דרישת שלום מאלסקה
יום ד', 09/04/2008 שעה 22:23
יש לי חיבה מיוחדת לאלסקה. כן, דווקא לשם, למה שרבים נוהגים לתאר כישימון קרח נצחי. החיבה הזו לא נולדה אתמול. למעשה, שורשיה נעוצים בילדות הרחוקה, ילדות של גילאים חד-ספרתיים, ובימים בהם נהגתי לתבל את שעות הפנאי שלי בסיפורי מסע לארצות רחוקות. באותן שנים, בהן אינטרנט היה אולי בגדר פנטסיה אך לא הרבה מעבר לכך, שבתה את ליבי במיוחד עלילת ''חבורת פופיק באלסקה'', ספר בו משמש שמו של אווז הבר הסיני, הנודד ברחבי חצי האי האלסקני, כרמז לפתרון תעלומת היעלמו של מטוס ובו משלחת מחקר בינלאומית. ובכן, החלטתי להביא כאן כמה קטעים על אלסקה. קטעים המדגישים את ייחודה ההיסטורי, החברתי והכלכלי של המדינה הזו, שהיא אולי הדלילה מכל מדינות ארצות הברית, אך גם היחידה (למיטב ידיעתי) שנוהגת לחלק דיבידנד לבתי האב בה. אבל אני מקדים את המאוחר. שיפטו בעצמכם.









אביב בישראל. בימים כתיקונם החרמון עדיין ושלג משהו וגם בגולן יש זרימה עזה בנחלים. בכנרת עולה המפלס. השלוליות הגדולות משמשות כר פורה לילדים הממוגפים הצועדים בואכה בתי הספר והגנים. השנה הזו, לעומת זאת, שחונה בהרבה מכל קודמותיה. הכנרת נסוגה לקראת הקו השחור, המדינה במצוקת מים ולפחות פריחה נאה נותרה לנו.

אלסקה, לעומת זאת, קרה הרבה יותר. הטמפרטורה מתחת לאפס, השלג עבה בהרבה והחורף ארוך יותר. רק עתה, אולי במאי, יפשירו השלגים והמים הקרים ינהרו בשמחה בואכה המפלים הגבוהים והאוקיאנוס הגדול. הדובים יקיצו משנת החורף הארוכה, יתמתחו וייצאו ממאורותיהם. דגי הסלמון ישחו בהמוניהם במעלה הנהרות, חוזרים בכוח האינסטינקט אל אתרי המזון בהם שחו אבותיהם לפניהם. העננים יפנו את מקומם לשמיים בהירים יותר, לאור רך של שמש צפונית ולרקיע לילי נטול זוהר צפוני. אט-אט תתמלאנה שמורות הטבע בעדרי האיילים ועל ההרים יטפסו כבשי המושק בהמייה עליזה. תיירים חקרניים ירדו מספינות הטיול וישימו פעמיהם אל מכרות הזהב הנטושים, כמהים לפיסת היסטוריה אותנטית מעבר שעליו שמעו הרבה כל כך. האביב יגיע לאלסקה ועימו שעתה היפה ביותר של הארץ היפה הזו.

חצובה על נהר קפוא. ממתינים להתבקעות הקרח באביב (מקור תמונה 1).

יש לי חיבה מיוחדת לאלסקה. כן, דווקא לשם, למה שרבים נוהגים לתאר כישימון קרח נצחי. החיבה הזו לא נולדה אתמול. למעשה, שורשיה נעוצים בילדות הרחוקה, ילדות של גילאים חד-ספרתיים, ובימים בהם נהגתי לתבל את שעות הפנאי שלי בסיפורי מסע לארצות רחוקות. באותן שנים, בהן אינטרנט היה אולי בגדר פנטסיה אך לא הרבה מעבר לכך, שבתה את ליבי במיוחד עלילת ''חבורת פופיק באלסקה'', ספר בו משמש שמו של אווז הבר הסיני, הנודד ברחבי חצי האי האלסקני, כרמז לפתרון תעלומת היעלמו של מטוס ובו משלחת מחקר בינלאומית.

