טבח יפו
יום ג', 01/05/2012 שעה 13:37
צרפת רואה את עצמה כיום כאחת המדינות הבודדות בערב הנזעקת לעמוד לצד אומות חלשות – בעיקר בעולם השלישי – מפני מה שהיא רואה כמעין ניאו-אימפריאליזם בגרסה אמריקנית. הצרפתים אמורים, לפחות על פי ההיסטוריה, לדעת אימפריאליזם מהו. צרפת עצמה הייתה פעם מעצמה קולוניאליסטית. יתר על כן, צבאה המפואר אף כבש נתחים מהמזרח התיכון בכלל ומארץ ישראל בפרט. אבל במהלך המסע המסוקר הזה הכתים מפקדו המהולל של אותו צבא, הגנרל נפוליאון בונפארטה, את הקריירה שלו באחד ממעשי הטבח המזעזעים ביותר שנודעו באותה תקופה











מסעו של נפוליאון בונפארטה לארץ ישראל בסוף המאה ה-‏18 הפל כבר מזמן לקלאסיקה היסטורית. לפחות עיר אחת בארץ – עכו – מראה עד היום לתייריה את האתרים בהם התחולל הקרב הגדול בין גאון האסטרטגיה הצרפתי לבין צבאו של אחמד ג'זאר, המושל הטורקי של העיר. אבל עכו היא הסיפור הידוע. הסיפור הפחות ידוע הוא על הקרב שניהל נפוליאון נגד צבא טורקי אחר, זה של אגא עבדאללה, ביפו. הסיפור מתואר היטב בספרו של נתן שור, ''מסע נפוליאון בארץ ישראל'', שיצא לפני כעשרים שנה בהוצאת ''עם עובד''.

המצור על יפו היה מצור נפוליאוני קלאסי: תקיף, מהיר ונמרץ. על העיר הגן, כאמור, האגא עבדאללה, שהיה יליד המקום. למוד לקח מתבוסותיהם של צבאות טורקיים אחרים, בעזה ובאל עריש, החליט עבדאללה שלא להילחם בצרפתים בשדה הפתוח, אלא להסתגר מאחורי חומות העיר. חייליו, ששת אלפים במסר, היו שכירי חרב בני עמים שונים: אלבנים, כורדים, אנטולים, מוגרבים, סורים, מצרים סודנים וקבוצה קטנה של ממלוכים שנמלטה מפני נפוליאון ממצרים. הייתה לו גם יחידת תותחנים בת אלף ומאתיים איש, שהתאמנה קודם לכן בקושטא תחת הדרכת אנשי צבא צרפתים דווקא. ליחידה הזו היו שלושים תותחים, וארבעים תותחים נוספים היו מוצבים על חומות העיר.

ב-‏3 במרץ 1799 הופיע הצבא הצרפתי בגבולות יפו והטיל מצור על העיר. שלושה ימים מאוחר יותר ערכו הנצורים התקפת פתע, אך הצרפתים הצליחו להבריחם חזרה אל מאחורי החומות. נפוליאון שיגר קצין ומחצצר ליפו והעביר באמצעותם דרישה מעבדאללה ומאנשיו להיכנע. עבדאללה לא היה במצב רוח לכניעה, הוציא להורג את השליחים וציווה להציג את ראשיהם הכרותים מעל החומה. חמתם של הצרפתים בערה. רבים מסבירים באקט האכזרי שביצע עבדאללה את התנהגותם של הצרפתים מאוחר יותר ביפו.

מסע נפוליאון וצבאו לאורך ציר החוף, מאל-עריש ועזה בואכה יפו, קאקון, חיפה ועכו

למחרת החלו הצרפתים להפגיז את חומת העיר. בשעות אחר הצהרים המוקדמות כבר הייתה הפירצה בה גדולה דיה כדי לאפשר הסתערות של חיל הרגלים אל תוך העיר. נפוליאון עמד בקרבת מקום, וברגע שנתן את האות להסתערות חלף כדור רובה מכוון היטב דרך כובעו והרג את הקולונל הגבוה ממנו, שעמד מאחוריו.

