בוש אישר את הסכם נוח-מונרו; תוקם מדינה יהודית סמוך לעיר בפאלו
יום ו', 01/04/2005 שעה 21:44
הנשיא ג'ורג' וו. בוש הודיעני כי יסמוך את ידיו על ההסכם שחתם הנשיא מונרו עם מר נוח. ממשלת ארצות הברית תכבד כל פעולה שתבצע על פי הסכם זה, כולל הקמת מדינה ריבונית לפי הקווים שהותוו בו (בהסכם)''. כך נאמר במכתב שהתקבל אצל נשיא ''האגודה הלאומית לשימור אררט'', ארגון ששם לעצמו למטרה להקים לתחייה את יוזמתו של מרדכי נוח מ-‏1825 להקים מדינה ליהודים על אדמת אמריקה. התשובה הזו מדהימה על פי כל קנה מידה. השלכותיה הן עניין שעוד נשמע עליו רבות, החל מוויכוחים על ערכי הנדל''ן של המדינה החדשה וכלה בחששות להתעוררות גלי אנטישמיות חסרי תקדים











מכתב מהנשיא בוש

הווארד סניידר נשמע זחוח בטלפון, אין מה לומר. אפשר להבין אותו. מבחינתו, הוא יכול לרשום לעצמו את ההישג המדיני המזהיר ביותר של יהודי אמריקני כלשהו במאה ושמונים השנים האחרונות, לפחות בכל הנוע לייסוד מדינה לא-אמריקנית על אדמת אמריקה. ''אני לא יכול להירגע'', אמר לי בשיחה טראנס-אטלנטית שקיימנו שלשום בלילה, ''אני שב ופותח את המכתב וקורא שוב ושוב את שבע או שמונה השורות שלו וחוזר ומקפל ומכניס למעטפה ושם על השולחן. ואז אני שוב מרגיש שאני חייב, פשוט חייב, לראות אותו. ואני רץ שוב לשולחן, פותח את המעטפה וממשש את החותמת המוטבעת על המכתב, רק כדי להאמין שהוא אמיתי. ושם זה כתוב, שחור על גבי לבן: 'הנשיא ג'ורג' וו. בוש הודיעני כי יסמוך את ידיו על ההסכם שחתם הנשיא מונרו עם מר נוח. ממשלת אצות הברית תכבד כל פעולה שתבצע על פי הסכם זה, כולל הקמת מדינה ריבונית לפי הקווים שהותוו בו (בהסכם)'''.

יש סיבה טובה להתרגשות של סניידר, גבר בראשית שנות החמישים לחייו העומד בראש ארגון המבקש לשמר את מורשתו של מרדכי עמנואל נוח, קיבל לפני ימים אחדים מכתב רשמי שמאשר לו לממש הסכם שנחתם בראשית שנות העשרים של המאה ה-‏19 בין נוח, עיתונאי ודיפלומט יהודי-אמריקני, לבין נשיא ארצות הברית דאז, ג'יימס מונרו. בהסכם מודיע המימשל האמריקני על נכונותו להכיר בשטחו של האי גראנד איילנד, שבנהר הניאגרה, כשטח יהודי ריבוני. במלים אחרות: ארצות הברית הסכימה שנוח יקים בתחומה מדינה לעם היהודי הנרדף, מדינה שאינה חלק מארצות הברית אלא בעלת ריבונות נפרדת. המשמעות של הכרת בוש בהסכם הזה ושל ההתחייבות החד-משמעית לכבדו היא הסרת כל מניעה חוקית להקים מדינה כזו ממש היום, כמאה ושמונים שנה לאחר אותו ניסיון כושל.

מדובר בסקופ בינלאומי ממש, ואלמלא היו מאורעות עצובים יותר – כמו מותה של טרי שאייבו או גסיסת האפיפיור – נוטלים את מרבית תשומת הלב התקשורתית, יתכן מאוד שהוא היה מופיע היום בכותרת הראשית של ה''וושינגטון פוסט'' ולא כמאמר ב''אפלטון''. למכתבו של בוש לסניידר, הנושא את התאריך 24 במרץ 2005, צפויות להיות השלכות מרחיקות לכת.

