חשיבותו ההיסטורית של פתק מחורר
שבת, 11/12/2004 שעה 21:05
''לא בגדתי''. שתי המלים הללו, שנכתבו באמצעות נקיבת חורים שנשזרו לאותיות על גבי פיסת נייר קמוטה, היוו את ראשיתו של מיתוס שעליו התחנכו לפחות שני דורות של לוחמים בצה''ל. הכותב, רב''ט בחטיבת גולני, נמנה על חולייה שחדרה לשוטח סוריה במטרה לתחזק מיתקן ציתות מודיעיני. החוליה נלכדה, חבריה נחקרו בברוטאליות ומשחשש שלא יעמוד עוד בעינויים, בחר להתאבד בתלייה. גופתו הוחזרה לארץ במסגרת חילופי שבויים, אך את הפתקים לא קיבלה משפחתו מעולם. ככל הנראה, הם אבדו בארכיון צה''לי מבולגן. הגיעה השעה לשים לזה סוף ולחשוף אותם לעיני הציבור









''...אחרי מעבר הגבול מביאים את גופתו של אורי לחדר במשמר הירדן. משה דיין נוכח. פס כחול סביב צווארו של אורי, ועל אצבעות רגליו מגלים פתק קשור בחוט. הפתק מחורר בסיכה או בקש דקיק, והחורים סדורים בצורת אותיות. אלוף פיקוד הצפון, משה צדוק, מרים את הפתק וקורא בקול רם את הכתוב: 'כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין. איני יודע כלום על היתר. תקברו אותי ליד גבי. נקם. אורי אילן'. תחת שמו הוא הוסיף: 'יש ניירות בבגדים'.

בשעת לילה מאוחרת רוכנים חיילים וקצינים מעל גופתו של חברם, מחפשים בגופו, פורמים את תפרי בגדיו. ליל בלהה, והמת מונח לעיניהם. בבגדיו חבויים פתקים נוספים: 'תחפשו בבגדים צוואתי', כתוב על האחד. 'שלום, אורי אילן'. 'נקם!' אומרת כתובת אחרת, עשויה אף היא בחורי סיכה זעירים. משה דיין מרים את אחד הפתקים שיש בו כיתוב מחורר מול האור וקורא בקול רם: 'לא בגדתי'.''









כך תיאר העיתונאי הוותיק רן אדליסט את הרגעים בהם הועברה לישראל הגופה שהפכה למיתוס, גופתו של לוחם גולני, אורי אילן, שהתאבד בכלא הסורי. לאחרונה ציינה משפחת אילן חמישים שנה לנפילתו בשבי הסורים. בינואר ימלאו חמישים שנה לאותה התאבדות שייסדה את האגדה שעליה התחנכו שי דורות של מתגייסים. ובכל זאת, קיימת אצלנו קהות חושים מסוימת ככל שהדבר נוגע לשימור ההיסטוריה ולהטמעת מודלים היסטוריים בחינוך היומיומי. בה במידה שבשנות הששים והשבעים נישא שמו של אורי אילן ביראת כבוד מהולה בהערצה בפי כל יהודי כמעט, הרי שכיום – אין לי ספק בכך – שמו נמוג מחלק מאותה תודעה קולקטיבית שלנו.

אורי אילן נולד ב-‏1935 לשלמה אילן ולפייגה אילנית (באותן ימים נטו לא מעט נשים להטות את שם משפחתן בהתאם למינן, כלומר בנקבה, ובהקשר זה ניתן להביא את דמויותיהן של ח''כ יהודית שמחונית, רחל ינאית ואחרות), לימים חברה בכנסת הראשונה מטעם מפ''ם. הוא ינק את התורה הסוציאליסטית בנוסח שהיה מקובל בקיבוצי ''השומר הצעיר'' ומעולם לא ויתר על יום עבודה. בהיותו נער השתתף ב''פילוח'' נשק ממחנות הצבא של הבריטים שבסמוך ובהעברתו ל''סליק'' הגדול שהוקם בקיבוצו שלו. הוא קרא המון, גילה כשרון מוסיקלי, עסק בצפרות, אבל יותר מכל התמחה בתחומים הנדסיים וטכניים. בין השאר, בנה כבר בגיל 13 אקדח רקטות שאותו העביר לידי ה''הגנה''. האקדח מוצג כיום בארכיון של משפחת אילן באוניברסיטת בר-אילן ברמת גן.

