טבח ביער/ איתמר צפריר
יום א', 11/12/2005 שעה 22:23
רבים מההיסטוריונים זוכרים את התבוסה הזאת כאחד התבוסות הקשות, המוחצות והמזעזעות ביותר שקרו אי פעם. שם, בלב גרמניה, אי שם ביער טוטבורג שבצפון גרמניה, לא הרחק מהתוואי הצפוני של נהר הריין, נלחמו שלושה לגיונות רומאים, בפיקודו של וארוס נגד צבא אימתני של ברברים גרמאנים בפיקודו של ארמיניוס. הייתה זו אחת ההתרחשויות המפתיעות ביותר בדברי ימי היסטוריה הרומית. מאמר אורח של איתמר צפריר מתאר את השתלשלות המאורעות שהובילה לקרב הזה
רבים מההיסטוריונים מחשיבים את התבוסה הזאת כאחת הקשות, המוחצות והמזעזעות ביותר שהתרחשו אי פעם. אי שם, ביער טוטבורג (שלפי ההשערה הרווחת כיום ממוקם דרומית לעיר אוסנבריק של היום, לא הרחוק מהתוואי הצפוני של נהר הריין) נלחמו שלושה לגיונות רומאים, בפיקודו של וארוס, נגד צבא אימתני של גרמנים (שהרומאים לא טרחו לכנותם בשמם אלא התייחסו אליהם בפשטות כאל ''ברברים''), תחת הנהגתו של הרמן הגרמני, או בשמו הידוע יותר - ארמיניוס.

לגיונות רומאאים מעבר לריין. הקרב עיכב את השתלטות רומא על גרמניה בממאתיים שנה כמעט

בימים ההם משל אוגוסטוס קיסר באימפריה הרומית. תקופתו נחשבה לתקופה משגשגת ביותר מבחינה כלכלית וצבאית. הוא המשיך את מלאכתו של יוליוס קיסר והרחיב בהדרגה את האימפריה שלו, עד שהגיע לגבול הגורלי באירופה - נהר הריין.

וארוס, מפקד הכוחות הרומאיים בחזית זו, גיבש בתקופה זו הסכמים דו-צדדים מהשבטים הגרמנים וכרת עימם ברית כנגד השבטים האחרים. תפיסה זו תאמה את תיאוריית ה''דיווידה אט אימפרה'' (''הפרד ומשול'') שנוסחה ברומא שנים רבות קודם לכן: לרומא יש אינטרס לכרות ברית עם כוח פוליטי במדינת יעד, מול כוח פוליטי מתחרה באותה מדינה עצמה. בדרך זו תוכל רומא לחדור אל תוך ההתרחשויות הפוליטיות ולאחר מכן לשגר את צבאה לסייע למי מבעלי בריתה - ולהשתלט על מדינת היעד. וארוס, מכל מקום, רכש לו באותה תקופה ידיד אדיב, חכם, אסטרטג מוכשר - וגם דו פרצופי. הרמן הגרמני, או ארמיניוס בכינויו הרומאי, עמד מייד על חולשותיו של וארוס, והחליט לנצלן לטובתו. הוא ידע שוארוס נוטה לקבל החלטות באורח פזיז. אילולא תכונות אלה, ייתכן וההיסטוריה הייתה נעה בכיוון שונה.

וארוס נולד באיטליה ב-‏48 לפני הספירה. סבו התאבד בנסיבות בלתי ברורות, וגם אביו בחר לטרוף נפשו בכפו לאחר שהובס בקרב פיליפי (43 לפני הספירה). וארוס עצמו לא היה מפקד צבאי טוב. במקצועו, הוא היה יותר פוליטיקאי. מקצועו הצבאי השתקף כאשר נסע ליהודה על מנת לדכא מרד של המכבים. שם הוכיח לראשונה את פזיזותו, כאשר בפזיזות ניסה לדכא את המרד. כאשר שב לרומא, הפך לפוליטיקאי, וחזר לצבא בעקבות החלטתו של אוגוסטוס.

ארמיניוס נולד לסגימר, מנהיג שבט החרוסקים. בבחרותו עבר לאיטליה, ואף שירת בצבא הרומי. בבגרותו עזב את רומא ושב לארץ אבותיו, גרמאניה. הוא פגש באישה רומאית ואילץ אותה להינשא לו נגד רצונה. מאוחר יותר נמלטה ממנו אשתו כשהיא נוטלת עימה את בנם המשותף. בןזה הפך בבגרותו לגלדיאטור וקיפד את פתיל חייו בזירה בהיותו בן שלושים. ארמיניוס, שחיי המשפחה שלו נהרסו כליל, הפנה את עיקר מרצו להקמת קואליציה של השבטים הגרמניים נגד הכוש הרומאי המתקרב.

הארץ שבין הריין לאלבה. קרב טוטבורג

אוגוסטוס קיבל החלטה נועזת לחצות את הריין עם שלושה לגיונות רומאים (הלגיון ה-‏17, הלגיון ה-‏18 והלגיון ה-‏19). בכל לגיון היו כשמונת אלפים חייל. את הפיקוד על לגיונות אלה, כמו גם על יחידה של שכירי חרב, הפקיד בידי וארוס.

כמה עשרות קילומטרים משם היה ארמיניוס שקוע בתכנון הקרב. הוא ידע שלרומאים יש הרגלי משמעת נוקשים ושהיכולות ההתקפיות שלהם אינן מוטלות בספק. לאחר חודשים רבים של תכנון הגיעו ארמיניוס ומפקדיו לתוכנית מושלמת: כיוון שהרומאים פנו ללכת במעבר צר ובטור ישר, תוכל מתקפה פתאומית לגרום להפרדת הטור, לכיתור חלקיו השונים על ידי יחידות שיסתערו אל תוכו מהמארב ולחאר מכן - לבידודם ולחיסולם. אך לשם כך היה צורך בצבא ענק ובגיוס נרחב. ארמיניוס פנה, אפוא, להקים את הצבא הזה.

וארוס חצה את הריין והחל מצעיד את צבאו בשקט ביער, ללא דאגות וללא חששות. בעודו צועד במעבר הצר בין העצים העבותים, הבחינו צופיו בדמות מתקרבת. הדמות הייתה רכובה על סוס ומאחוריה רכבו כמה פרשים. היה זה ארמיניוס. הוא ביקש לפגוש את ידידו הוותיק ולשוחח עימו בארבע עיניים.