ובכן, החלטתי להביא כאן כמה קטעים על אלסקה. קטעים המדגישים את ייחודה ההיסטורי, החברתי והכלכלי של המדינה הזו, שהיא אולי הדלילה מכל מדינות ארצות הברית, אך גם היחידה (למיטב ידיעתי) שנוהגת לחלק דיבידנד לבתי האב בה. אבל אני מקדים את המאוחר. שיפטו בעצמכם.



שוברים את הקרח


נתקלנו בזה במקרה, במהלך טיול באלסקה. היינו בדרכנו מפיירבנקס, העיר הגדולה של צפון המדינה, לאורך הכביש הארוך המוביל דרומה, בואכה אנקורג', העיר הגדולה ביותר בה. מגמת פנינו הייתה הפארק הלאומי דנאלי והעיירה הקטנה והציורית טאלקיטנה, שלפי כמה מקורות שימשה כהשראה לסיסילי, העיר בה מתרחשת עלילת ''חשיפה לצפון'' הוותיקה והטובה. מעט פחות משעה לאחר שיצאנו מפיירבנקס, נכנסה ה''שברולט'' שלנו אל העיירה הקטנה נֶנָנַה (Nenana), שעל שפת הנהר טָנָנַה (אני לא ממציא את השמות האלה, נשבע לכם), כשתעים קילומטרים דרומי לפיירבנקס.

לא הייתה סיבה מיוחדת לכניסה לשם, לבד ממילוי דלק, אבל באלסקה לא צריך סיבה כזו. לכל עיירה קטנה יש איזשהו סיפור מכונן שאליו נלווים מיתוסים התפתחו במאה וארבעים השנים האחרונות. יכול להיות שחלק מהם נבראו או הועצמו לצרכי משיכת תיירים, אבל איכשהו אני משוכנע שהתחרות של נננה אינה כזו. ממילא, העובדה שבמדינת הענק הזו כפרים קטנים שוכנים במרחק רב זה מזה הופכת כל אחד מהם לאטרקציה בפני עצמה. כפר קטן הופך לתחנת דרכים שבה אפשר למלא דלק, לאכול, לתצפת על הנוף, לצאת לטרק או שניים, לקפוץ למוזיאונים ולחתנות ההיסטוריות הקטנטנות ולשמוע סיפורים על המקום ועל אנשיו.

באחת החנויות שאלו אותנו אם מילאנו כבר טופס הגרלה. לא הבנו במה מדובר. אבל אז הסביר לנו אחד המקומיים במאור פנים שהנכס הידוע ביותר של נננה הוא תחרות ההימורים השנתית המתקיימת בה. על דבר אחד, ואחד בלבד מהמרים שם - מועד שבירת הקרח בנהר הטננה הסמוך.

נהר טננה קופא, בדרך כלל, בחודשי אוקטובר-נובמבר. הקרח הקפוא מתעבה כל כך, שבראשית האביב מגיע עוביו ליותר ממטר. כשמואיל בטובו החורף להמשיך אל מחוזות אחרים ולפנות מקום לאביב, עולות הטמפרטורות מעל לקו האפס וממיסות את הקרח. במקביל להמסה העלית, כלומר זו המתרחשת מהאוויר ומעל לנהר, מתבצע תהליך של המסה תחתית. המים מתחת לקרח מתחילים לזרום במורד האפיק, ובזרימתם גורפים איתם סחופת ויוצרים בלייה, מה שמאיץ את עוד יותר את ההמסה. אט אט הולכת שיכבת הקרח ומתכרסמת, עד שלא נותר אלא מעטה דק על פני המים. השאלה מהו מועד השבירה המדויק של הקרח תלויה במועדי ההתחממות בראשית האביב.