ב-‏1953 התגייס אורי אילן לצה''ל והצטרף לסיירת גולני. וב- 8 בדצמבר 1954 יצאה חוליה של חמישה חיילים אל מעבר לגבול, כדי לתחזק מכשיר האזנה על קווי טלפון המחברים את קו המוצבים הסוריים באזור קיבוץ דן. החבורה שיצאה הייתה מעין נבחרת, מורכבת משלושה אנשי צנחנים, פקודיו של מאיר הר-ציון: גד קסטלנץ, מאיר יעקובי, ג'קי לינד וסגן מאיר מוזס, שבעבר כבר ביצעה כמה פעמים את חציית הגבול להתקנת המכשיר ולתחזוקו. על צירופו של אורי אילן הוחלט בשל שאלה שעורר אורי עצמו. בכנס של חטיבת גולני הוא קם ודרש בגלוי שגם אנשי גולני ישותפו בפעולות המתבצעות מעבר לגבול ולא רק לוחמי חטיבת הצנחנים, כפי שהיה מקובל אז. את האתראה ליציאה קיבל אורי כשהיה בחופשת סופשבוע בגן שמואל, ומייד יצא לתפוס טרמפ צפונה.

החוליה חצתה את הגבול באישון ליל, אך התגלתה זמן קצר לאחר מכן על ידי מוצבים סוריים, שאף פתחו באש לכיוונה. חוליה נוספת, שהייתה אמורה לרתק אליה את המוצבים באזור, לא תפקדה כראוי, והחמישה כותרו ונקראו להיכנע. יעקובי שכנע את חבריו שעדיף להם למסור את עצמם בידי הסורים. הם נשבו והובלו למעצר בקוניטרה, ולחקירה בבית הסוהר אל- מאזה שבדמשק.

החוקרים הסוריים לא ריחמו על איש ואורי אילן לא יצא מכלל זה. הוא לא ידע שחבריו כבר סיפרו כמעט כל מה שהם יודעים, והוא האמין באמת ובתמים שאסור לאויב לדעת שום דבר פרט לשמו, דרגתו ומספרו האישי. הוא מאמין שבטחון ישראל תלוי במתקן הסודי שעליו עבדו ולכן סירב להוסיף מילה מעבר לכך. לבסוף, משהחריפו העינויים והאסיר הבודד חש שהוא עלול להגיע למצב של שבירה, עשה את הצעד הגורלי. חוקריו סיפרו לו, שכבר הרגו את כל חבריו והוא נותר לבדו. ומשגברה חרדתו שמא יישבר ויבגוד, שזר את קרעי מזרנו לחבל ותלה את עצמו.

ב-‏13 בינואר, שלושים וחמישה יום אחרי נפילת החוליה בשבי, הוחזרה גופתו לישראל. אז התגלו הפתקים שעליהם דיווח אדליסט בציטוט שמובא בראשית המאמר הזה. הידוע מכולם הוא זה שבו נכתבו המלים ''לא בגדתי'', ושסיפרו, הלכה למעשה, את הסיפור כולו. הפתק ''לא בגדתי'' היה לסמלו של דור. עשרות ילדים נקראו על שמו של אורי אילן אחרי מותו. ארבעת חברי החולי האחרים הוחזרו לישראל לאחר 15 חודשים בשבי. תמורתם החזירה ישראל 41 חיילים וקצינים סוריים שחטפה למטרות מיקוח.