סניידר. משמעות מכתבו של בוש: מדינה יהודית עצמאית באמריקה

עד כה נמנה סניידר על חבורה של אלפי אמריקנים העומדים בראש פרויקטים להנצחת פרשיות היסטוריות כאלה ואחרות. את הארגון שלו, ''האגודה הלאומית לשימור אררט'', הקים כבר לפני שמונה עשרה שנה. מאז ידע הצלחות מינוריות, כאלההשמורות בעיקר לפרשה שלא ממש השפיעה על הדינמיקה ההיסטורית של ארצות הברית (וגם לא של ישראל). במקום בה ערך נוח את טקס הכרזת העצמאות של המדינה היהודית שלו, אררט שמה, הוקם לוח זיכרון. מאוחר יותר הצליח סניידר – בעזרת תרומות שהשיג מכמה אנשי עסקים, בהם איל ההון שלדון אידלסון, המקורב לבנימין נתניהו – להקים גם מוזיאון קטן, להפוך את ביתו של נוח לאתר היסטורי מוכר (כלומר, אתר שעבודות השימור והאחזקה שלו ממומנות על ידי המדינה) ולהשחיל את הנושא לתוכנית הלימודים של העיר הסמוכה לגראנד איילנד, בפאלו, ושל עוד כמה ערים קטנות.

''אני יודע שהמכתב הזה יעורר סערה'', הוא אומר, ''ארצות הברית מעולם לא התירה הקמת מדינה נפרדת על שטחה. כשטקסאס הכריזה על עצמה כרפובליקה, היא עשתה את זה כדי לפרוש ממכסיקו ולהתאחד עם ארצות הברית. כשפרשו מדינות הקונפדרציה מהאיחוד זו הייתה עילה למלחמה איומה. אבל ההתחייבות של מונרו ניתנה עשרות שנים קודם לכן, ובכל מקרה היה ברור שגבולותיה של מדינת היהודים החדשה יהיו מצומצמים יחסית ולא יחרגו מגראנד איילנד''.


תיבת נוח באררט

בשנת 1825, השנה בה בוטלה רשמית האינקוויזיציה בספרד, נעשה אחד הניסיונות המרתקים ביותר להקים מדינה יהודית עצמאית. יוזם הרעיון היה מרדכי מנואל נוח (Mordecai Manuel Noah), בן למשפחה יהודית-פורטוגלית. הוא נולד ב-‏1875 בפילדלפיה ובגיל צעיר יחסית היה לעורך העיתון ''סיטי גאזט'', שיצא לאור בצ'ארלסטון. נוח תמך מעל גבי עיתונו במלחמה נגד אנגליה ב-‏1812 ובשנת 1813 מונה כקונסול ארה''ב בתוניס. נסיבות המינוי העידו על ההכרה של נוח בעובדה שניתן לנצל את המוצא לצרכים פוליטיים: הוא שיגר איגרת למזכיר המדינה דאז, רוברט סמית' (Robert Smitj), ובה ציין כי מינויו לתפקיד, לא זו בלבד שיועיל למפלגת השלטון מבחינה אלקטורלית, אלא אף ''תוכיח למעצמות הזרות כי ממשלתנו אינה נוהגת במינויי נציגיה הרשמיים בהבחנה דתית''. הוא מונה כקונסול לריגה, ואחר כך לתוניס. לאחר שהיה עד במסעותיו לרדיפת יהודים מתמשכת, החליט לקרוא להקמת ''מולדת חדשה שבה יהיו (היהודים) חופשיים לשמר את לאומיותם''.

נוח נימק את קריאתו במלים הנשמעות כיום כלקוחות כמעט מאבות הציונות המודרנית:

''Never were prospects for the restoration of the Jewish nation to their ancient rights and dominion more brilliant than they are at present. There are seven million of Jews . . . throughout the world . . . possessing more wealth, activity, influence, and talents, than any body of people of their number on earth'' . . . ''they will march in triumphant numbers, and posses themselves once more of Palestine, and take their rank among the governments of the earth.''