הקרב שהתחולל במקום היה קשה, אבל קצר למדי. כוח צרפתי בראשות מפקד האוגדה, הגנרל לאן, וסגנו, הגנרל רמבו, השתלט על בניין גבוה שניצב ליד הפירצה. סרן איימה, קצין הנדסה, חדר אל מרתף הבניין, שלא היה מקושר אל הקומות העליונות, ובעקבותיו באו חיילים נוספים. באותו זמן היה אמור כוח אחר, בראשות גנרל בון, לערוך פעולת הסחה בצפון העיר. אך חיילים מהאוגדה שלו גילו סמוך לחוף הים פירצה נוספת בחומה וחדרו לעיר.. חלק מהם נהרגו על ידי התושבים, והיתר נסוגו למאהל האוגדה ותבעו מבון לחדש את ההתקפה ולנקום את דם חבריהם השפוך. בן סייר באיזור הפירצה, הגיע למסקנה שאמנם אפשרית חדירה בהיקף רחב יותר, והורה לבצעה. חייליו חידשו את חדירתם לעיר מן הצפון, הפעם בעזרת סולמות, ונתקלו בהתנגדות חלשה בלבד, מאחר וחיל המצב הטורקי היה מרוכז בגזרת הלחימה העיקרית שבדרום העיר. הצרפתים כבשו את החלק הצפוני של רובע הנמל והחלו להתקדם דרומה. כשנודע לחיילי אוגדת לאן כי אנשיו של בון נמצאים כבר בעיר, הם הגבירו את לחימתם ביתר שאת. כשהתברר, לעומת זאת, למגינים, כי חומות העיר נפרצו, התמוטטה הגנתם והעיר נכבשה כולה על ידי הצבא הצרפתי. בסך הכל נפלו בקרב על יפו כשלושים חיילים צרפתים, וכמאתיים נוספים נפצעו. מחייליו של אגא עבדאללה נהרגו כאלפיים ולמעלה משלושת אלפים נוספים נפלו בשבי.

כאן החלו מעללי הכיבוש לצבור תאוצה. חיילי אוגדת בון רצו לנקום את דם חבריהם שנהרגו על ידי אנשי יפו והחלו לרצוח את התושבים ולשדוד את רכושם. חייל לאן, מצידם, רצו לנקום את רצח שני חבריהם שנשלחו לדרוש את כניעת העיר. הם השתוללו ברחובות, רצחו את תושבי המקום, אנסו את נשותיהם, בזזו מכל הבא ליד ומה שלא לקחו איתם הרסו ושרפו. לפי אחד התיאורים הדם ממש זרם ברחובות, מה שהביא לצחנה נוראה. נפוליאון לא התערב כלל בנעשה והניח לחייליו ''להתפרק'' מהמתיחות שהצטברה בהם במהלך שבועות הלחימה הארוכים במצרים ובארץ ישראל. ייתכן שגם רצה לרמוז לתושבי יתר הערים בסביבה על מה שעלול לעלות בגורלם אם לא ייכנעו לו בעוד מועד.

רק לאחר מעשה ניסו הצרפתים לתקן במשהו את המעוות. שור מביא ציטוט מפי המנתח הצרפתי הראשי לארי, שלדבריו טיפל בעשרים נשים יפואיות שנפצעו בשעת הטבח, כשאחד ממסגדי העיר משמש כבית-חולים ארעי.

נפוליאון בסערת קרב. הטבח ביפו היה אירוע חריג בקריירה שלו, שבמהלכה נמנע מרצח שבויים