מאחר וחמשת חברי החוליה הוחזקו בתאים נפרדים, לא ברור לאחרים אם אורי אילן ספג כמות עינויים גבוהה יותר משלהם. בעניין זה ראוי אולי להיעזר בספרו של יחזקאל המאירי, ''שבויי סוריה'', שיצא לאור באמצע שנות הששים. הספר מגולל את סיפורם של כמה ישראלים שאיכשהו התגלגלו לסוריה, ברובם המכריע דווקא לא בנסיבות צבאיות. רובם הוחזקו בכלא תדמור שבמדבר הסורי, שנחשב לאחד הגרועים בעולם. באחד הימים התגרה סוהר סורי במרדכי עטאלון, אחד השבויים הישראליים, ותוך כדי כך זרק משפט שהשתמע ממנו כי חיסל יהודי אחד בכלא אל-מאזה. ימים אחדים לאחר מכן שמעו אותו הישראלים מתרברב באוזני חבריו באלה המלים: ''ואללה אל-עזים, במו ידי הורדתי אותו. יהודי צעיר תלה עצמו בצינוק באל-מאזהץ חקרנו אותו יומם ולילה. כמה עינויים! וכמה מכות! בחייאת דיני, עוד לא היה לכך תקדים באל-מאזה. אולי לא רצה לספר ופחד שיישבר תחת העינויים...פתאום, כשבאתי בבוקר לתאו ראיתי אותו תלוי בצוואר. הוא היה כבר כמו פגר. בלי רוח חיים. יהודי עם אומץ לב...איך שלא יהיה, בחור אמיץ...''.

האיש שעליו דיבר הסוהר היה אורי אילן.

תשעה פתקים נמצאו על גופו של אורי אילן לאחר שהוחזרה גופתו ארצה. אחד מהם נקשר בחוט שנפרם ממכנסיו ונקשר בין אצבעות רגליו. אחרים הוסתרו בקפל שנתפר באותם מכנסים. הפתקים עצמם נמסרו לידי הרמטכ''ל דיין, ושוב לא נראו עוד. משפחת אילן, מכל מקום, קיבלה מצה''ל רק העתקים של הפתקים הללו. הפתקים המקוריים, אלה שהציתו את אש המיתוס, לא נמסרו למשפחה מעולם.

אורי נקבר ליד גבי, כפי שביקש. גבי הוא גבריאל ולד, פליט שואה יתום, שהובא לגן שמואל במסגרת עליית הנוער. בפברואר 1954 נרצח בידי בדואים באזור המערב הפרוע של בית גוברין. נתן אלתרמן, שפרסם שיר לזכרו ב''הטור השביעי'' המפורסם שלו, כתב עליו, בין השאר, את המלים: ''זֶהוּ אוּרִי אִילָן. בֶּן הָאָרֶץ הַזֹּאת/ מִבְּנֵי מֶשֶׁק שֶׁלָּה. זֶה אַחַד הַיְלָדִים/ שֶׁיָמֵינוּ הֻוטְּלוּ עַל כְּתֵפָיו הָעוֹמְסוֹת/ וּמִצּוּ בּוֹ אֶת חֹמֶר הַדִּין''.

