אין לי סימפטיה
יום ו', 06/01/2006 שעה 9:59
האמנות האוונגארדית רוצה לראות את עצמה כמודרנית, נועזת, פורץ גבולות וממוטטת קונבנציות. הצרה היא שבתוך הההגדרה הזו נכנסות לא מעט תופעות שהקשר בינן לבין יצירה אמנותית הוא, איך לומר בעדינות, מקרי לחלוטין. אפשר לחלוק עלי ולומר שאופקיי צרים, שתפישתי מיושנת, ושאינני מבין דבר וחצי-דבר באמנות. שיהיה. שפטו אתם אם כאשר אתם קמים מהאסלה ונועצים מבט מטה אתם צופים ביצירה אמנותית או בפסולת אנוש. ומי שלא מבין על מה אני מדבר כנראה לא שמע מעולם על פיירו מאנצוני





חתם את שמו על גוף דוגמנים והציג אותם כפסלים חיים. פיירו מאנצוני

אני לא חובב גדול של אמנות אוונגארדית. לאלה המתעניינים בהשקפתי על האמנות אני יכול רק לומר שאמן הוא, מבחינתי, מישהו שעל יצירתו אני יכול להגיב בהשתאות ובהערכה מתוך ידיעה שכישורי שלי אינם מאפשרים לי (ולעוד רבים כמוני, אני מניח) להפיק יצירה המשתווה לשלו. במלים אחרות, אמן הוא מבחינתי מודל ללמידה, ואולי גם לחיקוי, משום שכישוריו עולים על של כל אדם ממוצע בתחום בו הוא יוצר. עניין של טעם. אצל פיירו מאנצוני, נדמה לי שזה גם עניין של ריח. ריח שעולה לא מעט כסף.

פיירו מאנצוני היה אחד מאמני האוונגארד הצעירים והמבטיחים באירופה של אמצע המאה העשרים. הוא נולד ב-‏1933למשפחה אריסטוקרטית שהתגוררה בעיירה סונצ'ינו, הסמוכה למילאנו. כשבגר, למד אמנות באקדמיה די בְּרֶרָה, ולאחר התנסות קצרה בציורי נוף עבר לאמנות קונספטואלית. עבודותיו הפכו במהירות לסנסציה, שכן מאנצוני היה חדשן ואשף יחסי־ציבור ברמות שהיו מעל ומעבר למקובל באותם זמנים. הוא היה אחד מאלה שהפכו את האוונגארד לזרם ששמו נישא בפי אנשים שלא היו מודעים כלל לקיומו קודם לכן.

מאנצוני חתם את שמו על גופם העירום של דוגמנים ודוגמניות והציג אותם כ''פסלים חיים''. הוא שרטט קו שחור על גליל נייר באורך 7,200 מטרים והציג אותו בתערוכה בהנינג שבדנמרק תחת השם ''קו'' (ובעקבות הצלחת הפרויקט הזה אף הודיע על רצונו לשרטט קו על נייר שיקיף את כדור הארץ לאורך קו גריניץ'). הוא מילא 45 בלונים בנשימתו, הציג אותם לראווה ומכר אותם יחד עם ממברנות שבאמצעותן יכול היה הרוכש לשאוב מהבלון גם את האוויר שנפלט בשעתו מריאותיו של האמן. בתערוכות בקופנהאגן ובמילאנו הציג ערמות של ביצים קשות שעל כל אחת מהן חתם בנפרד את שמו; לאחר מכן הזמין את הקהל לאכול את הביצים. המבקרים הרעבים נענו ברצון, ותוך 70 דקות חיסלו את התערוכה.

לשיאו הגיע מאנצוני במאי 1961 כשמילא תשעים קופסאות שימורים בצואתו הפרטית (שלושים גרם בכל קופסה), חתם אותן, ועל כל קופסה חתם במלים ''merde d'artista'' (חרא האמן). בזמנו נמכרו היצירות הללו בסכומים נאים ביותר.

התקלה הראשונה ארעה ב-‏1994. אספן דני, ג'ון הוּנוֹב, השאיל את האוסף הפרטי שלו – ובתוכו אחת ה''יצירות'' – לתצוגה במוזיאון ראנדרס לאמנות שבדנמרק. במהלך התצוגה התבקעה הקופסה, התוכן הריחני נשפך החוצה והסרחון הניס את המבקרים מהאולם. מומחים ניסו לתקן את הקופסה המקולקלת, אך העלו חרס בידם. עורכי־דין ששכר הונוב האשימו את המוזיאון שנהג ברשלנות, חשף את הקופסה העדינה לאור השמש והאיץ בכך את תהליך הריסתה. אין לי מושג מה עלה בגורל ההתדיינות הזו, ואם שילם המוזיאון היוקרתי פיצויים לאספן הפגוע.