וכך התפתחו העניינים: בשנת 1906 עסקה קבוצת מהנדסים בבניית גשר מעל בניית נהר הטננה, לצורך השלמת מסילת הרכבת שנועדה לחצות את אלסקה מדרום לצפון. הנהר קפא בטמפרטורה של עשרות מעלות מתחת לאפס. על מנת להעביר את הזמן ערכו המהנדסים התערבות באשר לשאלה מהו המועד המדוייק בו יישבר הקרח. איכשהו יצא שגם לאחר שהושלמה מסילת הברזל המשיכו חברי אותה קבוצה לערוך את ההתערבות הזו מדי שנה, אם כי עדיין כאקט ספורטיבי בלבד, מה שהיה קרוי בילדותינו ''התערבות על צדק''. ב-‏1917 כבר נמצאו שמונה מאות איש שהשתתפו בה, וכל אחד מהם הניח דולר אחד על קרן הצבי. כך נולדה ה''נננה אייס קלאסיק'', לראשונה, כהתערבות קולקטיבית שתגמול כספי נאה בצידה. נקבע אז שמנצח בתחרות מי שמנחש את היום השעה והדקה הקרובים ביותר למועד המדויק של שבירת הקרח.

השאלה היא איך קובעים את מועד השבירה. הרי ברור שבכל נקודה על פני הנהר מתבצעת סדיקה או שבירה של הקרח במועד כלשהו של האביב. האלסקנים מצאו לכך פתרון מקורי. הם משתמשים בחצובה פירמידלית (שמכונה בפשטות Tripod, כלומר משולש), בעלת ארבע רגליים, המוצבת באמצע הנהר הקפוא. על החצובה תקוע מוט גדול, מהסוג המשמש לתליית דגלים. רגלי החצובה נבנות מעצי אשוחית הגדלים במקום ומופשטים מקליפתם. לאחר מכן צובעים את הרגליים בפסים אופקיים בצבעי שחור-לבן, כדי שניתן יהיה לצפות במיתקן על רקע הקרח הלבן.

במהלך סוף השבוע האחרון של פברואר - סופשבוע הידוע כ''Tripod Weekend'' - מוצב המשולש על גבי הנהר. כמה גברים קודחים ארבעה חורים בקרח באמצע הנה רהקפוא, ולאחר מכן מכניסים את מוטות המשולש פנימה. המים הנקווים בבורות אלה קופאים כעבור זמן קצר, והקרח החדש שנוצר מהדק את אחיזתו במוטות העץ כאילו היה שיכבת בטון עבה. אז מחברים את המוט המרכזי אל שעון גדון המוצב על הגדה באופן שמבטיח שברגע בו ינוע המוט יותר ממאה רגל (כשלושים מטרים) ממקומו המקורי, השעון יעצור - ובכך ייקבע את המועד הרלוונטי לקביעת המנצח בתחרות. אז מופעלת גם סירנה, המודיעה לתושבי העיירה על סיום ההמתנה לשבירת הקרח. צופים המוצבים על בנקודות שונות על שפת הנהר דואגים לכך שאיש לא ירמה ולא יעניק טיפול מיותר למכניזם הזה. בסך הכל נוטלים חלק בארגון ובתיחזוק של האירוע כולו בין שמונים וחמישה למאה תושבים מתוך הארבע מאות וחמישים המתגוררים בעיירה נננה בכלל.

על סף השבירה. חלק גדול מהנהר כבר הפשיר. החצובה ניצבת על פני פיסת קרח שיציבותה רופפת. בעוד זמן קצר תזדעזע, תפעיל את הכבל והשעון שאליו הוא מחובר ייעצר. אז יוכרז על המנצח (מקור תמונה 2)

כשנעצר השעון, מוכרזת רשמית שעת שבירת הקרח של ה''נננה אייס קלאסיק''. אז גם מתחיל האביב באותה פינה יפה של אלסקה. האביב כאן הוא לא משהו שמתחיל שרירותית בכל 15 או 21 במרץ, אלא ביום בו נפל המשולש עקב שבירת הקרח.

