1992: קו פרשת המים
יום ב', 10/01/2005 שעה 18:06
שנת 1992 הייתה, ככל הנראה, אחת השנים החשובות ביותר בתולדות הפוליטקיה הישראלית. נצחונו הסוחף של יצחק רבין הצליח ליצור, לראשונה מאז שנות הששים, בלוק חוסם שהמשותף לו היה החזקתו בעמדות מדיניות יוניות. בעקבות מערכת בחירות זו התרחשו כמה מהאירועים הבולטים של העשור: הסכמי אוסלו, הוועידות הכלכליות האזוריות, הפיגועים ההמוניים עוד. יתר על כן, מערכת הבחירות של 1992 כללה כמה מאפיינים ייחודיים, שלראשונה באו לידי ביטוי באופן בולט. לראשונה זה 15 שנה החליפה מפלגת העבודה את העומד בראשה וניסתה אלטרנטיבה מנהיגותית אחרת. לראשונה בתולדות המדינה תפס דו''ח שפירסם משרד מבקר המדינה מקום כה מרכזי בבחירות. לראשונה גם נוסתה נוסחת הבחירות האישיות, שארבע שנים מאוחר יותר הביאה לבחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה










הרקע לנפילת ממשלת שמיר

השנים 1990-1992 היו רוויות במספר כה רב של שערוריות כלכליות, חברתיות וציבוריות - או לפחות בחשיפתן - עד כי נוצר הרושם שטוהר המידות בישראל הגיע לשפל ציבורי ומוסרי שלא היה עוד כדוגמתו. יתר על כן, אפילו פרשיות שלא היו קשורות ישירות לאישי ממשלה או למקורביהם נתפסו כחלק מנגע שחיתות, שיש לו הסתעפויות גם בקרב נבחרי הציבור.

קליטה. המיתון במשק והעלייה הגדולה מאתיופיה וממדינות חבר העמים, הביאו ליצירת אבטלה גדולה במשק הישראלי. חודשים ספורים טרם הבחירות, כאשר גל העלייה עבר כבר את שיאו, הגיעו ממדי האבטלה ל-‏12.5%. היה זה מספר שלא נודע כמוהו אפילו בימי המיתון של 1966/7. מתחילת 1991 ועד סופה עלה מספר דורשי העבודה בכ-‏30 אחוזים. לאלה הצטרפו עוד רבבות עולים שפגה זכאותם לקבל את סל הקליטה. שיעורי האבטלה הגבוהים בלטו במיוחד בעיירות הפיתוח הפריפריאליות (מצפה רמון, אור עקיבא, מגדל העמק, ירוחם, שלומי), אך גם בערים גדולות כירושלים וכבאר שבע. חברות תעשייתיות דיווחו על ירידה במספר ההזמנות בשוק המקומי. חברות הבנייה דיווחו על מיתון, לאחר שנתיים של פריחה. שר העבודה לשעבר, ד''ר ישראל כץ (אין כל קשר לשר החקלאות כיום), שכיהן באותה עת כיו''ר המרכז לחקר מדיניות חברתית בישראל, היה קודר בתחזיתו. ''יש הרבה יותר עוני ומצוקה בישראל מכפי שמראים המימצאים של הביטוח הלאומי'', אמר, ''בדו''ח הבא שלו יראה הביטוח הלאומי עוד 150 אלף נפש שידרדרו אל מתחת לקו העוני'' (ישראל תומר ונחמה דואק, 'ידיעות אחרונות', 14.1.1992). השקפה זו היתה אופיינית למדי לניתוחים הכלכליים שערכו מומחי כלכלה וחברה למשק הישראלי באותן שנים, בעיקר נוכח העובדה שנתוני הצמיחה הכלכלית הראו על שיעורים נמוכים ביותר. גישה פסימית זו, שמצאה לה הדים נוספים, כבדי משקל, חילחלה עמוק אל תוך שכבות הציבור ומצאה לה אחיזה איתנה שם.

העלייה ההמונית ממדינות חבר העמים חייבה התמודדות לאומית, בעיקר במישורי הקליטה והתעסוקה. הממונים על שני המשרדים האלה - בהתאמה, הרב יצחק פרץ מש''ס והרב מנחם פרוש מאגודת ישראל - העדיפו, בגלוי, להחיל על העולים כללים שנגזרו מהלכות מחמירות. פרץ הטיל ספק ביהדותם של ציבורי עולים שלומים, ובשלב מסויים אף נקב במספר מדהים של 30% מהם כמי, שלהערכתו, אינם עומדים בקריטריונים ההלכתיים של קביעת זהותם היהודית. הדברים הללו עוררו זעם רב ויצרו - לפחות בקרב חלקים רבים בציבור היהודי - את הרושם כי פרץ ועמיתיו אינם מעוניינים, בעצם, בהמשך העלייה ההמונית. היה לכך גם נימוק ענייני: רוב עולי מדינות חבר העמים החזיקו בהשקפות חילוניות, מה שהגביר את החשש בקרב החרדים, כי השפעתם היחסית על הפוליטיקה הישראלית תקטן יותר ויותר.

אשר לרב פרוש, הוא לא הצליח להתמודד עם הביקוש הרב בקרב עולי חבר העמים למשלוחי יד בעלי אופי אקדמי. פרוש, כנציג היהדות החרדית, אף נתן עדיפות למציאת תעסוקה הולמת עבור בני הציבור שממנו בא ולהגדלת המענקים המועברים לתלמידי ישיבות. האבטלה בקרב העולים גברה והלכה, ותכופות שודרו בכלי התקשורת האלקטרוניים תמונותיהם של עולים הנוברים בפחי אשפה בחיפוש אחר מזון או אחר חפצים שמישים שניתן להחליפם בכסף. פורוש - כמו גם גורמי ממשלה אחרים - טענו כי על אף התמונות הללו, אין רעב בקרב העולים ומכל מקום מדובר בקשיים טבעיים, המאפיינים הגירה גדולה לארץ זרה.

''אף מדיניות חברתית שגויה, כמו מדיניות כלכלית, מוטעית, לא נעשית מעצמה'', כתב סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של 'ידיעות אחרונות', ''ממונים עליה שרים ומשרדים. שני משרדים סוציאליים מובהקים - הקליטה והעבודה - ניתנו במתנה בממשלה היוצאת למפלגות חרדיות, והן נכשלו שם באופן מחפיר. את פרי כשלונם של יצחק פרץ כשר הקליטה ושל מנחם פורוש כסגן שר העבודה אפשר למדוד בתוצאות - מדיניות הקליטה שפשטה את הרגל, העלייה שנפסקה, האבטלה שהגיעה לשיאים, והעוני שהפך לבעייה לאומית.

''לו היו לליכוד תודעה פוליטית יותר מפותחת וקשר קצת יותר ישיר עם העם, הוא היה שומר את שני המשרדים לעצמו, ומציב בראשם שרים מוכשרים, נמרצים ומקצועיים. אבל הליכוד התייחס אל המשרדים ה'קטנים' הללו כאל סרח עודף, כאל ירושת סבתא שהובטחה מראש למפלגות דתיות לא-ציוניות. וכך קרה, שהשר הרב פרץ עסק בציד עולים 'ספק יהודיים', ובגן השר פורוש - בחלוקת משאבים לפי מפתח דתי.

''סמוך לבחירות היו כבר פרץ ופורוש ממש שנואים על הקהל ששני משרדיהם צריכים לשרת. והקהל הזה, עולים ועניים, ברח מהליכוד, ברח מהמפלגות הדתיות והצביע נגדן. עכשיו הוא מצפה בכליון עיניים לשינוי מוחשי במצבו'' ('ידיעות אחרונות', 2.7.1992).

כספים יחודיים. נוסף על כך, נכנע שמיר ללחצי הסיעות החרדיות כאשר הקים את ממשלתו החדשה באביב 1990, והעביר לידיהן כספים ייחודיים בסכומים גדולים. הכספים הועברו לתלמודי תורה, לישיבות, למערכות החינוך העצמאיות, למועצות מקומיות שהבטיחו תיגבור למערכות החינוך והתרבות החרדיות בתחומן. בשלב מסויים נוצרו מצבים מגוחכים: מפלגות קיבלו לידיהן סכומים שהיו כפולים ויותר ממה שציפו לקבל במקור. יתר על כן, משהוברר כי קיימת יוזמה פרלמנטרית לחיסול תופעת הכספים הייחודיים (שחלק מייחודם היה העובדה שהועברו לידי מקבליהם ללא פיקוח ומחוץ לצינורות התקציב המסודרים), באמצעות פיסקת בג''צ והצעת חוק של הח''כים אברהם פורז ושבח וייס, טירפדו אותה מפלגות הימין הקיצוני 'התחייה' ו'מולדת'. שתי אלה, שבראש מעייניהן עמדה הבטחת המשך ההתיישבות היהודית בשטחי יש''ע, הודיעו כי לא יתמכו בהצעה הזו טרם שיובטח להן כי יועבר תקציב מיוחד לכיסוי הוצאות ההתיישבות העתידית. מודעי, במיקוח שנוי במחלוקת, הודיע כי יעביר להקמת ולחיזוק ההתנחלויות כל סכום שיידרש. על פי תחשיב שנעשה בסיעות האופוזיציה, התחייב מודעי במחי חתימה להעברת מיליארד שקל לידי הימין הקיצוני. התחייבויות אלה כללו הסבת בנייתן של 5000 דירות מתקציב שנה קודמת ממרכז הארץ לשטחים, בעלויות גבוהות למדי; החזרת האגף לבנייה כפרית למשרד השיכון; תיקצוב נוסף לחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית; ועוד. ''האוצר לקח לנו - והאוצר פשוט מחזיר לנו'', אמר על כך ח''כ אליקים העצני (התחייה). סיעות השמאל, לעומת זאת, הזהירו כי המענק למתיישבים היהודיים יבוא בעיקר על חשבון התקציבים האמורים לשמש בסיס לקליטת רבבות ומאות אלפי העולים החדשים (חיים שיבי, 'ידיעות אחרונות', 26.12.1991).