- ''ברוך הבא!'' קרא וארוס לעבר ידידו, ''מה רצונך?''
- ''אצטרך לבקש ממך משהו,'' השיב ארמיניוס, ''צבא השבטים הגרמנים המורדים מתקרב ועלינו לנטרל אותם. צבאי נמצא לא רחוק מצבאם. אצטרך ממך תגבורת. האוכל לבקש את שכירי החרב שלך?''

וארוס היסס, אך לאחר מחשבה קצרה, החליט לשלוח את שכירי החרב שלו עם ארמיניוס. ארמיניוס הודה לו, נטל עימו את התגבורת וצעד לעבר העצים. החיילים נעלמו בחשכה הנצחית של היער העבות.

וארוס עצמו לא חש פחד כלל. מייד המשיך לצעוד עם צבאו לעבר האזור האפל של היער, לא מודע לעובדה שהוא משמש כצאן לטבח.

הטור הרומאי המשיך לצעוד גם כששקעה השמש. כשהתעבתה החשיכה נשמע רחש בקצה הרחוק של היער, אי שם בין העצים העבותים. וארוס במהרה שלח פלוגה מהטור ישירות קדימה כדי לבדוק מה מקור הקולות. מבלי ידיעה שמארב ממתין לה שם.

נפגש עם גורל אבותיו. פובליוס וארוס נופל על חרבו כשנוכח לדעת שהקרב אבוד. ראשו נכרת ולאחר מכן נשלח לרומא כאות אזהרה והתגרות במי שיעז לנסות ליטול שוב את עצמאות הגרמנים

הפלוגה צעדה לאט, אוזניה מתוחות כקפיץ לכל רחש שישמע.

הקשתים כמו צצו מתוך האדמה. הם התרוממו בין העצים, משירים מעליהם באחת את העלים והענפים ששימשו להם כהסוואה ופתחו באש מרוכזת לעבר הפלוגה המבוהלת. הרומאים היו המומים. הם ניסו להילחם, אך הניסיון הזה נדון מראש לכישלון. צרחותיהם היו נוראות, מזוויעות, אך המרחק ששרר בינם לבין הטור הרומאי היה רחוק מדי בשביל שיישמעו בבירור. וארוס, בלתי מודע למתרחש, הורה לחלקו הקדמי של הטור צבאו להמשיך לצעוד לעבר המקום אליו שלח את הפלוגה.

ואז, כאשר ראו החיילים הרומאים המבוהלים את גופות חיילי הפלוגה, נתן ארמיניוס את פקודת ההסתערות. אלפי גרמנים הצבא הגרמאני יצאו מבין העצים ותקפו את הרומאים המבוהלים. מירווח הזמן שחלף בין תחילת ההסתערות לבין יצירת המגע הפיסי עם הרומאים היה קצר מכדי לאפשר למותקפים להתארגן למגננה יעילה. הכוח חוסל בתוך זמן קצר, תוך שהגרמנים מצליחים אף למנוע מאלה ששרדו להעביר את החדשות ליתר הטור שנשאר מאחור.

וארוס לא הבין מדוע איש מחייליו אינו חוזר. הוא אולי הבין משהו כשניחתה עליו ההתקפה האדירה החדשה מצד ארמיניוס, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. אלפי חיילים רומאים נהרגו במתקפה. צבא הענק של הגרמאנים התקרב, תוך כדי חיסול הרומאים, אל הפלוגה שהגה על וארוס עצמו.

- ''הכול התמוטט, הכול נהרס, הצבא מחוסל'', הרהר בכאב. הוא ידע שלא נותרה לו ברירה. עליו אביו התאבד, סביו התאבד , הלגיונות שלו מחוסלים, הנשרים, סמל הלגיונות, נחטפו ונשברו. ההפסד היה עובדה מוגמרת. אין דרך להימלט. ללכת לפגוש את גורלו בראש מורם כפי שעשו אבותיו. הוא שלף את פגיונו ונעץ אותו בליבו.

זמן קצר לאחר מותו נכנע הכוח המדולדל שנותר משלושת הלגיונות הגדולים. בניצולים התעללו הגרמנים קשות: באמצע היער, מעל אגמים וביצות, שיספו הגרמנים את צווארי אויביהם והשליכו את גופותיהם למים - שי צנוע לאל היער. בנוסף, כרתו הגרמנים את ראשו של וארוס ושלחו אותו לשבטים אחרים, להראות את כוחם. לאחר מכן נשלחה הגולגולת המדממת לרומא, כאות אזהרה לגורל העשוי לפקוד את אלה המתגרים בעצמאות השבטים הגרמניים.

אוגוסטוס קיבל את ההודעה על ההפסד בתדהמה. הלום לחלוטין, כרע על ברכיו ובכה. מעתה והלאה רדפו אותו סיוטים חוזרים ונשנים. הוא סבל נדודי שינה, ולעתים שמעו אותו משרתיו מכה על הקיר וזועק: ''וארוס, החזר לי את לגיונותיי!!!''

24,000 חיילים צעדו באותו לילה גורלי. פחות מ-‏300 נמלטו מהגרמאנים ושבו לרומא בשלום.

המונומנט המנציח את ארמיניוס ליד דטמולד שבצפון וסטפליה של ימינו. אחד הקרבות המעצבים בהיסטוריה הגרמנית העתיקה

ההתקדמות נעצרה בגבול הריין. הצבאות הרומאים ששמרו על הגבולות של הנהר שקשקו מפחד בכל פעם שחשו התקדמות מצד האויב, או ששמעו את הקריאות האימתניות של הברברים. הכיבוש התחדש רק בשנים 101-102 הצליח גיוס מריוס לדחוק את הגרמנים בחזרה אל שטחם המקורי. הצלחה נוספת בשטחים אלה נחל הקיסר מרקוס אורליוס בשנת 180 לספירה, כשהשתלט על חלקים מצפון גרמניה.

אוגוסטוס פירק את שלושת הגדודים שנהרסו ביער טוטבורג. ומספריהם - 17, 18 ו-‏19 - נחשבו מאז כמביאי מזל רע. אוגוסטוס חדל לצאת בראש צבאותיו למסעות מלחמה ושב לטפל בענייניה השוטפים של האימפריה כשהוא מפקיד את הטיפול השוטף בנושאים צבאיים בידי קצינים אחרים.

