האלטרואיסטים
יום ב', 07/05/2012 שעה 9:37
לציונות יש הרבה גוונים, ולמעשה קשה למצוא כאלה שלא נוצרו, צבעו והוצגו באופן כלשהו במהלך מאה ושלושים השנים האחרונות. אחרי בדיקה מעמיקה מתברר שדווקא יש אחד כזה. אם מישהו שמע על הציונים האלטרואיסטיים הוא מוזמן לקום. אין אף אחד? טוב, זה מאשר בדיוק את מה שחשבתי. לפני מאה שנים בדיוק כתב מורה מראש פינה מאמר בו הסביר כי זכותה של הציונות להתנחל בארץ כנען מותנית בראש ובראשונה במאמציה לקדם את העם הערבי ולהשתלב בו. למסקנות דומות הגיעו גם מייסד היומון הדתי ''הצופה'' שסבר שנישואי תערובת עם ערביי הארץ ישביחו את האורגניזם היהודי (מעניין מה יאמרו על כך במערכת ''הצופה'' של ימינו) ומרצה ארצישראלי לערבית באוניברסיטת קהיר שסבר שהתרבות היהודית-ארצישראלית חייבת לבסס את עצמה על השפה הערבית ולהשתלב בתכניו התרבותיים של האיסלם. גם זו ציונות







לפני מספר ימים נרעשה הבלוגוספירה בשל מאמר שפורסם אצל זרובבלה, שכותרתו ''אני לא אוהבת ערבים''. המאמר תיאר את השקפתה של הגברת הזו על ערבים בכלל ועל כאלה שפגשה בפרט. היא פוחדת מהם, אינה מבינה איך הם מוכנים שילדיהם יקבצו נדבות בכבישים ובאופן כללי, כפי שמעידה כותרת המאמר, לא סובלת אותם במיוחד. העובדה שזרובבלה היא בלוגרית קלת מקלדת, ותיקה ופופולארית הפכה את הפוסט שלה לאייטם חם ברשת. הפוסט שלה גונה על ידי רוב הכותבים ואחד מהם, העיתונאי אביעד קדרון, הגדיל עשות וזרק אותה מרשימת המקורות של אתר ה-RSS שלו, גרייפס.


כשלעצמי, העדפתי שלא להגיב על זה. גם כי כולם כבר עשו את זה ממילא, אבל בעיקר משום שלא ראיתי בכך שום דבר מיוחד. אז עוד צעירה בת עשרים שמרוכזת בהווייה התל-אביבית שלה ומתבוססת בביצה של נרקיסיזם גילתה שהיא נגועה בדעות קדומות ופלטה כמה אמירות גזעניות. אז מה. יש עוד המון כמוה. הגינוי ההמוני עשוי להטעות: מרבית הבלוגרים הנקראים ביותר נוטים שמאלה מהמרכז, וכפי שהוכיח משאל הבלוגרים המזדהים שערכתי ביום הבחירות לכנסת ה-‏17, אין שום מיתאם של ממש בין העדפותיהם הפוליטיות לבין תוצאות הבחירות בפועל. ממוצע ההעדפה של הבלוגרים המרכזיים ברשת העברית הוא שמאלה מהממוצע המקביל בקרב הבוחרים. זרובבלה אמנם דיברה בטיפשות, אבל היא המטרה הקלה במשחק הזה. לאמירות של זרובבלה אין שום משמעות משום שהיא אינה מעורבת בתהליכים פוליטיים וחסרה הבנה בסיסית שלהם.

לא כך חשב יואב איתמר (''האביר שלא היה''), אחד הבלוגרים הרגישים, האינטליגנטיים והאכפתיים ביותר בסביבה. אני מכיר את יואב מהרשת בלבד, מעולם לא נפגשנו, אבל דומני שקיימת בינינו הערכה הדדית מסוימת. הוא טילפן אלי זמן מה לאחר התפוצצות שערוריית זרובבלה והיה ברור שהעניין הפעיל במוחו חרושת שלמה של מחשבות ורעיונות. בסופו של דבר סיכמנו שלא כדאי להתמקד בפרשה זו עצמה, אבל אולי ראוי להשתמש בה כנקודה ארכימדית לדיון תיאורטי בשאלות של לאומיות ערבית ויהודית ובדו-שיח המתמיד שבין שתי התנועות הללו. סופו של עניין שמצאנו את עצמנו משוחחים על הוגים יהודיים נשכחים מראשית המאה העשרים ועל תפיסותיהם ביחס לציונות.

כמובן שהדבר הבא לעשותו היה לרוץ אל הספריה הקרובה (כלומר זו שבחדר העבודה) ולבדוק שם אם אני זוכר נכון את השמות והעמדות. גליתי שההיסטוריון יוסף גורני עשה עבודה יסודית בנושא זה כבר לפני עשרות שנים ועיקר החומר שאני מביא כאן נטול מכתביו. בחרתי להתמקד בז'אנר ציוני מעניין: הציונות האלטרואיסטית. אנשיה סברו כי תהיה להם לגיטימציה ליישב את הארץ אך ורק אם יסייעו בכך לתושביה הערביים וירכשו את אמונם.







''...ובימיו ראינו טובה ואהבתו...''