ב-‏1820 פתח נוח במו''מ לרכישת אדמות האי גראנד איילנד (Grand Island), שהיו אז ברובן אדמות בלתי מיושבות, במטרה להכין את השטח לייעודו כמעין ''ירושלים חדשה'' שבה יוכלו יהודים מכל העולם להתיישב.

מרדכי עמנואל נוח. למרות ההיתר, המקום והטקס המרשים - העסק לא עבד

גראנד איילנד ממוקם באזור בו נפגשת תעלת אירי (שהייתה אז בשלבי בנייה) עם נהר הניאגרה. היה זה אזור כמעט אידיאלי להקמת תעשייה חדישה, משום שניתן היה לנצל את המים הרבים שבסביבה לצרכים הידרואלקטריים. נוח קיווה למשוך למקום בנקאים וסוחרים יהודיים מצרפת ומגרמניה שיראו את הכדאיות הכלכלית שבפיתוח האי, וכן יהודים מזרח אירופה שיוכלו להקים שם חוות וכפרים. אחרי חמש שנים של מאמצים עלה בידו לגייס את ההון הדרוש לרכישת האי.

לו ביקש נוח פשוט לשווק את הקרקעות שרכש למתיישבים החדשים כדי לעשות רווח מהיר וקל, הוא לא היה שונה בהרבה בכך מכל ספסר קרקעות אחר באותה תקופה. ואולם, האמביציות שלו היו גבוהות בהרבה מאלה המאפיינות, בדרך כלל, אנשים הרוצים להשיג רווח קל ומהיר. ב-‏1825 פנה נוח בכרוז ליהודים ברחבי העולם ללכת אחריו ''...בחסד האל מושל ושופט ישראל'' אל המדינה שכונן עבורם. באותו כרוז מינה ל''מורשים'' את הרבנים הראשיים של לונדון ופאריס, את רי''ט ליפמן צונץ ואחרים, ופקד עליהם לגבות מס בסך שלושה שקלים לגולגולת למימון הגירתם של צעירים יהודים למדינה החופשית. לדבריו, המדינה החדשה תהיה מדינת מקלט ליהודי כל העולם, ותפעל על פי חוקת ארצות הברית.

בעיתונות הבינלאומית הופיעו דיווחים על הפרויקט. מנהיגים יהודיים אחדים דרשו לדעת אם אכן הפרויקט הוא ברשות ובסמכות של הממשל האמריקני וסרקאזם מהול בלעג ביקשו ממנו להציג את הטקסט הנבואי הקובע כי גאולת ישראל אמורה להתרחש דווקא באי מלא ביצות בנהר הניאגרה שבאמריקה. נוח השיב להם בפשטות כי אמריקה, ''תחת השפעת החופש המוחלט'', מספקת את התנאים הטובים ביותר להקמתה של מדינה יהודית מודרנית.

נוח החליט לקיים טקס רב-רושם, בו יכריז על הקמת המדינה החדשה, אותה כינה ''אררט''. אררט הייתה, כזכור, מקום מקלטה האחרון של תיבת נוח, והמייסד לא היסס ליצור את הזיקה שבין שם המדינה החדשה לשמו שלו. הטקס התקיים ב-‏3 בספטמבר 1825, בכנסיית סנט פול שבבפאלו, אותה שכר נוח לצורך העניין. נוח, ללא ספק, היה מסמר האירוע. תותחים ירו מטחי הצדעה לפני פתיחת הטקס. ראש שבט הסנקה האינדיאני, רד ג'אקט, הגיע בספינה (נוח היה משוכנע שחלק מהאינדיאנים הם צאצאי עשרת השבטים). על רקע אמירת תהילים ולנגינת היצירה ''יהודה המכבי'' להנדל, נכנס לאולם נוח עצמו, כשהוא עטוף בגלימת ארגמן. ההיסטוריון האמריקני ג'ונתן סארנה (Jonathan Sarna), מתאר את תלבושתו של נוח כ''תלבושת בסגנון ריצ'ארד השלישי''; על צווארו ענד ענק ובו מדליון זהב (סארנה מציין כי התכשיט הנ''ל נלקח מתפאורה של אחד התיאטרונים הידועים באזור). הוא התייצב בפני הנוכחים ונשא נאום חגיגי ובו פירט שוב את עקרונות המדינה החדשה והניח את אבן הפינה שלה.