מי שחשב שחשיפתה של השערורייה המגוחכת הזו הביאה לסיומה את היומרה להגדיר את החרא של מאנצוני כיצירות אמנות, טעה ובגדול. רק לפני מספר שנים שילמה ה''טייט גאלרי'' בלונדון סכום של 22,300 לירות שטרלינג תמורת קופסה מהדגם הריחני הזה. בעקבותיו הלכו רבים נוספים: האמן הבריטי כריס אופילי נוהג לצייר ולפסל בעזרת גללי פילים, ובין השאר פיסל מהם את דמותה של מרים הבתולה. הפסל, שהוצג במוזיאון ניו־יורק, עורר שערורייה רבתי. יצירות אחרות של אופילי נושאות תארים כמו ''שק חרא'', ''ראש חרא'', ואני מניח שאפשר להפליג בדוגמאות נוספות – אבל העקרון ברור. ביוני 2003 הוצגה תערוכה בגלריית SAW שבאוטווה, קנדה. בין העבודות שהוצגו שם היו חרא קפוא ומיובש.

Merde D'Artista. החרא הפרטי של מאנצוני נמכר בעשרות אלפי דולרים. ככל הנראה, זהו החרא היקר ביותר בתולדות האנושות

הבעיה שלי עם אמנות קונספטואלית היא בהגדרתה המקורית. הסגנון הזה מוגדר, פחות או יותר, כתפישה שלפיה ביצירת אמנות יש לרעיון עליונות על פני מלאכת המחשבת. כיוון שעיקר עניינן של התנועות שדגלו בתפישה זו היה העיסוק באופי האמנות, בטבעה ובמהותה, באמנות הקונספטואלית הרעיון ותהליך הביצוע הם ה''אמנות'', ולא עצם המוצר, שאמן אחר יכול ליצור אותו בכל מקום ובכל זמן. במלים אחרות, הנראות החיצונית של היצירה לאלה הצופים בה היא כמעט חסרת ערך. אין חשיבות לטכניקה או לשיטה בה נוצרת היצירה. אם נתרגם את זה ללשון בני אדם: לא חשוב מה דעתך על הרעיון שמרים הבתולה תפוסל מצואת פילים; חשוב רק שמאן דהוא העלה את הרעיון הזה ראשון. אין משמעות להעלאתה על הבד בציור קונבנציונלי שכן את זה כבר עשו רבים ואחרים קודם לכן.

נשאלת השאלה מדוע טורח אמן להציג את יצירתו אם הוא יודע מראש שהתגובה הצפויה מהקהל היא של תדהמה ודחייה ולא של התפעלות והערצה. ובכן, אם מתחשבים בהגדרה הפוסט־מודרניסטית לפיה ''כל מה שמוצג כיצירת אמנות הוא יצירת אמנות'' (ניסוח שלי), הרי שהמטרה מושגת כפל־כפליים: הצגת החרא החתום בקופסאות שימורים כיצירת אמנות הופכת אותו סובייקטיבית ליצירה שכזו; והשגת תגובה של דחייה מהקהל השומע על כך, או הצופה בה, היא מעין הוכחה להשפעה מרחיקת־הלכת שיכולה להיות ליצירה שכזו על ההמון. אילו היה מדובר ביצירה ''רגילה'', היינו פיסול של מרים הבתולה בחימר או בעץ, היה הקהל מתייחס לכך בשוויון נפש; אפס, ברגע שמדובר ביצירה המפוסלת בחרא, נותר הצופה כשעיניו פעורות ומבטו המום.

יש מי שיראה במאנצוני אמן. אני רואה בו סוג של שרלטן. אפשר לחלוק עלי ולומר שאופקיי צרים, שתפישתי מיושנת, ושאינני מבין דבר וחצי-דבר באמנות. שיהיה. שפטו אתם אם כאשר אתם קמים מהאסלה ונועצים מבט מטה צופות עיניכם בחומר הגלם של יצירה נשגבת שצפויה לזכות בשבחי הביקורת או בפסולת מעיים שיש להעבירה בהקדם האפשרי אל צינורות הביוב של ישוב מגוריכם. בקצב הזה, לא אתפלא אם בקרוב תוצג היצירה ''מריגולד'' (ביתו של המלך מידאס שהפכה לפסל זהב לאחר שנגע בה בידו המכושפת) בתערוכה כלשהי במוזיאון יוקרתי כשחומר הגלם שלה הוא שתן פרות מוקפא. גם כרם גפנים שענביו עשויים טמפונים משומשים או פסל מלאכים שכנפיהם קונדומים ספוגי זרע יכולים להוות יצירות באותו סגנון. אני יכול להבטיחכם נאמנה שטרם יושלכו אל פח האשפה הקרוב ביותר יימצאו כבר מבקרי התרבות שיגמרו עליהם את ההלל, כמו גם מעריצים שיהיו מוכנים לעמוד בתור ארוך במיוחד כדי לצפות ביצירות החד-פעמיות האלה, שכמו קודמתן מתת-הז'אנר המאנציוניסטי משלבות חלקים ממהויות הגוף עם המימד הנסתר של האבסטרקט העל-טבעי, או משהו דומה לזה.





