בלדה לכייס
יום ה', 05/05/2005 שעה 1:10
בראשית שנות החמישים הפך שמו של ''הסרן הישראלי'' לאגדה. סיפורים מופלאים אודותיו נפוצו בבתי הכלא של סוריה. אמרו עליו שהוא מהתל בסוהרים, שהוא יוצא מהכלא מתי שמתחשק לו, שלאומץ ליבו אין גבול. כשיצא לטיול היומי שלו בכלא אל-מאזה הסתכלו עליו מאות אסירים בהערצה. מאחורי הכינוי הזה עמדה דמותו המסתורית של מוריס חקאק, יהודי יליד עיראק שעלה ארצה והתגלגל לסוריה בנסיבות לא ברורות. משום מה, אולי בגלל שלא נמנה על יחידה מובחרת או שימש בתפקיד סודי, נשכח גורלו של חקאק. הגיעה השעה להזכירו











כל אחד, אמר לי פעם מישהו, היה רוצה להאמין שבמותו יזהה מאן דהוא את טביעת האצבע הקטנה שלו על מהלך ההיסטוריה. רובנו, כמובן, לא זוכים לכך. ועצוב מכל גורלם של אלה מבין בני האדם שחייהם ומותם מתרחשים בנסיבות שההיסטוריה דווקא זוכרת אבל הם עצמם נותרים באלמוניותם.

טלו, למשל, את מוריס חקאק. איש מאיתנו עליו מעודו, וסביר להניח שאלמלא ספר קטן אחד לא היינו גם שומעים עליו. למעשה, גם מאז תועדו עלילותיו של מוריס זה באותו ספר מדובר לא ניסה איש למצוא את עקבותיו, את שורשיו, את קרוביו. מוריס חקאק פשוט נעלם במעמקי הזמן, דמותו דהתה במהירות, עד שהפכה לעוד אחד מחלקיקי ההיסטוריה שנועדו להישכח זמן קצר בלבד לאחר ששקעו אל קרקעית ים הזמן.

מוריס חקאק נולד בעיראק ובשנת 1951 עלה לישראל. עד מהרה עבר להתפרנס מכייסות, ולאחר שנתפס כמה פעמים נדון למאסר. הוא נמלט ממעצר, נלכד ושוב נמלט. לבסוף התגייס לצה''ל ונשלח לקורס מ''כים, אבל גם שם נתפס בקלקלתו. לבסוף ערק מיחידתו וחצה את הגבול לסוריה.


לא ברור מה גרם למוריס להניח שדווקא בסוריה ימצא לעצמו עתיד טוב יותר. באותה תקופה סוערת, בה התמודדו רבים מעולי ארצות ערב עם קשיי קליטה בלתי מבוטלים, נהגו חלק מהם למצוא מזור בשידורי תחנות רדיו ערביות. אחרי הכול, ערבית הייתה שפת אמם. בצורה זו נחשפו לתעמולה ששודרה מתחנות אלה וקראה למהגרים היהודים לעזוב את ישראל ולעבור אליהן. אחרים נחטפו משטח ההפקר על ידי חיילים סוריים שחצו את הגבול. והיו גם כאלה שסברו שהרקע התרבותי הערבי שלהם יוכל לסייע בידם לשוב אל ארצות מוצאם ולהסדיר שם עניינים אחדים, ומבחינה זו סוריה אינה שונה מכל מדינה ערבית אחרת.

מוריס חצה את הגבול לסוריה ב-‏1952. נלכד כמעט מייד, ובהיותו יהודי וישראלי נלקח לחקירה. אבל כאן נחשפה יכולתו המיוחדת לעטות על עצמו מסכות שבחר. איכשהו, הצליח מוריס ליצור אצל חוקריו את הרושם שהוא קצין ישראלי שנשלח על ידי המודיעין הצבאי לרגל על אדמת סוריה. הוא הועבר לכלא אל-מאזה, לא רחוק מדמשק.