דיור ובינוי. בתחום הסיוע לדיור מהיר עבור העולים, בלט חלקו של השר אריאל שרון. שרון, שנתפס ציבורית כמעין 'בולדוזר', הוכיח כי הוא אכן מסוגל לשנע פרוייקטים המוניים בטווחי זמן קצרים. מי שמונה לאחר 'התרגיל המסריח' של מרץ 1990 כשר על לשיכון ובינוי, התבלט בנסיונותיו הבלתי פוסקים לעודד קבלנים פרטיים לבנות יחידות דיור רבות ככל האפשר ובזמן קצר (בין השאר, בעקבות הגדלת ההשתתפות הממשלתית במימון, בהלוואות ובמענקי עידוד לחברות הבנייה), לפשט הליכי בנייה עבור חברות לא-ממשלתיות, לדחוף לזירוזם של פרוייקטים ממשלתיים שנמצאו כבר ב'צנרת' ולעקוף מכשולים ביורוקרטיים מסורתיים העומדים בפני אישורן המהיר של תכניות הבנייה האיזוריות. מכיוון שהיה ברור כי על המדינה לייצר פתרונות מידיים עבור אותם רבבות עולים שיגיעו ארצה טרם השלמת הבנייה המזורזת הזו, הגו אנשי משרד הבינוי והשיכון את הרעיון של יבוא מגורונים המוני. אלפי יחידות דיור ניידות כאלה הוצבו, שורות-שורות, באתרים שהוכשרו לכך במהירות ושהונחה בהם תשתית מזורזת של מים, חשמל, גז ואספלט.

ברם, הצבת המגורונים יצרה בעיות חדשות. באופן טבעי, התנקזו אליהם בעיקר עולים ומשנפתחה האפשרות לכך - גם בני שכבות אחרות שהכנסזותיהם נמוכות. ההומוגניות היחסית של תושבי המגורונים עיכבה את השתלבותם החברתית באוכלוסיה הישראלית, יצרה כיסי מצוקה ממוסדים, פגעה באפשרויות מציאת התעסוקה לתושביהם העולים וגיבשה במהירות מוקדי פשע. עד מהרה נוצרה לשכונות המגורנים תדמית בעייתית במיוחד, עד כדי כך שהקמתם נתפסה כשגיאה כשלעצמה. יתר על כן, ככל שהושלמו הדירות וקטנו ממדי העלייה, פחת והלך הצורך במגורונים כבאתרי דיור. נותרו, איפוא, אלפי מגורונים שהיו מוטלים כאבן שאין לה הופכין באתרים שונים. רבים מהם לא נפתחו מעולם למגורים.

הבנייה האדירה שהחל בה שרון, יצרה במשרדו חריגה בת 4.5 מיליארדי שקלים. מבקרת המדינה, שחשפה את החריגה העצומה הזו בדו''ח שפירסמה ב-‏1992, התייחסה אליו בחומרה רבה. בלשון פשוטה יותר, התחייבו אנשי שרון כלפי ספקים וקבלנים על סכומים שלא היו כלל ברשותם. יתר על כן, מנכ''ל מרכז הבנייה דאז, לימור לבנת, החשדה אף היא בהוצאת כספים שלא כדין. שמה של לבנת, שלא הסתירה את כוונתה להתמודד בבחירות לכנסת, הועלה בדו''ח מבקרת המדינה כמי שערכה אירועים מפוארים עבור מקורביה, והוציאה לשם כך סכומים גדולים וחסרי הצדקה מכספי הציבור שעליהם פיקחה.

פרשיות ש''ס. בכלל, מינהל תקין היווה נושא לדיון ציבורי רחב בימי ממשלת שמיר השלישית. חלק נרחב מאותו דיון התמקד באישיותו ובמעשיו של האיש החזק בש''ס, ח''כ אריה דרעי. דרעי, פוליטיקאי מבריק שאמנות התמרון לא היתה זרה לו, שימש כשר פנים בממשלת שמיר, כאשר חשף העתון 'ידיעות אחרונות' כמה וכמה פרשיות מעברו. על פי פרסומים אלה, היתנה דרעי הזרמת תקציבים לרשויות מקומיות מסויימות בהתחייבות מצידן להקציב סכומים נכבדים מאותם תקציבים עבור גורמים ומוסדות המקורבים לש''ס; קיבל שוחד מעמותה שביקשה לבנות שיכון עבור חבריה בסביבות ירושלים; וחילק טובות הנאה לחבריו ולמקורביו. דרעי הכחיש, כמובן, את כל ההאשמות. אך חקירת משטרה נמרצת שהתנהלה נגדו חשפה עדויות שלא הובאו קודם לכן ושהוכיחו כי לפחות לגבי חלק מן הטענות נגדו יש בסיס ראייתי מוצק. באמתלות שונות, הצליח דרעי לעכב את החקירה נגדו וסירב להתפטר מהממשלה כל עוד לא הוגש נגדו כתב אישום.

מי שלא יצא נקי מפרשייה כזו היה חברו של דרעי לסיעת ש''ס, יאיר לוי. לוי, ששימש כמנכ''ל זרם החינוך העצמאי של ש''ס, 'אל המעיין', נחשד בנטילת כספים שיועדו לעמותה ובשימוש בהם לצרכיו האישיים. לוי הכחיש את ההאשמות, אך כמו במקרה של דרעי, התגלה כי לטענות יש ביסוס מסויים. ושוב, בדומה לדרעי, בחר לוי להגיב על השאלות שנשאל בעת חקירתו במשטרה בשימוש ב'זכות השתיקה', מה שעורר חשד כבד עוד יותר. בשלב מסויים, יצא לוי לארה''ב, שהה שם זמן ממושך וסירב לשוב ארצה. רק לאחר זמן שוכנע, שב לישראל, עמד למשפט פלילי והורשע. בעיסקת טיעון, נגזרו עליו חמש שנות מאסר. אבל כל זמן המשפט - וגם לאחריו - זכה לוי לתמיכת חבריו מש''ס. טענותיו כי הכסף שנטל שימש אף הוא ליישום מטרות 'אל המעיין', נתקבלו על ידם באהדה וזכו לגיבוי מלא. לעומת זאת, קיבל רוב הציבור את פסיקת השופטים בדבר העבירות שביצע לוי. בהמשך הקדנציה הועלו האשמות שונות גם נגד חברם של השניים, ח''כ רפאל פנחסי, לימים שר התקשורת ומזכיר מועצת החכמים של ש''ס.