המאמר פורסם במקור בנובמבר 2004 באתר האייל הקורא



[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נכנסת לשטח מעורר מחלוקת ובר וויכוח [חדש]
ilanagraf   יום ו', 06/01/2006 שעה 19:45 אתר אישי
בנושא הזה יתקבלו כנראה תגובות קיצוניות לכאן או לכאן.
אבל בתור אמנית וחובבת אמנות , עלי רק לציין כי יש להבדיל בין האמנות השמרנית ה''ישנה'' שבה הציור היה ''צילומי'' , דרך אמני תחילת המאה ה-‏20 שהעלו את חשיבות הבד והצבע כמשטח בעל חשיבות העומדת בפני עצמה, דרך הדאדא פורצי הדרך ב''אנטי אמנות'' ללא גבולות ומשם בעצם הכל היה פתוח להבעה עצמית של האמן בעדיפות ראשונית שהיום באה לידי ביטוי במיצבים ומיצגים שלא תמיד משתמשים בכלים המקובלים של צבע ובד. מילת המפתח הבעה עצמית, מסר, או ''משהו להגיד'' אינם מילה גסה, וכל האמצעים כשרים, פשוט צריך להיות פתוחים, ונכון - לא צריך ''לאהוב'' הכל כמו בכל סוג אמצעי הבעה אמנותי.

בהזדמנות זאת אני שמחה להזמין לאתר האמנות של ''אימגו'' , אשר בקרוב גם ישנה צורתו העיצובית ויהיה ממש אתר אמנות בתוך האתר. למי שמתעניין יוכל למצוא שם מאמרים בנושאי אמנות שונים, סקירות של תערוכות מדי פעם ומאמרים על אמנים ספציפיים, כל זאת באוירה של אהבה לאמנות, ובגובה העיניים.

בתודה
אילנה גרף
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכנסת לשטח מעורר מחלוקת ובר וויכוח [חדש]
אורי קציר   יום ו', 06/01/2006 שעה 22:47
בתגובה לilanagraf
אתר אישי
אילנה, אינני מתמחה בתחום ביקורת האמנות, אבל ברור לי שביצירה אמנותית של ממש חייב להיות מרכיב בלתי מבוטל שאינו נמצא כאן: חוסר היכולת של האדם הממוצע לחקות אותה ברמה המיידית. במלים אחרות, לא כל אחד יכול לצייר את המונה ליזה וכדי לחקותה יש צורך במאמץ ובכישרון. אבל כל אחד יכול להטיל גללי צואה ללא יותר מדי מאמץ - ואני לא מכיר יותר מדי אנשים שיראו בכך יצירה של ממש.

מעולם לא סברתי שיש להגביל את החומרים והאפשרויות העומדים לרשות האמן בבואו ליצור. אבל אדם ש''ההבעה העצמית'' שלו, כפי שאתה מכנה זאת, היא עשיית צרכיו בקופסאות פח, אינו ראוי להיקרא כך.

דומה כי המטרה כיום היא לקבוע גבולות חדשים בתחום החידוש ולא בתחום האיכות. וכדי לחדש ללא סוף - ועל כך יעידו אינספור תוכניות ריאליטי בטלוויזיה - אין די ברעיון, אלא יש צורך ביצירת זעזוע. כך נמדד היותר לא בהתאם ליצירתו אלא בהתאם לתגובות הבחילה שהוא מעורר בקהל. אחר כך קל מאוד לבוא ולטעון שלא מבינים את היצירה, את האמן או את הקונספט ושעל הצופים לחדור אל נפש האמן כדי להבין את המוזה המיוחדת ששרתה עליו בשעת עשיית הצרכים.

ובכן, אפשר לטעו כך עד מחרתיים, אבל דומני שיש גבול לזלזול שאפשר לזרוק בפרצופה של האנושות. זו אינה יצירה אלא שרלטנות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכנסת לשטח מעורר מחלוקת ובר וויכוח [חדש]
מסכימה איתך בדבר אחד   יום ו', 06/01/2006 שעה 22:58
בתגובה לאורי קציר
אני לא מסכימה בדבר שימת ה''גבולות'' מה כן, עד כמה , ומה. אני בעד שמותר הכל ובכל אמצעי, אבל.... אני כן מסכימה בנושא שהוא בעייתי לאמנים רבים, שכדי להגיע לכותרות ולקבל תשומת לב ולזכות בהזמנות של מוזיאונים וגלריות להציג בתחומן ללא פשיטת רגל וניצול כספי של האמן באלפי דולארים, אמנים מנסים ללכת על דברים מזעזעים, אולי סוג של מושכי ''רייטינג'' ויחסי ציבור ותקשורת... וזה חבל כי אישית אני מכירה אמנים נפלאים בחסד שלא מצליחים לצאת מהאנונימיות כי הם אינם מספיק וולגרים או אינם שנויים במחלוקת דיים .
אם לדבר בנימה אישית אני כאמנית וגם כצופה באמנות תמיד מעדיפה יצירה שאכן משולבים בהם מן החומרים האמיתיים-מסורתיים של הציור או הפיסול אבל אני לא יכולה להתעלם מהשפה אמנותית המגוונת שקיימת בארץ ובכל העולם, שהיא אמנם שכלתנית יותר מן האמנות ה''רגילה'' זה כמעט כמו להגיד: אין דבר כזה אמנות מופשטת, מה זה הקשקוש הזה שרבים נוהגים לומר, שם בא דוקא מכיוון הרגש...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכנסת לשטח מעורר מחלוקת ובר וויכוח [חדש]
אורי קציר   יום ו', 06/01/2006 שעה 23:07
בתגובה למסכימה איתך בדבר אחד
אתר אישי
זהו, שאני לא חושב שצריך לשים גבולות אלא להגדיר יצירה אמנותית מהי. כשלעצמי, אגב, אני לא ממש מתחבר לאמנות קונספטואלית. ביקורים במוזיאונים נחשבים בהקשר זה, מהפומפידו ועד הגוגנהיים, לא ממש הצליחו לשכנע אותי שמדובר במשהו שאפשר בכלל לנסות ולהבינו. ומה לעשות, הבנת האסתטיקה - בין אם מדובר בטקסט, הלחן או ביצירה חזותית - היא חלק בלתי נפרד מהיכולת ליהנות ממנה ולהעריך אותה.