ראשיתה של הגישה ההשתלבותית-אלטרואיסטית הוא בניסיון לתת תשובה לאתגר אשר הציבו לפני הציונות הביטויים האנטי-ציוניים הראשונים שהופיעו בעיתונות הערבית בארץ-ישראל ובסוריה בראשית המאה ה-‏20. כבר בשנת 1900 היפנה אליהו ספיר, יליד ירושלים וחוקר ארץ-ישראל, את תשומת לב הציבור היהודי לתופעה המדאיגה של תעמולה אנטי-ציונית בעיתונות הערבית. במאמרו מתח קו מפריד בין התועמלנים האנטי-ציונים הבאים בעיקר מקרב העדה הנוצרית לבין הרוב במוסלמי בארץ-ישראל, אשר טרם גילה יחס של איבה כלפי הציונות. לנוכח מציאות זו, שאין לזלזל בסכנותיה, הגיע ספיר למסקנה כי עתידה של הציונות תלוי בשיתוף הפעולה ההדוק בינה לבין הרוב המוסלמי בארץ-ישראל. והסיבה לכך היא, לדעתו, משום שהעם הערבי-מוסלמי ''הוא אחד העמים – או העם האחד – הקרוב אלינו ולליבנו ובימיו ראינו טובה ואהבתו וקרבתו אלינו עודנו דבר אפשרי גם לימים יבואו''.

הניתוח ההשוואתי של יחסי היהודים עם הנוצרים והערבים בעבר ובהווה הביא את ספיר למסקנה הבאה: ''אם באירופה נעבוד בלי תועלת לשרש ולעקור את השנאה לנו, מורשת אבות, נטועה וטבועה בלב האומות, ולכן האמצעי האחד להציל את כבודנו וכוחנו לנו ולעצמנו הוא: להוציא את עצמנו מתחת השפעת 'ההסכמה הכללית' - הנה פה בארצות אלה שהזכרתי, עלינו למנוע גם אחרים מלקבל את השפעת ההסכמה הזאת. בארץ אבותינו והארצות הסמוכות לה עלינו להודיע את טיבנו ולהיות בהווייתנו ופעולתנו מחאה גלויה נגד כל דיבה ועלילה שמוציאים עלינו. והעיקר, להיות בארצות אלו בשפתן וספרותן כ'בעלי ביתם' חשובים ולא אורחים''.

מאמרו של אליהו ספיר לא זכה להדים בעיתונות העברית, והוא עבר ללא תשומת לב, אולי משום שלא נקט בו נימת ביקורת כלפי המתיישבים היהודים או התנועה הציונית.








''... כי חסר אונים הוא להיטיב בידיו את מצבו...''


המאמר שפתח את הפולמוס הציבורי בשאלה העברית, וביסס את ההשקפה ה''השתלבותית'' היה פרי עטו של יצחק אפשטיין, והוכתר בשם ''השאלה הנעלמה''. במאמרו המקיף והמתגרה, אשר פורסם בשנת 1907, יצא יצחק אפשטיין בביקורת קשה על שיטת קניית הקרקעות על ידי היהודים בארץ-ישראל. שיטה זו, שלדעתו הייתה כרוכה בנישול איכרים עניים מאדמתם, גורמת לדעתו עוול מוסרי ותביא גם נזק מדיני בעתיד, משום שהערבים לא יבליגו לאורך ימים על היחס הנוקשה כלפיהם ויתקוממו נגד ההתיישבות היהודית. כאלטרנטיבה לשיטת ההתיישבות הבלתי צודקת והמסוכנת הציע אפשטיין הימנעות מוחלטת מנישול על ידי קניית שטחי אדמה בלתי מיושבים בלבד ועיבוד קרקעות שעד כה נראו כבלתי ראויות לחקלאות.

בפתיחה למאמרו קבע אפשטיין הלכה מדינית רבת משמעות בהיסטוריה של מערכת היחסים בין היהודים והערבים. לדבריו, ''בין השאלות הקשות הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת שהיא שקולה כנגד כולן'' שאלת יחסנו אל הערבים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלויה תקומת תקוותנו הלאומית, לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציונים ובצורתה האמיתית אין לה כמעט זכר בספרות תנועתנו''. אפשטיין היה אפוא הראשון אשר התנה במפורש את הגשמת הציונות בהסכמתם של הערבים.

יתרה מזו, הוא אף הרחיק לכת בהציגו את הטענה כי הארץ שייכת למעשה לשני העמים, היהודי והערבי. הוא מתח ביקורת על מנהיגי התנועה הציונית העוסקים במדיניות גבוהה ''בעוד ששאלת העם היושב בה, עובדיה ואדוניה האמיתיים, עדיין לא נתעוררה לא במקום המעשים ולא במדרש''. כל זאת משום שהעסקנים הללו מתעלמים מן העובדה ''כי יש בארץ חמדתנו עם שלם שנאחז בה מזה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעזבה''. עם זה, לדעת אפשטיין, לא זו בלבד שהוא קשור לארץ בעבותות הזמן, הוא דבק בה גם ברגשותיו ובנימי נפשו. לכן ''טועים אנו ביחס אל עם גדול, תקיף וקנא טעות גסה בתורת הנפש. בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו, אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב רגיש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדת בעבותות חזקים''.

