ההזדמנות של בשאר אסד
יום א', 24/04/2005 שעה 23:46
לו אני בשאר אסד, הייתי רואה בפטירת ויצמן הזדמנות בלתי-חוזרת לשקם את מעמדה הבינלאומי של סוריה. מעין נקודה שעליה ניתן למקם את המנוף הארכימדי ההוא שיוכל לשנות את מסלול תנועתו של תהליך הבידוד של סוריה בין האומות. לו אני בשאר אסד, הייתי הולך על מחווה אבירית ששכרה בצידה. הייתי, למשל, משגר מכתב תנחומים למשפחת ויצמן, לנשיא קצב ולראש הממשלה שרון. זהו מכתב נימוסין, כמובן, שחשיבותו היא בעיקר במישור הפוליטי, אבל מכתב זה עשוי ללמד על צורת חשיבה חדשה לחלוטין בארמון הנשיאות הסורי. מכתב האומר משהו בנוסח: ''כנשיא הרפובליקה הערבית של סוריה, ברצוני להביע את תנחומי לממשלת ישראל ולעמה על פטירתו של הנשיא עזר ויצמן. הנשיא ויצמן, שהיה לוחם בשירות מדינתו, היה גם אחד מגדולי הלוחמים למען כינון הסדר שלום במזרח התיכון. יהי זכרו ברוך''. לו אני הנשיא קצב או ראש הממשלה שרון, הייתי מזמין אותו ללוויית ויצמן











עזר ויצמן הלך לעולמו. עוד רבות ידובר, יסופר יתואר ויושר על אישיותו ומעלליו, החל מפועלו החלוצי בהקמת חיל האוויר, דרך תרומתו בתחום הלחימה, תרומתו להקמת הליכוד והתגייסותו למען הסכמי השלום עם מצרים וכלה בסיומה העגמומי של כהונתו כנשיא, בצל פרשיית אדוארד סרוסי. יהיו כאלה שיאמרו שידע לזהות את פעמי ההיסטוריה עד כדי שהמיר את עמדותיו הנציות במדיניות יונית. יהיו שיאזכרו את התבטאויותיו, שלא פעם נדף מהן ניחוח של משפט קדום על אוכלוסיות כאלה ואחרות. אבל על כל זה יכתבו עוד רבים וטובים. לא זה העניין שעליו באתי לדבר הפעם.

דקות אחדות לאחר פטירת ויצמן כבר ידע על כך עולם ומלואו. זו דרכו של עולם שהפך לכפר גלובלי. אפילו בסוריה, אני מעז להניח, הקדישו עורכי העיתונים ומהדורות הטלוויזיה והרדיו מקום נכבד לידיעה הזו. עזר ויצמן, אחרי הכול, היה אחראי ללא מעט התעללויות של חיל האוויר הישראלי בצבא הסורי. מעניין מה חושב על כך בשאר אסד.

ויצמן. הזדמנות?

אסד ג'וניור נולד ב-‏1965, כשויצמן הכריזמטי כיהן זו השנה השביעית כמפקד חיל האוויר הישראלי. כשהתמנה ויצמן לתפקיד שר הביטחון היה באשר תיכוניסט צעיר בדמשק. לעומת זאת, במשך 15 ימים חפפו השניים זה את זה בתפקידיהם כנשיאי מדינותיהם. אסד הצעיר היה סטודנט לרפואת עיניים בשנים בהן עמדו בראש ארבע המדינות המזרח-תיכוניות המשמעותיות ביותר טייסים קרב: חוסני מובארק, המלך חוסיין, עזר ויצמן ואביו של בשאר, חאפז אסד. כל הטייסים ניחנו גם בפרגמאטיזם מדיני יוצא דופן, מה שסייע להם לנווט את מדינותיהם תוך איזון נכון, פחות או יותר, בין מדיניות חוץ לשיקולי פנים. אבל בשאר נאלץ, בימים אלה ממש, לבצע פעולה משמעותית ביותר שאביו נמנע ממנה במשך שנות דור: פינוי צבא סוריה מלבנון.