אני שב וחוזר לדוגמה הקיצונית של מאנצוני, שמבחינתי אינה יחידה כיום אלא מייצגת מגמה שאני נתקל בה שוב ושוב. שמעתי את הטיעון שלפיו העובדה שבראשו של האיש הזה עלה לראשונה הרעיון לשמר את פסולת היבה שלו היא היא שעושה מזה יצרה אמנותית. שמעתי גם את הטענה שהעובדה שמוזיאון החליט להציגה היא המגדירה זאת כיצירה. ובכן, כפי שאמרתי, אלה אינם קריטריונים רלוונטיים ככל שהדבר נוגע אלי. ואין בכוונתי להתגאות בסוג של ''הבנה'' לאותה ''שפה אמנותית'' שעליה את מדברת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נכנסת לשטח מעורר מחלוקת ובר וויכוח [חדש]
ilanagraf   שבת, 07/01/2006 שעה 0:07
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
יש שפה שצריך ללמוד כמו כל שפה... יש שפות שקשה ללמוד או לא מעוניינים. בעיניך אמנות נחשבת רק אם היא אסטתית, והיא לא חייבת להיות כזו.לגבי החופש בבחירת האמצעי או הנושא - זה כמו שתנסה להגדיר מהי יצירה ספרותית ומה לא.
חייבת להוסיף שבכל יצירה אמנותית חשוב (לדעתי) לראות את היצירה המסויימת לאו דוקא בפני עצמה אלא בהקשר לכלל יצירתו של האמן במשך שנים או תקופה. זה יכול לאפשר להבין יותר כשרואים את המכלול ואת החומרים בהם הוא עוסק.
זה נותן תמונה הרבה יותר רחבה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כתוב בעור [חדש]
אורן   שבת, 07/01/2006 שעה 19:51 אתר אישי
אחד הפרקים המשעשעים בסימפסונס (טוב, בעצם רובם משעשעים) היה על הפיכתו של הומר לאמן מודרני קונספטואלי אחרי שבמקרת תרבות ראתה ערימת ציוד שהומר הרס בהתקף וונדליזם. זה היה סמל למשהו כמו ''האדם הפרמיטיבי ויצריו הקמאיים'' (לי זה הזכיר את הפיסול של פיקסו... אבל כל אחד והסטיות שלו). הפרק נגמר, כמובן, בנפילה חזרה לבירא עמיקתא כשהטרנד האמנותי עבר לדבר הבא והומר ''חזר'' להיות סתם הומר.

אני דווקא רואה שמץ של רעיון בחתימה על דוגמניות והפיכתן לפסלים חיים או בהצגת צואה כאמנות. אבל ברגע שהרעיון הזה נהגה, או לצורך העניין ניכתב, הוא כבר מיצה את עצמו. שלט על קיר שיאמר ''כאן הייתה צריכה להיות תמונה של דוגמנית עם חתימת האמן'' או ''מה דעתכם על חרא במוזיאון'' היה משיג אתו אותו אפקט אמנותי של הצגת הדוגמנית או הצואה. כמו שכתבת, כנראה שההצגה של אמנות כזו לא מוסיפה דבר, מעבר להגיית הרעיון שגם הוא לכשעצמו אולי חדשני אבל די פשטני.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''כל כך בא לי להתבטא'' [חדש]
יעל ש.ק.   שבת, 07/01/2006 שעה 20:47
אומנות איננה רק המדיום בו אמנים נוהגים לבטא את רחשי ליבם, אומנות היא גם החיים עצמם. אילו ישב אותו איטלקי בבית החרושת לפסטה ולא יצא משם לאסוף את החרה שלו בקופסאות שימורים, היה אולי נשאר שם לעד. אך חכם מספיק היה להבין כי אנשים, אם אינם מקבלים פטיש 5 קילו של זעזוע רגשי, אינם מתעוררים ואינם שמים לב לדבר, אלא לחלקתם הקטנה, ידע הוא לראות כי רגישות האנשים לאסתטיקה לטוב ולרע, התקהתה ללא הכר. וכך לצערי רק דברים בעלי אימפקט כבד, מניעים אנשים לפעולה לתגובה, לתשומת לב. ולכן מכיוון שרצונו היה תשומת לב- משמע אנרגיה- משמע כסף- ידע שעליו להטות את הכף, וזו כביכול אומנותו. כאן הוא תפקד יותר כמחנך או מטיף מאשר אומן. אומנותו ביכולת המניפולציה הרגשית על בורים המבקשים ריגושים. ואלו שאינם בורים, רק מחייכים בהבנה, כי שיחק אותה במובן מסויים, אך ממנו והלאה האסטתיקה המכוננת. כמעט והצליח לנגוע מעבר לטוב ולרע, אילולא הקופסה התפוצצה. חה חה חה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''כל כך בא לי להתבטא'' [חדש]
דודו בן עמי   שבת, 07/01/2006 שעה 23:38
בתגובה ליעל ש.ק.
כלומר, במקום לחנך אנשים לאורך זמן לצרוך אמנות על בסיס יכולת להעריך איכות נותנים להם הלם רגשי? מצוין. באותה מידה אפשר להקצין את הרעיונות של אורי מהמאמר וללכת על תערוכת של מסכים המראים שחיטות וביתורי גופות, מציג של אנשים משתגלים עם בעלי חיים וגלגול חרא בדגלי כל מדינה שרק תרצו. בעצם, גם קפית התאבדות מעזריאלי יכולה להיות מיצג אמנותי. מה רע בזה?

