דרכה האחרונה של המוסיקה
יום ג', 05/02/2008 שעה 22:37
אבל על דמות ציבורית הוא אירוע מעניין. בראשיתו, הוא אירוע קולקטיבי רחב-ממדים, המשויך אל הזמן ונהסיבות בו חיה ופעלה הדמות. מאוחר יותר, הוא הולך ו''מתכווץ'' בממדיו, הן משום שבני שיחו וחבריו של הנפטר הוליכם גם הם בדרך כל בשר; והן מפני ששוב אין לפועלה של דמות זו השפעה שגם בני הדורות הבאים מודעים לה. במשך יומיים רצופים בפברואר אני מציין מדי שנה את מותם של שני מטאוריםמוסיקליים שונים זה מזה, אבל אהובים ומוערכים במיוחד. שנים שגרמו לי לא מעט עונג ושימשו רקע הולם ללא מעט סצינות רומנטיות. ובכן, הנה שני תאריכי מוות - רלוונטיים לשבוע הנוכחי - המסמלים את הסתלקותם של מוסיקאים שהם חלק ממקורות התרבות הפרטיים שלי. הרוגי תאונת המטוס והבחורה שגווה מאנורקסיה נרווזה. הומאז' לזכרם.









זיכרון


אבל על דמות ציבורית הוא אירוע מעניין. בראשיתו, הוא אירוע קולקטיבי רחב-ממדים, המשויך אל הזמן ונהסיבות בו חיה ופעלה הדמות. מאוחר יותר, הוא הולך ו''מתכווץ'' בממדיו, הן משום שבני שיחו וחבריו של הנפטר הוליכם גם הם בדרך כל בשר; והן מפני ששוב אין לפועלה של דמות זו השפעה שגם בני הדורות הבאים מודעים לה.

טלו, דרך משל, את דמותו של יצחק בן צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל. בן צבי היה דמות מרתקת ורבת פעלים ובין היתר שימש כשומר, פובליציסט והיסטוריון. לימים גם היה לו תפקיד מפתח בשימור מורשתו של העם השומרוני בארץ ישראל: הוא היה האחראי לאיסופן של משפחות שומרוניות מכל רחבי הארץ וליישובן בקהילה מרכזית אחת (בחולון) בה יכלו לחדש מסורות וטקסים משותפים באווירה אחרת ותוך שכנות קרובה. מי זוכר כיום את יום מותו של האיש המרתק הזה? יתכן שרבים מתלמידי בתי הספר כלל אינם מודעים לשמו.

כרזת מופע הרוקנרול הנודד ששלושה ממשתתפיו ניספו בתאונת המטוס. דיון והבלמונטס, כמו גם פראנקי סארדו, ניצלו (מקור תמונה 1).

אולי זה שונה במשהו כשמדובר בגיבורי תרבות שהולכים לעולמם בצעירותם. אבל השוני אינו בהישארות הזיכרון (הוא נשאר כמעט תמיד) אלא באורך שרידתו. כשאדם מפורסם או פופולרי הולך לעולמו בגיל צעיר בני דורו, צעירים אף הם, זוכרים אותו במשך עשרות שנים, עד מותם שלהם. דני רובס, למשל, מספר עד היום בהופעותיו כיצד השפיעה עליו הידיעה הנוראה על רצח ג'ון לנון בידי מארק צ'פמן ב-‏8 בדצמבר 1980. עבורו, לפחות, מדובר בתאריך מפתח בחייו. שיריו ויצירתו של רובס ספוגים בגעגועיו ללנון, לתקופתו, למסריו, גם לאישיותו. אמריקנים רבים זוכרים, באורח דומה למדי, את 16 באוגוסט 1977, היום בו שמעו על מותו של אלוויס פרסלי מהתקף לב.

