.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
עיתון זה קומודיטי [חדש]
אבי   יום ו', 13/07/2007 שעה 12:40 אתר אישי
כל העיתונים מביאים פחות או יותר את אותן חדשות, ופרשנים מצוינים יש גם בין כותבי הבלוגרים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

האיש או העיתון? [חדש]
ארגונאוט   יום ו', 13/07/2007 שעה 18:32 אתר אישי
אני פשוט סבור, שבמקרה של דנקנר ונמרודי האיש מאפיל על המוצר.
דנקנר סובל מעודף חשיפה. דנקנר פה, דנקנר שם. דנקנר, מעבר להיותו עורך, הוא גם כוכב תקשורת, איפכא מסתברא מקצועי בתוכניות שחרטו על דגלן את הסלוגן פופוליסטיקה. הוא גם מגיב/מרואיין נחשק וחושק, בעניינים שונים. בקיצור, הוא סלבריטאי. סלבריטאים אנו צורכים בחצי עין וחצי פיהוק, ואפילו, בלב, נהנים לחזות במפלתם. שנקנה מהם עיתון? למה? מקסימום רייטינג, לקרוא בשירותים.

אני מנסה להעלות מול עיני את דיוקנותיהם של העורכים והמו''לים של העיתונים הגדולים. משום מה, זה מצליח לי רק עם דנקנר ונמרודי. כשהם הסחורה, מספיק מנוי לכבלים או ליס.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שם המשחק של ה News Making הוא--Rating [חדש]
אלדד   יום ו', 13/07/2007 שעה 22:42
---בעידן שבו אבן הבוחן הכמעט בלעדית להתווית האג'נדה התקשורתית הינה רייטניג קשה מאד למצוא ולדון באג'נדה עיתונאית אותנטית, איכותית ומשובחת בכל גורמי התקשורת למיניהם----

באיזה מידה אתה מסכים עם האימרה הנ''ל?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מדובר אכן בעיתון זבל [חדש]
הליברל   שבת, 14/07/2007 שעה 1:30
מעריב מנסה לקרוץ לישראלי העצבני ששונא את האינטלקטואלים והערבים, ואיננו מתעניין בניתוחים עמוקים מידי. העניין שאותו ישראלי שטחי יעדיף לראות את חדשות ערוץ 2, ולקרוא את מוסף הספורט של ידיעות אחרונות כמו כולם.
הארץ נשאר עיתון איכותי למרות שגם הוא עושה טעות בזמן האחרון בכך שהוא מרדד את המוסף השבועי כדי למשוך יותר אנשים אבל פוגע בקוראים הותיקים שלו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
אתון עיוורת   יום ג', 17/07/2007 שעה 10:06 אתר אישי
לרגע הצלחת להפוך את העיתונות הישראלית והמתרחש בה לנושא מעניין. זה הישג ראוי בפני עצמו.
אנחנו ניתקנו מגע עם מעריב מהרגע שנמרודי הורשע. לנו היה ברור ש''מעריב'' הוא מחוץ לתחום ברגע שהמו''ל שלו הורשע בפלילים.
האם זה לא בעייתי ש''מעריב'' הוא בבעלותו של עבריין שישב בכלא?
מה שמעלה את השאלה האם בחוק שמגדיר את התנאים למיהו זה שיכול להיות מו''ל - האם לא ראוי שיתווסף סעיף המתייחס לעבר נקי?
השאלה היא מורכבת. כי הנושא של מי יכול להוציא לאור עיתון ומי לא - נוגעת ישירות לסוגיה הכבדה של חופש הביטוי ואז - האם יש לנו כחברה זכות למנוע מעבריין להתבטא? ומהי המשמעות של העובדה שאנשים לא ישרים מוציאים לאור עיתון שיש לו השפעה ומהלכים בקרב השלטון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

דנקנריזם [חדש]
יוני שבטל   יום ו', 14/09/2007 שעה 10:09
תרומה הכמעט יחידה של אמנון דנקנר לתרבות הישראלית היא בשם התואר הזה - דנקנריזם:- התקרנפות ושאיטה קדימה של קרנן מצוי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©