המדינה המיועדת. בלב נהר ניאגרה, לא רחוק מהעיר בפאלו, סמוך לגבול הקנדי

הביקורת הנוקבת הגיעה כמעט מייד. יצחק הארבי (Isaac Harby), עורכו של עיתון יהודי ידוע בצ'ארלסטון, האשים את נוח כי הוא מתיימר להיות המשיח האמיתי, שיום אחד ''ינהיג את (העם היהודי) לירושלים חדשה (New Jerusalem) ולא לניו יורק''. העיתונות החילונית תייגה את נוח כספסר קרקעות אופורטוניסטי המשתמש בדרך מקורית לצורך מכירת האדמות ואינו בוחל בנגינה על מיתרים דתיים במטרה להוציא ממאמיניו את חסכונותיהם.

פעילותו של נוח לא עלתה יפה. היהודים לא באו לאררט והמדינה החדשה שבקה חיים לכל חי. כנראה שבחברה דמוקרטית, שהספר הגדול בה עודנו פתוח וברובו הגדול בלתי מיושב, לא חשו יהודים מארצות הברית או מאירופה צורך דוחק להיות מתיישבים בחסדי נוח דווקא. מבחינה כלכלית, נוח לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק מגייסי מתיישבים באירופה, ועל כן הסיכוי שיהודים מיבשת זו יגיעו אל הארץ החדשה היה קלוש מלכתחילה. גרוע אף יותר, רבה של פאריס לא היסס ללעוג בפומבי לכל הרעיון. בסופו של דבר הסתלק נוח מהפרויקט, קיבל מינוי כשופט בניו יורק, נשא לו יהודיה עשירה לאישה וב-‏1833 מכר את חלקו בגראנד איילנד לסוחר עצים מקומי. יחד עם זאת, המשיך לפעול בהתמדה להקמת מולדת יהודית עצמאית, ובסוף ימיו (הוא מת ב-‏1851) תמך בגלוי בהקמתה בארץ ישראל.


התחדשות

את יוזמת האישור מחדש העלה סניידר לפני כשש שנים, במהלך הקדנציה השנייה של הנשיא קלינטון. הוא הביא את הנושא לדיון במועצת המנהלים של הארגון בארשו הוא עומד, אך המועצה לא הצליחה לקבל החלטה של ממש. רק אחרי שנה עלה בידו לקבל אישור ליוזמה, וגם זאת לאחר לא מעט ויכוחים וחילופי דברים קשים. ''אמרו לי שיוזמה כזו תתפרש כאילו היהודים רוצים להשתלט על אמריקה בעזרת ההשפעה הכספית והפוליטית שצברו'', הוא נזכר, ''האמת, גם אני חששתי מזה. אבל הייתי חייב לנסות ולבדוק אם ארצות הברית עומדת בהתחייבויות שנתנה''.

לאחר שקיבל סניידר את האישור, הוא הרחיב את הפרוייקט. צוות בן ארבעה אנשים, בראשות רואה החשבון מורטון פלדהיים משיקאגו, מונה כדי לבדוק את נושא הבעלות על כל חלקי האי, את שווי הקרקעות והנכסים שעליהן וכן את השאלה המסקרנות אם ייאותו הבעלים למכור אותם. צוות שני, בראשות הרב הקונסרבטיווי דייוויד זקס, בדק בדיסקרטיות את הלכי הרוחות בקהילה היהודית והעלה את הנושא בשורה של סקרי עומק. צוות נוסף, בראשות סטיינר עצמו, עבד מול עורכי דין, הזמין חוות דעת משפטיות ובדקת תקדימים ופסיקות של בתי דין בסוגיות דומות.