אבל יש פעמים שהתאריך נותר גם כשהוא אינו נחלת צרכני התרבות שחיו בו. בשנות השבעים, למשל, שמעתי אינספור פעמים את שירו של זמר העם האמריקני דון מקלין, ''אמריקן פאי''. הפזמון המתנגן והקליט לא גרם לי - ילד בגיל חד-ספרתי - לחשוב על משמעות השיר. אבל אז קראתי ראיון שנערך לרגל ביקורו של מקלין בארץ, ובראיון הוא אמר שכתב את השיר משום ש''אנשים מתחילים לשכוח את באדי הולי''. לא שאלתי אז מי היה אותו באדי הולי ועברתי לסדר היום. באדי הולי, אני מודה, הגיע לתודעתי בזכות מתווכים אחרים לחלוטין. ''הכל עובר חביבי'' ביצעו באמצע שנות השבעים שיר בשם ''היי ויוו'' ובו מוזכר שמה של פגי סו. כששאלתי מי זו הפגי סו הזו קיבלתי הפנייה ראשונה לשיר שלו. זו הייתה ההתחלה.










עוגה אמריקנית בשדה תירס


מזג האוויר היה גרוע והראות - בלתי אפשרית. למטוס הדו-מנועי הקטן היה כבר מלכתחילה סיכוי קטן מאוד לצלוח את המסלול ללא קשיים מיוחדים. אבל זה לא הלך. ב-‏3 בפברואר 1959, השבוע לפני 46 שנה, התרסק המטוס בשדה תירס לא הרחק מקליר לייק, איווה. כל נוסעי המטוס נהרגו. לכאורה, עוד התרסקות מטוס מהסוג שאינו כה בלתי-שכיח. ובכל זאת, ההתרסקות הזו יצרה את אגדת הרוק הראשונה, שכן בבטן המטוס היו שלושה מגדולי הרוק של אותה תקופה: ריצ'י ואלנס, ''ביג בופר'' ריצ'רדסון ובאדי הולי. הולי נחשב לבולט ולמשפיע בין השלושה.

זה היה המוות המתוקשר הראשון בהיסטוריה של הרוק. זה היה גם סופה של קריירה מטאורית שהחלה שלוש שנים בלבד קודם לכן. הולי היה כבר מהתיכון פריק של מוסיקת רוק. בינואר 1955 נפגש עם אלוויס פרסלי במועדון הכותנה בלאבוק, טקסס, העיר בה נולד באדי וגם גדל. שותפו העיקרי לדיבוק הרוק באותן שנים היה בוב מונטגומרי, ואיתו גם הופיע לראשונה כצמד. באוקטובר 1955 שימשו השניים כחימום למופע של ביל היילי והקומטס. היילי הוציא מאוחר יותר את Rock Around the Clock, שהפך לקלאסיקה בפני עצמה, ונחשב גם לאיש שהמונח רוקנרול הומצא בגלל שיר שכתב. השיר היה Rock-a-Beatin' Boogie וכששדרן הרוק אלן פריד שידר אותו הוא נקש בעפרונו על השולחן בכפ פעם שנשמעו המלים ''רוק'' ו''רול''. חברת דקה התלהבה מהפוטנציאל, אבל אנשיה סברו, משום מה, שהולי ימצה את הפוטנציאל המסחרי שבו אם יהפוך לזמר קאנטרי דווקא. הזיווג, כצפוי, היה קצר ימים.

ואז הקים הולי הרכב שכלל את לארי ולבורן (שמאוחר יותר הוחלף על ידי ג'ו מולדין) בבס, ג'רי אליסון בתופים וניקי סאליוון בגיטרה. ההרכב הקליט באולפן הקטן של נורמן פטי בקלוביס, ניו מכסיקו. האגדה מספרת שבמהלך ההקלטה של That'll be the Day, להיטו הראשון ואולי גם המזוהה איתו ביותר, נשמע קולו הרם של צרצר בחדר. החבורה ''פיספסה'' את התגנבות הצרצר להקלטה וכששמע שדר רדיו נלהב את הדי ג'יי, הוא הרים טלפון להולי וראיין אותו בשידור חי. באדי ניסה להסביר שמדובר בצרצר והשדר, מצידו, הבין שמדובר בלהקה בשם הצרצרים, או הקריקטס. שנים לאחר מכן, כשחיפשו חמישה צעירים מליברפול שם ללהקת הרוק שהקימו הם התעקשו שיהיה זה שם של חרק, בדומה לקריקטס. התוצאה הייתה הביטלס.