כלא אל-מאזה הוא מתחם המהלך אימים על הסורים. הוא היה אז הגדול בבתי הכלא של סוריה. הוא נבנה בתקופת השלטון הצרפתי, ולאחר מכן הוסיפו לו הסורים אגפים כאלה ואחרים. העינויים בו הפכו לשם דבר. החומה הגבוהה, גדרות התיל ומגדלי השמירה הפכו אותו למחנה מבוצר מאין כמוהו. יתר על כן, מיקומו, לא הרחק מכביש דמשק-קוניטרה, מקנה לו שליטה על הסביבה כולה. באותה סביבה רוכזו אז גם רוחב מחנות הצבא. לפיכך, מי שרצה לחולל הפיכה צבאית היה חייב להשתלט גם על הכלא.

האגדה על הקצין הישראלי, שבינתיים הודבקה לו גם דרגת סרן, עשתה לה כנפיים בקרב האסירים. למעשה, מוריס חקאק הצליח ליצור סביבו הילה כה הירואית עד שהנהלת הכלא, שבדקה את תיקו האישי, ניסתה בעצמה להפריך את המיתוס באמצעות הפצת סיפורו האישי של הכייס לשעבר. זה לא עבד. האסירים סברו כי מדובר בדיסאינפורמציה שנועדה למעט מדמותו של הסרן פן יתלכדו סביבו שאר הכלואים למבצע התמרדות. ''סיפורי נסים ונפלאות עליו פושטים והולכים'', סיפר יחזקאל המאירי בספרו ''שבויי סוריה'', ''כיצד הצליח להערים על שומריו, בתלותו את בגדיו בתאו האפל, כאילו הוא עוד נמצא שם, שעה שהוא עצמו חמק ויצא, לאחר שהצליח להסיר את הבריח מעל דלתו, כדי להרוות צמאונו בברז המים שבפאתי החצר; ואיך הצליח להוציא מכיסי הסוהרים צרורות של מפתחות, התאימם לתאו, והיה יוצא בחצות הלילה לטיול בחצר כל פעם שנתחשק לו; או איך כירסם, בעזרת עצם ששרדה מארוחתו, את תחתית הדלת העשויה עץ, וחמק דרכה אל מטבח הכלא, לזלול שם לשובע...''.

לאחר שנה בכלא אל-מאזה כבר נחשב הסרן הישראלי לדמות המסתורית ומעוררת הכבוד ביותר בקרב האסירים. הוא עונה קשות, אך ככל שעונה כך גם גברה יוקרתו ורבו השמועות עליו. כך שמע עליו גם ראובן ליבס, ישראלי צעיר שנחטף על ידי חיילים סורים במרץ 1953, שעה שטייל באזור שפך הירדן.

המום מהשמועות, ניסה ליבס שוב ושוב למצוא נסיבות שיאפשרו לו ליצור עימו קשר. פעם, כשהוציאוהו הסורים לטיול היומי לעיני מאות אסירים מעריצים, הצביע עליו מישהו והראה לו במה מדובר. כך ראה ליבס לראשונה את מוריס חקאק: ''צעיר שחרחר כבן עשרים, מקורזל שער, שחום עור. קומתו למטה מממוצע. צנום. עיניו שחורות, יוקדות בלהט. ער וגמיש''.

הקשר הראשון ביניהם נוצר במקרה, כשנפגשו שעה שעלו על הגג לתלות את כביסתם לייבוש. השניים החלו מייד לתכנן בריחה משותפת. מוריס ניחן בביטחון עצמי בלתי מבוטל, שגם ישיבתו הארוכה בכלא לא הצליחה לעמעם. ''סמוך עלי'', שיכנע את ליבס, ''אני קצין בצבא. מנוסה היטב בבריחות. רכשתי לי ידע רב בבתי כלא, חביבי, אני סרן בחיל רגלים. זה לא צחוק...אני מבטיח לך הצלחה של מאה אחוז אם תצטרף אלי בבריחתי...האם עוד לא שמעת עלי בכלא...?''.