על יסוד הנחות מוקדמות אלה, הנוגעות כולן לעם הערבי – מעמדו הנוכחי כאדוני הארץ, זכויותיו כמולדת ואופיו הנעלה – הגיע אפשטיין לגיבוש השקפה אידיאולוגית-מדינית בשאלה הערבית. השקפה זו היה בה צירוף של תועלתנות, אלטרואיזם ולא מעט מן המגמה המיסיונרית או רעיון ''התעודה לישראל''.

האפשרות של דו-קיום בשלום בין היהודים השבים למולדתם לבין הערבים היושבים בה היא לא רק פרי ההגבלות העצמיות של היהודים, אלא גם תוצאה של מציאות אובייקטיבית. במציאות זו יכול העם הערבי השליט על שטחי אדמה עצומים לשאת בתוכו את ההתיישבות היהודית, ולא זו בלבד, אלא שעם זה ''מוכרח הוא לטובתו להכניס את היהודים לארצם, כי חסר אונים הוא להיטיב בידיו את מצבו ולצאת מעוניו ומבערותו. אך עימנו בלבד יכול למלא את חסרונותיו''.

התועלת היא אפוא הדדית לשני העמים: האחד יזכה מחדש במולדת, והשני – בקידמה. כך תתרחש ''תחיית שני עמים שמיים עתיקים בעלי כישרונות ורבי עתידות המשלימים זה את זה''. אולם אפשטיין אינו מסתפק אך ורק בברית עם הערבים על בסיס אמנה הדדית, ''שתהא רבת תועלת לשני הצדדים''. הוא גם הוגה רעיונות אלטרואיסטיים מובהקים. לדעתו, צריכה התנועה הציונית, מלבד העזרה שתושיט לפלחים הערבים בתחום החקלאות, להעמיד לרשותם כל סיוע אפשרי בתחומים שונים.


אמנם, מעיני אפשטיין לא נעלמה הסכנה הכרוכה בדמיון שבין הצעותיו לבין מעשיהם של המיסיונרים. אולם הוא הבחין בין מגמתם הדתית של המיסיונרים לבין מעשי הציונות הבאים לשמם. יחד עם זאת לא הסתפק אפשטיין בהפצת ההשכלה בקרב הערבים בלבד. הוא הטיף לדרגה עוד יותר גבוהה של התערבות בחיי הערבים. על הציונות ליטול לעצמה את התפקיד של ''מלאך השלום'' בקרב הערבים, ולהשכין שלום בין הכיתות היריבות, והיא תסייע בזה לגיבושה ולפיתוחה של ''ההכרה הלאומית שלהם''. במלים אחרות, הציונות צריכה ליטול על עצמה חלק נכבד מהמאמץ להקמת התנועה הלאומית הערבית בארץ-ישראל.

עמדות אלה היו חריגות למדי בנוף האידיאולוגי של אותה תקופה, קל וחומר בימינו. בפרספקטיבה של מאה שנים הן מצטיירות כנגועות הפטרנליזם על אף הכוונות החיוביות שמאחוריהן. למרות שאפשטיין רוצה לנהוג בערביי הארץ כבשווים ואף לקדם את מצבם הכלכלי והחברתי ולקרבו לאלה של היהודים בני התקופה, הרי שברור שאיש מאותם ערבים לא ביקש זאת ממנו. הערבים לא נשאלו לדעתם כאשר הוקמה התנועה הציונית והחלה לעודד הגירת יהודים ארצה, ולפיכך קל לראות את העמדה הזו כנובעת מחשיבה אפולוגטית מסוימת. מכל מקום, היא רחוקה מאוד מהלאומיות הקלאסית, זו שפרחה באירופה במחצית השנייה של המאה ה-‏19 והיוותה קרקע פורייה להתהוות התיאוריות ההרצליאניות לגבי מקומם בהיסטוריה של היהודים כלאום עצמאי המוצא מקלט במולדתו ההיסטורית.

דעות דומות לאלה של יצחק אפשטיין הביע באותה שנה עצמה ר' בנימין מעל דפי ''המעורר''. אולם, בעוד שאפשטיין, שהמציאות בארץ-ישראל הייתה מוכרת לו, גרס השתלבות באמצעות דו-קיום בין שני הלאומים, הטיף ר' בנימין, הרחוק מן הארץ, להשתלבות על ידי הטמעתם של הערבים בקרב היהודים. כוונתו של ר' בנימין הייתה לא רק הטמעה תרבותית על ידי חינוך ועזרה כפי שהציע אפשטיין, אלא גם מיזוג איתם. נישואי תערובת בין יהודים וערבים נראו לו כדרך להשבחת האורגניזם של העם היהודי. ''ואת בניך תיתן לו ולקחת לך גם מבניו, ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול ומצא מין את מינו והיה מין אחד'', כתב בחיבורו ''משא ערב''.







''... שאלה מוסרית חברתית בעיקרה, שאלה שבין אדם לחברו...''