גרימת הלם אינה אלא ניסיון למשוך תשומת לב. היא ניסיון אומלל, משום שהיא אינה מייצגת קריטריון אמנותי כלשהו אלא רק רצון להשיג הכרה - גם אם אין למבצע האקט הזה שום כישרון אמנותי שהוא.

ועכשיו בואו נתאר לעצמנו שכאשר האמריקנים יצליחו סוף סוף להניח את ידם על אוסאמה בן לאדן הוא יאמר להם שבעצם השחלת המטוסים בבנייני התאומים, בפנטגון ובאותו שדה בור בפנסילווניה אינם אלא יצירה אמנותית שאיש לא חשב ולא תיזמר קודם לכן ושכל כולה נועדה לבטא את יצריו ומחאתו של האמן בדרך מקורית במיוחד. זרקאווי יכול להגיד את אותם הדברים עצמם על כל ראשי האומללים שכרת. למה לא? זו הרי חירות היצירה. הכל מותר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא שווה לצאת בגלל זה מהבית [חדש]
אמיר ליברמן   יום א', 08/01/2006 שעה 12:30
בתקופה הסטודנטיאלית, עבדתי בתור שומר/מאבטח במוזיאון ישראל. בשעות היום, הייתי צמוד לאולם מסויים ותפקידי היה לשמור על הסדר ועל הניקיון. בכדי להעביר את הזמן, הצצתי בתערוכות שהוצגו במוזיאון. היו תערוכות, כמו האומנות האימפרסיוניסטית, ששבו את ליבי - תמונות נוף מרהיבות של אמנים כמו קאמיל פיסארו ואחרים. מנגד, היו תערוכות של אומנות מודרנית/עכשווית (ותסלחו לי שאני לא יודע מה ההבדל המדוייק בין השתיים). בתערוכות אלו, הוצגו הדברים הבאים - 100 קולבי בגדים, מחוברים אחד לשני, שלוש קופסאות קורנפלקס, גלגל של אופניים מחובר לאסלה - הסבירו לי כי מדובר בשני דברים שאנחנו רגילים לראות, אבל לא ביחד,וזה החידוש. נכון, זה באמת חידוש, השאלה האם זה סיבה להציג את זה במוזיאון.
במקום אחר, הוצגה תמונה לבנה לחלוטין, למעט נקודה גדולה צבעונית. אני מניח שיצירה זו, עלתה די הרבה כסף למוזיאון. אבל מה אני אגיד לכם - כמו שהולכים למסעדה ומזמינים פריט אוכל מיוחד ולא משהו שאנחנו יכולים להכין בבית, כך גם כשאני הולך למוזיאון, אני לא מצפה לראות שם יצירות שבתי הקטנה (והמוכשרת) מסוגלת לצייר.
באחד הימים, הגיע אחד מהמנהלים לבקר בקומה ונתקל בשתי שורות של שקי מלט. ''איזו חשיבה מקורית!'', הוא ציין בפני בהתלהבות. לא היה לי ''לב'' להסביר לו כי הקומה נמצאת בשיפוצים...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא שווה לצאת בגלל זה מהבית [חדש]
אורי קציר   יום א', 08/01/2006 שעה 13:26
בתגובה לאמיר ליברמן
אתר אישי
דני סנדרסון סיפר פעם משהו בהקשר דומה (בבדיחות הדעת כמובן). הוא סיפר שביום בו פרצה מלחמת המפרץ הראשונה הוא הסתובב בשיינקין ובדיוק אז החלה להישמע צפירת אזעקה עולה ויורדת. כמה אנשים מהזן השיינקינאי החלו לדבר על כך בהתרגשות. ''שמעתם את זה?'' שאל אחד מהם בהפתעה. ''ודאי'', נענה חברו, ''זה השיר החדש של הלהקה ההיא מולנדון...נו, שכחתי איך קוראים לה...''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
יצחק שטיפמן   יום א', 08/01/2006 שעה 14:58
אורי תמה למאמר
ככל ייצור כלכלי מעריך את הבחור ( מה שמו ? ) המצליח
ללא שום רמיה לסחוט את כספם של .....
הערכתי גוברת ,בהתחשב בעובדה , שלמוצרי הלוואי של קיומי
אין ביקוש .
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יש לי סימפטיה [חדש]
קרפד   יום ב', 09/01/2006 שעה 3:51
לדברים שרשמת, כיוון שאינטואיטיבית אני נוטה לראות במאנצוניים שם בחוץ שרלטנים, אלא שבנסיון לנתח, רציונאלית, את הסוגייה, אני נוכח שאני נקלע לחוסר עקביות.