הפינוי הזה, שהיה הכרח המציאות נוכח הלחצים הכבדים שהפעילו עליו ארצות הברית, אירופה ומדינות נוספות, לא עשה לאסד טוב. הוא לא התנדב לפנות את צבאו משם, אלא אולץ לעשות זאת. הוא נחשד גם במעורבות אלימה בפוליטיקה הלבנונית לאחר הודעתו על הנסיגה מארץ הארזים, חשד שהתחדד עוד יותר לאחר רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי. לאמריקנים יש חשבון איתו גם בכל הנוגע למדיניותו האוהדת כלפי מחבלים המקורבים לארגון אל-קעידה ושלוחותיו המסתננים מסוריה לעיראק ומפילים שם מאות חללים בקרב צבאם. הם גם מאמצים את הטענה הישראלית שלפיה לסוריה יש אחריות ישירה לפיגועי טרור המתבצעים בישראל ובשטחים משום שהיא מארחת את החיזבאללה, החמאס והג'יהאד האיסלאמי באזורי השפעתה ומעניקה להם חסות פוליטית, פיננסית ולוגיסטית. בקיצור, מימשל בוש (וגם הקונגרס, כולל רבים מהנציגים הדמוקרטיים שבו) אינו מאמין אף למילה אחת היוצאת מפיו.

לו אני בשאר אסד, הייתי רואה בפטירת ויצמן הזדמנות בלתי-חוזרת לשקם את מעמדה הבינלאומי של סוריה. מעין נקודה שעליה ניתן למקם את המנוף הארכימדי ההוא שיוכל לשנות את מסלול תנועתו של תהליך הבידוד של סוריה בין האומות.

אסד. ינחם?

לו אני בשאר אסד, הייתי הולך על מחווה אבירית ששכרה בצידה. הייתי, למשל, משגר מכתב תנחומים למשפחת ויצמן, לנשיא קצב ולראש הממשלה שרון. זהו מכתב נימוסין, כמובן, שחשיבותו היא בעיקר במישור הפוליטי, אבל מכתב זה עשוי ללמד על צורת חשיבה חדשה לחלוטין בארמון הנשיאות הסורי. מכתב האומר משהו בנוסח: ''כנשיא הרפובליקה הערבית של סוריה, ברצוני להביע את תנחומי לממשלת ישראל ולעמה על פטירתו של הנשיא עזר ויצמן. הנשיא ויצמן, שהיה לוחם בשירות מדינתו, היה גם אחד מגדולי הלוחמים למען כינון הסדר שלום במזרח התיכון. יהי זכרו ברוך''.

הבה נניח, רק לשם הדיון, כי אכן התקבל מכתב כזה. בשאר יוכל להציג אותו, אם ירצה, כמחוות נימוסין אנושית ותו לא. אבל מחווה שכזו, שהיא כה נדירה ביחסים הקפואים שבין ישראל לבין שכנתה מצפון-מזרח, תתפרש כאן אחרת לגמרי. המכתב הקצרצר והמנוסח בקפידה יוזנק מייד אל ראש כותרות העיתונים ויהווה נושא מרכזי להתדיינויות ברשתות הרדיו והטלוויזיה ובאתרי החדשות האינטרנטיים. ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ינתחו פרשנים משופשפים את פשר החלטתו של הנשיא הצעיר לכבד דווקא את זכרו של האיש שלזכותו – אולי יותר מכל אחד אחר – נזקפת תבוסת חיל האוויר הסורי במלחמת ששת הימים. אותו חיל אוויר שעליו פיקד אז אביו של בשאר; אותה מלחמה שעלתה לסוריה באובדן רמת הגולן.

נניח, כאמור, שהתקבל בישראל מכתב כזה. לו אני הנשיא קצב או ראש הממשלה שרון, הייתי מרים טלפון למשפחת ויצמן ומקבל את אישורה לתגובה הראויה לאותו מכתב תנחומים. ומייד לאחר קבל אישור כזה – והוא יתקבל, תאמינו לי – הייתי עושה את הצעד המתבקש, מרים טלפון לארמון הנשיאות בדמשק ומזמין את אסד ללוויית האיש שעל פטירתו ניחם אותנו.

קצב. יזמין?

