אולימפיאדת המזרח התיכון
יום ה', 07/04/2005 שעה 0:02
המזרח התיכון, על המציאות העגומה מדממת שבו, הוא כר פורה לחולמים. לא תמיד מתקבלים חלומותיהם בעין יפה. אבל בימים האלה הם ימי רגיעה בקרבות ובפיגועים, ואף אם אין כל סיבה להניח שיימשכו לנצח, בכל זאת מותר לחלום בהם – או לפחות לתכנן משהו שנראה כיום כחלום. והנה רעיון לקידום המציאות הזאת אל עידן טוב יותר: משחקים אולימפיים שייערכו בשנת 2024 בערים שונות ברחבי המזרח התיכון. ולא, זה לא בלתי אפשרי











המזרח התיכון, על המציאות העגומה מדממת שבו, הוא כר פורה לחולמים. לא תמיד מתקבלים חלומותיהם בעין יפה. אבל בימים האלה הם ימי רגיעה בקרבות ובפיגועים, ואף אם אין כל סיבה להניח שיימשכו לנצח, בכל זאת מותר לחלום בהם – או לפחות לתכנן משהו שנראה כיום כחלום. כך עשה הרוזן פייר דה קוברטן כשהעלה בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה את רעיון חידוש המשחקים האולימפיים; כך עשה גם יוסף יקותיאלי, האיש שהגה בשנות העשרים של המאה שעברה את רעיון המשחקים האולימפיים של העם היהודי, הלא הם המכביה. בשני המקרים הצטייר הרעיון מלכתחילה כבלתי אפשרי, אבל עד מהרה הפך למציאות, ולאחר מכן גם למסורת מפוארת בפני עצמה.

לא במקרה הובאו שתי הדוגמאות החולמניות הללו מתחום הספורט האולימפי דווקא. לפני חמש שנים הציגו שלושה סטודנטים לאדריכלות את החזון הבלתי אפשרי כמעט: משחקים אולימפיים בתל אביב. השלושה בנו דגם לאירוח אולימפיאדת 2012 כאן אצלנו. הדגם, שזכה ללעג בקרב רבים, דווקא הלהיב את ראש העיריה דאז, רון חולדאי.

האיצטדיון האולימפי באתונה במשחקים המודרניים הראשונים ב-‏1896. כשהעלה הברון דה קוברטן לראשונה את חידוש המשחקים העתיקים, הוא נתקל בספקנות רבה

על פי המודל שנבנה, עלות קיום המשחקים האולימפיים בעיר - 9 מיליארד דולר: שני מיליארד לבניית המתקנים עצמם, ובין שישה לשבעה מיליארד דולר עבור שיפור התשתיות, מערכת התחבורה ובניית הכפר האולימפי.

האזורים בהם הציעו השלושה לקיים את המשחקים היו פארק הירקון (כולל איצטדיון רמת גן שיעבור שיפוץ משמעותי), נמל תל אביב ואזור הדר יוסף. למעט מספר תחרויות כמו טניס, קליעה, חתירה ואופניים שייערכו מחוץ לעיר, הוצע מודל בו המרחק בין מוקדי התחרות ואזורי הלינה יהיה מינימלי, כך שהחיים בעיר יוכלו להימשך כסדרם.

השלושה אף יצרו לוגו למשחקים ובנו דגמים מפורטים לשטחי הלינה והתחרויות, כשלכל אורך הדרך הקפידו לעצב את הכל בהתאם לתנאים אותם מציעה תל אביב. בין היתר גובשו מספר שיפורים בתחבורה הקיימת, נדונו סוגיות אקולוגיות הנוגעות לטיהור הירקון והוצע שיפור תשתיות מאסיבי שישדרג את העיר כולה, יספק מקומות עבודה ויגרום לעלייה חדה באיכות החיים בעיר.

לאחר שהשלימו את התוכנית, פנו השלושה לחבר הוועד האולימפי העולמי אלכס גלעדי, שהתאהב ברעיון. לצורך קידומו פנה גלעדי למתכנני המשחקים האולימפיים בברצלונה 1992, משחקים שבהשראתם תוכננה התוכנית, ואף פנה למספר חברי ממשלה בבקשת סיוע כספי. בשנת 2000 הקציבה עיריית תל אביב סכום של 6 מיליון שקל לבחינת האפשרות להגשת מועמדות לאירוח המשחקים בעתיד.

אם להיות עדין ומנומס, סיכוייה של תל אביב לארח את המשחקים האולימפיים בעוד שבע שנים שווים, פחות או יותר, לסיכוייו של הכדורגלן עבאס סוואן לנצח בפריימריז של הליכוד. ישראל, שבשעת כתיבת שורות אלה היא עדיין אחת המדינות המשוקצות והמנודות ביותר בדעת הקהל הבינלאומית, לא תזכה בצ'ופר האדיר הזה.