רבים מחייליו של עבדאללה לא נהרגו במהלך הפריצה הצרפתית לעיר והמשיכו להתגונן באחד הבניינים הגדולים של יפו. על כניעתם קיימות שתי גרסאות. האחת מספרת כי נפוליאון עצמו הסכים לכניעתם כדי למנוע שפיכת דם צרפתי נוסף. האחרת מספרת כי שני קציני מטה צעירים (שאחד מהם היה בנה של ז'וזפין, אשת נפוליאון, מנישואיה הראשונים למרקיז דה בוהארנה) הגיעו למקום וקיבלו את כניעת החיילים הטורקים בלי לקבל תחילה את אישור נפוליאון לכך. לפי גירסה זו נפוליאון נבהל כשנודע לו על הדבר, מאחר ולא היה לו כוח מספיק כדי לשמור על מספר כה רב של שבויים (3,250 איש), לא אמצעי תובלה להחזירם למצרים (שם כבר שלט צבא צרפתי במדינה) ולא מזון להאכילם. על כן החליט להוציאם להורג. יתכן שסבר גם שהוצאה המונית להורג של חיילי האויב תאותת לעכו וליתר הערים שאותן רצה לכבוש. ראוי לציין גם שהמקרה הזה אינו שכיח אצל נפוליאון: לא ידוע כמעט על מקרים בהם הורה לרצוח שבויים שנכנעו בפניו.

האגדה מספרת כי לאחר הקרב ניגשו קציניו של נפוליאון אל המצביא הדגול ושאלו אותו מה לעשות בשבויים. נפוליאון עצמו חש אותה שעה ברע, וממש באותה שנייה, מעשה שטן, פקד אותו שיעול חריף. נרגז ומכחכח בגרונו, פלט הגנרל ''Ma sacre tough!'', כלומר ''השיעול הארור הזה''. הקצינים, שלא הבינו חוכמות, ניגשו לעבודה. הגידוף הקצר של נפוליאון נשמע להם כמו ''Massacrez-tous!'', ביטוי שצלילו כמעט זהה ומשמעותו הפשוטה היא ''טבחו את כולם''. כמו חיילים ממושמעים, מילאו אנשי נפוליאון את ההוראה. מיותר לציין שבסטנדרטים שהיו נהוגים אז לא הוקמה בצרפת ועדת חקירה כדי לבדוק ''מי נתן את ההוראה''.

היסטורית, לפחות, העובדות ברורות: לפי הוראת נפוליאון חולקו השבויים לקבוצות בהתאם להשתייכותם הלאומית. שמונה מאות חיילים מצרים נשלחו הביתה למצרים, מאחר שנפוליאון ראה בהם בניה של מושבה צרפתית. שחרורם נועד להרגיע את הרוחות במצרים. מאה מהם נאלצו להישאר עם הצבא הצרפתי ונועדו לשמש פועלים וחפרים שיסייעו בידי יחידות ההנדסה.

מן השבויים האחרים הוצאו המרוקנים להורג ראשונים., ב-‏8 במרץ. מספרם היה כשמונה מאות איש. ההוצאה להורג נערכה על חוף הים, קילומטר וחצי דרומית ליפו, והשתתפו בה חיילים משני גדודים של אוגדת בון, שירו במרוקנים ברוביהם. חלק מהשבויים נמלטו, קפצו לים ושחו לשוניות הסלעים הקרובות. רבים אחרים נורו תוך כדי שחייתם והאחרים חוסלו בידי החיילים שרדפו אחריהם ברפסודות.

למחרת, ב-‏9 במרץ, רצחו הצרפתים שש מאות אנשים נוספים מן השבויים שלא היו ממוצא מרוקני. ביום האחרון, ה-‏10 במרץ, נרצחו 1,041 הנותרים, אחרי שבמשך יומים תמימים לא קיבלו כל מזון. אחדים מהשבויים, שבגלל פצעיהם לא יכלו להתקדם במהירות הדרושה, נדקרו בכידוני הצרפתים עוד בדרך למקום ההוצאה להורג. האחרים הפגינו שלוות נםש רבה על אף שידעו היטב לקראת מה הם הולכים, ונפרדו זה מזה בלחיצות ידיים. הם חולקו לקבוצות קטנות שהובלו כל אחת לכיוון אחר והומתו בדקירות כידונים על מנת לחסוך בתחמושת. הפעולה נמשכה זמן רב, על אף מספרם הרב של החיילים הצרפתים. בשלושת ימי הטבח הוציאו הצרפתים להורג כ-‏2,440 שבויים.