כאמור, ההתערבות הראשונה נערכה ב-‏1917 ונטלו בה חלק כשמונה מאות משתתפים. באותה שנה נפל המשולש ב-‏30 באפריל בשעה 11:30 לפני הצהריים. פראנק ג'ונס ואנדרו הוי, שזכו בפרס במשותף, קיבלו חמש מאות דולר כל אחד. מאז הפכה ההתערבות למנהג של קבע בקרב התושבים המעטים שהתגוררו בכפרים ובעיירות שליד נהרות הטננה והנננה, וסכום ההימור הבודד צמח מדולר אחד לשניים. אבל הבום הגדול באמת החל כשהתפשטה השמועה על כך ברחבי אלסקה ומהמרים שאינם בני המקום החלו להזרים את כספם לאירוע. כיום, מדובר במאות אלפי הימורים המועברים מדי שנה מרחבי העולם כולו ו''מייצרים'' פרס מצטבר של מיליוני דולרים (המחולק, כאמור, בשיטת ''המנצח זוכה בכל'') - מה שהופך את ה''נננה אייס קלאסיק'' לאירוע בעל משמעות בינלאומית.

כמו כל תחרות בעלת מסורת, גם ל''נננה אייס קלאסיק'' יש אתר אינטרנט ומאגר נתונים סטטיסטי, כולל פילוחים והתפלגויות של הימים, השנים והשעות שבהן נוטה הקרח להישבר - מידע שהוא כמעט הכרחי למי שרוצה לבצע הימור ''רציונלי''. אם מישהו באמת מתעניין, אשתקד נשבר הקרח ב-‏27 באפריל בשעה 15:47 בדיוק. המנצח זכה ב-‏303 אלף דולר.

העובדה שמזה למעלה מתשעים שנה נמדדת שבירת הקרח ברציפות מהווה גם, מתברר, אינדיקציה למטאורולוגים ולקליימטולוגים (חוקרי אקלים) המנסים להבין את הגורמים לשינויי מזג האוויר באיזור. תחזיות שנעשות במקום בהקשר של התחממות גלובלית מראות כי איזורים בקווי רוחב נמוכים יותר נוטים להתחמם מהר יותר. אם תאריכי שבירת הקרח ב''נננה אייס קלאסיק'' ילכו ויקדימו בשנים הקרובות, יתכן שיהיה בכך משום אישוש למסקנה הזו.



גופתו של סם מקגי


את הבלדה על שריפת גופתו של סם מקגי כתב מי שנחשב לאחד מסמליה של הבהלה לזהב באלסקה וביוקון, המשורר רוברט סרוויז (ויסלחו לי מראש, אני מקווה, כל אלה המאמינים כי את המילה service יש להמיר בכתיב עברי ל''סרוויס'' דווקא). מכל מקום, סיפורה של בלדה זו חורג הרבה מעבר לגבולות הטקסט שלה, שמשקלו והחריזה שלו הם כמעט מושלמים.

מעשה בכורה שמת ממחלה קשה בלב ערבות הקרח האינסופיות ועל סף מותו ביקש משותפו היחיד למסע לשרוף את גופתו. קורותיו של החבר בדרך למלא את צוואת השכיב מרע היוו בסיס לבלבדה העצובה-מצחיקה הזו. אבל אני מקדים את המאוחר. הממ...בואו נתחיל מהטקסט עצמו, ולאחר מכן נעבור הלאה:

The Cremation of Sam McGee

There are strange things done in the midnight sun
By the men who moil for gold,
And the arctic trails have their secret tales
That would make your blood run cold.
The northern lights have seen queer sights,
But the queerest they ever did see
Was the night on the marge of Lake LaBarge
I cremated Sam McGee.

Now, Sam McGee was from Tennessee
Where the cotton blooms and blows.
Why he left his home in the south to roam
’Round the pole, God only knows.
He was always cold, but the land of gold
Seemed to hold him like a spell,
Though he’d often say, in his homely way,
He’d sooner live in hell.