השניים גיבשו תוכנית. ביום הכביסה השבועי מורשים האסירים לצאת מתאם עם שחר כדי לטפל בכבסיהם. את הכביסה נהוג לתלות על סלילי תיל המצויים על הגג. כדי שהמבצע יצליח צריך לצאת מוקדם ככל האפשר, כשעדיין חשכה החוץ. ראובן יקרע את הכבל החשמלי המספק את התאורה לכלא ועובר סמוך לחלון תאו. בחשכה יסתננו השניים דרך כל פרצה אפשרית בתיל הכביסה, יחמקו צמודים לגדרות התיל, יעברו עד לקצה החומה הרחוקה ממגדלי הפיקוח, יקפצו על גג התאים החיצוניים ומשם - לחומה החיצונית של הכלא. שעת האפס נקבעה לארבעה ימים מאוחר יותר.

בלילה המיועד עשה ראובן את מלאכתו כהלכה. הוא נטל שרוך נעל מאחד משותפיו, קשר אותו סביב הכבל החשמלי והצמיד אותו בקשר חזק לסורגי האשנב. ברק פתאומי האיר את החשיכה ולאחר מכן השתררה אפלה כללית בתאורת הביטחון של הכלא. בהמולה שהתעוררה בין הסוהרים המבוהלים לא עמד איש על חלקו של ליבס במעשה. ראובן עצמו היסס, אבל כעבור כמה דקות הסתיימו לבטיו: החשמל חזר אל הכלא, לאחר שהשלטונות הפעילו את תאורת החירום. במהירות, הסיר ראובן את השרוך מעל הכבל המנותק והמתין.

כעבור דקות ספורות נשמעה צפירת האזעקה בחלל האוויר. מפקד הכלא הורה על עריכת מיפקד כללי בין האסירים. ראובן עבר את המיפקד בשלום. אבל כשיצא לגג ופגש שם את האסירים האחרים התברר כי השמועה כבר עשתה לה כנפיים: הסרן הישראלי ברח מהכלא.

באותו לילה הבחין מוריס שהזקיף הממונה על שורת התאים שבה היה כלוא, מנמנם. הוא החליט לנצל את ההזדמנות, פירק את סורגי אשנב הדלת, שלח יד החוצה והצליח לשחרר את לשונו של הבריח המיושן. הוא חמק החוצה לפני השעה היעודה לפגישתו עם ראובן, איתר פירצה בגדרות החומה ונמלט.

את צעדיו כיוון לעבר דמשק, מרחק חמישה קילומטרים בלבד מהכלא. הוא העדיף שלא לעורר תשומת לב והסתתר בסמטאות העיר העתיקה. את בגדי הכלא זרק ובמקומם לבש כמה בלואי סחבות שמצא. הוא היקש להסתתר שם במשך היום ולאחר מכן לשים פעמיו לעבר הגבול הסורי-ישראלי.

אבל בשעות הצהריים החל הרעב להציק לו. הוא שוטט בשוק וניסה לסחוב אבטיח מערימה שעמדה באחד הדוכנים. אבל לרוע מזלו הבחין בו עובר אורח. הלה רדף אחריו, הדביק אותו והסגירו למשטרה. מוריס נכלא בתחנת המעצר. לשאלות חוקריו הזדהה בשם בדוי ואמר כי הוא כפרי שהגיע לדמשק לבדיקה רפואית. החוקרים, שלא ייחסו יותר מדי חשיבות לעבריין שנעצר על גניבת אבטיח, השתכנעו למראה הופעתו הכללית העלובה שמדובר בקבצן ותו לא. מאחר ולא הקפידו בשמירתו, הצליח מוריס לברוח משם בקלות רבה. הוא שב, אפוא, להסתובב ברחובות דמשק.