הסגנון הייחודי של באדי הולי והקריקטס היה חדש ומרענן. בפרספקטיבה היסטורית, הוא היווה מעין שלב ביניים בין הרוקאבילי הבסיסי שיצא מזמרי חברת סאן, כמו ג'ין וינסנט וקארל פרקינס, למוסיקת הפופ-רוק המתוכחמת שנוצרה בעשורים המאוחרים יותר. במלים אחרות, לולא טיפוסים כמו באדי הולי והאחים אוורלי הביטלס לא היו קיימים, והדבר נכון גם לגבי שורה של מוסיקאים מוערכים אחרים.

הקריקטס חתמו על חוזה עם ברנסוויק; במקביל, חתם באדי על חוזה כסולן עם קוראל, לייבל שהיה למעשה חברת בת של ברנסוויק. That'll be the Day יצא במאי 1957. השיר טיפס במהירות לצמרות המצעדים והפך את כמעט בן-לילה לסופרסטאר. למעשה, התחרתה הפופלריות שלו אז בזו של אלוויס פרסלי עצמו.

אלה ששמעו את הולי וחבריו סברו שמדובר בכלל בזמרים שחורים, כנראה בשל האינטונציה הקופצנית וההדגשה על הברות בודדות. ב-‏1957 יצאו הקריקטס למסע הופעות בחברת מוסיקאים שחורים - תופעה נדירה כשלעצמה אז. בין השאר, הם הופיעו במוסדות שמזוהים באורח מוחלט עם המוסיקה השחורה, כמו תיאטרון אפולו בהארלם ותיאטרון הווארד בוושינגטון. באפולו הגיב הקהל באדישות מופגנת, שלא לומר בעוינות, לצעירים הלבנים מטקסס. אבל משהחלו הללו לבצע את ''בו דידלי'', שיר המוקדש למוסיקאי רית'ם-אנד-בלוז שנשא את אותו שם, נעלמה האדישות ופינתה את מקומה להתלהבות סוערת. לאחר מכן הייתה הדרך קצרה לתוכניות טלוויזיה פופולריות כמו American Bandstand ומופעי הבידור של ארתוא מאריי ואד סאליבן. הסינגל השני של הולי, Peggy Sue (עם Everyday בצידו השני) זינק גם הוא אל המקום השלישי במצעדים. הסינגל השני של הקריקטס, Oh Boy! (שצד ב' שלו כלל את להיט אחר, Not Fade Away), נמכר כמעט במיליון עותקים.

באדי הולי, האשי והגיטרה. דון מקלין המתגעגע כתב לזכרו המנון שייצג שלושה דורות מוסיקליים (מקור תמונה 2).

מייד לאחר מכן הגיטריסט ניקי סאליבן את הלהקה ותקופה מסויימת הופיעו הקריקטס כטריו. בין השאר, קיימו סיבובי הופעות באוסטרליה, בבריטניה ובפלורידה. לאחר מכן צירפו את טומי אלספ כמחליף לסאליבן. הסינגל השלישי שלהם, Maybe Baby, זכה גם הוא להצלחה מסחרית גדולה.

בקיץ 1958 נשא באדי לאישה את מריה אלנה סנטיאגו, פקידת קבלה בחברת הקלטות. מריה תהפוך, עשור ומחצה לאחר מכן, ובעל כורחה, לגיבורת להיט ענק שנסב על היום שבו מת בעלה.

בסוף 1958 ניכרה האטה מסויימת בקריירה של באדי. באוקטובר אותה שנה הוא עבר להתגורר בניו יורק. ג'רי אליסון העדיף להישאר עם נורמן פרטי בקלוביס. הולי הסכים ובכך, למעשה, התפרקו הקריקטס. בינואר 1959 הופיע הולי בלוויית טומי אלספ, הבסיסט ויילון ג'נינגס (שהפך לאחר מכן לזמר קאנטרי מצליח) וחבר ותיק מלאבוק שהפך גם הוא בהמשך למוסיקאי קאנטרי, צ'ארלי באנץ'. המודעות שקידמו את סיבוב ההופעות התייחסו אליהם בטעות כאל הקריקטס.