On a Christmas day we were mushing our way
Over the Dawson Trail.
Talk of your cold—through the parka’s fold
It stabbed like a driven nail.
If our eyes we’d close, then the lashes froze
’Till sometimes we couldn’t see.
It wasn’t much fun, but the only one
To whimper was Sam McGee.

And that very night as we lay packed tight
In our robes beneath the snow,
And the dogs were fed, and the stars o’erhead
Were dancing heel and toe,
He turned to me, and “Cap”, says he,
“I’ll cash in this trip, I guess,
And if I do, I’m asking that you
Won’t refuse my last request.”

Well, he seemed so low I couldn’t say no,
And he says with a sort of moan,
“It’s the cursed cold, and it’s got right hold
’Till I’m chilled clean through to the bone.
Yet ’ta’int being dead, it’s my awful dread
Of the icy grave that pains,
So I want you to swear that, foul or fair,
You’ll cremate my last remains.”

A pal’s last need is a thing to heed,
And I swore that I would not fail.
We started on at the streak of dawn,
But, God, he looked ghastly pale.
He crouched on the sleigh, and he raved all day
Of his home in Tennessee,
And before nightfall, a corpse was all
That was left of Sam McGee.

There wasn’t a breath in that land of death
As I hurried, horror driven,
With a corpse half hid that I couldn’t get rid
Because of a promise given.
It was lashed to the sleigh, and it seemed to say,
“You may tax your brawn and brains,
But you promised true, and it’s up to you
To cremate those last remains.”

Now, a promise made is a debt unpaid,
And the trail has its own stern code.
In the days to come, ’though my lips were dumb,
In my heart, how I cursed the load.
In the long, long night by the lone firelight
While the huskies ’round in a ring
Howled out their woes to the homeless snows
Oh, God, how I loathed the thing.

הפואמה נכתבה במהלך עבודה בבנק. רוברט סרוויז, משורר הבהלה לזהב באלסקה (מקור תמונה 3).

And every day that quiet clay
Seemed to heavy and heavier grow.
And on I went, though the dogs were spent
And the grub was getting low.
The trail was bad, and I felt half mad,
But I swore I would not give in,
And often I’d sing to the hateful thing,
And it hearkened with a grin.

’Till I came to the marge of Lake LaBarge,
And a derelict there lay.
It was jammed in the ice, and I saw in a trice
It was called the “Alice May”.
I looked at it, and I thought a bit,
And I looked at my frozen chum,
Then, “Here”, said I, with a sudden cry,
“Is my crematorium.”

Some planks I tore from the cabin floor
And lit the boiler fire.
Some coal I found that was lying around
And heaped the fuel higher.
The flames just soared, and the furnace roared,
Such a blaze you seldom see.
Then I burrowed a hole in the glowing coal
And I stuffed in Sam McGee.

Then I made a hike, for I didn’t like
To hear him sizzle so.
And the heavens scowled, and the huskies howled,
And the wind began to blow.
It was icy cold, but the hot sweat rolled
Down my cheek, and I don’t know why,
And the greasy smoke in an inky cloak
Went streaking down the sky.

I do not know how long in the snow
I wrestled with gristly fear.
But the stars came out, and they danced about
’Ere again I ventured near.
I was sick with dread, but I bravely said,
“I’ll just take a peek inside.
I guess he’s cooked, and it’s time I looked”,
And the door I opened wide.

And there sat Sam, looking calm and cool
In the heart of the furnace roar.
He wore a smile you could see a mile,
And he said, “Please close that door.
It’s fine in here, but I greatly fear
You’ll let in the cold and storm.
Since I left Plumbtree down in Tennessee
It’s the first time I’ve been warm.”

There are strange things done in the midnight sun
By the men who moil for gold,
And the arctic trails have their secret tales
That would make your blood run cold.
The northern lights have seen queer sights,
But the queerest they ever did see
Was the night on the marge of Lake LaBarge
I cremated Sam McGee.