בינתיים התגלתה בריחתו מכלא אל-מאזה. שלטונות הכלא העבירו הוראה לכל תחנות המשטרה לגייס את אנשיהן לסריקות מיידיות. מחסומים הוקמו בכבישים ועוברי אורח נחקרו על ידי השומרים. כך נלכד גם הכפרי האלמוני ששוטטותו בשווקים עוררה חשדות. הוא נלקח לחקירה, אבל לשאלות חוקריו השיב בהעוויות טירוף ובצרחות. בשלב מסוים אף כרע לעשות את צרכיו בחדר החקירות. החוקרים הצליחו רק בקושי להניא אותו מכך, ואחד מהם קיבל פקודה מפורשת ללוות את המשוגע לחדר השירותים. אבל השומרים לא הבינו עדיין עם מי יש להם עסק: מייד כשנסגרה אחריו דלת חדר השירותים, נמלט מוריס מחלון התא.

היה ברור כי המשחק אינו יכול להימשך כך. יתכן שבשלב זה כבר קישרו הסורים את שתי בריחותיו האחרונות. מוריס הבין כי הוא חייב להיעלם מהר ככל האפשר מהרחובות. הוא פנה לרובע היהודי. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת והוא הגיע אל בית הכנסת בדיוק כשהתכנסו שם כמה יהודים קשישים לתפילת שחרית. מוריס האמין כי הללו ידאגו להסתירו ולאחר מכן גם יסייעו לו להסתנן חזרה לישראל. הוא נכנס במרוצה אל בית הכנסת, פנה אל החזן וסיפר לו כי הוא יהודי שברח מהכלא ומבקש את סיועם.

אלא שיהודי דמשק סבלו לא מעט מיחסם של השלטונות ולא הייתה להם כל כוונה להעניק לסורים עילה נוספת להתעמר בהם. דקה לאחר שהוסתר מוריס על ידי המתפללים בתוך ארון הקודש, יצא שמש בית הכנסת להזעיק את המשטרה הסורית. כעבור כמה דקות הוקף הבניין על ידי יחידת שוטרים, וכמה מהם פרצו פנימה, שלפו את מוריס מתוך הארון ונטלו אותו עימם. המשחק נגמר.

מוריס ספג מהלומות ועינויים קשים. צרחותיו נשמעו בכל רחבי הכלא כשעונה קשות , בין השאר על ידי הצלפות קורבאץ' (שוט העשוי צמות-צמות הקלועות מאיבר מינו של שור). ''הוא נראה שבור'', כתב המאירי, ''קלסתר פניו מעיד על התעללות אכזרית. נפשו מדוכדכת, עיניו מושפלות. אולי מתבייש הוא שנתפס, אולי נואש מעתידו. כיצד זה יכול ה'סרן' הכל-יכול להשלים עם תבוסתו? להיות מוצג בקלונו, קשור באזיקים?''.

למרות כל זאת, גילה יכולת עמידה ולא הסגיר את שותפו לתוכנית הבריחה.









כעבור חודשים אחדים התאושש מוריס מהעינויים וחזר לאיתנו. במקביל, השתררה בכלא אווירה של ''ערב מאורעות'', ששיקפה את התסיסה הפוליטית שרחשה בסוריה. התחושה הכללית הייתה כי בכל יום עומד לפרוץ מרד נגד משטרו של אדיב שישאקלי. מוריס חקאק החליט לנצל את המצב וטווה תוכנית בריחה חדשה.

תוכנית זו הייתה נועזת בהרבה מקודמתה וחייבה שיתוף פעולה עם אסירים נוספים. הרעיון היה לפרוץ את תאי המאסר, להכניע את הסוהרים, להשתלט על נשקם, לכבוש את הכלא בכוח הזרוע ולאחר מכן להימלט בעזרת תעודות מזויפות.

ההילה שנקשרה לראשו של מוריס כסרן העשוי ללא חת סייעה לו לגייס מייד למבצע את כל חבריו לתא. רובם היו דרוזים, תושבי ג'בל דרוז, שנידונו לתקופות מאסר ממושכות על עבירות פוליטיות. ''הסרן המדומה עושה עליהם רושם בל יימחה'', כתב המאירי, ''הוא רכש את אמונם בסיפורי הגבורה הדמיוניים אשר אפפו את דמותו האגדית: 'הטל עלינו כל אשר תטיל, אנו לפקודתך! אחריך נלך באש ובמים!'''.