ב-‏2 בפברואר 1959 הופיעו הולי ולהקתו בקליר לייק, איווה. במופע נטלו חלק גם ריצ'י ואלנס, וג'יי.פי ''ביג בופר'' ריצ'רדסון. התחנה הבאה שלהם הייתה אמורה להיות מורהד, מינסוטה, 700 קילומטרים משם. במקור, הם היו אמורים לעבור את הדרך הארוכה באוטובוס תיירים שעמד לרשותם, אבל באדי החליט לשכור מטוס קל ולחסוך את המסע המייגע. המטוס היה אמור לנחות בפארגו, צפון דקוטה, לא רחוק ממורהד. ג'נינגס ואלספ הסכימו לוותר על הטיסה במטוס הארבע-מושבי לטובת ואלנס וריצ'רדסון ולעשות את הדרך הארוכה למורהד באוטובוס, כפי שתכננו מלכתחילה. בשעה 1:50 לפנות בוקר המריא הביצ'קראפט בוננזה האדום, שכינוי החיבה שלו היה ''מיס אמריקן פיי'', משדה התעופה הקטן של מייסון סיטי, 16 קילומטרים מקליר לייק. מזג האוויר היה קשה לטיסה - קר, מושלג ועם ראות גרועה מאוד. דקות אחדות לאחר מכן התרסקה מיס אמריקן פיי בשדה תירס, 13 קילומטרים משדה התעופה. לא היו ניצולים.

אמריקה קיבלה בתדהמה את הבשורה המרה. לאחר הלווייה הפילה מריה הולי האומללה את העובר שנשאה ברחמה. הסינגל האחרון שהוציא באדי, It Doesn't Matter Anymore (שצד ב' שלו כלל את Raining in Ny Heart המלודי) זינק לראשות המצעדים.

למוסיקה של באדי הולי הייתה, כאמור, השפעה עצומה על אגדות רוק מאוחרות יותר. את הביטלס כבר ציינתי, אבל אפשר להוסיף גם שמות כמו הרולינג סטונס, בוב דילן, גרייטפול דד, לינדה רונסטאדט, ברוס ספרינגסטין ואלוויס קוסטלו. בשנת 1971 הקליט דון מקלין שיר שהגדיר את ה-‏3 בפברואר 1959 כיום בו מתה המוסיקה. השיר, American Pie, הפך ללהיט ענק. הלהיט, אגב, זוהה עד כדי כך עם מבצעו המקורי שלא מעט מוסיקאים חששו להקליט אותו. ובכל זאת, היו לא מעטים שעשו כן: Mott the Hoople, נינה סימון, הוונצ'רס ו-Who's that Girl הם רק דוגמאות אחדות. לפני כשנתיים הוציאה גם מדונה גרסה משלה לשיר הנפלא הזה.

בשנת 1978 עשתה גם הוליווד צדק עם המוסיקאי הגדול. הסרט The Buddy Holly Story, בכיכובו של גארי בוסי, הביא את סיפור ההצלחה קצר הימים שלו לדור חדש של חובבי מוסיקה שטרם נולד אז. עיריית לאבוק הבינה את אלו רווחים ניתן להפיק מקידם שמה של כעיר הולדתו של המיתוס. ב-‏1979 נחנך בעיר פסל של הולי, מעשה ידיו של הפסל גראנט ספיד. ב-‏1986 חגגה העיר את יום הולדתו החמישים של באדי בפסטיבל מוסיקה גדול שאירח, בין השאר, את אגדות הפיפטיז בו דידלי ובובי וי. ב-‏1990 נערכה מכירה פומבית של חפצי ממורביליה הקשורים להולי; גארי בוסי, שגילם את דמותו בסרט על חייו, רכש את הגיטרה שלו בסכום של 242 אלף דולר. גם מחזמר מצליח נעשה על עליו.

ונקודה אישית: באדי הולי, אני מודה, הגיע לתודעתי בזכות מתווכים. ''הכל עובר חביבי'' ביצעו באמצע שנות השבעים שיר בשם ''היי ויוו'' ובו מוזכר שמה של פגי סו. כששאלתי מי זו הפגי סו הזו קיבלתי הפנייה ראשונה לשיר שלו. זו הייתה ההתחלה.









מות הזמיר


יום מותם של באדי הולי וחבריו הוא אחד הימים שאני נוהג לציין לעצמי באותו לוח שנה פרטי שלי. יום מותה של קארן קרפנטר הוא יום אחר. השבוע לפני 21 שנה נדם ליבה של קארן קרפנטר לנצח. היא הייתה בת שלושים ושלוש. שני ימים פרטיים עוקבים ששניהם קשורים למקורות המוסיקליים שלי.