לפני מספר שנים אספתי באלסקה וביוקון מספר עובדות על רוברט סרוויז האיש בכלל, ועל יצירה זו בפרט. סיכום הממצאים מעלה תמונה מרתקת לכשעצמה.

רוברט סרוויז (1874-1958) עצמו היה בשנות העשרים המוקדמות לחייו כשהחלו להתגלגל ברחבי אמריקה והעולם הישן השמועות על שדות הזהב שבצפון הרחוק. כאיש צעיר ולא-ממש-עשיר, חלם גם הוא על ההון הזה ועל מה שיוכל לעשות בו. כמו כולם, נאלץ גם הוא לעשות מסע מפרך במיוחד, אל ארץ קרה ואכזרית ונטולת כבישים, שמרביתה לא מופה עד אז כהלכה. לא אכנס כאן לפרטים, אבל מתברר שלא עלה בידו לצבור זהב בכמות שעליה חלם, והוא מצא את עצמו כפקיד בנק בעיירה וייטהורס, ששימשה אז כאחת מנקודות הזינוק למסע המסוכן בנהר הקלונדייק, בואכה דאוסון סיטי, היא היא בירתה הכמעט-רשמית של אותה בהלה מפורסמת. וייטהורס שכנה - ועודנה שוכנת - סמוך מאוד לנקודה בה מפלחים ארבעה צוקים אימתניים את הנהר הגדול ועומדים במעין טור לרוחבו. המיקום המיוחד הזה גורם לכך שהמים שם גועשים במיוחד. חלק זה של הנהר, הקרוי בפי המקומיים בשם Five Fingers, גבה את חייהם של מאות מהגרים, כמו גם של סירות שניסו לעבור בו והתרסקו על צוקיו או שקעו במערבולותיו.

סמוך לאותה תקופה התגלה גם כשרונו היצירתי של סרוויז, כמספר וכמשורר גם יחד. שני אלה באו אצלו לידי ביטוי במהלך עבודתו היומיומית, שכנראה לא בדיוק עוררה אצלו עודף עניין.

סרוויז היה נוטל את הנושאים לסיפוריו מכורי הזהב סחופי הרוחות ומהנוסעים למודי התלאות שמילאו את רחובות העיירה השוקקת. סיפורים אלה הופיעו תכופות בעיתונות המקומית, ומאחר שהחיבור בין מרחבי הענק המסתוריים לבין יצריהם החשופים של בני האנוש שמילאו אותם היוו כר נוח לצמיחת אגדות, הזדרזו עיתונים אלה לפרסם גם אותן.

את הסיפור המדהים שבכאן נטל סרוויז מעיון בעיתון. מעשה בכורה, ששב ממסע ארוך בערבות הקרח, ובפיו הסיפור על חברו החולה, שעל ערש מותו ביקש ממנו לעשות עימו את אותו חסד צנוע שלאחר המוות - שריפת גופתו. סופו העליז של הסיפור קסם לסרוויז עד כדי כך, שהחליט להנציח את המעשה בחרוזים. אלא ששמו של מחפש הזהב שנפטר היה ארוך ומסובך, ולא ''הסתדר'' לו, לסרוויז, לחרוז את אותו שם עם המלים שאותם ביקש להביע. הפתרון היצירתי נמצא לו מייד: מבט מרפרף על פני רשימת בעלי החשבונות בבנק העלה את שמו של סם מקגי, איש עסקים צעיר ומוכשר. כנראה שהצליל והמשקל של השם החדש תאמו יותר את מה שביקש סרוויז להביע, והוא החליט ''לאמץ'' אותו עבור גיבור הפואמה. וכך היה מקגי הצעיר, שלא בטובתו, לגיבורה של יצירה עממית שהפופולריות שלה איננה ניתנת לערעור גם עתה, בחלוף מאה שנה. על מקגי סופר שקיבל את הפואמה של סרוויז בחיוך קל, ושלא נרשמה תגובה אמוציונלית קיצונית מעבר לכך.