הוצאות היו מדהימות: הוכנה רשימה של בעלי הקרקעות ונעשו פניות לחלק מהם כדי לבדוק את נכונותם למכרן (כמובן, ללא אזכור רעיון המדינה המיועדת). רוב הפניות נענו בחיוב, ואצל אלה שהיססו היו המניעים קשורים בעיקר להנחה שניתן להשיג מחיר גבוה יותר באמצעות משיכת המשא ומתן ולכן כדאי, בשלב ראשון, להפגין הסתייגות. הצוות השני גילה שבין חמישה עשר לשלושים אחוז מהנשאלים ישקלו בחיוב מעבר למדינה החדשה. הצוות האחרון סיכם את ממצאיו באמירה כי ממשלת ארצות הברית לא יכולה להתחמק מהמחויבות שנטלה על עצמה – גם אם פירוש הדבר יצירת דעת קהל ביקורתית (שלא לומר עוינת) נגד המדינה החדשה. אז, רק אז, נשלח המכתב לבית הלבן (עם העתק למחלקת המדינה).

אבל בדיוק אז התרגשו ובאו על אמריקה אותן בחירות שעשורייתיות של שנת 2000, שנסתימו בניצחונו השנוי במחלוקת של ג'ורג'ו וו. בוש על אל גור. קלינטון לא הספיק לטפל בנושא והמכתב עבר לטיפול המימשל של בוש. לקח, כאמור, יותר מארבע שנים עד שהגיעה התשובה.

לאחר קבלת המכתב יצר סניידר קשר עם הבית הלבן, במטרה לאמת את ההודעה. הוא קיבל אישור לשליחת המכתב, כולל מספר אסמכתא. הוא אפילו יצר קשר עם משרד החוץ הישראלי כדי לקבל את התייחסותו לעניין, אבל איש לא הגיב, משום מה,לשתי ההודעות שהשאיר שם. ''מילא'', הוא אומר, ''עכשיו הם יהיו חייבים להתייחס''.

סניידר מבקש לערוך מסיבת עיתונאים וליידע את העולם על הנושא. הוא היה שמח אם יחד איתו היו באים לשם גם אנשים ברמתם של הנשיא בוש, סגן הנשיא ריצ'ארד צ'ייני, מזכירת המדינה קונדוליזה רייס או יושבי הראש של הסנאט ובית הנבחרים. ,הזמנתי אותם'', הוא מסכם, ''אבל טרם קיבלתי תשובה על כך''. מי שמבקש לראות אם יגיעו, מוזמן למלון הילטון שבעיר בפאלו ב-‏14 באפריל. יהיה מעניין, זה בטוח. מי שיבחר שלא להגיע יוכל, בכל מקרה, להתעדכן ב-CNN או בכל רשת חדשות ארצית אחרת. כולן, אומר סניידר, כבר אישרו את הגעתן.

ניסיון להשיג את תגובת משרד החוץ הישראלי העלה חרס.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
טוב ויפה   אבי   יום ו', 01/04/2005 שעה 22:01   [הצג]   [4 תגובות]
נתקלתי בכתבה   הסטוריון מצעד המחץ   יום ו', 01/04/2005 שעה 22:21   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   יעל   יום ו', 01/04/2005 שעה 22:49   [הצג]
April's fool never been funnier   Loof Lipra   שבת, 02/04/2005 שעה 3:52   [הצג]
חה...חה...חה... מצחיק מאוד.   חיים   שבת, 02/04/2005 שעה 22:34   [הצג]
איך ניתן להקים מדינה עצמאית   זאת באמת בדיחה   יום א', 03/04/2005 שעה 10:07   [הצג]   [2 תגובות]
מדינה יהודית על הים הבלטי   הנה מעשייה טובה יותר   יום א', 03/04/2005 שעה 10:28   [הצג]
מי שכתב את המאמר, אנא, צא מהארון!   אושרה   יום א', 02/04/2006 שעה 15:56   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©