זמן רב לאחר התבוסה ביער צעדה פלוגה קטנה בשדה הקרב הנורא וגילתה שם, למרבה הזוועה, את עצמותיהם הלבנות של חבריהם. בין שרידי הגופות של הגרמנים נמצאו נשקים רומאים - ככל הנראה, עשו בהם הללו שימוש נגד יוצריהם.

התבוסה ביער טוטבורג נחשבה להישג אדיר אצל הגרמנים. ארמיניוס עצמו הוכרז כגיבור לאומי של האומה. אפס, הדבר לא סייע לו הרבה: בשנת 21 לספירה נרצח ארמיניוס על ידי קרובי משפחתה של אשתו. הסכסוך המשפחתי העקוב מדם הכריע אותו בגיל 37 בלבד.

לתבוסה ביער טוטבורג נחשבת לעתים כאחד המאורעות שסייעו בגיבושם של העמים הטבטוניים לכלל מה שמאוחר יותר הפך להיות גרמניה. יתכן והעובדה שהרומאים נוצחו בקרב זה באורח כמה מכריע שינתה את ההיסטוריה בחלק זה של העולם.



איתמר צפריר, בן 12, חוקר את ההיסטוריה של העת העתיקה
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
עיכוב ההיסטוריה [חדש]
דודו בן עמי   יום ג', 13/12/2005 שעה 9:40
אחד הדברים היותר נכונים הוא שקרב זה פשוט עיכב תהליך היסטורי בלתי נמנע. ממילא נכבשה מרביתה של גרמניה מאה ושבעים שנה מאוחר יותר על ידי מרקוס אורליוס (שדמותו האצילית הונצחה בסרט ''גלדיאטור'').

אשר לפובליוס וארוס, מדובר באדם שהיומרות שלו להיות מצביא היו מוגזמות מלכתחילה. מי שאינו מפעיל שירותי מודיעין בקרב שבטי האוייב ומסתמך אך ורק על אדם המבטיח לו הבטחות מעורפלות מסתכן בספיגת תרגיל עוקץ. במקרה של וארוס, זה בדיוק מה שקרה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עיכוב ההיסטוריה [חדש]
אבי   יום ג', 13/12/2005 שעה 22:51
בתגובה לדודו בן עמי
להיפך, בסופו של דבר הגרמנים הם אילו שהכניעו את הרומאים. אפשר לומר שקרב זה סימן את העתיד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עיכוב ההיסטוריה [חדש]
דודו בן עמי   יום ד', 14/12/2005 שעה 9:15
בתגובה לאבי
שים לב למה שכותב איתמר צפריר: בשנת 180 לספירה הכניע הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס את הצבא הגרמני. לימים אכן נמנו חיילים גרמנים על הצבאות שהרסו את האימפריה הרומית, אבל הם לא עשו זאת כמדינה אלא כשכירים. זה פחות או יותר דומה לטענה שהדרוזים ניצחו במלחמת יום הכיפורים את מצרים רק משום שחיילים דרוזים שירתו בצה''ל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עיקוב ההיסטוריה [חדש]
ריינוסדונאו   יום ד', 14/12/2005 שעה 11:22
בתגובה לדודו בן עמי
השבטים הגרמאנים-טויטונים היו האיום הגדול ביותר על רומא מאז חניבעל והפונים-קרתגאים, אם לא כוללים את אטילה ההוני נגדו הגרמאנים והרומאים שיתפו פעולה, והם שהובילו לבסוף להשמדתה. המאבק בין הרומאים לגרמאנים נמשך מאות שנים מ-‏113 לפני הספירה ועד התמוטטות האימפריה הרומאית במאה החמישית לספירה, החל מהמלחמה הקימבריאנית דרך קרב יער טויטובורג וכלה בפלישת אלאריק לאיטליה והשמדתה של רומא, מין הסתם היו נצחונות רומאים וניצחונות גרמאנים אך בסופו של עניין האימפריה הרומאית היא זאת שנפלה כך שבראייה לאחור כל ניצחון גרמאני מקדם את ההיסטוריה וכל ניצחון רומאי מעקב אותה.

לאחר השמדתה של רומא קמו ממלכות גרמאניות בכל רחבי אירופה המערבית. ממלכת הונדלים בטוניסיה-אלג'יריה של היום, ממלכת הויזיגותים בספרד של היום, ממלכת האוסטרוגותים באיטליה של היום, ממלכת הפרנקים בהולנד-בלגיה-צפון צרפת-מערב גרמניה של היום אם עוד ממלכות קטנות כמו בורגונדיה בדרום צרפת ולומברדיה בצפון איטליה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Vae Varus! [חדש]
אילן   יום ד', 14/12/2005 שעה 14:52
ובתרגום חופשי ''אוי-וויז-מיר וארוס!''.
עשרות ומאות שנים אחרי הקרב הזה הביטוי הזה עוד נישא בפי הרומאים כסמל/כינוי לאסון/טרגדיה בלתי צפויים ובהיקף ניכר (נו, כמו שאנחנו משתמשים בביטוי ''יום כיפור'' לציון מחדל של חוסר מוכנות לקראת הפתעה, או - להבדיל אלפי הבדלות - כמו שמתיישבי גוש קטיף ומתנגדי ההתנתקות השתמשו בביטוי ''שואה'' לציון האסון הפרטי שלהם).
בכל אופן 3 סמלי הלגיונות ה''מחוקים'' נמצאו מאוחר יותר והוחזרו לרומא, כשלמעשה תהלוכת החזרתם היתה מעין טקס אשכבה ללגיונות הנ''ל.
כזכור גם הקיסר קלאודיוס - למרות מגבלותיו הפיזיות - נטל חלק במערכות שונות בגרמניה (וגם בבריטניה), וכנראה שהוא זה שבעצם גילה את מקום מחבואו של הסמל האחרון, במקדש של הרקולס הגרמני בעיר ברמן שלחופי הים הצפוני.
ובהקשר של נפילת האימפריה הרומית: מרגע שמתהווה אימפריה, מתחילה הספירה לאחור לקראת נפילתה, באופן ובקצב כאלה או אחרים; כך קרה בתקופות העתיקות, כך קרה בעת החדשה, וכך קורה ויקרה גם היום ובעתיד, אלא שבגלל הטכנולוגיה (ובעיקר התקשורת, יותר מכל גורם טכנולוגי אחר) התהליכים כיום הרבה יותר מהירים. גם ארה''ב נמצאת כבר בשלב מאד מתקדם של הספירה לאחור, וכפי שטבעו הרומאים:
Sic Transit Gloria Mundi (''כך חולפת תהילת עולם'')
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Vae Varus! [חדש]
אורי קציר   יום ד', 14/12/2005 שעה 15:11
בתגובה לאילן
אתר אישי
ובהקשר זה למדנו בעבר את הספר ''עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות'' שפרסם פול קנדי בראשית העשור הקודם. הספר מנתח את הדינמיקה שמובילה לתהליך שקיעתה של אימפריה. למי שלא אכפת לנבור בפרטים הקטנים גלום שם עולם ומלואו.