אחרי מהפכת ''הטורקים הצעירים'', כשגברה התסיסה הלאומית הערבית בעלת הגוון האנטי-ציוני בארץ-ישראל, ולנוכח הבהלה שעוררה תופעה זו בקרב פובליציסטים עבריים שונים – לא שינו בעלי גישה זו את דעותיהם. ההיפך הוא הנכון. ההתפתחויות החדשות כאילו הוכיחו בעיניהם את צדקת טענותיהם הראשונות. ההתנגדות הערבית להתיישבות היהודית נתפרשה על ידם כתוצאה של התרחקות היהודים מן הערבים והתבדלותם המודעת מהם. זאת ועוד: ה''אוריינטציה'' על הערבים, שבה דגלו בעלי תפישה זו – שנבעה מהערכת כוחו של העם הערבי ומיחס של ביטול כלפי הציונות המדינית – נתחזקה אחרי המהפכה חיזוק יתר מכוח האכזבה שנחלה התנועה הציונית מיחסו של המשטר החדש כלפיה.

האקטיביזם ואף המקסימליזם הציוני תלויים, לדעת בעלי השקפה זו, בעשיית הסכם עם הערבים. ההסכם תלוי בהשתלבותנו במזרח, בסיוע שנעניק לערבים וברכישת אמונם. בשנת 1912 יצא ר' בנימין (שמו הספרותי של ר' יהושע רדלר-פלדמן, סופר ועיתונאי שהוציא, יחד עם יוסף חיים ברנר, את העיתון ''המעורר'', ייסד את העיתון ''הצופה'' וערך את כתב העת ''נר'') להתפלמס עם דעותיו של אחד העם בשאלת עתיד ההתיישבות היהודית ההמונית בארץ-ישראל. עם שדן באפשרויות המעשיות להתיישבות המונית, טען ר' בנימין כי בארץ יימצא מקום לחמישה מיליוני תושבים, והימצאותם של כמה מאות אלפי ערבים בה אינה מהווה, מבחינה זו, מכשול. אולם כל זאת בתנאי שנדע לקרב אלינו את הערבים ולפעול יחד עימם לפיתוחה ולקידומה של הארץ.

לדבריו, אין ניגוד מהותי בין שני העמים, היהודי והערבי. החיכוכים הנוכחיים הם זמניים ומשניים בחשיבותם. האינטרס האמיתי של שני העמים הוא באיחודם ''לשם מטרה אחת ועזרה הדדית''. אולם ההדדיות שעליה דיבר ר' בנימין הייתה ''לחיי קולטורה וניקיון'' על ידי ''בניין שכונות נאות לעירונים מבני הארץ''. מעשה כזה, לדעתו, אינו מצריך השקעת כסף יהודי; הניסיון, הכישרון והמרץ היהודיים דיים למשימה זו. זוהי גישה אשר לו זו בלבד שכרוכה בה תועלת מדינית, אלא משמשת גם ביטוי עקרוני ליחסנו כלפי הערבים, משום ש''שאלת היחס שבין הערבי והערבי אינה דבר שבפוליטיקה של שיקול הדעת והאינטרסים, של חשבון וערמומיה, אלא שאלה מוסרית חברתית בעיקרה, שאלה שבין אדם לחברו''.


דעות אלה הביאו את ר' בנימין לידי ביקורת גלויה על עמדתה של תנועת הפועלים בשאלת העבודה העברית. למרות אהדתו לצעירים הנאבקים לכיבוש העבודה העברית, ואף על פי שהכיר בכך שעקרון ''העבודה העצמית'', שבו דגלו הצעירים בני העלייה השנייה, הוא תנאי לתחייה הלאומית – שלל את יחסם הקיצוני, המתנגד, לפועלים הערבים שעבדו במושבות היהודיות. הנימוק שלו לשלילה זו היה שאסור להעמיד את החיים הלאומיים על תנאי אחד בלבד, תנאי ''העבודה העצמית'', שהרי ''החיים בכלל אינם עומדים על תנאי אחד. בחיים יש תרי''ג תנאים ואולי גם למעלה מזה. ואף היישוב בר-חיים הוא. חייו תלויים במילויים של כמה וכמה תנאים. תנאי הכרחי הוא, כמו כן, יצירת יחס טוב ורצוי אל העם היושב בארץ''.

עמדה זו אינה אופיינית לציבור בכללו, קל וחומר לאדם דתי כר' בנימין. קשה למצוא בימינו חובשי כיפות המאמינים שנישואים עם ערבים הם מתכון להשבחת הקולקטיב היהודי עצמו.. גם כיום פועלים כמה הוגים, דוגמת סופר הילדים שרגא גפני (הידוע גם בשמות עט אחרים דוגמת אבנר כרמלי, און שריג, איתן דרור ועוד), ששואבים את עמדותיהם מהכנעניות של ראשית המאה וסבורים שבין הערבים ליהודים קיימת קירבה היסטורית ואף גנטית. אלא שגפני היה רוצה לראות את הערבים מתגיירים ובכך מחסלים את הניתוק ההיסטורי שלהם מהיהדות (לשיטתו) ומתחברים חזרה לשורשיה. ר' בנימין סבר, כנראה, שהתמזגות שני העמים היא תהליך כמעט טבעי שיתרחש לאורך זמן ויקהה את השונות התרבותית המפרידה ביניהם כיום. וזאת, כמובן, בתנאי ששום עם לא יפעל מתוך תחושת עליונות כלפי האחר אלא מתוך שליחות של שותפות גורל ואחווה. אופטימיות מעין זו שוב לא ניתן למצוא במקומותינו.







''...ועל ידי ערבית נוכל ליצור תרבות עברית ממש...''