לוויה היא אירוע שחוצה קווים פוליטיים. טלו, לדוגמה, את הנשיא מובארק. במשך שנים נצמד מובארק לקו הצהרתי האומר כי כאשר יבשילו הנסיבות לכך, יבקר בישראל. מאחורי הצהרה זו הסתתר הרצון שלא לנקוט שום צעד שיהיה בו משום הפגנת אמון או רצון טוב כלפי ממשלות ישראליות שהיו אחראיות – לטעמו של הנשיא המצרי – להתדרדרות המצב המדיני והביטחוני במזרח התיכון. כל עוד נמנעה ישראל ממילוי תביעות כאלה ואחרות שהציבה לה מצרים (למשל, פתיחת הכור הגרעיני בדימונה לפיקוח בינלאומי), סירב מובארק בעקביות לבקר בה. ובכל זאת, כאשר נרצח יצחק רבין הופיע מובארק בלווייתו בירושלים. מילא מובארק, שהוא נציגה של מדינה שחתומה למעלה משנות דור על הסכם שלום עם ישראל, אבל אפילו ליאסר ערפאת (אויב גרוע בהרבה ממובארק, גם לשיטתו של שרון) התירה ישראל להגיח מעזה ולבוא לבית משפחת רבין בתל אביב כדי להביע את צערו האישי על הרצח המזעזע.

ובכן, הבה נניח שבעקבות הסכמה מוקדמת עם ראש הממשלה ועם משפחת ויצמן ולאחר שהודיע על כך לנשיא בוש, ייצא הנשיא קצב (שמעמדו מקביל לזה של נשיא סוריה) בקריאה לאסד לבוא לישראל ולהשתתף בלוויית ויצמן. תהיה זו חזרה, בשינוי נסיבות אמנם, על הדו-שיח המרתק שהתנהל אז בין קהיר לירושלים: אנואר סאדאת הודיע על נכונותו ללכת ''אפילו לירושלים'' בביקוש אחר שלום – ואילו מנחם בגין הגיב בהזמנה דרמטית לסאדאת לבוא ולהתארח בכנסת. עתה, לאחר הזמנת קצב, יופנו העיניים לדמשק. האמריקנים והאירופים יבהירו לו, לאסד, שכדאי לו להיענות להזמנה, משום שהיא תפעיל לחץ על ישראל להגמיש את עמדותיה המדיניות מול סוריה וללכת לקראתה – שהרי עצם הגעת אסד ארצה היא בבחינת צעד בונה אמון. יהיה גם מי שיסביר לו שאם הצעד הזה יבוצע, תהיה זו ראשית דרכו של השליט הסורי במסע בעקבות שליט לוב, מועמר קדאפי – חילוץ ארצו מרשימת המדינות התומכות בטרור ומהבידוד הבינלאומי, שיקום מעמדה בוושינגטון ובבריסל וגזירת קופונים באמצעות קבלת סיוע כלכלי מיידי ממדינות אלה.

אגב, לאסד עצמו היו לפחות שתי הזדמנויות טראגיות לארח נציגים מישראל בנסיבות דומות. בינואר 1994 נהרג אחיו הבכור, באסל, בתאונת דרכים. בינוי 2000 הלך לעולמו אביו, חאפז. בשתי הלוויות נכחו נציגים מישראל. דא עקא, היו אלה נציגים ערביים בלבד. על אלה מוכנים היו לסמוך בדמשק – אבל לא על יהודים מישראל. האורחים מישראל, אגב, הגיבו כפי שציפו מהם להגיב: בהכרזות חריפות במיוחד על הצורך בשיתוף פעולה בינערבי ובינלאומי כדי למגר את שלטון הכיבוש הישראלי וכדומה. ביקורת על משטר הברזל הסורי ועל אחיזת החנק שלו בלבנון לא נשמעה שם.