קארן קרפנטר הייתה הקול הצלול והבלתי נשכח מאחורי צמד הקרפנטרס. יש משהו בצמד הזה שלא מאפשר להתייחס אליהם כאל שמאלצונרים סטנדרטיים. גם שמאלץ צריך לדעת לעשות והקרפנטרס עשו את זה בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

המוסיקה של הקרפנטרס הייתה מלודית ואוורירית. העיבודים היו נקיים ועמדו בניגוד מוחלט לצעקנות שאיפיינה את צליל הפופ-רוק של שנות השבעים. קארן קרפנטר, לא זוהרת אבל עם קול של זמיר, הובילה את הצליל הזה. אחיה, ריצ'ארד, סיפק את העיבודים הרכים והקליטים. הצליל של הצמד שאב יותר מתקופת הקדם-רוק מאשר מהרוקנרול, אבל הדבר לא מנע מהם לפנות לקהל מגוון מאוד. כל האלמנטים הללו הביאו לכך שגם עתה, שלושים שנה לאחר שיא פריחתם של הקרפנטרס, הם נחשבים עדיין לאחד הקולות המזוהים ביותר עם העשור השמיני של המאה העשרים.

לקול הזמיר היה חלק נכבד בהצלחה המסחררת של הצמד. הקרפנטרס בשיא תהילתם (מקור תמונה 3).

באמצע שנות הששים עברה משפחת קרפנטר מניו הייבן, קונטיקט, לדאוני, קליפורניה. ריצ'ארד, הבוגר בין השניים, היה הקלידן בשלישיית ג'אז שהופיעה במועדוני לילה בקונטיקט. לאחר שעברה המשפחה לקליפורניה החל ריצ'ארד ללמוד פסנתר באופן מסודר וצירף אליו את אחותו, קארן, כנגנית טובה ואת ווס ג'ייקובס כבסיסט. השלישייה החדשה השיגה חוזה הקלטות בלייבל קליפורני בשם מאג'יק לאמפ, אבל שני הסינגלים הראשונים - עם קארן כסולנית - נכשלו לחלוטין. חברי הטריו ניסו שוב. הם זכו בתחרות להקות שנערכה ב-‏1966 בהוליווד, ובזכותה הצליחו להשיג חוזה ב-RCA תחת השם שלישיית ריצ'ארד קרפנטר. אבל גם זה לא הסתדר: השלושה הקליטו ארבעה שירים, שמשום מה לא יצאו מעולם לחנויות. בראשית 1968 נמאס לג'ייקובס והוא עזב את הלהקה. במקומו צירפו ריצ'ארד וקארן את ג'ון בטיס, חברו ללימודים של ריצ'ארד, ויחד הקימו להקה בשם ספקטרום. אבל גם ספקטרום התפרקה עד מהרה, והשניים החלו להופיע כצמד. הם עשו כמה הקלטות דמו בביתו של המוסיקאי ג'ו אוסבורן בלוס אנג'לס, ולאחר מכן שלחו אותן להרב אלפרט, מנהל חברת A&M ומוסיקאי מצליח בזכות עצמו. אלפרט התלהב ממה ששמע והחתים אותם על חוזה בחברה שלו.

האלבום הראשון של הקרפנטרס, Offering, יצא בנובמבר 1969. הוא לא עורר תגובות מיוחדות, והדבר נכון גם לגבי הסינגל שיצא בצמוד אליו, גירסת כיסוי ללהיטם של הביטלס Ticket to Ride. אבל הסינגל השני היה משהו אחר לגמרי. השיר Close to You, שנכתב על ידי האל דייוויד וברט בכרך, טיפס לראשות מצעדי המכירות והפך ללהיט המיליונים הראשון שלהם. Close to You היה הפתיח לחמש שנים שבהן היו הקרפנטרס לאחד ההרכבים המוסיקליים הפופולריים ביותר בעולם. במהלך אותה תקופה הם זכו בשני פרסי גראמי והציאו שרשרת של להיטי ענק, ובהם Rainy Days and Mondays, Superstar, Hurting Each Other Goodbye to Love, Yesterday Once More ו-Top of the World.