רשמת ''אמן הוא, מבחינתי, מישהו שעל יצירתו אני יכול להגיב בהשתאות ובהערכה מתוך ידיעה שכישורי שלי אינם מאפשרים לי (ולעוד רבים כמוני, אני מניח) להפיק יצירה המשתווה לשלו''. זוהי הגדרה רלטיבית, שמטבעה, נופלת למלכודת הפוסטמודרנית המוכרת, ובהשתחחרה משם, מרוקנת כל תוכן מהמושג אומנות, שהרי, להגדרתך, מלחין מוכשר ביותר, נאמר מוצארט בערוב ימיו, שאינו מתרשם בקלות, ואינו מתפעל ממלחינים צעירים ומבטיחים (נאמר , בטהובן הצעיר) שלא מגיעים לקרסוליו האנליטיים, לא יראה בהם אמנים.
גרוע מכך, אומלל עם בעיות עצירות כרוניות, יראה-להגדרתך- במאנצוני ''הפורה'' אמן לכל דבר ועת.
הבעייה האימננטית בהגדרה מנהירה לאמן או לאומנות, נובעת מהבהירות והקשיחות המתבקשת להגדרה מסוג זה, אל מול רוח האובייקט עצמו (אמן, אומנות) שנתפסת, (אצל רובנו, אני מניח) אינטואיטיבית, כערטילאית, ''גדולה'' על השפה. לא שזה אומר שבלתי אפשרי לדון בה, רק שהנסיון ללכוד אותה בשלמותה, על כל מאפייניה, מרכיבייה והשלכותייה, באמצעות מילים, שקול לנסיון לאחוז בלהבה בעזרת פינצטה.(בהקשר הזה,פרנק זאפה'' לדבר על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה'').
נעיין לרגע במזרקה המפורסמת של דושאן.ניתן לעקוף את התהייה של דושאן אודות הנקודה שבה מתחילה אומנות והנקודה שבה היא מסתיימת, מבלי לתת עלייה דעת, שכן הטעמים שהעלית בנוגע למאנצוני תקפים(פלוס מינוס) גם כאן. אלא שזוהי התעלמות מאפשרות לדיון מנקודת מבט אחרת, כזו שעלולה לחשוף פערים/תובנות/שאלות/פתרונות/השלם את החסר, מסוג אחר, שעין אדם טרם(בתקופה ההיא) שזפה אותם. גם את הפרדוקס של זנון אודות אכילס והצב ניתן לפטור בקלות ולהראות כיצד יפסיד הצב באמצעות תרגיל חישובי קליל, אלא שהזווית הבלתי שגרתית דרכה מביטים בסיטואציה פשוטה העלתה אינספור שאלות ודיונים מרתקים נוספים, מדוע שנוותר על אלו?
מובן שבהסכימנו לדון בשאלות מהסוג שהעלה דושאן, אנו נחשפים,תדיר, לצעקנות ויומרה ללא כיסוי. כמו כל פן אחר בחיים, יש לבור את המוץ מן הבר, ויש מי שמוכשר לעשות זאת טוב מאחרים.יש אומנות מקורית, ויש גנרית,יש משמימה, ויש מלהיבה, יש שמעוררת מחשבה ויש ריקנית, ובעיקר יש אומנות שהיא קומבינציה כלשהי של תכונות חיוביות ושליליות גם יחד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אל תתפוס במילה [חדש]
נעם   יום ב', 09/01/2006 שעה 18:50
בתגובה לקרפד
במקום לתפוס את העיקרון אתה תופס את הניסוח. אין כאן הגדרה רלטיבית, ההפך הוא הנכון - הראייה היא אובייקטיבית.
יצירת אמנות היא עבודה, שמבחינת הכישורים רוב בני האדם אינם מסוגלים לבצע. אין הכוונה שאם לגאון הדור יש את הכישורים לבצע את אותה עבודה היא לא נחשבת אמנות לפי ראייתו. מאותה סיבה אדם שסובל מעצירות לא יעריך את מאנצוני כאמן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא תפסתי במילה,תפסתי במילים [חדש]
קרפד   יום ב', 09/01/2006 שעה 19:38
בתגובה לנעם
ובעשותי כן התייחסתי לעקרון בלבד, וכלל לא לניסוח.
באשר להגדרה שלך, הבעייה האימננטית נותרת בעינה, מספיק להבחין כי, להגדרתך, האיש החזק בעולם, אלןף העולם בשחייה למרחקים קצרים, והבחור שמסוגל להעביר את גופו דרך מחבט טניס הם אמנים, על מנת שהבעייתיות בה (בהגדרה)תבלוט. מובן שגם במקרה זה אתה יכול לטעון שאני תופס במילה, אלא שהאלמנט הפדנטי והמקשיח שאתה מייחס לתפיסתי, מקורו למעשה הוא בנסיון לייצר הגדרה מנהירה לאובייקט שטבעו אמורפי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יש לי סימפטיה [חדש]
אורי קציר   יום ב', 09/01/2006 שעה 21:13
בתגובה לקרפד
אתר אישי
זה בדיוק העניין, קרפד. דושאן הציב אסלה במוזיאון והגדיר אותה כיצירת אמנות. הדבר העצוב בכל זה הוא שכיום כשמזכירים את שמו של דושאן עולה בהכרח אותה ''מזרקה'' בדמיון, בעוד שכאשר מזכירים את שמו של מיכלאנג'לו חושבים על פסל דויד או על הקפלה הסיכסטינית. במלים אחרות, אדם אחד לקח כלי והכתיר אותו בשם אחר; אדם אחר עבד על יצירה מתחילה ועד אחרית והוציא תחת ידיו עולם חדש לחלוטין. כל אחד יכול להגדיר אסלה כיצירה; אין יותר מאחד המוכר לי המסוגל להגדיר פרטי פרטים, בעבודה שקדנית ומדויקת, את הקפלה המדוברת. ואשר למאנצוני - כל אחד מסוגל להוציא תוצרת שכזו מבתוך מעיו - אפילו כאלה הסובלים מעצירות.