אני דווקא לא סבור שהתבוסה ביער טוטבורג מעידה על תחילת שקיעתה של האימפריה. נהפוך הוא: האימפריה הרומית הגיעה לשיאה הצבאי והתרבותי בשנות ''חמשת הקיסרים הטובים'' (96-180 לספירה, והקיסרים הם נרווה, טריינוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס), הרבה הרבה זמן לאחר הקרב ההוא. את ראשית השקיעה אפשר לראות דווקא בשנה בה כ-ב-ש-ה רומא את צפון גרמניה, היינו בשנת 180 לספירה. לאחר מכן שלטו ברומא קיסרים שברובם (כלומר, לא כולל דיוקלטיאנוס ואחרים) היו כושלים ומושחתים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Vae Varus! [חדש]
אילן   יום ד', 14/12/2005 שעה 17:04
בתגובה לאורי קציר
אורי שלום,

1. הספר יצא בעברית? (אני ה-מ-ו-מ-ה מעצמי שלא שמעתי עליו.....)
2. אני בכלל לא ''סימנתי'' תאריך לתחילת הנפילה ''בפועל'', יהיה אשר יהיה; כל שאמרתי זה שמרגע שנוצרת אימפריה, מתחילה הספירה לאחור לנפילתה (בין אם מחמת אפקטים הנעוצים בתורת הכאוס, ובין אם אנתרופיה רגילה) ממש כשם שבהוולדנו מתחילה הספירה לאחור לקראת מותנו. בהחלט ייתכן שבקרב טוטנבורג אפשר לראות קללה שטמונה בה ברכה, ואילו דוקא בהשלמת הכיבוש שציינת יש ברכה שטמונה בה קללה, אבל מאי נפקא מינא לעניין התוצאה הסופית??
3. בכל מקרה, ככל שמתקדם דווקא התהליך ה''אינפלציוני'' שבבסיס התגבשות/התרחבות האימפריה, כך מואץ התהליך; משל הצפרדע שרצתה להיות שור (ובסוף התפוצצה מרוב שניפחה את עצמה) רלוונטי לא רק לגבי התנהגות של אנשים כפרטים, אלא גם לגבי מוסדות/ארגונים.
ארה''ב כבר נמצאת מעבר ל''שנת 180 לספירה'' שלה בהקשר ובהיבט הזה, ואנו עוד ''נזכה'' לראות בהתמוטטותה בימי חיינו
4. הקומבינציה האולטימטיבית שמביאה אימפריה להתמוטטות היא הצטברות בו זמנית של איומים/התקפות חיצוניות ביחד עם החלשות פנימית; הדעת נותנת שככל שהאימפריה יותר ''איפלציונית'' הן גודל ה''מעטפת'' שלה והן הנפח הפנימי שלה (שכולל בתוכו גם גורמים עויינים, כמו וירוסים) מגדילים את הסיכון להצטברות קריטית של הקומבינציה הזו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Vae Varus! [חדש]
אורי קציר   יום ד', 14/12/2005 שעה 17:28
בתגובה לאילן
אתר אישי
אילין, נתחיל מהוסף, ברשותך. אני מסכים לחלוטין לקביעה שלך לגבי הקומבינציה שמביאה להתמוטטות אימפריות. אבל צריך לזכור שבדרך כלל שני התהליכים הללו הם הבשלה של הרבה שנות היסטוריה. כשלמדתי יחסים בינלאומיים אמר אחד המרצים, פרופ' יעקב ברסימנטוב, שאימפריות קורסות כשסך ההתחייבויות שלהן עולה על סך הנכסים העומדים לרשותן. אני לא בטוח שההתייחסות אל מדינה כאל עסק מורחב מדוייקת במאה אחוז, אבל רוח הדברים נכונה.

אפשר להכניס לנוסחה הכללית הזו כמעט כל אימפריה שוקעת, החל מאשור הקדומה וכלה בברית המועצות של זמננו: ההתפשטות הטריטוריאלית מחייבת גיבוי כלכלי. הגיבוי הזה נגזר מהכלכלה הפנימית של המעצמה ו/או מניצול של כלכלות של מדינות המושפעות על ידה. אם בכל התהליכים האלה עדיין נשמרות הזהויות הלאומיות, האתניות והדתיות של העמים המושפעים ושל העם המשפיע אנו צפויים, במוקדם או במאוחר, לתסיסה לאומנית שתישען על פערים כלכליים גדולים.