אבל כאן מתגייס לעזרתה של תל אביב גורם נוסף, שאסור להקל בערכו. המדובר בתקדים שמיסדה דווקא התאחדות הכדורגל הבינלאומית. בשנת 2002 נערכו משחקי הגביע העולמי בכדורגל, לראשונה בהיסטוריה של המפעל הזה, בשתי מדינות בו זמנית. המדובר ביפן ובדרום קוריאה, שתי מדינות שים רחב מפריד ביניהן. כל אחת מהן יכולה הייתה לארגן את המשחקים בכוחותיה שלה; האמינו לי, יש להן את המשאבים הפיננסיים והאנושיים הדרושים לשם כך. ובכל זאת, בתהליך שכרגע אינני יכול לשחזר, הוחלט לחלוק בין שתיהן את האירוח. וכך נהפכו המשחקים הללו לביטוי לשיתוף פעולה מדיני וספורטיבי בין שתי מדינות שהשנאה ההדדית השוררת ביניהן עתיקה כימי המדינות עצמן.

ובכן, פיפ''א יצרה תקדים בחלקה את הארגון בין שתי מדינות. אמנם, בגביעי עולם בכדורגל נהוג שהמדינה היא היא המארחת את האירוע, ואילו במשחקים אולימיים מוענק הכבוד דווקא לעיר, אבל אפשר לחרוג מהמסורת הנוקשה הזו גם כאן.

אבל לפני שנגיע לרעיון עצמו, אולי כדאי לומר כמה מלים על היתרונות שבאירוח משחקים אולימפיים. עיר שנבחרת לארח את המשחקים הללו חייבת, תוך שנים אחדות, לשדרג את התשתיות שלה באופן דרמטי. שדרוג כזה משווק אותה, ברמה המסחרית והתיירותית, יותר מכל פעולה אחרת. מיליוני האורחים המגיעים מחו''ל לצפות במשחקים הללו מוציאים מאות מיליארדים במלונות, במסעדות, בחנויות, באתרי תיירות ובכל מקום אחר שפועל על בסיס כלכלי. בנוסף, זוכה העיר המאחרת לסיוע אדיר מצד הוועד האולימפי הבינלאומי, גוף עתיר ממון והשפעה, שיש לו אינטרס עצום בהצלחת המשחקים. ועוד לא הגענו למכירת חסויות במיליארדי דולרים לגורמים בינלאומיים, החל ממפרסמים נוסח קוקה קולה ו-IBM, וכלה ברשתות שידור בינלאומיות. כדי לעמוד בציפיות הללו נסללים כבישים חדשים, נבנים מלונות משופרים, מוכנסים שיפורים בתחבורה הציבורית, מוקמים קניונים ומוקדי בילויים וקניות. בקיצור, הפוטנציאל לשגשוג כלכלי אצל העיר המארחת (וברוב המקרים גם המדינה המארחת) הוא אדיר.

למעשה, הייתי עד לכך בעצמי. ב-‏1975 השתחררה ספרד משלטונו הרודני של הגנרל פרנסיסקו פרנקו. ארבע שנים מאוחר יותר טיילתי שם, כילד, בלוויית הורי. המדינה הייתה בתנופת בנייה אדירה. שלוש שנים מאוחר יותר נערכו שם משחקי הגביע העולמי בכדורגל והמדינה הייתה שקועה בהכנה קדחתנית. ב-‏1982 נחלו המשחקים הצלחה כלכלית מסחררת, שהזניקה את המדינה הענייה קדימה. ב-‏1990 ביקרתי שוב בספרד, כחלק מטיול תרמילים, ושוב נתקלתי בתכונה דומה. למעשה, ספרד כולה נרתמה למשימת ההכנה הלאומית לשני האירועים הגדולים הבאים. ואכן, בראשית שנות התשעים התקיימה תעריכה בינלאומית ענקית בסביליה, ומייד לאחר מכן – המשחקים האולימפיים בברצלונה. בעקבות האירועים הללו הפכה ספרד למדינה בעלת סטנדרטים תיירותיים שווים לאלה שבמדינות מפותחות אחרות ביבשת, כמו גרמניה, בריטניה, איטליה וצרפת.

האיצטדיון האולימפי בהלסינקי שנבנה לקראת המשחקים האולימפיים שם, ב-‏1952. מתן זכות לעיר לארח אירוע אולימפי גדול משמעותו שדרוג מיידי בתשתיות אותה עיר וקפיצה עצומה בפוטנציאל המסחרי והתיירותי שלה

אבל נחזור לתקדים יפן-קוריאה. על בסיס הרעיון שמשחקים בסדר הגודל הזה יכולים, מעבר לקידום כלכלת המדינה המארחת, גם לגשר על פערים בין עמים שכנים ועוינים, אני מציע כאן משהו שנשמע דמיוני לחלוטין, בוודאי לספקנים שכמותי: אולימפיאדת המזרח התיכון.