הרחיק לכת מכולם במגמת ההשתלבות במזרח ד''ר נסים מלול, יליד צפת וחניך אוניברסיטת קהיר ולאחר מכן גם מרצה בה, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה ולימים גם עורכו של היומון ''אל אח'באר''. מלול הטיף להשתלבות מוחלטת בתרבות הערבית כתנאי לחידושה של התרבות העברית המקורית. לדבריו, אם חפצים אנו, יורשיהם של ר' יהודה הלוי והרמב''ם, ללכת בדרכיהם – עלינו לדעת את השפה הערבית ולהתמזג עם הערבים...בתור לאום שמי עלינו ''לבסס את לאומיותנו השמית ולא לטשטשה בתרבות האירופית, ועל ידי ערבית נוכל ליצור תרבות עברית ממש. אבל אם נכניס לתרבותה יסודות אירופיים, אז נהיה פשוט כמאבדים את עצמנו לדעת''.

בוויכוח עם מבקריו הרחיק נסים מלול לכת עד כדי טענה, כי קיום לאומי או תחייה לאומית אינם מותנים בשפה הלאומית. להוכחת דבריו הביא את העובדה, כי חלק מיהודי אירופה הנחשבים ללאומיים, וביניהם מקס נורדאו, דוברים וכותבים בשפה זרה.

אילו חי מלול בתקופתנו סביר להניח שהיה מצוי היכן שהוא בגוון הציוני של הקשת הדמוקרטית המזרחית. המכנה המשותף שמצא מלול בין היהודים לבין הערבים גדול מהרבה מכפי שחש שהיה לו, כיהודי מזרחי, עם היהודים האשכנזים. הרתיעה שלו מתרבות המערב קיבלה חיזוק מהעובדה שההיסטוריה הוכיחה כי ניתן ליצור תור זהב יהודי במסגרת תרבות ערבית. מעניין מה היו התגובות לו היה מלול מציע היום שכדי להשתלב במרחב תוותר מדינת ישראל על העברית כעל שפתה המרכזית ותמיר אותה לערבית. מצד שני, יתכן מאוד שהיה טוען כי דווקא ההתעקשות על המאפיינים הייחודיים של הלאומיות היהודית-ישראלית הם שהביאו לסכסוך רב השנים עם ערביי המזרח התיכון.

בהשקפתו המתגרה והאפיקורסית של נסים מלול הגיעה, כמדומה, המגמה ההשתלבותית-אלטרואיסטית לשיאה. מגמה זו, למרות הבדלי גישה בין מבטאיה, היו בה כמה עקרונות משותפים. היא הכירה בקיומה של אומה ערבית באימפריה הטורקית בכלל ובארץ-ישראל בפרט; היא גילתה יחס הערכה עמוק כלפי אופיו של העם הערבי והתרבות הערבית-מוסלמית; היא דגלה בהושטת סיוע מירבי לערבים על ידי התנועה הציונית בהווה ובעתיד בהסכמתם של הערבים. עם זאת, לא נגרע מאומה מהשקפתם הציונית המקסימליסטית של מבטאי השקפה זו. ההיפך הוא הנכון; בגישתם זו ראו את התנאי להגשמת החזון הציוני גדול הממדים.








לאלטרואיסטים לא היה כמעט סיכוי מלכתחילה. הציונות, ככל תנועה לאומית, הונעה כבר מראשיתה על ידי עקרון הבדלנות - בין אם באופן כפוי, משום שיהודי אירופה והמזרח סבלו מאנטישמיו, ובין אם במוצהר, משום שרצה לבדל את הקיום היהודי על טריטוריה דלילת אוכלוסין שלעם היהודי יש כלפיה זיקה היסטורית ודתית חזקה. הסיכוי שתנועה לאומית מתחדשת (ולעניין זה אין זה משנה באיזה לאום מדובר) תבנה מציאות ריבונית בדלנית בצוותא עם עם אחר שלו שאיפות אחרות וטענה מתחרה על אדמת הארץ שאותה מקדשת התנועה הלאומית, נמוך עד כדי גיחוך.