באשר לספרו של פול קנדי: ''עלייתו ונפילתן של המעצמות הגדולות: תמורות כלכליות ועימותים צבאיים משנת 1500 עד 2000'', יצא בהוצאה משותפת של משרד הביטחון וש דביר, תורגם לאנגלית ע''י יהושע פורת, 1992.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Vae Varus! [חדש]
בני   יום ד', 14/12/2005 שעה 17:32
בתגובה לאילן
מאיפה הדעה הנחרצת לפיה ארה''ב מעבר לשיאה ושנזכה לחזות בהתמוטטותה (לא פחות)? ארה''ב אינה אימפריה במובן זה שאינה שולטת באופן קבוע על עמים זרים שעשויים למרוד בה. גורמי החוזק שלה: אוכלוסייה גדולה ומשכילה, אוצרות טבע, קדמה מדעית וטכנולוגית, כלכלה דינמית - אלה ישארו בעינם גם בעתיד הנראה לעין. שום מדינה אינה מאיימת לפלוש אליה או להחריב אותה. חוץ מזה, נראה שיש פה בלבול מושגים בין אימפריה למעצמה. חוץ מזה - מדוע ''התמוטטות''? אפשר סתם לדעוך, להחלש וכו'.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Vae Varus! - תוספת [חדש]
בני   יום ד', 14/12/2005 שעה 18:48
בתגובה לבני
בקיצור, סביר הרבה יותר שאחד הנשיאים הבאים יהיה ג'ורג' בוש הנכד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Vae Varus! [חדש]
אילן   יום ד', 14/12/2005 שעה 19:56
בתגובה לבני
נחרצת או לא - זו דעתי (ואני תומך בה, כמובן...), אם כי אתה יכול לקרוא לזה גם ''ניחוש בעל הסתברות גבוהה יחסית''.
1. ראשית, אני מסכים לקביעה שמדובר ב''מעצמה'' ולא ב''אימפריה'' במובן הקלאסי של המילה, פשוט מפני שהאימפריאליזם הטריטוריאלי כבר פשט את הרגל לפני 50-100 שנים; עם זאת, אני מניח שתסכים איתי שלארה''ב ''נטיות התפשטות'' דמויות-אימפריה בתחומים: כלכלי, תרבותי, עסקי, ואפילו חברתי. האימפראליזם הזה משלב הן את האנטרסים/מגמות של המימשל האמריקאי (תמיד יותר בתקופות של שלטון רפובליקאי, וקצת - או יותר מקצת - פחות בתקופות של שלטון דמוקרטי, לפחות עד עכשיו) ושל האינטרסים הכלכליים של הכוחות הכלכליים החזקים הפנים אמריקאיים (תעשיות הנשק, חברות הנפט ו''סתם'' ארגונים כלכליים רבי עוצמה; בודאי זכור לך המשפט האלמותי: ''מה שטוב לג'נרל מוטורס - טוב לארה''ב'', ומשפ' בוש לדורותיה + רייגן לפניה אימצו את זה לליבם בחום רב ביותר).
אם המעורבות האמריקאית בויטנאם, צ'ילה, ניקרגואה, אפגניסטן (סיבוב ראשון + שני), ועכשיו עירק היא לא ''אימפריאליזם'' במובן המודרני של המילה, אז אני כנראה לא מבין כלום (מה שיכול להתברר כנכון בדיעבד....).
2. אם תסתכל על קצב התפתחותן ודעיכתן של אימפריות (או מעצמות, כפי שתחפוץ), תראה שככל שההסטוריה התקדמה ומתקדמת, אורך חייהן מתקצר והולך, ואפילו באופן אקספוננציאלי, וזה קשור פשוט לכך שכל התהליכים המתרחשים בעולמנו הם מואצים - התרחשויות כמו מלחמת 100 השנים או מלחמת שלושים השנים כבר לא ייתכנו, וגם יתר ההתפתחויות - בתחומים פוליטיים וגאו-פוליטיים, כלכליים וחברתיים - מהירות יותר, כשהסיבות לכך הן טכנולוגיות בעיקרן, ובראש ובראשונה בגלל השיפור בתקשורת/תחבורה ומעבר המידע. אם האימפריות בזמן העתיק היו קיימות מאות רבות של שנים, צרפת ואנגליה למשל היו ''אימפריות'' רק למשך 150 שנים לכל היותר; לפניהן היו עוד כמה אימפריות/מעצמות (אם זכור לך): הספרדית, הפורטוגזית, ההולנדית, האוסטרו-הונגרית, ואפילו הבלגית, שגם הן לא נשארו בסטטוס הזה יותר ממאה+ שנים (נו, כל אחת לפי יכולתה....); האימפריה הסובייטית היתה קיימת באופן מלא רק כ- 70 שנים, וה''מעצמה'' האמריקאית נוצרה באמת רק תוך כדי ועקב מלחמת העולם השניה; נכון שצריך לזכור שבתחומיהן של שתי מעצמות אלו (רוסיה - לגבי מה שנשאר מבריה''מ) יש מספיק עוצמה כלכלית והון אנושי כדי להשאיר אותן ''גדולות וחזקות'' בפני עצמן, אבל לא בהכרח בסטטוס של מעצמה (גם אנגליה וצרפת נותרו מדינות ''מכובדות'' למרות ירידת קרנן...).
3. אני לא לגמרי (ואפילו מאד מעט) מסכים עם ההשוואה שהציג אורי בין מעצמה לעסק כלכלי (שזה תחום שאני מבין בו באופן מקצועי יותר מאשר בהסטוריה); עסק יכול להתנהל שנים ארוכות גם אם מאזן נכסיו (על פי הגדרות חשבונאיות) שלילי, כי כך בחרו מייסדיו/בעלי מניותיו ומנהליו לבנות ולקיים אותו. לעומת זאת הוא אינו יכול להתקיים אם מאזן תזרים המזומנים שלו שלילי למשך תקופה רצופה (והיא לא חייבת להיות ארוכה במיוחד - שנה יכולה כבר להספיק). עם זאת יש לזכור כי אחד הנכסים המשמעותיים ביותר שיש לארגון בכלל, ולמדינה בפרט (ושאינו נכנס למאזן חשבונאי, ואם כן - בדרך כלל בצד החובה, כבעלי זכויות כלפי העסק) הוא הנכס האנושי שלה, שרק בעשרים השנים האחרונות התחילו לנסות ולשקלל אותו כערך כלכלי. אם נעבור מהמשל לנמשל, הרי שגם לפי הניתוח שהציג אורי ארה''ב כמדינה היא היום בדפיציט של עשרות אם לא מאות טריליונים של דולרים, ובנוסף לכך יש לקחת בחשבון שבארה''ב מסתובב כסף זר בכמויות עצומות (גם כן בסדרי גודל של טריליונים): מסעודיה, סין, יפן, מדינות המפרץ וסעודיה, וכמובן בעלי הון פרטיים זרים. משיכה מזורזת של כספים/השקעות אלו תפיל את הכלכלה האמריקאית כאחרון הבנקים ב- 1929.
4. אבל אני מעדיף להתמקד בנקודה שהזכרתי קודם, והיא ההון האנושי והפוטנציאל שלו, ובמיוחד בהקשר שהזכרתי בתגובתי הקודמת לאורי, דהיינו: החלק של החולשה/איום הפנימי במשוואה. מבלי להכנס ליותר מדי פרטים ודיון מעמיק (שרק הוא יחייב עוד 3 עמודי תגובה), החברה האמריקאית נמצאת במקרה הטוב ביותר במצב של סטגנציה (ובימינו צריך לרוץ קדימה כדי להשאר במקום), ולשיטתי - אפילו במצב של נסיגה וסוג מסויים של התפוררות הלכידות החברתית; רק ההתכנסות - האמיתית או המלאכותית - מאחורי הדגל האמריקאי לצורך קיומן של מערכות צבאיות כאלה או אחרות, מוצדקות יותר או פחות, מצליחה להסתיר במידה רבה את הבעייתיות ההולכת ומעמיקה בחברה האמריקאית.