הרעיון פשוט: המשחקים האולימפיים של שנת 2024 יתקיימו בכמה ערים שונות ברחבי המזרח התיכון וישמשו כמנוף לבניית תשתית כלכלית של ממש למדינות המארחות. הערים המארחות תהיינה, למשל, קהיר, עמאן, דמשק, ביירות, רמאללה ותל אביב. התחרויות תחולקנה בין כולן במידה שווה, פחות או יותר. תשתית של כבישים, מסילות ברזל ונתיבי אוויר תחבר בין כולן ותקל על התנועה. הערים הללו, שבדרך כלל מסובכות עד למעלה ראש בפקקי תנועה גדולים ובמחסור בתשתיות הולמות, יוכלו להכין את עצמן לקראת המשחקים באופן מדורג, תוך שהן יודעות שגם ערים אחרות ישאו בנטל. מצד שני, כל עיר תשאף להצטיין באירוח שהיא מעניקה ולכן תגביר התחרות ביניהן את איכות התשתיות המוקמות. סביר להניח שהדבר יתפתח למשימה לאומית של ממש בכל מדינה שבה תיבחר עיר כמארחת.

את ההחלטה על עריכת המשחקים יוצאי הדופן הללו יצטרך לקבל הוועד האולימפי הבינלאומי, בגיבוי מוחלט של ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי, סין ויפן. ההתניה תהיה ברורה: אם, בשל סיבות פוליטיות או אחרות, תשאף מדינה כלשהי לטרפד את האירוח אצל האחרת, יבוטלו המשחקים לאלתר וימוקמו מחדש בחלק עולם אחר. התמריץ ברור גם הוא: שום מדינה בעלת היגיון בריא לא תרצה לוותר על זרימה של כספים בסדר גודל כזה ועל הזדמנות חד-פעמית להציג את יתרונותיה בפני מיליוני אורחים נלהבים.

כמובן שהדבר יחייב שיתוף פעולה בין כל המדינות המארחות. למשל, הקמת ועד אולימפי משותף. למשל, הקמת צוותים ממשלתיים לטיפול בנושא. למשל, בניית תוכנית משותפת לאבטחה ומיגון של המשחקים הללו מפני ארגוני טרור קנאיים שיבשקו לטרפדם. כל אלה כמעט יכפו על המדינות (ויסולח לי, אני מקווה, על יחסי אל הרשות הפלשתינית כאל מדינה) לקדם שיתופי פעולה ביניהן גם בתחומים שלא קשורים לספורט בכלל. ההיסטוריה הקרובה מוכיחה שמדינות עוינות זו לזו ''נתקעות'' במצב של יחסי שלום רק כשגוברת ביניהן התלות הכלכלית ההדדית. תשאלו בצרפת ובגרמניה. מי שצריך לשתף פעולה עם מדינה שכנה ובעייתית כדי לזכות באוצר נדיר שכזה, יקבל תמריץ להגיע עימה גם להסכמות מדיניות. למעשה, הוא יהיה מוכן לעשות כמעט הכול כדי שהעניין יקרה בתקופתו.

כמובן שתמיד תהיינה בעיות של אגו. מצרים, למשל, משוכנעת שכל המדינות האחרות שהזכרתי הן ננסיות פוליטיות ודמוגרפיות (עם חריג אחד, ישראל, שבניגוד לזעירותה הדמוגרפית והמדינית נחשבת ענק כלכלי אזורי) ועל כן תתבע אירוח בלעדי של המשחקים (ואיך אפשר לטפל בהתנגדות כזו כבר ציינתי) או למעט בחלקן של המארחות האחרות. סוריה תיתקל בבעיה לשתף פעולה עם האויב המסורתי מדרום-מערב. בקיצור, הרעיון הזה נשמע כל כך פֶּרֶסיסטי (כלומר, שאוב ממשנתו של שמעון פרס) שקל מאוד לפקפק בו.

אני סבור אחרת. אני מאמין כי בהיווצר הדינמיקה הנכונה ובטווח של כמעט עשרים שנה, הרעיון הזה ישים. בשל המורכבות הפוליטית של כל הפרויקט ניתן לקבוע את התאריך זמן רב מהממוצע קודם להתרחשותו. הקהילייה הבינלאומית תשמח, להערכתי, לתת כתף לפרויקט כזה. מבחינתה, עדיף לתמוך בפרויקט שיחתור לסיים את עידן המלחמות מאשר לשמר את העידן המקולל הזה.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   נתנאל   יום ב', 25/08/2008 שעה 11:36   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©