מרבית הטקסט מקורו במאמרו של יוסף גורני, ''ארבע גישות בראשית אל הבעייה הערבית'', שפורסם בספר החלום והגשמתו – הגות ומעש בציונות. הספר, בעריכת יחיעם פדן, יצא לאור בשנת 1979 בהוצאת משרד הביטחון. מקור הכרזות הציוניות (לא עלה בידי למצוא תמונות של ההוגים המצוטטים במאמר או כאלה הממחישות את עמדותיהם, כך שהיה עלי להסתפק באיורים ששיקפו מסרים ציוניים מובהקים אחרים) הוא בארכיון התמונות הציוני.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
פוסט מעניין (כרגיל) [חדש]
יונתן   שבת, 17/02/2007 שעה 16:20 אתר אישי
וכמעט מאה שנה מאוחר יותר, צאצאי הבדלנים כותבים בלוגים הישר מהקניון הממוזג והממותג הקרוב למקום מגוריהם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פוסט מעניין (כרגיל) [חדש]
אורי קציר   שבת, 17/02/2007 שעה 16:21
בתגובה ליונתן
אתר אישי
לא ידעתי שלבלוג יש הגדרה טריטוריאלית...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פוסט מעניין (כרגיל) [חדש]
יונתן   שבת, 17/02/2007 שעה 17:19
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
לפחות במקרה של זרובבלה, הטריטוריה נמצאת בתוכן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מעניין ולוקה בחסר [חדש]
yigal laviv   שבת, 17/02/2007 שעה 17:43 אתר אישי
החומר והנושא שמביא אורי קציר מעניין ומרתק,אותי לפחות.אך יש לזכור כי הוא בוחן את יחסי היהודים-פלסתינאים רק מנקודת מבט אחת:בעלות על הקרקע.חלקים גדולים של האוכלוסיה בפלשתינה א''י היתה חסרת רכוש קרקעי.יהודים ופלסתינאים נפגשו יום יום גם ביחסי עבודה קפיטליסטיים תעשיתיים,לא חקלאיים.תנועת העבודה היהודית התחלקה לגישות שונות כלפי הערבים בדיוק כמו תנועת רכישת הקרקעות ויישובם.ההסתדרות הכללית היתה רק של העובדים היהודים.חברי המפלגות הקומוניסטיות בגילגוליהן השונים נרדפו על ידי המימסד הציוני בגלל ששיתפו פעולה עם פועלים פלסתינאים ועל ידי הכובש הבריטי על היותם קומוניסטיים.פיצול מקביל היה בין בעלי השליטה בתעשיה ובמסחר באוכלוסיה היהודית והפלסתינאית.התאחדות תהעשיינים היהודית לא קיבלה תעשיינים ערביים,וכן הלאה.
איני יודע אם אוגרי החומר ההיסטורי כמו פרופסור גורני או הפלסתינאים המשקיעים בתיעוד עברם ניסו לבדוק ולתעד חלקים אלו של החברה שהיתה כאן.לפחות לגבי תנועת העבודה בטוחני כי יש חומר למכביר אצל הסתדרויות העובדים וכך גם אצל ארגוני בעלי ההון והשליטה בתעשיה ובמסחר.בארכיונים הבריטים ודאי שיש חומר רב על נושאים אלו,בעיקר לגבי פעילות פ.ק.פ ויתר ארגוני השמאל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מעניין ולוקה בחסר [חדש]
אורי קציר   שבת, 17/02/2007 שעה 18:22
בתגובה לyigal laviv
אתר אישי
אתה צודק, עקרונית, אבל המאמר הזה לא התיימר להביא יותר אשר את הוגיה העיקריים של הגישה האלטרואיסטית בציונות של אותה תקופה. חשוב לזכור שהוגים אלה, שההיסטוריה הוכיחה שמשקלם האידיאולוגי קטן מאוד, לא זכו כמעט לתיעוד ברשת. נסה נא לחפש חומר עליהם וראה כמה תמצא. גם מאמרו של גורני צלפני שלושה עשורים לא סייע הרבה להנצחתם.