אמנם ייתכנו שינויים לחיוב בתהליכים (בין אם האטתם, ובין אם ממש הפיכת כיוון), אבל כרגע נראה שההגזמה האמריקאית, במובן של EXCESS (כמעט בכל תחום), תהיה להם לרועץ, ובטווח נראה לעין.
ואת כל זה אני אומר מפני שהקומבינציה המסוכנת שבין ההערצה והאדרה במחוזותינו של כל דבר אמריקאי, ובין קווי דמיון מסויימים בהתפתחות והתנהלות שתי המדינות (מדינות מהגרים, מלחמת עצמאות ממש, הזקקות הכרחית לכח הזרוע, ועוד ועוד) מעוררים אצלי חשש ודאגה שכמו שהיום אנחנו מעתיקים מאמריקה מרצון, ה''העתקה'' תחול עלינו גם שלא מרצון, ושלא בטובתנו.
סו''ש נעים ושבת שלום
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Vae Varus! [חדש]
בני   יום ד', 14/12/2005 שעה 20:42
בתגובה לאילן
לגבי (1) לא ברור מה זה ''אימפריאליזם במובן המודרני''. נכון שארה''ב התערבה בניקרגואה, וייטנם ועוד. היא לא ניסתה להשתלט עליהן במובן של ביטול ריבונותן. לגבי (2), זה פשוט לא נכון. אימפריות בתקופה העתיקה לא התקיימו יותר זמן. הזמנים שציינת לגבי משך קיום אימפריות לא תמיד נכונים. האימפריה הספרדית (והתורכית) התקיימה 300 - 400 שנה, בדומה לרומאים והערבים. לגבי (4)האמריקנים מלוכדים כיום פחות? יש והיו בעיות. קיפוח השחורים, עבדות, מלחמת אזרחים, ''המערב הפרוע'', מקרתיזם...אכן, הנוסטלגיה לא מה שהיתה פעם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Vae Varus! [חדש]
אילן   יום ה', 15/12/2005 שעה 11:09
בתגובה לבני
יש לי עוד קצת זמן, אז למה שלא נמשיך?
1.אימפריאליזם מודרני הוא אימפריאליזם של השפעה ולא כיבוש שטחים ממש. דין שווה בעניין הזה לאימפריאליזם הסובייטי והאמריקאי. למעט המעצמה האזורית ישראל, אף אחד היום לא חושב (ודאי שלא בגלוי) שכדי לגדול/להתחזק צריך לכבוש שטחים - נהפוך הוא: צריך לרכוש השפעה, ובעיקר כזו שיש לה שווי כלכלי. כל הדוגמאות שנתתי לגבי ארה''ב, הן המיליטנטיות יותר והן אלו שפחות, היו והינן מכוונות לכך.
2. ארה''ב בסה''כ קיימת כישות מדינית כ- 230 שנים, ומראשיתה היא מדינה שנוצרה יש מאין, על בסיס הגירה (מרצון וכפויה - העבדים) בקנה מידה מונומנטלי; ודאי שזה כרוך בבעיות. אין גם ויכוח שבסופו של דבר הם הצליחו להתמודד עם זה יפה מאד, ולכן - בין השאר - הגיעו להיכן שהגיעו כבר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ואף בנו את עצמם כלכלית על גבי ואגב שתי מלחמות אלו (אין כמו המלחמה כדי להוות קטליזטור להתפתחות טכנולוגית וכלכלית, החל מהמצאת החץ והקשת ועד עידן החלל; אתה חושב שישראל היתה מגיעה למעמד הטכנולוגי הבלתי-פרופורציונלי שלה ללא העובדה שאנחנו במלחמה כבר 60 שנים? אילו היינו חיים מלכתחילה בשלום עם שכנינו, סביר להניח שהמעמד הטכנולוגי שלנו היה דומה למשהו שבין יוון לבלגיה - אולי קצת יותר, הרי בכ''ז אנחנו יהודים, לא?); חלק מהבעיות שהזכרת הוחלפו באחרות, ''טריות'' יותר, ולכך מצטרפת המעורבות - עד כדי אגרסיביות - של ארה''ב מחוץ לגבולותיה, אליה נגררה שלא בטובתה בעיקר בגלל מאזן האימה של המלחמה הקרה בעקבות מלחמת העולם השניה. על בריה''מ נכפה לימוד הלקח מכך בדרך הקשה, וארה''ב - עדיין לא לומדת (ממשל בוש דוגל כנראה בשתי אקסיומות מרכזיות עליהן הוא מבסס את מדיניותו: ''מה שצריך ללמוד מההסטוריה זה שאסור ללמוד מההסטוריה'' ו''לנו זה לא יקרה'').
3. אימפריות שהיו ב''קצוות העולם'' המוכר ה''ישן'' התקיימו גם סדרי גודל של כאלף שנים, וגם יותר: סין, אינקה, מאיה. ככל שמתקרבים לאירופה/המזה''ת, טווחי הזמן מתקצרים. זה קשור בעיקר לטכנולוגיה, תקשורת ותחבורה; כך למשל, מרגע שהסינים ''ויתרו'' מרצון על פיתוח הצי הימי שלהם (ובמאה ה-‏14 היתה להם טכנולוגיית בניית האוניות המפותחת והטובה ביותר בעולם, שהביאה אותם עד חופי דרום ומערב אפריקה) לטובת החומה הסינית ופרויקט התעלות הגדולות (גם קשור לתחבורה), נותרה הבמה פתוחה לציים האירופאים להוביל את התהליך, כשרק במאה ה-‏15 הדביקו את הפער, ובקושי.
4. האימפריה הספרדית התקיימה רק כ-‏200 שנה (בין המאות 15-17, ושוב בהקשר ההדוק של שליטה בטכנולוגיות תחבורה ימית), וזה כבר בטווח של אורך החיים של כל האימפריות האירופאיות של העת החדשה; האימפריה העותומנית היא לא יותר מאשר יוצא מן הכלל; רק תהליך הגסיסה שלה נמשך יותר מ-‏150 שנים. לקראת סופה היא הוגדרה כ''איש החולה של אירופה'', ויחסית לאימפריות האחרות: ספרד, צרפת, אנגליה שהתקיימו בזמנה ובמקביל לה, נפילתה היתה קשה ביותר, ותורכיה של אחרי מלחמת העולם הראשונה היתה שבר כלי במלוא מובן המילה (וזה מה שקורה למי שגוסס הרבה זמן, ולא ''משתחרר'' מהמעמד האימפריאלי שלו בקצב יותר מהיר - כך היה לגבי רומא בעת העתיקה, וראה לעיל בעניין זה לגבי ארה''ב).
5. בכל מקרה אני מסכים שאיננו מסכימים, וגם שיש פנים לכאן ולכאן, ובסוף - תיק''ו (''תשבי יתרץ קושיות ובעיות'').
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ישראל לא מנסה לפתח אימפריה [חדש]
לאומיות   יום ה', 15/12/2005 שעה 13:35
בתגובה לאילן
ישראל לא מנסה לפתח אימפריה במובן של זה שהיא אינה רוצה לשלוט במדינות אחרות נוסח ארה''ב. היא רוצה להרחיב את שטחי מחייתו של העם הציוני כפי שנהגו קבוצות רבות משחר ימי ההיסטוריה, שהרי רוב האוכלוסייה גר בצפיפות באזור צר מאוד במישור החוף וחלק גדול מאוד מהאדמה הקיימת בידינו, הנגב, לא ראוי למגורי אדם. אז אפשר להפוך את הנגב לאזור התעשייה של ישראל ועדיין איפה יחיו האנשים? לאחר שאמריקה כבשה את השטחים ממקסיקו היא סיפחה אותם ולא החזירה אותם אבל היא שילמה עליהם בכסף מלא לממשלה המקסיקנית והסכסוך נפתר חבל שישראלך לא עשתה דבר דומה.