מקח ומימכר על מישרות פוליטיות. פרשיות שעוררו את התמרמרות הבחורים אירעו גם בליכוד עצמו. זמן קצר טרם 'התרגיל המסריח' של אביב 1990, פרשו מהליכוד חמישה מחברי הכנסת שהשתייכו לחטיבה הליברלית. החמישה - יצחק מודעי, אברהם שריר, פסח גרופר, פנחס גולדשטיין ויוסי גולדברג - והקימו סיעה עצמאית, בשם 'הסיעה לקידום הרעיון הציוני'. החמישה לא פרשו בשל מחלוקות אידיאולוגיות, כי אם מחשש לאיבוד השליטה על נכסי התנועה הליברלית (שנטמעה כמעט לחלוטין ב'חרות' ואיבדה במהירות את השפעתה) לטובת מתנגדיהם שם (גדעון פת, משה נסים). אבל הפילוג הזה עורר אצל ראש האופוזיציה דאז, ח''כ שמעון פרס, את התחושה שביכולתו להשיג את תמיכתם לממשלה בראשותו, שתוקם בתמיכת ש''ס. תוך זמן קצר יחסית הצליח פרס להגיע להסכם בעל פה עם שריר, שהבטיח לו את הקול המכריע מבחינת יחסי הכוחות בכנסת. אבל משדלף דבר העיסקה, הופעלו על שריר לחצים אדירים מכיוון חבריו בליכוד. שריר, שגם כך נחשב לאחד משרי הממשלה הנהנתנים והכושלים ביותר, הבין כי עריקה לזרועותיו של פרס תמוטט את שאריות הקרדיט שעוד נותרו בידיו. הוא נענה, איפוא, לקראיה מתוזמנת ומאורגנת היטב מפי ראש הממשלה ('אברשה, חזור הביתה') - ושב לליכוד. חבריו גולדשטיין, גולדברג וגרופר (שכונו 'שלושת הגימלים') הבטיחו עוד קודם לכן כי לא יתמכו בממשלה בראשות פרס. מודעי, מנהיג החמישיה, לא היה מוכן להבטיח לשמיר דבר בלא שתהיינה בידיו ערבויות להבטחת החזרתו למעמדו הקודם. למודעי הובטח, איפוא, תפקיד שר האוצר ומידה רבה של עצמאות בקביעת מדיניותה הכלכלית של ישראל. כמו כן, דרש מודעי כי מקומו בצמרת הליכוד לכנסת הבאה - ישוריין. שמיר נטה להסכים גם לכך, אולם מודעי לא האמין לדבריו. כהתנייה להסכם כזה, תבע מודעי כי הליכוד יפקיד ערבות בנקאית בגובה עשרה מיליון דולר למקרה ששמיר לא יקיים את הבטחתו. דעת הקהל הזדעזעה. מודעי, בתגובה, הודיע שאם מתכוון שמיר לקיים את הסיכום, לא יהיה עליו לדאוג לגורל הסכום שיופקד. מו''מ נמרץ עם מודעי הביא להורדת הסכום שנתבע. תחת לחצים פנימיים בליכוד, הובא ההסכם עם מודעי לאישור מרכז התנועה. ההסכם אושר - לא לפני עימות גלוי בין תומכי שמיר לבין בנימין זאב בגין, שעמד בראש המתנגדים לו - וחיזק עוד יותר את הדימוי המסואב, המתקבע, של ממשלה מסואבת שמעייניה נתונים אך ורק לחלוקת עמדות השפעה.

מצב דומה אירע גם בפרשת אפרים גור. גור, חבר כנסת צעיר ולא בולט מסיעת העבודה, היה אחת החוליות החלשות בה. נטיית העדה שאותה התיימר לייצג (יוצאי גרוזיה) ימינה והעובדה שבא מעיר (אשדוד) שנשלטה שנים ארוכות ע''י הליכוד - סייעה להפעיל עליו לחצים צולבים שיתמוך בממשלה בראשות שמיר, לאחר שייכשל 'התרגיל המסריח'. גור הודיע בפומבי כי לא יסכים להיות הקול המכריע בהצבעה שתכשיל את המפלגה בה צמח. אבל בחשאי, נרקמה בינו לבין שמיר עיסקה שפורסמה לאחר שהוטל על שמיר להרכיב מחדש ממשלה בראשותו. לאחר שהצליח שמיר להבטיח את תמיכת כל הח''כים החרדיים בממשלתו, הפך אפרים גור את עורו ועבר ממפלגת העבודה לשורות הליכוד. בתמורה לכך, קיבל גור את תפקיד סגן שר התחבורה והבטחה לשיריון מקומו ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. עיסקה זו אושרה אף היא במוסדות הליכוד. אגב, הן אפרים גור והן החמישיה שהוזכרה קודם לכן, לא הצליחו להיבחר שוב לכנסת.

עיסקה פוליטית נוספת נעשתה בין הליכוד לבין ח''כ אליעזר מזרחי. מזרחי, פעיל אלמוני מלוד שייצג ברשימת אגודת ישראל את חסידות חב''ד, קיבל הוראה מפורשת מרבו, האוסרת עליו להצביע בעד ממשלת שמאל בראשות פרס. אגודת ישראל, שלא רצתה לאבד את תמיכתה המפתיעה ורבת העוצמה של חסידות כה גדולה (הגם שלרבים באגו''י היו חילוקי דיעות חריפים, לעתים על סף התהום, עם משנת הרבי מלובביץ'), ועל כן לא התאמצה יותר מדי לשנות את ההחלטה. מצד שני, הפעילו אנשי האופוזיציה לחץ על מזרחי לתמוך בממשלה בראשות פרס. מזרחי סירב, הסתגר בביתו שבלוד - והצביע בעד ממשלת שמיר. בתמורה, קיבל את מישרת סגן שר הבריאות וכן תקציב מיוחד למקורביו בשיכון חב''ד שבלוד. אגב, עיקר תשומת ליבו הופנתה בימי כהונתו הקצרים, לשמירת הכשרות בבתי החולים הממשלתיים. מזרחי - כמו גם גור - נחשב לאחד מאותם ח''כים שמעברם בכנסת נוצר בשל צירוף מקרים גרידא והשפעתו על ציבור הבוחרים שהואצ מתיימר לייצג - אפסית. הם סיום כהונת ממשלת שמיר, ניסה להתמודד לכנסת ברשימה משלו ('גאולת ישראל') ונכשל. מאז תמה לה, פחות או יותר, הקריירה הציבורית שלו. אבל העיסקה הבוטה שבה נמסר לידיו תפקיד סמי-מיניסטריאלי כתמורה על נכונותו להרים את ידו בעד ממשלה בה הוא אמור לתמוך מילא - עוררה תרעומת וטענות קשות על קניית קולות הנבחרים באמצעות תפקידים ותקציבים.

כל המשברים הללו הביאו לתחושות חזקות של מיאוס וגועל. כבר בימי המו''מ הקואליציוני שניהלו, לסירוגין, פרס ושמיר לאחר כשלון 'התרגיל המסריח', התפרסמו מדי יום ידיעות על עיסקות פוליטיות שבמסגרתן קיבלו שברי סיעות ומפלגות זעירות הרבה מעבר למתחייב מגודלן וממשקלן הסגולי באוכלוסיה. הדברים באו לידי ביטוי במחאות המוניות, ששיאן היה שביתת רב של קציני מילואים וראשי ערים, שתבעו לשנות את שיטת המימשל כתפרון לשחיתות הגוברת במימסד הפוליטי. את השביתה הובילו, אגב, אנשי ציבור מהליכוד דוגמת ראש עיריית הרצליה, אלי לנדאו, ועמיתו ראש עיריית רמת גן, צבי בר. הסיסמה הפופולרית והנודעת ביותר שנשאו המוחים היתה 'מושחתים, נמאסתם!' ושיקפה היטב את הלוך הרוחות.בסוף אותו תהליך הוקמו כמה וכמה תנועות חוץ-פרלמנטריות, שהחלו להאבק עבור טוהר המידות הפוליטי ועבור שינוי שיטות הבחירה והמימשל. התנועה המאורגנת והיציבה ביותר מביניהן, שבראשה עמד פרופ' אוריאל רייכמן, הצליחה להביא לאחר שנים אחדות לשינוי הלך הרוחות הפרלמנטרי ולחהעברת חוק הבחירה הישירה בכנסת.

שערוריות כלכליות. פרט למשבר הלאומי אירעו, כאמור, שערוריות כלכליות רבות. ראש להק ציוד בחיל האוויר, תא''ל רמי דותן, הורשע בלקיחת שוחד בגובה מיליוני דולרים מחברות אמריקניות, על מנת להעדיף רכש מתוצרתן עבור חיל האוויר הישראלי. הפרשה הסתעפה לכיוונים שונים והתברר שלדותן היו שותפים נוספים, ובהם קצינים בכירים בחיל האוויר. מפקד חיל האוויר, האלוף אביהו בן נון, העריך כי פרשת דותן גרמה לנזק עצום לחיל האוויר ולפגיעה עצומה באמינותו וביושר אנשיו. בין חיל האוויר לבין מערכת הבטחון האמריקנית פרץ משבר אמון, שהסתעפויותיו שרירות וקיימות עד היום. דותן נידון ל-‏13 שנות מאסר בעיסקת טיעון שבמסגרתה החזירחלק מהכסף שנטל. פרשה נוספת שנחשפה אז היתה קשורה אף היא לאנשי צבא ישראליים. נספח צה''ל לשעבר בארה''ב אלוף (מיל.) אורי שמחוני, ומנכ''ל חברת מזל''ט לשעבר, תא''ל (מיל.) צבי שילר, נחקרו במשטרת ישראל בחשד ששיחדו פקידי מימשל אמריקניים בכירים כדי לקדם את מכירת המזל''ט הישראלי בארה''ב.