עתה נפתח בפני אסד אשנב הזדמנויות קטן שבאמצעותו יוכל להוכיח כי אין הוא נושא ונותן רק עם תומכיו הערביים בישראל אלא מבקש לבוא במגע עם תושבי ישראל כולם. הוא יכול להשיג בכך דיבידנדים בינלאומיים בלתי מבוטלים ולהעמיד את ישראל במצב מדיני מרתק, שכמוהו לא חוותה שנים. עכשיו זה תלוי בו. בעצם, גם בשרון ובקצב.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בעצם, למה לו? [חדש]
אבי   יום א', 24/04/2005 שעה 23:52
רפול כתב באוטוביוגרפיה שלו שבמלחמת יו''כ ניצח זה שנשבר חמש דקות אחרי האויב שלו.
ישראל נשברה ב-‏1991 וחשפה ערוותה בפני כל העולם: כבר אין לה אופציה צבאית. ערפאת ניצל ההזדמנות עד תום. לעומתו, אסאד האב שמח, כי הפעם הוא זה שנשבר חמש דקות אחרי האויב שלו. מאז 1991, כל שישראל וסוריה עושות אחת כלפי השניה, הוא למשוך את הזמן ביודען שלאף אחת מהן אין אופציה צבאית. אסאד יודע שאם יוותר על הגולן עלול ביטוי החולשה הזה לעלות לו במלחמת אזרחים / הפיכה צבאית (וכמובן בחייו). הוא גם יודע שדרישה לקבל את רמת הגולן תעמיד את ישראל על רגליה האחוריות ותבטיח ששטם דבר לא ישתנה.

וכך עוברות להן השנים, אסאד עדיין בשלטון, ישראל עדיין עם רמת הגולן, אין שלום בין המדינות אבל חשוב לא פחות - אין מלחמה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בעצם, למה לו? [חדש]
אורי קציר   יום ב', 25/04/2005 שעה 0:18
בתגובה לאבי
האמת היא שבגוף המאמר מובאות גם הסיבות לכך שלבשאר כדאי לעשות צעד כזה. כמו אנואר סאדאת, בשעתו, ביקור שלו כאן - ולא משנה באילו נסיבות - יתפרש כחריגה חיובית כל כך מהמתיחות הקבועה שבין המדינות, שהציפיות לתשובה חיובית ברוח דומה יופנו עתה כלפי ישראל. לאסד זה רק יכול לעזור: כמו קדאפי, הוא יכול להוכיח בכך שפניו אינן למלחמה, לכל הפחות לא נגד ישראל.