גודלה של בלגיה 30,000 קמ''ר ואוכלוסייתה 10 מליון (60% פלמים 30% ואלונים, 10% אחרים היא מדינה דו לאומית) גודלה של הולנד 35,000 קמ''ר ואוכלוסייתה 16 מליון. גודלה של ישראל 25,000 קמ''ר בין הירדן לים ואוכלוסייתה 9 מליון (55% ציונים 45% פלסטינים היא מדינה לאומית רק 70% מהתושבים בעלי אזרחות ישראלית). האזור של מדינות החוף באירופה הוא בעל צפיפות איומה לשם השוואה דנמרק בעלת שטח גדול יותר (בערך פי 2 מישראל בקו הירוק) ואוכלוסייה רק 5 מליון תושבים. ישראל צפופה הרבה יותר ואם תזכר שחלק גדול משטחה של ישראל לא ראוי למגורי אדם תראה שישראל היא מהצפופות במדינות תבל.

לאור נתונים אלו ברור לך למה ישנם אנשים שמדברים על הרחבת שטח והבאה למצב של הגירת חלק מהתושבים (לפי מוצאם האתני). זה הכרח המציאות. גודלה של עיראק 430,000 קמ''ר ואוכלוסייתה 26 מליון. גודלן של סוריה-לבנון-ישראל-ירדן הוא 310,000 קמ''ר והאוכלוסייה הכוללת היא 38 מליון בערך, לפי הצפיפות זהו מצב אבסורדי, לפי מצב אוצרות הטבע שבעיראק הם רבים ובלבנון-סוריה-ישראל-ירדן הם מועטים האבסורד גדל אף עוד יותר.

העברה של אזרחים מכיוון אחד לאחר פשוט מתבקשת, העברת הפלסטינים וההאשמים לעיראק כדאית מבחינה מדינית ולא רק מבחינת הצפיפות וכמות המשאבים, העברה של 10 מליון סונים לעיראק יהפכו את מפתה הדמוגרפית, מ-‏60% שיעים ו-‏40$ סונים ל-‏60% סונים ו-‏40% שיעים. כלומר מדינה בשליטה סונית שתהיה מדינה הרבה יותר יציבה ותהווה חזית נגד איראן השיעית מה שאין ספק שיש צורך בו לא רק לישראל אלא גם לערב הסעודית לסוריה ולמצרים. למען שיתוף פעולה שכזה בין ישראל לערב הסעודית, מצריים וסוריה בשיתוף ארה''ב שהיא הריבונית בעיראק ניתן יהיה להכריז על ירושלים כעיר מדינה עצמאית בפני עצמה שנשלטת על ידי מועצה דתית יהודית-מוסלמית-נוצרית משותפת בסגנון הותיקן.