פרשיות שחיתות כלכליות התפוצצו גם במיגזר העסקי, וכמעט כולן נקשרו לגורמי שלטון מסויימים ולאינטרסים ממשלתיים. מניות חברת הדלק ''פז'' נמכרו לשני אנשי עסקים ממוצא פולני, אשר נאשמו בארצם כי הוציאו במירמה מקופת מדינתם 390 מיליון דולר; מנכ''ל חברת ''כלל אינווסטמנט'', אריה גולדין, מעל בכספי לקוחותיו, כאשר השתמש ב-‏15 מיליון דולר מתוכם לביצוע עיסקות פרטיות בארץ ובחו''ל; ראש עיריית הרצליה, אלי לנדאו, נחשד כמי ש''תפר'' מיכרז להקמת מרינה מפוארת בחוף הים של עירו, עבור ידידו האישי, איש העסקים מוטי זיסר וכמי שהדליף מידע מוקדם לאישי ציבור לגבי המיכרז, פעולה שבשלה רכשו אותם אישי ציבור את קרקעות מסביב למרינה בזיל הזול והתעתדו להרוויח מהעיסקה מיליונים; קופת החולים ''מכבי'' נחשדה בביצוע נסיונות להעלמת מס ובהזמנת האזנות סתר לרופאים ולחברי הנהלה, שנימנו על האופוזיציה; אחד המשקיעים הגדולים במדינה, איל העתונות היהודי-בריטי רוברט מקסוול (''טבע'', ''מעריב'', סאייטקס''), נחשף לאחר מוות מסתורי כרמאי ונוכל, שלא היסס לגזול את כספי הפנסיה של עובדיו; שלטונות מע''מ חשפו חברה גדולה להשקעות ולאחזקה שסיפקה חשבוניות פיקטיביות למספר רב של חברות ושל גופים כלכליים - גם ציבוריים - שבאמצעותן הועלמו הכנסות במיליוני שקלים; אנשי העסקים יוסי חכמי ואלי זילבר הואשמו בהוצאת מיליוני שקלים מקופת המדינה לצורך הקמת מפעל תרופות בבית-שאן; נספח צה''ל לשעבר בארה''ב, אלוף (מיל.) אורי שמחוני ומנכ''ל חברת מזל''ט לשעבר, תא''ל (מיל.) צבי שילר, נחקרו במשטרה בחשד ששיחדו פקידים אמריקניים כדי לקדם את מכירת המזל''ט הישראלי בארה''ב; מחלקת החקירות של הרשות לניירות ערך חקרה חשדות לניצול מידע פנימי במסחר במניות ''אלביט'', לאחר שמקורבים הזרימו פקודות קנייה גדולות, שהעלו את שערי מניות ''אלביט'' ו''אלרון'' בשיעור ניכר; מעילה התגלתה גם בחברת הביטוח הגדולה ''הסנה''; איש העסקים שמואל דכנר הסתבך בפרשת הונאה בחברה בריטית בחו''ל, סיבך בכך את המלונאי אלי פפושדו - ונמלט חזרה ארצה. ורשימת השערוריות עדיין ארוכה (אריה אבנרי, 'ידיעות אחרונות', 31.12.1991). העובדה שהממשלה עצמה נתפסה כגוף שאינו נקי משחיתויות דומות, יצרה את הרושם שהשחיתות הפכה בישראל לנורמה ציבורית של ממש. ''...זו שחיתות שאינה מתביישת בעצמה ולהיפך'', כתב על כך העתונאי ואיש השמאל עמוס קינן, ''ללא צביעות מיותרת, השחיתות חוגגת מסביב. השוחד ניתן בגלוי ומעל לשולחן...השוחד גם מתקבל בגלוי. דרישת השוחד הפכה לדרישה לגיטימית בכל המיגזרים...אין שום נורמה בשום נושא. הנורמה היחידה היא השקר הבוטה, הדמגוגיה המרושעת, העוני הרוחני, הפה הגדול הפעור לנגוס עוד ועוד ועוד'' ('ידיעות אחרונות', 28.2.1992).

במקביל, התפרסם דו''ח מבקרת המדינה לשנת 1991, שהיה, כנראה, החריף והבוטה ביותר שפורסם עד אז כנגד ממשלה כלשהי. המבקרת, מרים בן-פורת, זכתה להערכה מקצועית רבה לאחר שלא היססה לנקוט לשון חריפה ובוטה כנגד תופעות חברתיות ופליליות קשות שפשו בשלטון. בדו''ח הצביע על שורת מחדלים וסיאובים בממשלה, כמו, למשל, העברת כספים ייחודיים במימדים חסרי תקדים וללא כל בקרה שלטונית, לידי מפלגות דתיות. רבים מכספים אלה הועברו לידי מוסדות דתיים שפעילותם היתה פיקטיבית לחלוטין. חברי מרכז ליכוד מונו כדירקטורים בחברות ממשלתיות, ללא כל יחס לכישוריהם. משרד הבינוי והשיכון של אריאל שרון חרג בלמעלה מארבעה מיליארד שקל מתקציבו המקורי. לשון אחרת: שר בממשלת ישראל הבטיח למאות גורמים כספים שלא היו ברשותו, בתמורה לשירותים או לסחורות מצידם. כלפי מנכ''ל מרכז הבנייה, לימור לבנת, הועלו טענות על בזבוז כספי המרכז למטרות פוליטיות. היום כבר התרגלנו לנורמות האלה, אבל אז הן עוררו תסיסה גדולה בציבור.

סוגייה בעייתית אחרת היתה מצוקת העולים החדשים. העלייה הגדולה, שראשיתה בחורף 1989/90, ושהגיעה בעיקר ממדינות ברית המועצות, הפכה לאתגר של ממש עבור המשק הישראלי. אבל בראש ובראשונה היה צורך לקלוט אותה בתנאים מיטביים ובמהירות האפשרית. אלפי קרוואנים הובאו ארצה במהירות, על מנת שניתן יהיה לשכנם. רבים מאותם קרוואנים נזנחו על ידי עולים שמצאו דיור מושך יותר, והפכו למשכנן של קבוצות שוליים בחברה הישראלית ולמוקדי פשיעה ועוני. דו''חות ומחקרים הראו שוב ושוב כי הפער החברתי בין העשירונים הולך וגדל במהירות, כי יותר ויותר משפחות מצויות מתחת לקו העוני וכי יש משבר בחינוך היסודי ורבים מהילדים אינם מבינים את הנקרא, אינם מצדדים בערכים דמוקרטיים ומתנסים באלימות גוברת ובהתפוררות מסגרות חינוכיות.



בחירות אישיות


התחרות על קולו של הבוחר, כמו גם האימוץ המודע של שיטות בחירה ושיווק פוליטי שנלקחו היישר מהתרבות הפוליטית האמריקנית, האיצו את תהליכי השינוי האלקטורליים הפנימיים בשתי המפלגות הגדולות. במפלגת העבודה, שפיגרה בעבר אחרי הליכוד בהעברת זכות הבחירה מ''וועדה מסדרת'' לחברי מרכז המפלגה (הליכוד היה זה שיזם לראשונה בחירות בקרב גוף בוחר גדול – המרכז – וקיבע במשך שנים ארוכות את ''שיטת השביעיות'', כמתודה המרכזית שבאמצעותה בחרו חברי הגוף הזה את רשימתה המפלגה לכנסת), הוחלט לעבור לשיטת הפריימריס האמריקנית במלואה. הגירסה הישראלית של הפריימריס לא התבצעה אמנם בזמנים שונים - אלא במועד אחד - אך פרט לכך דמתה מאוד לזו הנוהגת בארה''ב. היא התבססה על חלוקת הארץ למחוזות גיאוגרפיים וסקטוריאליים ועל התייחסות נפרדת למדינת ישראל כמחוז בחירה אחד, תוך שילוב של נציגי שני התחומים ברשימה המדורגת על פי שיבוץ מחוזות שנקבע מראש. כך, למשל, נקבע כי בתריסר המקומות הראשונים ישובצו נציגים שנבחרו במחוז הבחירה הארצי, ולאחר מכן, לסירוגין שני נציגים סקטוריאליים/מחוזיים ולאחריהם נציג ארצי. בכך התאפשר ייצוג מירבי של המרכיבים הדומיננטיים במפלגת העבודה, גם אם לא תמיד היו כל חלקיה שבעי רצון מהפסיפס שנוצר (כמו, למשל, הנשים - שהסתפקו בארבע נציגות מתוך 44 הח''כים שנבחרו ב-‏1992).

ההחלטה שנתקבלה במוסדות מפלגת העבודה הפרידה בין הבחירה ליו''ר המפלגה (שמסורתית, היה גם מועמדה האוטומטי לראשות הממשלה) לבחירת הרשימה לכנסת. שיטה זו איפשרה לחברי המפלגה לדרג ברשימה לכנסת גם את אותם מועמדים שכשלו במירוץ אל ראשות המפלגה, וממילא פיזרה חלק מאי הוודאות שהיה שורר לו היתה זהותו של היו''ר החדש לוטה בערפל עד לשלב מתקדם למדי של מערכת הבחירות. וכך, נערכו הבחירות ליו''ר בסוף פברואר, הבחירות לרשימה לכנסת - בסוף מרץ; וזאת, כאשר היה ידוע כבר כי הבחירות הכלליות לכנסת תיערכנה בסוף יוני.

באמצה את שיטת הפריימריס יכלה מפלגת העבודה להציג עצמה כמי שהיתה המפלגה הראשונה בישראל הפונה אל כלל חבריה הרשומים ומשתפת אותם בהליך בחירת נציגיה הבכירים. היתה לכך חשיבות בלתי מבוטלת, מאחר ובמשך שנים רבות טרחו נציגי הליכוד לבנות למפלגת העבודה דימוי של גוף פוליטי שהחלטותיו המרכזיות נקבעות בפורום מצומצם שכולל מספר עסקנים פוליטיים מרכזיים. העובדה שלפחות במערכת הבחירות הזו יכלה מפלגת העבודה להציג גוף בוחר בן 108 אלף איש ואישה - מול הליכוד, שהבחירות לרשימתו נערכו במרכז שמספר חבריו מנה 3,600 בלבד - היתה לה לעזר רב בתעמולת הבחירות.