שעת האפס נקבעה ל-‏28 בפברואר 1954. המפקדה שהקים מוריס בתאו הורכבה, בין השאר, גם מקצינים לשעבר בצבא הסורי. החבורה עיבדה תוכנית מדוקדקת ומסודרת: בלילה הגורלי תביים חוליה אחת, העובדת בשירותים בחצר, תגרת ידיים. כשיזדעקו השוטרים הצבאיים להשליט סדר – יסתערו עליהם חוליות אחרות, יכניעו אותם ויפרקו את נשקם מעליהם. השוטרים יומתו בחניקה כדי למנוע קולות ירייה. קבוצת האסירים, מצוידת בנשקם של הסוהרים, תוציא מכיסיהם את מפתחות השערים ולאחר מכן תפרוץ החוצה.

למוד ניסיון מכישלון בריחתו הקודמת, הקפיד מוריס לצייד את חבריו בתעודות מתאימות. בתא הוקמה מעבדת זיופים של ממש. האסירים הצליחו לרכוש תעודות, חותמות מזויפות ובגדים, אותם תיכננו ללבוש מתחת למדי האסירים. את התעודות הורה מוריס להסתיר במכפלות התחתונים של האסירים. כל המשתתפים קיבלו תדריכים אישיים. נקבעו נתיבי מילוט, נקודות מיפגש ודרכי התקשרות.

מה שהאסירים לא יכלו להביא בחשבון הוא לוח הזמנים הפוליטי. ב-‏23 בפברואר, חמישה ימים בלבד לפני הבריחה המתוכננת, פרצה בסוריה הפיכה צבאית. כוחות המורדים הסתערו על כלא אל-מאזה ותוך זמן קצר ביותר השתלטו עליו. המשטר החדש שיחרר מאות אסירים פוליטיים. בין המשוחררים היו גם שותפיו של מוריס חקאק לתוכנית הבריחה.

האסירים המשוחררים מיהרו לשחרר את חרצובות לשונם. מייד לאחר צאתם מהכלא הם הסגירו את תוכנית הבריחה לידי שלטונות הכלא. את מוריס הציגו כמי שזמם לארגן מרד מזוין כדי למלט מהכלא את האסירים היהודיים. מוריס הועמד לדין צבאי באשמת תכנון רצח סוהרים בדם קר, שוד נשקם ובריחה מן הכלא. בבית המשפט העידו נגדו חבריו לשעבר לתא הכלא. יחד עימו נשפטו גם כמה מהדרוזים. שניים מאותם דרוזים נדונו למוות. על מוריס חקאק נגזרו, משום מה, 15 שנות מאסר.

מוריס נחשב אותה, כנראה, לאחד המסוכנים באסירי אל-מאזה, אם לא המסוכן בכולם. לדידו, לפחות, הייתה ההפיכה החדשה בבחינת גזירת גורל קשה במיוחד. הוא הושלך לצינוק ועונה עינויים חסרי תקדים מבחינתו. וכך תיאר זאת המאירי, ששמע את הדברים מפי ראובן ליבס לאחר שזה הוחזר ארצה בעיסקת חילופי שבויים: ''ביקוריהם התכופים של הסוהרים משאירים אחריהם אסיר שבור לחלוטין. הרוס בנפשו וחבול בגופו. שיניים כמעט לא נותרו בפיו. ציפורניו נעקרו, בשרו כחש, ספק אם נותרו לא ארבעים קילו''.