הנדסה דמוגרפית כזאת של המזרח התיכון תפתור גם את בעיית הצפיפות וגם את הבעיה הפלסטינית. את שיתוף הפעולה של ירדן ניתן יהיה להשיג באמצעות מתן מושכות השלטון בעיראק לידי מלך ירדן במקום מלכות ירדן, מה שאומר שדרוג עצום למלך שמולך במדינה מדברית קטנה מטעם מיעוט האשמי קטן על רוב פלסטיני להיותו מלך מדינה גדולה עם סיכוי להיות מעצמה מטעם רוב סוני על מיעוט סוני. ישראל תוכל לשלם ל-‏10 מליון שיעברו את מחיר האדמות שיסתפחו לישראל, ישראל תוכל גם לשלם לסוריה על רמת הגולן ובכך לפתור את הסכסוך מבלי לרדת מהרמה. שיתוף הפעולה היהודי-סוני במהלך הזה של הנדסת הדמוגרפיה המזרח תיכונית שתפתור את אחת מהבעיות המרכזיות בו תוכל להוביל להקמתו של האיחוד האוריינטאלי שיהיה איחוד כלכלי בין ישראל, סוריה, מצריים, עיראק, ערב הסעודית ועוד מדינות, ועם שיתוף פעולה בטחוני נגד הסכנה האיראנית-שיעית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ישראל לא מנסה לפתח אימפריה [חדש]
אילן   יום ה', 15/12/2005 שעה 14:13
בתגובה ללאומיות
אני עדיין משפשף את עיניי לאחר קריאת התגובה שלך, ומוצא עצמי במילכוד, הדוחק אותי לתגובה לא שקולה וסרקסטית:
התוכנית מאד יפה, וניכר שחשבת עליה בפרוט.
עם זאת, אם כבר גולשים לתוכניות מהסוג הזה, אני מבטיח שלמישהו (אני לא יודע בדיוק מי, אבל אני בטוח שיש כזה/כאלה) יש גם תוכנית אלטרנטיבית, שקולה ומנותחת כשלך, ולפיה מדינות ערב (נניח בראשות סעודיה ומדינות המפרץ העשירות) יקנו ממקסיקו חלק נוסף של אדמתה - יש לה עוד מספיק ספייר - ושם יישבו את כל היהודים; ככה נהרוג שתי ציפורים במכה אחת, כי אז נוכל לשכון לבטח ולנצח-נצחים (ביטוי חביב מאד בהקשרים לאומניים) בתחת של ארה''ב. זה מקום הרבה יותר טוב מהמזה''ת.
באופן אבסורדי גם מדינות אירופה וארה''ב עשויות להיות מעוניינות ולתמוך בסידור כזה (מה רע להיפטר מהיהודים במחיר הקרן? האירופאים בודאי יתלהבו לדחוף אותנו לתחת הנזכר מעלה).
אני אישית כבר שמתי עין על חלקת אדמה באזור קנקון (למרות שברור שהמחיר שם גבוה- זה אזור מבוקש), ולא הייתי מתנגד בכלל.
גם האפשרות להגיע להסכם דומה עם מיקרונזיה לא פסולה בעיניי. הייתי שם פעם, ונדמה לי אפילו שיש לי שם ילד ממישהי, אז אני כנראה אפילו זכאי לאזרחות.
דרך אגב, מונגוליה, אוסטרליה, רוסיה, קזחסטן, ארגנטינה, ניו-זילנד ועוד מדינות מאוכלסות/צפופות עוד הרבה פחות מעירק; למה להגביל את עצמנו למרחב הקרוב דוקא? אם כבר הוזים - למה לא ממש בגדול??
כחובב התנסויות מושבע אשמח לשמוע באיזה חומרים אתה משתמש; גם אני רוצה טריפ כזה (את רוב השאר כבר ניסיתי...).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Vae Varus! [חדש]
סופה של ארה''ב   יום ד', 14/12/2005 שעה 21:10
בתגובה לאילן
בארה''ב עולה אחוז המהגרים ההיספאנים, הקהילה דוברת הספרדית היא מהמיעוטים הגדולים ביותר אם לא הגדול ביותר והאחוז עודו בעלייה. אני צופה שארה''ב תעבור מתישהו בזמן הקרוב לדבר ספרדית מה שיקל מעוד על לומדי השפות הזרות ברחבי העולם שלא יצטרכו ללמוד אנגלית אלא ספרדית שהיא שפה הרבה יותר קלה וגם כתובה בצורה טובה יותר, אולי לפני השלב בו האנגלית תתחלף בספרדית יהיה שלב של מדיניות דו-שפתית כאשר אנגלית וספרדית יהיו במצב של שוויון זה כבר כמעט ככה במדינות מסויימות בארה''ב. תחזית שנייה היא אולי הצטרפות החלק הצפון-מזרחי של ארה''ב לקנדה על מנת להתנתק מחגורת התנ''ך, במקרה כזה החלק של ארה''ב שישאר מאחור ישקע ויתדרדר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Vae Varus! [חדש]
אילן   יום ה', 15/12/2005 שעה 17:53
בתגובה לסופה של ארה''ב
אופס! כל כך נסחפתי בדיאלוג עם בני, שלא שמתי לב שגם את/ה הצטרפת. 'צטער.
התסריט שאת/ה מעלה הוא רק אחד מכמה אפשריים, ולדעתי דווקא סבירותו היחסית נמוכה; לי יותר נראה סביר שמבנה החברה האמריקאי פשוט יביא להתדרדרות משמעותית בעוצמותיה ויכולותיה של ארה''ב, אלא אם יבואו עכשיו כמה קדנציות שלטוניות של הדמוקרטים, שמדיניותם עשויה לשפר את המצב, ולפחות להאט תהליכים הרסניים אלה.
בארה''ב כבר יש ''מסורת'' רבת שנים שהדמוקרטים הם אלה שמטפלים נכון (או: נכון יותר) בתחלואי החברה והכלכלה, עם השפעה חיובית לרוחב ולעומק (כלומר על מגזרים רבים בחברה האמריקאית), ואז כשהמצב טוב עולה אחוז המצביעים עבור הרפובליקאים, שתוך קדנציה או שתיים מצליחים שוב לחרבן את המצב (קיצוצים בתקציבי רווחה והגדלת הפערים בין העשירונים שבקצוות - ארה''ב היא היום מס' 1 בעולם המערבי מבחינת פערי ההכנסה על פי מדד ג'יני למדידת אי-השוויון, ואנחנו - בבחינת ''הלך הזרזיר אצל העורב'' - מס' 2 באותה רשימה...), ואז לציבור הענק שנפגע (למזלם ולמזלנו עדיין בארה''בה יש קול אחד לכל אחד....) נמאס מהרפובליקנים, הדמוקרטים עולים לשלטון כדי לתקן את המצב, וחוזר חלילה. (זו קצת הפשטה של המצב, אבל בבסיס התהליך הוא כזה).
מה שחשוב לנו לקחת בחשבון - בנוסף לעובדה שאנחנו נשענים איסטרטגית על ארה''ב, וכדאי לנו מאד להזהר כשהבחור המגודל ששומר עלינו יהיה חולה - הוא שגם אנחנו חברת מהגרים מאד מעורבת במדינה מאד צעירה (גם בגיל המדינה עצמה וגם בגיל האוכלוסיה), גם אצלנו יש הפרדה חדה יחסית בין המגזרים השונים (תרבותית, לשונית, כלכלית ואפילו גאוגרפית), וכאמור גם אנחנו קרובים לשיא המפוקפק של מדד ג'יני הנ''ל. להבדיל אלפי הבדלות, אנחנו לא מדינה של 280 מליון איש על שטח של כמה מליוני קמ''ר, עם משאבי טבע ניכרים, ועם טבעת הגנה של שני אוקינוסים + שני שכנים ידידותיים מאד.
אותי הקשר, הסימביוזה והדמיון הזה מאד מטרידים. יש כאלה שלא רק שלא מוטרדים מזה, אלא אפילו חושבים שזה טוב לנו. אם הם ''סתם'' אנשים כמוני וכמוך, אז זה לא נורא - כל אחד זכאי לדעתו, אבל כשהם קובעי/משפיעי מדיניות - זה עוד יותר מטריד אותי.
סו''ש נעים ושבת שלום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
ראובן סיידלר   יום ד', 08/08/2007 שעה 18:58
תיקון טעות מרקוס אורליוס לא כבש את גרמניה אלא הדף את הפלישה הגרמנית בזמנו
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
משה   יום ו', 15/10/2010 שעה 9:27 אתר אישי
נבואה שלא עמדה במבחן הזמן
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©