אגב, לא כל ההוגים ראו את המצב מנקודת הוצא של הבעלות על הקרקע. גישתו של נסים מלול, למשל, אולי שללה את היחסים שנוצרו בין יהודים לערבים בנושא רכישת הקרקעות, אבל התבססה בבירור על המרכיב התרבותי. רוצה לומר, ללא הישענות על המרכיבים המרכזיים בתרבות ערב אין לה, לציונות, סיכוי גדול להקים תרבות יהודית עצמאית בלב המזרח התיכון, ואילו הישענותה על התרבות האירופית רק תזיק למטרה זו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פשטני מדי [חדש]
דניאל בלוך   שבת, 17/02/2007 שעה 18:05 אתר אישי
הניתוח מעניין אך פשטני מדי. הדעות הללו היו אזוטריות ומקריות אך יש בציונות בראשיתה לא מעט דעות מעניינות על שילוב ושותפות בין ערבים ויהודים. אגב, מדוע אתה מציין שר' בנימין לא הכיר את הארץ? הוא הכירה היטב. הקשר שלו לעיתון הצופה היה שולי וקצר ימים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פשטני מדי [חדש]
אורי קציר   שבת, 17/02/2007 שעה 22:04
בתגובה לדניאל בלוך
אתר אישי
זה לא מתיימר להיות ניתוח אלא הבאת אינפורמציה. הדיעות הללו אינן ידועות דיין ולכן חשבתי להביאן פה. דיעות אחרות שדיברו על שילוב בין יהודים לערבים, כמו אלה שאיפיינו את ברית שלום ואת התנועה הכנענית, ידועות יותר ולכן לא הובאו כאן. לגבי ר' בנימין: בשנים בהן פרסם את התנגדויותיו לדרכו של אחד העם הוא ישב בחו''ל. למעשה, עיקר פעילותו בארץ היה לאחר פרסום אותו מאמר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לצערי, גם היום חלק גדול מיהודי [חדש]
סטיבי   שבת, 17/02/2007 שעה 18:46
ישראל חש קרבה גדולה יותר לערבים מאשר ליהודים אחרים.
נסה רק לדמיין מה היה קורה אם זרובבלה היתה כותבת פוסט שבו היא היתה מצהירה שהיא אינה סובלת חרדים/מתנחלים/קיבוצניקים האם גם אז הלינץ' הוירטואלי היה דומה? כמה בלוגרים היו מוחקים אותה מרשימת הRSS? ניתן לומר שהכנעניות הפרוערבית חיה ונושמת יותר מאי פעם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לצערי, גם היום חלק גדול מיהודי [חדש]
אורי קציר   שבת, 17/02/2007 שעה 19:51
בתגובה לסטיבי
אתר אישי
אני לא בטוח שהדברים היו כפי שאתה מציג אותם, סטיבי. גם אם מושא הסלידה שלה היו חלק מהקבוצות שציינת היא הייתה סופגת לא מעט גינויים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל תלוי בנראטיב [חדש]
אלמוני   יום א', 18/02/2007 שעה 2:40
אם ''שבטים אבודים'' כמו ''שבט דן האבוד'' מאתיופיה או ''שבט מנשה האבוד'' ממיאנמאר/הודו או עוד שבטים בסגנון הזה מאפגניסטן/פקיסטן ומכל מקום אחר אליו אנשי הסוכנות תאבי הבצע מצליחים להגיע (אם יגיעו אי פעם חייזרים מהחלל החיצון יטענו אנשי הסוכנות בתוקף שאלו צאצאי אליהו הנביא שעלה בסערה השמיימה ושעל מדינת ישראל לאזרח אותם), אם אלו יכולים להפוך לבני הלאום העברי בארץ ישראל אז בוודאי ובוודאי שהפלסטינים יכולים או שמוטב לקרוא להם צאצאי יהודי ארצישראל (והשומרונים שהם בעצם צאצאי השבטים האבודים האמיתיים) שהתנצרו והתאסלמו הכל תלוי בנראטיב. דיינו אם קיימת תנועה שאומרת שחלק מהפלסטינים הם צאצאי יהודים (צאצאי כל הפלסטינים שהיו כאן לפני 1982 למשל), לאותם פלסטינים תהיה הברירה האם להפוך לקיצונים כדי ולהוכיח את נאמנותם לפלסטינים או שמא להוכיח דווקא את שונותם מהפלסטינים בהינתן ההזדמנות והתירוץ להתעברת ולהתקדם בחיים. מבחינה דמוגרפית הרי מליון פלסטינים שמחליטים שהם צאצאי יהודים שווים לשלושה מליון יהודים שיעלו לארץ (מצב כיום 6 מליון יהודים 4 מליון פלסטינים,60%/40% אם יעלו 3 מליון יהודים המצב יהיה 9 מליון יהודים ו-‏4 מליון פלסטינים, 71%/29% אם מליון פלסטינים יתעברתו לפתע יהיו 3 מליון פלסטינים ו-‏7 מליון יהודים, 70%/30%). ההפריה התרבותית תתרחש מעצמה כמו עם יהודי ארצות האסלאם.

אבל מצד שני אולי באמת היהודים יפנימו כמה אלפי שנים מאוחר מדי שהם הימרו על האלוהים הלא נכון ויחד עם התחזקות הדתיות אצל הפלסטינים יתגלה הפתרון בדמות מיזוג לאומים לעם אחד, מוסלמי דובר עברית, בארץ ישראל. שהרי מה שאיראן עושה בחבל ערביסטן הוא החלום של ישראל לגבי יהודה ושומרון רק שלאיראן ישנה מטריה מוסלמית (שהיא הרבה יותר יעילה מהמטרייה האטומית שעתידה להיות להם) ולישראל אין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכל תלוי בנראטיב [חדש]
תיקון   יום א', 18/02/2007 שעה 2:50
בתגובה לאלמוני
אם ''שבטים אבודים'' כמו ''שבט דן האבוד'' מאתיופיה או ''שבט מנשה האבוד'' ממיאנמאר/הודו או עוד שבטים בסגנון הזה מאפגניסטן/פקיסטן ומכל מקום אחר אליו אנשי הסוכנות תאבי הבצע מצליחים להגיע (אם יגיעו אי פעם חייזרים מהחלל החיצון יטענו אנשי הסוכנות בתוקף שאלו צאצאי אליהו הנביא שעלה בסערה השמיימה ושעל מדינת ישראל לאזרח אותם), אם אלו יכולים להפוך לבני הלאום העברי בארץ ישראל אז בוודאי ובוודאי שהפלסטינים יכולים או שמוטב לקרוא להם צאצאי יהודי ארצישראל (והשומרונים שהם בעצם צאצאי השבטים האבודים האמיתיים) שהתנצרו והתאסלמו הכל תלוי בנראטיב.

דיינו אם קיימת תנועה שטוענת שחלק מהפלסטינים הם צאצאי יהודים (צאצאי כל הפלסטינים שהיו כאן לפני 1882 למשל), לאותם פלסטינים תהיה הברירה האם להפוך לקיצונים כדי ולהוכיח את נאמנותם לפלסטינים או שמא להוכיח דווקא את שונותם מהפלסטינים בהינתן ההזדמנות והתירוץ להתעברת ולהתקדם בחיים. מבחינה דמוגרפית הרי מליון פלסטינים שמחליטים שהם צאצאי יהודים שווים לשלושה מליון יהודים שיעלו לארץ (מצב כיום 6 מליון יהודים 4 מליון פלסטינים,60%/40% אם יעלו 3 מליון יהודים המצב יהיה 9 מליון יהודים ו-‏4 מליון פלסטינים, 71%/29% אם מליון פלסטינים יתעברתו לפתע יהיו 3 מליון פלסטינים ו-‏7 מליון יהודים, 70%/30%). ההפריה התרבותית תתרחש מעצמה כמו עם יהודי ארצות האסלאם.