אחרי ההצלחה הגדולה של Yesterday Once More ב-‏1975, החלה הפופולריות של הקרפנטרס לרדת. במחצית השנייה של שנות השבעים נאלצו ריצ'ארד וקארן להתמודד עם שורה של בעיות אישיות. ריצ'ארד התמכר לכדורי הרגעה רק ב-‏1978 הצליח להיגמל. קארן חלתה באנורקסיה נרווזה (רצון כפייתי לרזות), מחלה שליוותה אותה עד סוף ימיה. מעבר לכל אלה, להיטיהם חדלו להצליח: בשנת 1978 לא נכנס אף שיר שהקליטו אל ארבעים הראשונים במצעד המכירות. קארן החליטה שזזה הזמן להגשים את אחד מחלומותיה וללכת על קריירת סולו. היא גייסה את מפיק העל פיל ראמון והחלה לעבוד על אלבום סולו. אבל הקלטת האלבום לא הושלמה מעולם, ובסוף אותה שנה חזרה קארן והתאחדה עם אחיה. השניים הקליטו חומר חדש ובשנת 1981 הוציאו את האלבום Made in America, שהצליח להביא לקאמבק קצר-ימים, בעיקר בזכות הלהיט Touch Me When You're Dancing. אבל בריאותה הרופפת של קארן המשיכה להתדרדר והשניים חדלו מלהופיע בציבור.

ב-‏4 בפברואר 1983 גילו בני משפחתה של קארן את גופה מחוסר ההכרה בבית הוריה בדאוני. היא הובהלה לבית החולים ומתה שם באותו בוקר. סיבת המוות: דום לב, כתוצאה מאנורקסיה נרווזה.

המוסיקה של הקרפנטרס לא הייתה מן המשפיעות וה''חשובות'' ביותר בתולדות הפופ-רוק. למעשה, היא גם לא התיימרה להיות כזו. זו הייתה מוסיקה לכל המשפחה, מקטן ועד גדול, שעוררה מעט מאוד התנגדות וסיפקה לא מעט רגעים מלודיים רכים של רומנטיקה משובחת. כפי שאמרתי בתחילת המאמר, גם שמאלץ צריך לדעת לעשות ודמה שהקרפנטרס עשו את חלק משירי השמאלץ הטובים ביותר בכל הזמנים. זה היה בדיוק ההרכב שהורים היו שמחים לשלוח את בניהם ובנותיהם להופעותיו (דומני שריצ'ארד וקארן עצמם לא עזבו מעולם את בית הוריהם).

קולה האיכותי, הבהיר והמלטף של קארן הפך לסמל המוכר ביותר של הצמד. היא עצמה הייתה מתופפת מוכשרת ביותר וכמעט בכל ההופעות של הצמד נהגה להתחיל את ההופעה מאחורי מערכת התופים ולבצע את שיריה משם ורק לאחר מכן לרדת לקדמת הבמה ולעמוד בחזית.

שבוע אחד, שני ימי זיכרון. זיכרונות אישיים בהחלט שלא זכרתי מעולם בזמן אמת ושהפכו לחלק מעולמי שנים לאחר שנטבעו בתודעה האנושית.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הולך טוב עם ספונג'ה   יצחק שפי   יום ו', 04/02/2005 שעה 23:09   [הצג]   [345 תגובות]
יום מותה של קארן קרפנטר   הסטוריון מצעד המחץ   שבת, 05/02/2005 שעה 9:33   [הצג]   [2 תגובות]
רק הערה   מונס   שבת, 05/02/2005 שעה 13:36   [הצג]   [921 תגובות]
כמה הערות   בועז כהן   יום ה', 06/10/2005 שעה 11:34   [הצג]   [4 תגובות]
הסרט   קרן קובה   שבת, 15/04/2006 שעה 11:49   [הצג]   [249 תגובות]
אפשר להזכיר גם את אוטיס רדינג   רועי   יום ד', 06/02/2008 שעה 0:02   [הצג]   [1685 תגובות]
top of the world   רן   יום א', 02/03/2008 שעה 12:44   [הצג]   [2 תגובות]
מתקשר לו כך   בר שושני   יום ד', 04/02/2009 שעה 0:57   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©