שיטת הפריימריס הביאה לעלייה דרמאטית ברמת ההדגשה ששמו המועמדים על תכונותיהם האישיות. במישור המנהיגותי, הוצגה דמותו של המתמודד יצחק רבין כמי שמסוגל, לראשונה מאז 1977, להביס את מועמד הליכוד - ראש הממשלה המכהן, יצחק שמיר - באופן שיאפשר לו להקים ממשלה בראשות העבודה בלבד (מאז 1977 היתה ראשות הממשלה נתונה בידי מפלגתה עבודה פעם אחת בלבד, בשנים 1984-1986, וגם זאת כחלק מהסדר רוטציוני, דו-מפלגתי, שהושג עם הליכוד). תכונה זו, בחירותו של המעומד לראשות המפלגה, עתידה להפוך ארבע שנים לאחר מכן, לאלמנט מרכזי במערכי הבחירות של מועמדים כבנימין נתניהו ואהוד ברק. היא מבוססת בעיקר על דימוי ציבורי יציב, על עבר בטחוני מרשים ועל התמקדות מתמשכת בענייני חוץ ובטחון בשנים הסמוכות לבחירות. רבין, שניחן בכריזמה שקטה ובעבר בטחוני מפואר, הציג את התכונות הללו כמעידות על יכולתו להעביר למפלגת העבודה את מה שמכונה בעגה הפוליטית 'הקולות הצפים' - אותו פלח בוחרים דמיוני, שההערכות הן שאינו מונה יותר מכמה עשרות אלפים, שאנשיו מתלבטים בקביועת לגבי דפוס הצבעתם, ובמיוחד באשר לבחירה בין שתי מפלגות המרכז הגדולות. במובן זה, שילב רבין בתעמולת הבחירות האישית שלו את הפרגמאטיזם המדיני עם הגיבוי הבטחוני. הקומבינציה הזו, כך מסתבר, הוכיחה את עצמה.

אבל הבחירות הפנימיות שבמפלגת העבודה הוכיחו גם כי כבר בעידן החדש נדרשים המתמודדים למניפולציות פוליטיות רחבות. רבין ידע כי יריבו הגדול, יו''ר המפלגה שמעון פרס, שולט במנגנון המפלגתי ללא מצרים. על כן, עודד בחשאי את מועמדותו של יו''ר ההסתדרות ישראל קיסר, שממשכה אליה את תמיכתם של חלק ניכר מאנשי פרס. המועמדת הרביעית, אורה נמיר, נחשבה כחלק אינטגרלי של 'מחנה רבין' ותמיכתה היתה מובטחת בכל מקרה. בדיעבד, הוכח שגם אסטרטגיה זו הוכיחה את עצמה. ההפרש הסופי בין רבין לפרס עמד על פחות מאחוז אחד, ורק העובדה שרבין עבר את מחסום ארבעים האחוזים (שנקבע כרף המונע התמודדות בסיבוב שני) מנעה ממנו הזדקקות עתידית נוספת לתמיכת קיסר.

עתה היה על רבין להבטיח שבחירתו לא תפלג את המפלגה. היחסים בינו לבין פרס היו עכורים מזה זמן רב, אך רבין הבין - אם כי לשם כך הופעלו עליו לחצים כבדים - כי פגיעה אנושה במעמד פרס עלולה לפעול לרעת העבודה במישור הארצי ולהציגה שוב כמפלגה שצמרתה שוחרת המדנים אינה מסוגלת אף לקבל הכרעות בינה לבין עצמה. כמה מיועציו הביאו בפניו את הדוגמה של נצחון רונלד רייגן בבחירות לנשיאות ארה''ב ב-‏1980. רייגן מינה אז כסגנו את מי שהיה מתחרהו העיקרי בפריימריס, ג'ורג' בוש, ובכך הוכיח את נכונותו לעשות מאמץ לאיחוד השורות במפלגתו, אם גם באופן זמני. רבין פעל באופן דומה. באישורו, יצאה קריאה מלשכתו להצביע בעד מועמדותו של שמעון פרס למקום הראשון ברשימה לכנסת. הקריאה זכתה להיענות ופרס אכן נבחר ראשון. על מנת שלא להותיר מקום לטעות, יודגש מייד כי הקריאה זו נעשתה מטעמים עניניים לחלוטין ולא הביאה לכל שיפור ביחסי רבין-פרס. יחסים אלה נותרו מתוחים עד יומו האחרון של רבין, ואף כי ההערכה ההדדית גברה, יחסיהם סבלו מפצעים פתוחים שלא הגלידו מעולם. אבל ברמה המיידית, לפחות, הצליח המהלך הזה להביא לרושם חיצוני של אחדות השורות ושל התגברות על המחלוקות האישיות.

הדגש ששמו האסטרטגים של מפלגת העבודה על אישיותו הייחודית של רבין, התמקד בתכונותיו הבולטות, שנתפסו, ציבורית, כחיוביות במיוחד: נסיונו הצבאי העשיר, העובדה שצבר נסיון בתפקידים בכירים בחיים הפוליטיים (ראש ממשלה, שר בטחון, יו''ר ועדת חוץ ובטחון), אמינותו האישית, יושרו - ויציבותו המחמיאה כמנהיג הבודד של העבודה שביכולתו להביס את מועמדי הליכוד בבחירות הכלליות. אותו דגש בא לידי ביטוי בהתייחסות אל מנהיג המפלגה כייחוד עצמאי ולא כאל חלק אינטגרלי ממנה, כפי שהיה מקובל בעבר. וכך, למורת רוחו - לעתים, לזעמו - של שמעון פרס, אימץ הצוות המוביל של המפלגה את הכותרת ''העבודה בראשות רבין''. גם השימוש בכותרת ''העבודה'' היה חדש כשלעצמו (לפני כן נעשה שימוש רק בשם 'המערך', וגוף זה הורכב בעיקר מהמסגרת המאוחדת של מפא''י ושל 'אחדות העבודה' וממפ''ם, שהיתה בדור שקדם לכך מפלגה עצמאית שסונפה למערך והלכה עימו לבחירות בגוש אחד, ופרשה לאחר כינון ממשלת האחדות הלאומית של 1988), אך הכוונה היתה שהמפלגה אינה משנה רק את שמה, אלא גם את מנהיגותה. 'המערך' הונהג ע''י שמעון פרס ובמידה רבה הפך למותג המזוהה עימו; 'העבודה בראשות רבין' הוצגה כמהות אחרת, רעננה, שאינה קשורה עוד למנהיגה הקודם. פסיכולוגית, היה בכך גם ניסיון ליצור רושם נוסף: המערך בראשות פרס הפסיד בארבע מערכות בחירות רצופות; העבודה בראשות רבין היא כבר גוף מנצח.

הקמפיין הכמו-אישי של רבין, הכתיב גם התייחסויות אישיות מכל הכיוונים. תומכי רבין במפלגת העבודה הקימו עמותה נפרדת, שמטרתה גיוס משאבים למען הקמפיין האישי. העמותה פעלה תחת השם אבי''ר ('אזרחים בעד יצחק רבין') והיתה אחראית לארגון כל אותם אירועים שבהם נטל רבין חלק, ושלא היו תחת המסגרת הארגונית של מפלגת העבודה. הקמפיין גם קרץ בגלוי אל עברו הבטחוני של רבין, ותוך איזכור מרומז להמנון טרום-מלחמת-ששת-הימים ''נאצר מחכה לרבין'', נוצר ג'ינגל הבחירות ''ישראל מחכה לרבין''. הג'ינגל היה קצבי, עשיר, קצר וענה בכך על מרבית הקריטריונים של נעימות בחירות בעידן המודרני.

בימין, באופן טבעי, ניסו לקעקע את הדימוי שניסה רבין ליצור לעצמו. ההגיון אמר שבקמפיין המבוסס על הפן האישיותי של מובילו, ניתן לפגוע אנושות באמצעות הכתמת האישיות הזו - ולא באמצעות השחרת המפלגה דווקא. וכך החלו להישמע באסיפות בחירות שונות טענות לגבי אי-יציבותו הנפשית של רבין, תוך שימוש בספרו של עזר וייצמן, 'לך שמיים, לך ארץ', כמקור הסמכות לכך. באותו ספר טען וייצמן, שב-‏1967, כששימש כראש אגם המטה במטכ''ל וכסגנו של הרמטכ''ל רבין, עבר רבין התמוטטות עצבים. היה זה, סיפר וייצמן, בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים ורבין עצמו התחנן בפני סגנו שיחליפו בתפקיד. כמו כן, מוחזרו ידיעות שפורסמו מינורית בעבר לגבי הרגלי השתייה של רבין. במקומות שונים שבהם ביקר נקראו לעברו קריאות גנאי שכללו, בכוונת מכוון, את המילה 'שיכור'. אנשי העבודה, מכל מקום, הצליחו לסחוף את כלי התקשורת - כולל עתונאים רבים המזוהים עם הימין - להתנגדות עקרונית לקמפיין המבוסס על השמצות אישיות. יתר על כן, סקרי דעת קהל הוכיחו גם כי הקמפיין הזה לא הפחית במאומה מכוחו של מועמד העבודה. החל משלב מסויים הבינו יוזמיו כי אין בו טעם ולמעשה, כדאי להפסיקו.