אני מבין את אלה הרוצים להימנע ככל האפשר ממתן הגדרה נוקשה לאמנות. זה בסדר כתפיסת עולם, אבל זה גם מעורר את החשש שאפשר להעביר את דרך האי-הגדרה הזו כל דבר, יהיה אידיוטי ככל שיהיה.

אין בי כל יכולת להעריך חירבון כיצירה אמנותית. ככל הנראה גם לאנשי המוזיאון ההוא בדנמרק לא הייתה יכולת כזו, משום שאחרת קשה להבין כיצד השליכו את ה''יצירה'' היקרה הזו לפח מייד לאחר התבקעותה. אבל אם נהיה רציניים לרגע, הרי שזו אינה אמנות אלא שיווק מתוחכם. מאנצוני הבין, עוד בגילו הצעיר, שיום אחד יהיה כל דבר שנגע בו שווה משהו. לכן לא היסס להגדירו כאמנות. אם נשימתו האחרונה של הנרי פורד שמורה במוזיאון כלשהו בארה''ב, אין סיבה שלא לעשות כן גם עם חרא פשוט. מה זה משנה אם יש בזה הבעה או אמירה כל עוד אפשר לעשות מזה כסף בשל ה''סלבריטיזציה'' של המוצר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יש לי סימפטיה [חדש]
אלמוני   יום ב', 09/01/2006 שעה 22:58
בתגובה לאורי קציר
זה לא מדוייק לומר (לתפיסתי) שדושאן ''הציב אסלה במוזיאון והגדיר אותה כיצירת אמנות''. דושאן העלה שאלה פילוסופית ליגיטימית לשיח התרבותי,והעובדה שלשאלה ניתנה תשובה נחרצת (ומטרידה תכופות) ע''י מי מאלו שראו עצמם כממשיכיו אינה מורידה מערכה.
אין ספק שבאומנות מודרנית יש משקל רב ל''סלבריטיזציה'' של המוצר ולשיווק מתוחכם, אך אין זה מעיד על אופי המוצר, כשם שזה מעיד על איכותו: המון אנשים מסוגלים לכתוב שיר גלגל''צ טיפשי עם 3 ורבע אקורדים שחוקים- האין זוהי אומנות? אני טוען שכן.
עם פסקתך השנייה אני מזדהה במלואה, יש לפקוח עיניים ולטפל בזהירות בכל המוגש לנו, במיוחד בהתחשב בעידן ה''הייפים'' בו אנו חיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יש לי סימפטיה [חדש]
קרפד   יום ב', 09/01/2006 שעה 23:00
בתגובה לאלמוני
ההודעה הקודמת נשלחה על ידי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יש לי סימפטיה [חדש]
אורי קציר   יום ג', 10/01/2006 שעה 9:29
בתגובה לאלמוני
אתר אישי
וכיצד תבדיל, קרפד, בין אסלה המוגדרת כיצירת אמנות לבין אסלה סתמית? שים לב שלא נדרש מהאמן במקרה הזה כל כישרון לבד מהמצאת הרעיון: לא לצייר, לא לפסל, לא לכתוב, כלום. במלים אחרות, אדם שיצליח לשכנע מוזיאון נחשב להציב בו פריטכלשהו, ביזארי או טריוויאלי ככל שיהיה, יזכה אוטומטית לכך שהפריט הזה יוגדר כיצירת אמנות. ואם הקריטריון להגדרה זו הוא בחירת המוזיאון, האמנות מצויה בבעייה קשה. משום שלבד מהחלטה שרירותית זו, אין כאן שום דבר שמבדיל את ה''יצירה'' מה''לא יצירה''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יש לי סימפטיה [חדש]
קרפד   יום ג', 10/01/2006 שעה 14:46
בתגובה לאורי קציר
כפי שכבר כתבת, לפוסטמודרניזם יש קריטריון בהיר ומובחן להכתרתו של פריט כיצירת אומנות, וקריטריון זה הוא כוונת המציג, כלומר די בכך שהאמן המתיימר יציג פריט מסויים כיצירת אומנות על מנת שהפריט יהפוך לכזה. ההגדרה האבסורדית הזו, שמרוקנת כמעט כל תוכן מהמושג אומנות (כמו במקרה האסלה) עצבנה לא מעט אנשים (ואני בינם). הבעייה, כפי שאני רואה אותה, היא שבנסיון לנגח את הגישה הפוסטמודרנית, נבנות הגדרות אד הוק, שלמרות שתוכנן שונה לגמרי מתוכן ההגדרה הפוסטמודרנית, אופיין כמנהירות וקשיחות זהה לאופי ההגדרה הפוסטמודרנית. אני לא מוצא סיבה (וגם לא אפשרות) לטוות הגדרה מסוג כזה עבור קונספט אמורפי כאומנות. אומנות היא קונספט עם מטען בילט אין,תפיסתנו אותה אינה רק אינטלקטואלית, כי אם גם רגשית אינטואיטיבית. זו בדיוק הסיבה שאנו זעים באי נוחות נוכח ההגדרה הפוסטמודרנית שהופכת כל גוש קקה ליצירה אומנותית.