ושים לב, אבי, שבכל המאמר לא דובר על ויתורים טריטוריאליים. להיפך: אם אסד יבוא ארצה, ולו לביקור חטוף בנסיבות טראגיות, אף אחד לא ידבר איתו על ויתורים. לאחר מכן, כשיתחיל מו''מ מדיני, תהיה זו דווקא ישראל שתידרש לוותר, משום שקלף המיקוח של הגולן מצוי בידה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
צביקה   יום ד', 27/04/2005 שעה 17:15 אתר אישי
האמת היא, שהנסיגה המהירה מלבנון גורמת לי לחשוב שהסורים לחוצים מאוד ומפחדים מאוד מהקאובוי הטקסני. הם עשויים למצוא עצמם נאבקים על קיום המשטר שלהם. ברגע שקיומו של משטר טוטליטרי לא נראה ברור מאליו הוא בדרך למטה.
אם אני אסד אני באמת קופץ על כל תירוץ לדבר עם ישראל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
חיים   יום א', 01/05/2005 שעה 22:27
לו אני אסד, היתי מחמם את קו שביתת הנשק עם ישראל עד שהיה יורה רותחת. רק תחת אש ועשן ישראל מחזירה שטחים.
השקט של רמת הגולן לא משרת את האינטרס הסורי.
מצד שני, האם מישהו רואה כאפשרות ריאלית שישראל תפנה את ישובי רמת הגולן כמו שהיא תעשה בעזה וצפון השומרון?
בחיים לא!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בחיי שאני לא מבין את זה [חדש]
ריאלי   יום ב', 02/05/2005 שעה 12:31
בתגובה לחיים
במה שונה דינם של שטחי רמת הגולן הכבושים, מדינם של שטחי יהודה ושומרון?
למה כאן אנו אמורים להחזיר מצפונית, וכאן לא.
למישהו יש הסבר?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בחיי שאני לא מבין את זה [חדש]
חיים   יום ג', 03/05/2005 שעה 22:01
בתגובה לריאלי
אני חושב שההבדל ברור. כאן, ביהודה שומרון ועזה ישנו עם שלם הנאנק תחת עול הכיבוש ואילו שם רמת הגולן ריקה או כמעט ריקה מאנשים עם שאיפות לאומיות אירידנטיות.
(המספר הקטן של הדרוזים אינו משמעותי לעניין זה.)
כשם שחבל אלכסנדרטה נכבש ומוחזק ע''י התורכים מבלי לחלום אפילו להחזיר אותו כך צריך להיות גם דין הגולן- חבל ארץ שהסורים הפסידו במלחמה וזהו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בחיי שאני לא מבין את זה [חדש]
אורי קציר   יום ד', 04/05/2005 שעה 21:01
בתגובה לחיים
ללא שום קשר לשאלה מי מכם צודק, אני סבור שמשא ומתן בין מדינות עוינות אינו חייב להתנהל רק על בסיס הסכמה על המחיר הסופי. גם אם המחיר של החזרת הגולן בסיטואציה כלשהי ובמסגרת הליך מוסכם מראש, ארוך ככל שיהיה, הוא פרמטר ידוע מראש - אני סבור שעל שתי המדינות ליצור דינמיקה של פירוק חומות רגשיות ומנטליות שנבנו במשך עשרות שנות סכסוך. דינמיקה כזו לא תקשה על השגת הסכם דו-צדדי. נהפוך הוא, היא תזרז אותה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ציון לשבח והכתרה [חדש]
אילנה י   יום ג', 03/05/2005 שעה 21:45
אני חושבת שהרעיון שלך נפלא, הפכת את הבלתי אפשרי של שני הצדדים לאפשרי, אפילו הפנטזיה עד שכתבת, סירבה להתמסר לתחומים כל כך מפוקפקים.
אתה מוכתר ליועץ בין אישי. נראה לי שגם באשר וגם החברה של בית הנשיא והממשלה יכולים להעזר ביצירתיות הכל כך פרגמטית שלך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ציון לשבח והכתרה [חדש]
אורי קציר   יום ד', 04/05/2005 שעה 20:59
בתגובה לאילנה י
אילנה, אני מתחיל להסמיק. תשבחות כאלה אדם שומע בדרך כלל לאחר מותו, אם בכלל...מכל מקום, עובדה עצובה היא שבשאר אסד, גם אם הוא איכשהו קורא ומבין את בלוג אפלטון, לא פעל לפי ההצעה שלי. כנראה שיש לו יועצים שהוא סומך עליהם יותר...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אם אורי קציר היה במקום בשאר... [חדש]
אלברט שבות   יום ה', 02/06/2005 שעה 1:29 אתר אישי
אם אתה היית במקומו, לא היית שולט באכזריות בעם שלך; לא היית מדכא את העם שלך, לא היית עושה הרבה מאוד דברים אחרים.

אתה, אורי קציר, מדבר מתוך תמימות טהורה של תינוק בן עשרה חודשים שזה עתה התחיל לדבר... שלא יטעה אותך הדוקטוראט שלו ולא ההופעה הרכה שלו ולא הגיל הצעיר שלו; הוא, בשאר אל אסד, לא פחות דיקטטור מאביו: מטרתו האחת והייחידה היא לשרוד ולשלוט, דרך חזב אלבעת' שלו, והצעצועים הסרים למרותו. מאדם בעל מתאר כזה לא ניתן לצפות- את מה שציפית ממנו. .
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מי קובע בסוריה [חדש]
יצחק עין גל   יום ב', 06/06/2005 שעה 11:25
לתמימים נראה שבמדינות טוטאליטריות מי שקובע זה המנהיג. ולא היא מרכז הכח בסוריה לא השתנה 7% עלאווים שולטים ביתר 93% של האוכלוסיה הסורית והם לא יוותרו בקלות על השלטון. שלום עם ישראל מאד מסוכן לשלטון שלהם. תארו לכם את המוני ישראל מציפים את רחובות דמשק מביאם איתם את בשורת החופש ודמוקרטיה. יווצר לחץ לדמוקרטיזציה וזה בהחלט לא האינטרס של הכת השלטת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©