איכשהו, הצליח מוריס לשמור על שפיות. בהיותו אדם בעל כושר סיבולת גבוה סבר, כנראה, כי אם יגרום לעצמו נזק גופני כלשהו ייאלצו הסוהרים להוציאו מהצינוק ולהעבירו לטיפול רפואי – מה שיאפשר לו לנסות ולהימלט שוב. מסע התעלולים שלו לא ידע גבול: הוא הטיח את ראשו בקיר עד שראשו נשטף דם. אבל מראה זה לא ריכך אף סוהר. מוריס לא נכנע. הוא נטל שעועיות מהמרק שהוגש לו ותקע אותן לתוך אוזניו, עמוק ככל האפשר. אחרי ימים ספורים בהם חישב עור התוף להתפקע, התפשטו באוזניו דלקות שגרמו לו לכאבים איומים. הוא צווח עד אימה, אך על הסוהרים זה לא עשה כל רושם. לבית חולים, מכל מקום, לא העבירו אותו. בשלב הזה, מבודד בצינוק, מעונה וחבות, היה מוריס חקאק קרוב להתחרשות מוחלטת.

בכלא אל-מאזה שהו אז, נוסף למוריס ולראובן ליבס, כמה ישראלים נוספים: משה בריקמן, הומלס תל אביבי שהחליט לחזור למולדתו פולין דרך סוריה, לאחר שהושפע מהתעמולה הרדיופונית של קול דמשק; אברהם ויניצקי, שנחטף ליד מפל התנור על ידי חולייה סורית; אברהם דאסקאל, לשעבר ימאי בצי הסוחר הפיני שערק משירות צבאי בישראל, עלה על אוניה פינית אך הוסגר לסורים כשזו עגנה בלטקיה; מרדכי עטאלון, חייל בודד שנחטף מאוזר כורזים על ידי מארב סורי; יוסף שמש, איש אצ''ל לשעבר שלא הצליח להשתלב בחברה הישראלית וחצה את הגבול מרצונו לסוריה; וג'ורג' נייבאך, שהעדיף להימלט מגיוס לצה''ל וחצה את הגבול לסוריה בתקווה שהסורים יסיעו לו לשוב להונגריה, ארץ מולדתו.









ב-‏17 ביוני 1954 העביר מפקד הכלא, חוסיין עזאת, את כל הישראלים לכלא תדמור. היה זה אחד מבתי הכלא הגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת: מבודד מאוד (כ-‏500 קילומטרים מדמשק), בסביבה מדברית קשה. הכלא היה אז ריק מאסירים סוריים. למעשה, היו הישראלים דייריו היחידים. יוסף שמש ומוריס חקאק נכלאו בבידוד.

לסורים היו סיבות משלהם להתייחס ביתר חומרה אל השניים האלה. צירוף מקרים כלשהו הביא לכך שהם חצו את הגבול מישראל לסוריה באותה גיזרה (עמק הירדן) ובאותו יום ממש. עובדה זו, יחד עם מוצאם העיראקי המשות, גילם הדומה ואי-אלו פרטים נוספים, הביאה את הסורים למסקנה שהם חלק מחוליית ריגול. לאמיתו של דבר, לא ידעו שמש וחקאק דבר איש על רעהו, אבל את חשדות הסורים נגדם לא הצליחו להפיג. תעלוליו של מוריס חקאק בכלא אל-מאזה רק הגבירו את החשד הזה עוד יותר.

כל השמונה עברו בתדמור עינויים נוראים. כשהגיעו ליעדם, נאלצו לרוץ למעלה ממאה סיבובים סביב החצר, תוך שהם סופגים מכות מקתות רובי השומרים. לאחר מכן, נכלאו בתאים קטנטנים בהם נאלצו לעמוד על רגליהם, דחוקים זה לזה, כשהצפיפות אף אינה מאפשרת להם לשבת. החום, המחנק והרעב גרמו לסבל עצום. לאחר שזעקו לעזרה, הורה מפד הכלא לסגור את פתחי האוויר שבדלתות התאים והאסירים האומליים לא היו רחוקים מלנפוח את נשמתם בחנק. כשלא ניתן להם לעשות את צרכיהם, נאלצו בלית ברירה לעשות זאת בתאיהם. בתגובה, נשלחו לביקור ב''דולאב'' – גלגל עינויים פרימיטיבי שלתוכו נדחס האסיר, ידיו כבולות מאחורי גבו, רגליו חשופות וכל כולו חשוף לעשרות הצלפות קורבאץ' כשהוא חסר אונים וללא יכולת לנוע.