מה קרה לפתקים עצמם? שמעון אילן, אחיו של אורי אילן ז''ל, קושר את היעלמותם לאובססיה הצבאית להטיל חיסיון גם על מה שלא צריך. ''חוק הסודות הרשמיים של מדינת ישראל מבוסס בעיקר על החוק המנדטורי'', סיפר על כך שמעון אילן לאחרונה בתוכנית ''שישי אישי'' שמגיש משה טימור ברשת ב' (ושבה הוזמנתי לשמש כמגיש אורח), ''הוא מבוסס על שלושה שלבים. השלב הראשון הוא הטלת חיסיון לתקופה של 25 שנה, ועל כך חותם כל אדם שנחשף לסודות רשמיים של מדינה. השלב השני הוא הטלת חיסיון לתקופה של חמישים שנה, והסבירו לי שהוא נועד להתמודד עם חשיפה אפשרית של סודות ריגול כל עוד מי שנחשף אליהן עודו בחיים. מה שרבים אינם יודעים הוא שיש אפשרות גם להאריך את התקופה הזו למאה שנה. לי יש אישור מהרמטכ''ל, משה דיין, שנכתב בשנות החמישים, ובו הוא מכריז כי הוא מעביר את הפתקים המקוריים לארכיון צה''ל. ניסיתי לקבל את הפתקים הללו בדרכים שונות, ללא הצלחה''. אילן נמנע מפנייה רשמית לדרגים הבכירים של צה''ל משום שהוסבר לו שאיתור הפתקים ידרוש זמן ומשאבים אנושיים בלתי מבוטלים והוא, מצידו, לא רצה להטריח את שלטונות הצבא בנושא.

''הפתקים עצמם אינם סודיים'', המשיך שמעון אילן והסביר, ''הרמזים שקיבלתי הוא שהם הועברו למקום מבולגן למדי, בון הם נמצאים עם חומר סודי שטרם מוין בצורה מסודרת''. אילן עצמו ניסה כמה כיווני פנייה, ובין השאר ביקש את סיועו של אלוף (מיל.) מאיר עמית, העומד בראש המרכז למורשת המודיעין. לשווא.

לא ברור מי היה האיש שקיבל את ההחלטה לא למסור את הפתקים המקוריים לידי משפחת אילן. יתכן והיה זה משה דיין בעצמו, אבל איתו כבר לא ניתן לאמת את ההשערה הזו. מכל מקום, מן הדין הוא שחלק זה בהיסטוריה של ישראל ייחשף לעיני הציבור או לפחות יועבר לידי בני משפחתו של אורי ז''ל. מדינת ישראל, שחייבת כל כך הרבה לאורי אילן ולשכמותו, חייבת זאת למשפחתו, כמו גם לציבור כולו, שהרי הדוקומנטים הטראגיים האלה סייעו בעיצובה של רוח שהיא גאוותה המדינה הזו. ומן הדין שהדבר יתבצע סוף סוף, אחרי שחלף כבר יובל שנים.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נקודה למחשבה   מונס   שבת, 11/12/2004 שעה 22:42   [הצג]   [4 תגובות]
היה או אולי לא היה?   ערן בילינסקי   יום ה', 16/12/2004 שעה 18:10   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   נדב   יום א', 19/12/2004 שעה 12:09   [הצג]   [5 תגובות]
אורי אילן - האפשרות האחרת   אלישע פורת   יום ו', 24/12/2004 שעה 17:12   [הצג]
מי חתום על הכתבה הזו?   נעמי יצהר/גן-שמואל   יום א', 26/12/2004 שעה 19:32   [הצג]   [3 תגובות]
נמצא הפתק   ערן בילינסקי   יום ב', 27/12/2004 שעה 12:21   [הצג]
למה אתה לא מבקש קרדיט על הסיפור הזה??   מונס   יום ב', 27/12/2004 שעה 14:20   [הצג]
עוד קצת מידע על הפתקים שכתב אורי אילן   תמר   יום ה', 13/01/2005 שעה 9:19   [הצג]   [2 תגובות]
מסר נוסף בפתקים של אורי אילן   משה רום   שבת, 15/01/2005 שעה 23:13   [הצג]   [2 תגובות]
צילומי הפתקים   jac   יום א', 23/01/2005 שעה 16:44   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   אלמוני   יום ה', 20/04/2006 שעה 19:43   [הצג]
האם הדיון היכן הפתקים לא עושה עוול למעשה של אורי   נעמי   יום א', 22/04/2007 שעה 21:51   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©