נפוליאון מבקר את חולי הדבר בבית החולים המאולתר שהקימו הצרפתים ביפו. ציור מאת אנטואן-ז'אן גרוס

באותו זמן לא היו הדים רבים למעשה, אך ב-‏1803, לאחר שהתחדשה המלחמה בין צרפת לאנגליה, השתמשו האנגלים בסיפור הטבח לצרכי תעמולה וכדי להמחיש את טענתם ששליט צרפת הוא עריץ השופך דם חפים מפשע.

עכשיו הגיע תורו של מפקד יפו, האגא עבדאללה. תחילה השאירו אותו בחיים, אולי כדי לרמוז למפקד עכו, אחמד ג'זאר, שכדאי לו להיכנע משום שבמקרה כזה עשויה גם נפשו להיות לו לשלל. אבל לאחר ששב נפוליאון למצרים, שוב לא היה בו עוד צורך ונפוליאון הורה להוציאו להורג. גם ביתו של עבדאללה נשבתה ביפו, והיא נדקרה למוות בידי אחיו של הקצין הצרפתי שהוצא להורג על ידי אביה לפני תחילת ההסתערות על העיר.

לאחר המצור הטיל נפוליאון על תושבי העיר שנותרו בה (רבים ברחו ממנה והעיזו לחזור רק לאחר ששב חיל המשלוח הצרפתי למצרים) לתקן את חומות העיר ולפנות את גוויות הנרצחים מהרחובות ולקברן בסביבה. כמו כן, הורה להם נפוליאון לטפל בנפגעים הצרפתים שנשארו במנזרים: על התושבים היווניים הוטל לטפל בפצועים, ועל הארמנים והקתולים – בחולי הדבר.

מגפת הדבר האיומה שירדה על הצבא הצרפתי באה מייד לאחר סיום הכיבוש והטבח שבעקבותיו. הרופא הראשי של חיל המשלוח הצרפתי, דה-גנט, ניסה להסתיר מהחיילים את אופייה האמיתי של המחלה. הוא ארגן שני בתי-חולים, האחד לפצועים הצרפתים במנזר היווני שליד הנמל, והאחר לחולי הדבר, במנזר הארמני שלידו. כמאתיים חולי דבר נשארו ביפו, נוסף לחיל מצב קטן של כמאה וחמישים איש, כשהמשיך חיל המשלוח הצרפתי בדרכו צפונה, לעכו.

מפקדי הצבא חששו מהנזק המוראלי שייגרם לצבא אם ייוודע לחיילים אופייה האמיתי של מגפת הדבר. הם נמנעו מלנקוב בשמה ואף העמידו פנים כי אינה מדבקת. דה-גנט הזריק לעצמו חומר מאבעבועות המגפה, במעמד פומבי, כדי להרגיע את חששותיהם ולהוכיח כי אין חשש הידבקות. למזלו הרב, אמנם לא נדבק במחלה.

נפוליאון עצמו ביקר, בלוויית אנשי מטהו, במנזר הארמני. המטרה הייתה ברורה: להפגין בפני חייליו כי אין לחשוש מהמחלה. הוא אף סייע לשאת את גופתו של חייל נגוע ולמזלו הטוב, הוא לא נדבק בה בעצמו. אופי מרתק היה לו, לצעיר בן השלושים מקורסיקה שהיה חמש שנים מאוחר יותר לקיסר: איש שאינו נרתע מהוראה לרצוח אלפי שבויים ביום אחד, ומסתכן אישית מעל ומעבר לכל שיקול סביר ביום האחר.

''חרות, אחווה ושוויון'' – אלה היו שלוש האמיתות המהפכניות שהניף הקצין הצרפתי המבריק כשיצא לכבוש את המזרח התיכון בשם צרפת החדשה.









[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
החיסון הראשון   אבי   יום ה', 10/03/2005 שעה 15:26   [הצג]   [4 תגובות]
לא הבנתי   אלפרד   יום ו', 11/03/2005 שעה 23:39   [הצג]
שום קשר ישיר   אלון   שבת, 12/03/2005 שעה 22:55   [הצג]
על תהליך קבלת החלטות   אילנה י   יום ב', 14/03/2005 שעה 0:23   [הצג]   [3 תגובות]
קיים מחזה על רצח השבויים ביפו   גדי פאוקר   יום ו', 01/06/2012 שעה 13:34   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©