לאחר ימי עינויים ארוכים העבירו הסורים את כל השמונה לתא אחד. אפס, לגבי מוריס חקאק הייתה זו הקלה לזמן קצר בלבד. שבועות אחדים לאחר מכן פרצה חולית סוהרים אל תאם של הישראלים ושלפה משם את מוריס בצעקות. ''זאת תהיה דרכך האחרונה!'', קרא אליו מפקד הכלא, שגם כינה אותו בתואר ''בוגד בן בוגדים''. מוריס, שידע שלפניו חמש עשרה שנות חיים כלא אמנם, אבל שנות חיים, ניסה לברר במה מדובר, אך לא קיבל כל תשובה. חיוור, ועם תחושה ברורה של אסון קרב, התחנן בפני מפקד הכלא שלא יוציא אותו משם. הלה אטם את אוזניו משמוע. אחד הסוהרים בעט במוריס בחוזקה. ראשו הוטח אל רצפת החצר ומפיו פרץ דם. במלים חנוקות נפרד מחבריו ויצא לדרכו.

גם האסירים שנותרו בתא לא ידעו דבר על גורלו. הם אף לא ידעו אם נותר בכלא או הועבר למקום אחר. רק ימים אחדים לאחר מכן הצליח ויניצקי לחלץ מפי אחד הסוהרים כמה פרטים על הפרשה. מוריס, כך למדו הישראלים, הובא בפני בית דין צבאי בדמשק באשמת זיוף מסמכים צבאיים בתקופה בה היה כלוא באל-מאזה. חבריו לתוכנית הבריחה לשעבר העידו נגדו. בית הדין בדמשק העביר את דיון בתביעה לבית די לשעת חירום במחנה קוניטרה. ושם, כל כך קרוב לגבול אליו רצה נואשות להגיע, נגזר על מוריס דין מוות. זמן קצר לאחר מכן הוצא להורג בירייה.

כך בא קיצו של הכייס הישראלי שהפך לאגדה בבתי הכלא של סוריה. פרטים רבים לא ידועים עליו. האם הצליח להעביר מסר כלשהו אל מחוץ לתא כלאו בשעותיו האחרונות? היכן נקבר? האם נדונה בכלל האפשרות להשיב לישראל את גופתו לקבורה? האם הותיר אחריו קרובי משפחה בארץ? מי שיודע אי אלו פרטים מוזמן לחלוק אותם עימנו.









(את מרבית הפרטים שאבתי, כאמור, מ''שבויי סוריה'', הספר אותו כתב יחזקאל המאירי מפי ראובן ליבס. הספר יצא לראשונה בשנת 1965 בהוצאת בוסתן. לצערי, לא הצלחתי למצוא מקורות נוספים המוסיפים על דמותו המעונה של מוריס חקאק, כייס שגילה אומץ ותושייה בנסיבות שאינני מאחל לאיש).








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מרתק   צביקה   יום ה', 05/05/2005 שעה 13:45   [הצג]   [3 תגובות]
לתודעה הישראלית ומייד   תודעה   יום ו', 06/05/2005 שעה 21:20   [הצג]
כשהייתי ילד בן עשר   מוטי   יום א', 08/05/2005 שעה 22:12   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   יוליה   יום ו', 20/05/2005 שעה 12:56   [הצג]   [3 תגובות]
כתובתו של ראובן ליבס   אליהו   יום ו', 14/10/2005 שעה 16:00   [הצג]   [2 תגובות]
שבויי סוריה   עפר   יום א', 11/12/2005 שעה 9:32   [הצג]
(ללא כותרת)   אלמוני   שבת, 08/07/2006 שעה 1:41   [הצג]
(ללא כותרת)   אלמוני   שבת, 08/07/2006 שעה 1:41   [הצג]   [3 תגובות]
מושג   אלמוג   יום ה', 21/12/2006 שעה 20:03   [הצג]   [2 תגובות]
תגובה על המאמר והתגובות מצפת   ג'ודי   שבת, 06/12/2008 שעה 23:01   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©