הפואמה זכתה להצלחה מיידית. המהגרים החדשים קיבלו באהדה את חדירת הפולקלור שאותו פיתחו לעצמם לעולם התרבותי החדש שבנו. תוך מספר שנים הולחן השיר, סופר, הומחז והוצג באינספור גרסאות. סם מקגי עצמו, אגב, לא ידע על כך כמעט דבר: הוא עשה לעצמו הון קטן מעסקי בנייה ושאר ירקות, ולאחר מכן עזב לקנדה, נשא אישה, הקים משפחה ונהנה מחיים שלווים למדי. לא היה לו כלל מושג על שהפואמה הפכה למעין המנון תרבותי. אשר לסרוויז, הוא עשה לעצמו שם, בתחילה ביוקון, לאחר מכן בקנדה ובארצות הברית ולבסוף בעולם כולו. מבחר מעבודותיו ניתן למצוא ברחבי הרשת.

כרטיס הביקור של טום ביירן. שחקן בעל איכויות קלאסיות העורך מופע מומחז של שירי סרוויז בעיבורה של דאוסון סיטי

ברבות הימים, החליט מקגי להראות לבני משפחתו את חבל הארץ בו בילה את בחרותו. מקגי נטל עימו את בני המשפחה ונסע לווייטהורס. רק שם הבין לראשונה עד כמה הפך שמו למזוהה עם תופעת הבהלה לזהב בכלל. המיתוס המקומי מספר שתי אנקדוטות על ביקור נוסטלגי זה. האחד, שבפינת אחד הרחובות גילה מקגי יזם מקורי למדי, שמכר לעוברים ולשבים לא פחות ולא יותר מאשר את...אפרו של סם מקגי (!!). האחר הוא שמקגי החליט ''לנקום'' בסרוויז והציע לו לבוא עימו לשייט שלו בנהר; אלא שסרוויז גילה עד מהרה כי מקגי החליט להעביר אותו מסע אימים של ממש (שבמהלכו, אם להאמין לסיפורים, הקיא סרוויז את נשמתו) דרך צוקי פייב פינגרס...

(בסיפור הזה יש מעין עליית מדרגה נוספת בהפגשה הספרותית בין דמויות חיות לבין מותן לכאורה. אמנון רובינשטיין, למשל, קיבל בשידור חי, באחד מערוצי הטלוויזיה, את ההודעה שמסר יו''ר הכנסת דאז, אברהם בורג, על מותו. תום סוייר, יציר דמיונו של מארק טוויין, נכח - יחד עם חבריו, ג'ו האפר והקלברי פין - בטקס האשכבה בכנסייה. מקגי, כאמור, ''הופגש'' עם ''אפרו שלו''. כך העצימו מקרים אלה את המימד הקומי שבמוות).

נכון או לא נכון, לסיפור הזה יש קסם משל עצמו. הוא מהווה עדות לדרך בה מתרגמים בני אדם את חוויותיהם הפיסיות המנטליות לנכסים תרבותיים. הוא גם ממחיש פעם נוספת את המיתוסים העשויים לצמוח על אדמה אינסופית - ישימון קרח במקרה הזה - וכתואצה מהתמודדות האדם עם המכשולים הפיסיולוגיים האימתניים הללו.

והמלצה אחת קטנה לסיום. כפי שאמרתי, מספר העיבודים שנעשו לשירין של סרוויז בכלל ול''סם מקגי'' בפרט הוא עצום.

אחד המעניינים שבהם, אם כי מינימליסטי באופיו, הוא זה של טום ביירן, שחקן תיאטרון ותיק, שאת מופע היחיד שלו נתן כמעט בכל עיירה בצפון אמריקה. לי יצא לצפות בה בדאוסון סיטי. מומלץ בחום.



חלוקה נוסח אלסקה


אחד הנסיונות היותר מוצלחים ומסקרנים שנעשו בדור האחרון קשור בקרן האזרחים של אלסקה. זה לא השם המדויק שלה (השם האמיתי הוא Alaska Permenant Fund Corporation, או בקיצור המקובל - APFC), אבל דומני כי השם שהחלטתי להעניק לה מתאים מעט יותר. אבל נעזוב את זה, לא זה מה שחשוב.