שאלת ''וכיצד תבדיל, קרפד, בין אסלה המוגדרת כיצירת אמנות לבין אסלה סתמית?'' אין לי פתרון אלגנטי למקרה קיצון כזה, האינטואיציה שלי מורה לי שאסלה איננה יצירת אומנות, ומכאן,שעבורי,אין צורך להבדיל כלל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תהיתי לאור התגובות [חדש]
עמוס   יום ג', 10/01/2006 שעה 16:27
קראתי את כל התגובות ועלו אצלי מספר שאלות:האם עצם זה שאותו אחד זיהה פרצות או מתח בעצמו את הגבולות של האומנות(וזה לגמרי לא משנה מה היו מניעיו) בזה למעשה פתח דיון על איפה האומנות מתחילה וניגמרת והאם זה לא הופך את יצירתו לליגיטימית,זה אחד.
דבר אחר, הוא השיקוף שלנו כחברה שהייתה מוכנה לקבל זאת אז כאומנות, אינני יודע עם הפריט עצמו, אך העובדה הזאת חשובה לאומנות היום לדעתי.
על כל פנים הדיון בזה מרגיש לי קצת כמו שאילה על איפה עובר הגבול בין חוסר עכיבות לבין סטיה והאם בכלל זה משהו שניתן להגדירו.
עוד רציתי להוסיף שהשימוש בחרא ליצירה יכול אולי לעורר פרובוקציה אך גם עבודה כזו יכולה להיות ניכנת בקישורים מיוחדים - אז השאילה היא: האם זו מאבדת מהליגיטימיות שלה.
בהתיחס לעבודה המדוברת האם באמת החרא הוא הצירה או אולי הוא חשוב רק רעיונית - כנושא הפרובוקציה והעובדה שמשהו הסכים לקבל זאת כאומנות, בעוד שהמייצג החזותי האמיתי היא בכלל הקופסא והשיווק....ההוכחה לכך היא שהמוזאון קיבל את היצירה כל עוד היתה הקופסא אטומה, את החרא אף אחד לא ממש קיבל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תהיתי לאור התגובות [חדש]
אורי קציר   יום ג', 10/01/2006 שעה 16:44
בתגובה לעמוס
אתר אישי
המוזיאון קיבל את ה''יצירה'' לא משום שהיא הייתה בקופסה אטומה (שהרי יצירות אחרות באו ללא אטימה מסוג זה) אלא משום שה''יוצר'' הוא אדם מסוגו של מאנצוני, שבדומה למוסיקאים או לסופרים מסוימים המיתוס שנוצר סביבו לאחר מותו הוא ללא כל יחס להשפעה שהייתה ל''עבודותיו'' בימי חייו. הוא כינה את יצירתו בשם ''חרא האמן'', נכון? ובכן, זה בדיוק העניין: חיבור בין החומר הלכאורה-הכי-פחות-אמנותי לבין שמו של האמן והמוניטין שלו.

לגיטימי? כל דבר לגיטימי כל עוד אינו גורם נזק לחברה. אבל תמוה מדוע לא נמצא האוצר שישים סוף להשתטות המתמשכת הזאת ויפסיק להעלות את החרא לדרגת אמנות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תהיתי לאור התגובות [חדש]
גכ   שבת, 07/07/2007 שעה 12:40
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אחלה תמונה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©