בניגוד לאישיותו של רבין, היה לאנשי הפירסום של הליכוד קשה הרבה יותר לשווק את יצחק שמיר. לא היה לשמיר כל יתרון מבחינת הכריזמה, המראה החיצוני, הדימוי המאפיין או הליכוד הפנימי במפלגתו. גם מבחינת נסיון לא עלה שמיר בהרבה על רבין, מאחר שגם האחרון זכה לכהן כראש ממשלה. מימשל שמיר סבל מדימוי ציבורי ירוד, הן בשל הקרעים הפנימיים בין מרכיביו, הן בשל הנכונות שגילה העומד בראשו להיענות - לעתים באופן שהצטייר כמופרז ביותר - לתביעות השותפות הקואליציוניות והן בשל השחיתות שפשתה בכל זרועותיו. גם היחסים המעורערים עם מימשל בוש לא סייעו לכך. האמריקנים הבהירו כי לא ייענו לבקשת ממשלת ישראל להעניק לה עברויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולאר, שנועדו לממן את צרכי הקליטה הדחופים של העלייה ההמונית ממדינות חבר העמים ומאתיופיה. מאחר שלסירוב כזה לא היה תקדים כמעט, היה בכך משום אמירה חד-משמעית של וושינגטון כי אין היא נותנת אמון בשמיר ובאנשיו; לפחות, לא כל עוד מממנת ודוחפת הממשלה להמשך ההתנחלויות היהודיות בשטחים - מה שנתפש בעיני האמריקנים כהפרה של הסטאטוס-קוו וכפגיעה מודעת של ירושלים בתהליך השלום. יתר על כן, בוש - ועוד יותר מכך, מזכיר המדינה שלו, ג'יימס בייקר - לא הסתירו את התיעוב שרחשו לאישיותו של שמיר עצמו, בו ראו שקרן ואיש תעתועים.

וכאילו לא די היה בכך, האשים הפנטגון את ישראל כי בניגוד להבנה האסטרטגית בין שתי המדינות מ-‏1981, מכרה ישראל לסין העממית טכנולוגיה של טילי 'פטריוט' אמריקניים. פקידים במימשל האמריקני גם הדליפו את הידיעה כי במהלך מלחמת המפרץ הכשילו ראשי מטות הכוחות המזוינים של ארה''ב כוונה לספק לישראל את טיל האוויר-אוויר האמריקני המתקדם 'סיידווינדר', מחשש שישראל תגנוב את הטכנולוגיה של הטיל ותספק אותה ללקוחותיה בעולם השלישי. בכך ביקשה וושינגטון להדגיש פומבית כי אין לה אמון לא רק בצעדיו המדיניים של שמיר, אלא גם בהתחייבויותיה המדיניות של ישראל. האמריקנים לא שכחו כי האיש שחתם עימם על המיזכר - שר הבטחון דאז, אריאל שרון - הוא גם המנוע הממשלתי מאחורי ההשקעות הכלכליות והדמוגרפיות של ישראל ביהודה ובשומרון. ישראל הכחישה, כמובן, את ההאשמות, אך נאלצה להתמודד מול אי-אמון אמריקני בולט, שהתבטא בשיגור צוות בדיקה מיוחד ובקרירות מתמשכת ביחסי מערכות הבטחון של שני הצדדים. יתר על כן, בוש ובייקר הבהירו גם כי היחסים מימי מלחמת המפרץ לא ישובו עוד, כאשר נזפו בישראל על שביצעה טיסות סיור וצילום מעל שטח עיראק, תוך שהיא מסכנת בכך את יחסי ארה''ב עם מדינות שמטוסים ישראליים עברו במרחבן האווירי, כסעודיה וירדן. טיסות כאלה היו דבר שבשיגרה מאז מלחמת המפרץ, אך בנזיפה הזו היה מסר ברור - יחסים מיוחדים בין ארה''ב וישראל אינם עומדים עוד בראש סדר העדיפויות של מימשל בוש.



קרע בליכוד


במקביל, היתה צמרת הליכוד שרויה בקרע מוחלט בינה לבין עצמה. בכירים רבים בתנועה לא הסכימו לקבל על עצמם את מנהיגותו של יצחק שמיר. רבים מהם ראו עצמם כמועמדים מוצלחים לא פחות לתפקיד יו''ר הליכוד וראש הממשלה. והללו שיתפו פעולה, בדרכים אלה ואחרות, להחלשת כוחו הפנים-תנועתי של ראש הממשלה. ב-‏1989 היו אלה השרים דוד לוי, אריאל שרון ויצחק מודעי שהודיעו על כוונתם להניח 'חישוקי בטחון' על מדיניותו של יצחק שמיר (שהיתה מבוססת על יוזמה שגובשה בצוותא עם יצחק רבין, לקיום בחירות מוניציפליות בשטחי יהודה, שומרון ועזה; נבחרי הפלשתינים בבחירות אלה היו אמורים להוות את הבסיס הייצוגי של הפלשתינים במו''מ עתידי שינהלו עם ישראל), אותה הציגו כפשרנית מדי וכמסוכנת לאינטרסיה של ישראל. לצד שמיר התייצבו השר משה ארנס ו'נסיכי' התנועה (דן מרידור, לימור לבנת, צחי הנגבי, אהוד אולמרט, בני בגין ורוני מילוא). הקרע הוביל לפיצול מחנאי שהליכוד טרם חווה כמותו עד אז. מחנה שמיר-ארנס התעמת בגלוי עם מחנה לוי, ובתווך ניסה מחנהו הקטן של אריאל שרון להפיק מכך רווח פוליטי. אשר למודעי, הוא עמד פורמלית בראש התנועה הליברלית בליכוד, שצמרתה רחשה כלפיו שנאה עזה. גדעון פת ומשה נסים, למשל. עד כדי כך הפכו השנאות בליברלים למיצג קבוע של החיים הפנימיים בליכוד, שהחלו לדבר שם בלגלוג על שלושה שרים: פת, אנטיפת (אברהם שריר) ופסיכופת (מודעי). ברקע כל אלה עמד הנסיון לאחד את תנועות 'חרות', הליברלים, 'לעם' והאחרות לגוף אחד (תנועת הליכוד); הליברלים, שרצו לשמר את הנכסים הכלכליים והייצוגיים שצברו כמפלגה עצמאית, נאבקו נגד המגמה להביא ל''ליכוד הליכוד''. מנגד, טענו בחרות כי שוב אין הליברלים מייצגים ציבור רחב בישראל ולכן הייצוג היחסי שלהם ברשימת הליכוד הוא מעל ומעבר לתמיכה היחסית שלהם בכלל הבוחרים.

בשלבים מסויימים של הקדנציה הזו, היו היחסים בין רוב מרכיבי ממשלת שמיר כה גרועים, עד שפסקו לחלוטין לשוחח זה עם זה. במצב כזה, שרר גם חוסר תיאום מוחלט בנושאים המדיניים והכלכליים. המאבק הגיע לשיאו ב'שביעיות', הכינוי המקובל להליך הבחירה הפנימי של רשימת הליכוד לכנסת במרכז המפלגה. ברית אד-הוק שכרתו מחנות שמיר ושרון (בינה ברזל, 'ידיעות אחרונות', 28.2.1992), הובילה לדומיננטיות מוחלטת של נציגיהם ברשימה. דוד לוי, האיש מס' 2 בתנועה, נדחק לשביעייה השלישית. לוי הגיב בהתפטרות מהממשלה, תוך שהוא מלווה את צעדו במה שנודע לאחר מכן כ'נאום הקופים', בו הטיח האשמות כבדות בשמיר ובאנשיו. לוי טען אז כי למרות משקלו הניכר של מחנהו בליכוד, משקל שהביא את שמיר להסכים לייצוג יחסי של אנשיו בכל מוסדות התנועה, הפר שמיר את הסיכומים הללו בזה אחר זה. יתר על כן, הוא גם יותר מרמז על התנכלויות כלפיו וכלפי אנשיו בליכוד מסיבות עדתיות. שמיר, שבז ללוי, הכחיש. יחד עם זאת, התבטאויות של שמיר ממקרים קודמים, שבהם שלח את החתומים על הסכם עם לוי ''לתלות אותו במוזיאון'', כהגדרתו, דרדרו עד מאוד את מידת האמון כלפיו. מקורבי שמיר התבטאו בזלזול גם כלפי אקט ההתפטרות של לוי. ''שמיר'' הם אמרו, ''ממילא שימש גם כשר החוץ בשנה וחצי האחרונות שבהן כונה לוי 'שר חוץ'. מדיניות החוץ של ישראל נוהלה מלישכת ראש הממשלה, ושמיר ויתר ללוי רק על נסיעה אחת לחו''ל - לסין. למדריד נסע שמיר כי הוא ידע שאין לסמוך על לוי'' (בינה ברזל ושמעון שיפר, 'ידיעות אחרונות', 30.3.1992).