ה-AFPC הוא ארגון שהוקם בעקבות תיקון שהוכנס בחוקת אלסקה ושאושר במשאל-עם בשנת 1976. התיקון קבע כי יש להפריש לפחות רבע מהכנסות המדינה מתמלוגים וממסים שהיא גובה מחברות המפיקות מינרלים מסוימים (נפסיק להצטעצע במלים: מדובר בנפט) לטובת חשבון חיסכון ציבורי שהכספים שבו יושקעו למען טובתם ורווחתם של כל האלסקנים, בימים ההם, בזמן הזה ובדורות הבאים. הרעיון היה לחסוך עתודה כספית שתשמש לצורך התמודדות עם בעיית מאגרי הנפט המידלדלים ועם התחזית שבעתיד יאזל נהר המזומנים שתעשייה זו מניבה. הייתה זו, כנראה, ההחלטה מרחיקת-הלכת ביותר שקיבלו תושבי אלסקה מאז קיבלה טריטוריה זו סטטוס של מדינה בארה''ב.

אחד ההיבטים המרתקים ביותר של קרן זו (מלבד תמיכה בפרוייקטים מיוחדים שמוגדרים במנדט שלה) היא חלוקת הדיבידנד לתושבי המדינה. בכל שנה, הקרן מחלקת נתח מסוים מהרווחים הבאים מהשקעותיה במניות, באגרות חוב ובנדל''ן, לכל תושב של אלסקה. (במקור, אגב, הציע התיקון שגודלו של כל דיבידנד יהיה בהתאם לוותק של התושבים המדינה, אך הנוסח הזה נפסל על ידי בית המשפט העליון של ארה''ב, שקבע שהדבר עומד בסתירה לחוקה). הדיבידנד הראשון חולק ב-‏1982 ועמד על 1,000 דולר לתושב. הסכום משתנה לפרקים, ונוסחת החישוב שלו היא פומבית לחלוטין ומתפרסמת באתר הקרן. אלסקה נחשבת כיום לאחת המתקדמות בארה''ב בנושא רווחת התושבים - וזו אחת הסיבות לכך.

ניתן רק לדמיין מה היה קורה לו הייתה מדינת ישראל נוהגת באורח דומה. מאחר ואין לנו יותר מדי מינרלים טבעיים(בעיקר פוספטים ואשלגן המופקים בים המלח ובנגב), אפשר היה להקים קרן שתשקיע כספים שיופרשו מחברות שבשליטת המדינה בתחום הבנקאות, התקשורת ושטחים נוספים. אגב, באלסקה נוהגים רבים להשתמש בדמי הדיבידנד שהם מקבלים כדי לחסוך לטובת לימודים אקדמאיים לעתיד. נקל רק לשער, עד כמה היה צעד כזה עשוי לאמון שרוחש הציבור בישראל כלפי ממשלותיו ועד כמה עשוי היה לסייע לשכבות המצוקה.

ושוב: Alaska Permenant Fund Corporation. לקרוא ולקנא. מה אתם אומרים? האם יימצא הח''כ שייקח על עצמו את היוזמה להעביר תיקון חוק דומה גם בכנסת שלנו?










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כמי שמכיר אותך   מונס   שבת, 12/02/2005 שעה 11:57   [הצג]   [8 תגובות]
אז יש תקווה מארה''ב   נמרוד ברנע   יום ד', 23/02/2005 שעה 19:34   [הצג]
סיטואציה דומה של הימורים על שבירת הקרח   דולי   יום ה', 10/04/2008 שעה 23:09   [הצג]   [2 תגובות]
כתיבה מרשימה ואיכותית   ארז   יום א', 13/04/2008 שעה 9:45   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   דרור שניר   יום ב', 14/04/2008 שעה 19:03   [הצג]   [3973 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©