אבל מצד שני אולי באמת היהודים יפנימו כמה אלפי שנים מאוחר מדי שהם הימרו על האלוהים הלא נכון ויחד עם התחזקות הדתיות אצל הפלסטינים יתגלה הפתרון בדמות מיזוג לאומים לעם אחד, מוסלמי דובר עברית, בארץ ישראל. או אפילו רק התאסלמות חד צדדית של הלאום העברי, שהרי מה שאיראן עושה בחבל ערביסטן (אדמת אבות פרסית היסטורית שהערבים התיישבו בה) הוא החלום של ישראל לגבי יהודה ושומרון רק שלאיראן ישנה מטריה מוסלמית (שהיא הרבה יותר יעילה מהמטרייה האטומית שעתידה להיות להם) ולישראל אין. רק שבינתיים נראה שעם ישראל דווקא מעדיף את ישו על פני מוחמד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חריגות האלטרואיסטים [חדש]
רואי חדש   יום א', 18/02/2007 שעה 8:50
פוסט משובח וחשוב.

אבל הפריעה לי הצגת טענתם של ה''אלטרואיסטים'' כיוצאת דופן באופן קיצוני בהגות הציונית. הטענה הפטרנליסטית, לפיה העם היהודי ישפר את מצבם של הערבים היושבים בציון (ושל הערבים בכלל) לא היתה כל כך נדירה בקרב הוגי הדעות הציונים (אם כי, ברוב הפעמים כתומכת בלבד בטיעון בדבר צידקת הציונות, ולא כמטרה עצמאית של הציונות או מדיניות הכרחית לשם הצלחת המפעל הציוני). ה''אלטרואיסטים'', אם כן, לא הגו טענה מהפכנית ממוחם ההזוי והקודח, אלא תבעו מהתנועה הציונית להתייחס ברצינות לטענות הפטרנליסטיות הללו, ולאמצם כמדיניות מרכזית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חריגות האלטרואיסטים [חדש]
אורי קציר   יום א', 18/02/2007 שעה 9:33
בתגובה לרואי חדש
אתר אישי
מה שכתבת בסוגריים הוא העיקר. האלטרואיזם לא היה - ולטעמי גם לא יכול היה להיות - העיקרון המרכזי שהפעיל את הציונות. הציונות, ככל תנועה לאומית, התמקדה בעיקר ביישום שאיפותיה שלה ושאיפות אלה היו, בראש ובראשונה, השגת טריטוריה להקמת המקלט ליהודים, השגת הכרה בינלאומית בלגיטימיות של המפעל הזה וגיבוש זהות לאומית שתישען, בראש ובראשונה, על יצירה בשפה העברית המתחדשת. בכל אלה אין לאלטרואיזם הזה תפקיד משמעותי.

העובדה שהאלטרואיסטים היו יוצאי דופן נבעה בדיוק מכך שהם ראו באלטרואיזם לא רק נימוק אידיאולוגי מזדמן אלא גם עיקרון יסודי שללא מימושו לא תיתכן כל הצדקה אחרת להקמת הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל. למעשה, העיקרון שבבסיס פעולתם זהה לעיקרון שלפיו על המתנחלים לבקש את רשותם של ערביי שכם, חברון או טול-כרם להתיישב בתוכם ולשכנעם בכך שיוכיחו שהתיישבות זו תועיל לערביי הסביבה לא פחות (וכנראה אף יותר) מאשר למתיישבים היהודים עצמם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מעניין! [חדש]
אליעזר   יום א', 18/02/2007 שעה 17:48
ההפנייה לאתר שלך הועברה אלי על ידי ידיד ותיק בארה''ב. קראתי בעניין וכן את התגובות השונות. העניין גבר כשהתברר שאתה מן הכרמל ואף אנוכי, תלמיד ''זכרון יוסף'' ובסמ''ת ואחר כך ירושלים, אבל 30 שנים מבדילים ביננו (ואני לא בן 8). אני מקנא בך על שאתה מוצא זמן להעלות דברים הנראים לך, ולעוד אנשים, מסתבר, על הכתב. ואני בקושי מצאתי זמן לעלעל קצת בדפים שכתבת ובתגובות.
ולעצם העניין - הלוואי והעומדים מאחורי הרעיונות האלטרואיסט7ים היו מהווים רוב, בחברה שלנו, אבל גם בחברה השוכנת לידינו. אנחנו מכירים את הטענות נוסח ''איפה 'שלום עכשו' אצלפ?''. זה נשמע ממש כמו תירוץ, אבל האם זה תירוץ בלבד? כמו רבים אחרים גם אני סבור שיש לצאת מן השטחים ולהכיר במדינה פלסטינית. אצלנו ימצאו לכך 50%? אולי. וכמה אצלם? ההתנחלויות מתגבשות, דו''ח ששון מעלה עובש וככל שהזמן חולף הסיכויים להסדר פוחתים והמגמות הקיצוניות בשני הצדדים גדלות. עצוב, עצוב... די מספיק לקטר, שוב תודה על הבלוג שמעתה והלאה אעיין בו, ושבוע טוב!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©