האמירה האחרונה הזו שיקפה, בעצם, את אחת הסיבות המרכזיות לקרע בין ראש הממשלה לשר החוץ שלו. לוי מודר מכל הדיונים המדיניים הרציניים שהתנהלו בלישכת ראש הממשלה ובהנחייתו. פעם אחר פעם שוגרו אנשי לשכת ראש הממשלה לוושינגטון, על מנת לדון שם עם האמריקנים על תהליך מדריד. לוי לא שותף בכך. בלישכת שמיר התייחסו אליו כאל שר שנועד למלא תפקידים סמליים לבד, בין השאר גם מתוך חשש שמתינותו המדינית תוביל לויתורים מצידו, שאינם רצויים לישראל.

שמיר גם נתפס כמי שעיקר תשומת הלב שלו מופנית לשימור המצב הקיים. הוא דחה פעם אחר פעם את כל יוזמות ארה''ב להאצת תהליך השלום מול הסורים והפלשתינים. מדיניות זו עוררה עליו, כאמור, את חמת וושינגטון, אך גם חוסר אמון מוחלט מצד שכנים ערביים מתונים, כמצרים וירדן. דימוי זה היה תקף גם בנוגע לבעיות פנים. שמיר ביקש לטרפד שוב ושוב את חוק שינוי שיטת המימשל, ולאחר מכן גם את חוק הבחירה הישירה. גם השינוי המבני במשק שעליו דובר זה זמן רב, התמהמה. מפלגת העבודה, בהסברה יעילה, הצליחה להדביק לשמיר דימוי ציבורי של אומר לאו אובססיבי. לרוע מזלו, דבק בו הדימוי הזה גם בקרב מצביעי מפלגתו שלו. רבים מהם, שסברו ב-‏1991 כי ועידת מדריד האי מבוא להתקדמות מדינית מול מדינות העימות, הביעו בגלוי את אכזבתם ממנו.



תנודות פוליטיות והתנהגות הבוחרים


מאז עלה הליכוד לראשונה לשלטון, במהפך 1977, הצביעו כל הסקרים ומחקרי דעת הקהל על היפוך תפקידים תיאורטי בינו לבין המערך (מאוחר יותר מפלגת העבודה). המפלגה שאמורה היתה לייצג את הבורגנות, את המעמדות הגבוה והבינוי-גבוה, הפכה, למעשה, למפלטן של השכבות החלשות בחברה היהודית בישראל. בניגוד לכך, היתה דווקא מפלגת העבודה - שבמקורה התיימרה להיות בעלת אופי פרולטארי ומגמה רעיונית סוציאליסטית - לגוף הפוליטי שבו תמכו בני השכבות הגבוהות, מרבית חוגי המשכילים והאליטות התרבותיות. את הנטייה הזו הדגיש, בשעתו, ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, יותר מכל אדם אחר. ממשיכו, יצחק שמיר, לא ניחן בכריזמה הבגינית ועל כן פחתה במידה רבה התמיכה באישיותו. בד בבד, חל גם תהליך של שחיקה מדורגת בתמיכה שהעניקו המצביעים לליכוד כמפלגה. מכל מקום, כשקיבל שמיר לידיו את הנהגת הליכוד ב-‏1983, מנתה סיעתו בכנסת 48 מנדטים (שניים מהם, יצחק פרץ ואמנון לין, עברו מעט קודם לכן למערך, ועל כן נותרו 46; המספר 48 מתייחס לתוצאות בחירות 1981). בבחירות 1984, הראשונות שבהן הנהיג שמיר את הליכוד, קיבלה מפלגתו 41 מנדטים בלבד, ובבחירות 1988 - 40. בבחירות 1992 זכה הליכוד ב-‏32 מושבים. כלומר, בתוך שמונה שנים בלבד אבד לליכוד שליש מהתמיכה היחסית לה זכה בקרב האלקטורט הישראלי. גם מפלגת העבודה סבלה מירידה שכזו, אך בניגוד לליכוד התאוששה מתוצאות בחירות 1988 (39 מנדטים, לאחר 47 ב-‏1981 ו-‏44 ב-‏1984) והוסיפה לכוחה היחסי מהבחירות הקודמות כ-‏13%.

השאלה החשובה ביותר היא לאן עברו הקולות שהצביעו עבור הליכוד. יש לכך כמה וכמה תשובות. חלק מהקולות היוו את התוספת היחסית של תנועת ש''ס, שהבחירות אמנם היוו צילום של כוחה בכנסת הקודמת - 6 מנדטים - אך בפועל לא היתה רחוקה ממנדט שביעי. חלק אחר העדיף להצביע עבור מפלגות קיקיוניות מסויימות, שלפרופיל הסוציו-אקונומי ו/או המדיני שלהן היו קווים משותפים כלשהם עם אלה של הליכוד ('התחייה', 'המפלגה הליברלית החדשה' של מודעי, רשימת נהגי המוניות, תנועתו של משה בדש, 'גאולת ישראל' של איש חב''דּ - שלא זכה לתמיכת חסידותו - אליעזר מזרחי, תנועת 'תורה וארץ' של הרב משה לווינגר ואחרות), אשר לא עברו את אחוז החסימה. פלח נוסף הצביע עבור 'צומת', רשימה בראשות רפאל איתן שרק שנים ספורות קודם לכן פרשה מהברית הפוליטית שכרתה ב-‏1984 עם 'התחייה'. 'צומת' ריבעה את כוחה, משני מנדטים לשמונה, באמצעות אסטרטגיה מתוחכמת שתיכנן עבורה מומחה התקשורת ד''ר יריב בן-אליעזר. בתעמולת הבחירות שלה הדגישה המפלגה הצעירה את נושא טוהר המידות, במידה שלא היתה מצויה אצל המפלגות האחרות. יתר על כן, אחד מנציגיה בכנסת היוצאת, ח''כ יואש צידון, היה חתום - יחד עם הח''כים אמנון רובינשטיין (שינוי), דוד ליבאי (עבודה) ואוריאל לין (ליכוד) - על הצעת החוק לשינוי שיטת המימשל ולבחירה ישירה של ראש הממשלה. מנהיג התנועה, רפאל (רפול) איתן, נתפס גם הוא כמי שדוגל בעקרונות נוקשים ומעשיים של שמירה על התנהגות פוליטית נאותה, של טוהר השלטון ושל חינוך לשורשיות ולאחיזה באדמה. התפטרותו מהממשלה בדצמבר 1991 על רקע חילוקי דעות לגבי דרכה המדינית של ישראל, נתפסה ציבורית כעמידה על עקרונות מדיניים וכנכונות לוותר על הגמשה פוליטית מקובלת, המתבצעת על מנת להחזיק בעמדות כוח מיניסטריאליות ואחרות. יתר על כן, בהצהרותיו החוזרות ונשנות של איתן, לפיהן שורשיו בהתיישבות החקלאית מבית מדרשה של תנועת העבודה, סחפה לעברו את חלקיה הניציים של מפלגת העבודה, אלה שהיו מזוהים בעבר עם אחדות העבודה, רפ''י וחלקים ממפא''י. אלה מצאו ב'צומת' אלטרנטיבה התואמת יותר את השקפותיהם הבטחוניות, בד בבד עם היצמדות לקו האידיאולוגי-חברתי המסורתי של תנועת העבודה (דווקא על רקע זה, יש להעריך עוד יותר את הישגה של מפלגת העבודה בבחירות אלה). יתר על כן, 'צומת' הצטיירה גם כאלטרנטיבה לחילונים תומכי ימין, אשר נואשו מהקו הפונדמנטליסטי של 'התחייה' וביקשו להמנע מהצבעה עבור 'מולדת', שחרטה על דיגלה את אידיאולוגיית הטרנספר של ערביי ארץ ישראל. על אלה, אגב, נימנו לא מעט מאנשי ההתיישבות, דוגמת עזר ארגמן מחניתה ואפרים בן-חיים מגבעת-חיים.

תנודה פוליטית נוספת, חשובה לא פחות, נרשמה בשמאל. לאחר מגעים ממושכים החליטו מנהיגי שלושת מפלגות השמאל - רצ, מפ''ם ושינוי - לאחד את כוחותיהם ולהתמודד ברשימה משותפת בבחירות לכנסת. שם הגוש החדש היה 'ישראל הדמוקרטית', אך הוא נודע בציבור באותיות המסמלות את פתק ההצבעה שלו - מרצ. אותיות אלה היו צירוף של המ' המפ''מית ושל אותיות רצ, שסימלו את 'התנועה לזכויות האזרח' (והפכו לכינוייה המקובל בפי כל), למגינת ליבה של שינוי. כפיצוי לשינוי, הוחלט כי הצבע הרשמי של התנועה יהיה צבעה של שינוי - ירוק. הרכב הרשימה המשותפת נקבע על פי יחסי הכוחות האלקטורליים בעת הנהסכמה, היינו 50% לרצ, 30% למפ''ם ו-‏20% לשינוי. הכוונה היתה לחסוך את אובדן הקולות, הנגרם לשמאל כתוצאה מפיצול ההצבעה בין מפלגותיו השונות. יתר על כן, נוכח הסקרים שניבאו נצחון לרבין ולעבודה, סברו בשלוש המפלגות הללו כי ראוי שהשמאל הציוני בישראל לא יצטמצם כתלצאה מהתחזקות מפלגת מרכז כדוגמת העבודה. לטיעון זה היו גם פנים הפוכות: מאחר ובעת ישיבה באופוזיציה מתחדדות עמדותיה לכיוון שבו היא נעה ממילא, היה הפסד בבחירות נותן בידי שמאל מאוחד חזק עוצמה אידיאולוגית בלתי מבוטלת.

בראש הגוש החדש עמדה שולמית אלוני ואחריה דורגו - בהתאמה - יאיר צבן ואמנון רובינשטיין. מס' 4 ברשימה היה סגנה של אלוני ברצ, יוסי שריד. שריד נתפס כאישיות הדומיננטית במרצ וכמי שמוביל אותה מבחינה אידיאולוגית. מרצ, כמוה כצומת, הדגישה את החשיבות שבשימור הציונות החילונית וברענון ערכי טוהר המידות. למעשה, בשלבים מסויימים של מערכת הבחירות דומה היה כי נושאי החוץ והבטחון בלבד הם הם המבדילים בין מצע צומת למצע מרצ (צומת שללה כל פינוי מהשטחים ודגלה בהמשך ההתיישבות, תוך נקיטת מדיניות בטחונית קשוחה כלפי ארגוני הטרור; מרצ תמכה בהכרה באש''ף כבנציג הלגיטימי של הפלשתינים, בהקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן ובפשרה טריטוריאלית במסגרת הסכם שלום). מאחר והפרופיל החילוני והדמוקרטי המוצהר של שתי התנועות תאם, במידה רבה, את נטיות השכבות הצעירות בחברה היהודית, היססו צעירים רבים - באופן מפתיע למדי - בין הצבעה עבור מרצ לבין בחירה בצומת. שלא כמו צומת, היה הערך המוסף האלקטורלי של מרצ בבחירות 1992 נמוך בהרבה, יחסית למשקלה הקודם באוכלוסייה. ואולם, גם מרצ יכלה לרשום לעצמה הישג של ממש. היא צברה בבחירות 1992 כתריסר מנדטים, שניים יותר מסכום נציגי שלוש הסיעות יחדיו בכנסת היוצאת. כלומר, עלייה ריאלית של 20%. מבחינה זו הוכחה ההחלטה על הליכה בגוש משותף כנכונה.

כוחן של המפלגות הדתיות לא עלה בבחירות אלה. ש''ס שמרה, כאמור, על נציגות של 6 ח''כים; כך גם המפד''ל. יהדות התורה ירדה מחמישה מנדטים לארבעה, מה שהיווה עבורה אכזבה עצומה. ח''כ אליעזר מזרחי, שבהוראת הרבי מלובביץ' פרש מאגודת ישראל והקים רשימה עצמאית, לא הצליח לעבור את אחוז החסימה וגרם לאיבוד קולות נוסף. תנועות דתיות אחרות, כמו 'תורה וארץ', רק הגבירו את הפיצול. שר הפנים לשעבר, הרב יצחק פרץ, שהחל את הקדנציה כמנהיג ש''ס, הצטרף ליהדות התורה, אך לא הצליח למנוע את הכשלון וככל הנראה לא היה להצטרפותו זו ערך מוסף כלשהו. השאלה מדוע נשאר, פחות או יותר, הייצוג הדתי-חרדי על כנו, עדיין לא מצאה לה תשובה ברורה. סטטיסטית, לפחות, לא היה שיעור ההצבעה החילונית בבחירות אלה גבוה מהרגיל וקהל היעד של מפלגות אלה נותר, פחות או יותר, קבוע. ככל הנראה, תרמה לכך במידה רבה השתתפותם של מאות אלפי עולים חדשים בבחירות, בעיקר אלה שהגיעו ממדינות חבר העמים. בעיני אותם עולים - שרבים מהם גדלו על אוריינטציה חינוכית חילונית למהדרין - היתה סכנה רבה בהמשך שלטונם של גורמים דתיים אולטרה-שמרניים, שביקשו להקשות את הליכי הגיור עבור העולים הלא-יהודים, להקשיח את חוקי העלייה לישראל, לסנן בהקפדה רבה יותר את העולים ולהחיל כללים חברתיים חדשים, נוקשים למדי, ביחס לרבים מהם.

רוב העולים הללו הצביעו למפלגת העבודה ולמרצ. חלק בלתי מבוטל מהם הצביע עבור הליכוד, בעיקר כתוצאה מתגובה מותנית לאידיאולוגיה השלטונית שרווחה במדינה ממנה באו. ברם, היתה זו גם הצבעת מחאה כנגד מה שהצטייר בעיניהם כחוסר היכולת של המימשל המכהן לבצע את מדיניות הקליטה כיאות. התמונות והדיווחים שהובאו באמצעי התקשורת ושהראו עולים נואשים נוברים בערימות אשפה או עוסקים בעבודות דחק רק שכנעו חלקים גדולים מציבור העולים כי הצבעה שכזו מחוייבת המציאות, מאחר שהממשלה הקולטת היא היא האחראית לכך. היתה זו הפעם הראשונה מאז המהפך של 1977, בה מילא ציבור חדש לחלוטין תפקיד מפתח בקביעת סדרי השלטון בישראל.

אשר למולדת, היא התחזקה בבחירות אלה במנדט נוסף, והגיעה לייצוג של שלושה ח''כים, ככל הנראה בשל תמיכתו של ציבור דתי-לאומי קיצוני רב יותר. בקרב המפלגות הערביות חלה התגבשות חדשה. התמוטטות ברית המועצות והתפרקות הגוש הקומוניסטי הביאו לצמיחת כוחות פוליטיים טריים במיגזר הערבי. חד''ש, שבה בלט תמיד המרכיב היהודי-ערבי הפרו-סובייטי, איבדה רבע מכוחה וירדה לשלושה מנדטים. במקביל, חלה צניחה גם בכוחה של 'הרשימה המתקדמת לשלום', שבראשה עמדו אורי אבנרי ומוחמד מיעארי, שני פעילי שמאל ותיקים. הרשימה, שנהנתה משני מנדטים בלבד בכנסת השנים-עשר, לא הצליחה הפעם לעבור את אחוז החסימה.

ולמרות זאת, חל שינוי מסויים. עבד אל-ווהאב דראושה, לשעבר ח''כ במערך, פרש מהמפלגה במהלך הכנסת ה-‏12 (בעיקר בשל סירוב המפלגה להיענות לתביעתו לקיים מייד מו''מ עם אש''ף), הקים סיעה עצמאית והתמודד בבחירות. הייחוד ברשימת דראושה היה הגדרתה העצמית כרשימה ערבית טהורה, שאינה מחוייבת לשיתוף כוחות שמאל יהודיים בתוכה, כפי שעשו שתי המפלגות האחרות. דראושה, שביקש לחרוג מהמיגזר הערבי הלאומי, התמקד בתעמולת הבחירות שלו גם במיגזר הבדואי, הנוטה בדרך כלל לשתף פעולה עם ישראל גם המישור הבטחוני. כמס' 2 שלו הציב דראושה את טאלב א-סאנע, משפטן צעיר ממוצא בדואי, התגורר בדרום הארץ (דראושה עצמו הוא תושב איכסל שבצפון). ההימור הצליח ומד''ע - המפלגה הדמוקרטית הערבית - הכפילה את כוחה לשני מנדטים והפכה לכוח הפוליטי הערבי האקטיבי ביותר באותה קדנציה.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
העליה הרוסית   מיטטור   יום ג', 11/01/2005 שעה 20:23   [הצג]   [8044 תגובות]
אורי – תודה. תקופה מרתקת!   רוני ה.   יום ד', 12/01/2005 שעה 14:15   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   יצחק שטיפמן   שבת, 15/01/2005 שעה 12:44   [הצג]   [2 תגובות]
משרד הרווחה   מונס   יום א', 23/01/2005 שעה 0:21   [הצג]
אבל מהי פרשת המים?   שי פישר   יום ה', 31/03/2005 שעה 11:32   [הצג]   [264 תגובות]
תיקון טעות: יצחק פרץ --> יצחק חיים פרץ   מאשה   שבת, 01/10/2005 שעה 4:23   [הצג]   [2 תגובות]
בחירות לעירייה לראשות העיר למועצת עיריית ראשון לציון   בחירות לעירייה לראשות העיר למועצ   יום א', 08/06/2008 שעה 13:13   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©