נושא חשוב, דיון רדוד
יום ד', 15/08/2012 שעה 0:59
הדיון הציבורי בנושא התגובה הישראלית לתשתית הגרעינית והאנטי-ישראלית הנבנית באיראן נמשך במלוא עוזו כבר שנים השאלה אם לבצע מתקפה מונעת או להמתין שהסנקציות הבינלאומיות יעבדו טרם הוכרעה. בחודשים האחרונים הופך הוויכוח למשהו אישי יותר. שאלת מכת המנע הופכת רלוונטית פחות מהדרישה להעיף מהשלטון את אלה השוקלים ביצוע מכה שכזו. כל הוויכוח הזה עקום מהיסוד, החל מהעובדה שמתנגדי התקיפה טוענים שלראש הממשלה ולשר הביטחון אין מנדט לקבל החלטות שמשמעותן האפשרית היא של גרימת אבידות רבות בנפש (כאילו שעד כה לא היו החלטות כאלה) או שעל כל מי שסבור שמדובר באופציה שגויה להתפטר מייד מתפקידו. דיון כמו שאנחנו אוהבים: קולני, יצרי, שטחי ורדוד.








ריח ההתקפה הקרובה כבר מרחף באוויר. החשש המנקר מהתקפה כזו מביא את המדינה לנקוט בצעדי להגברת הכוננות ולהיערכות למלחמה. במסגרת הכוננות נקבעות מטרות המלחמה ומגובשים תרחישי פעולה עבור כוחות צה''ל, במידה ואכן יפתח האויב באש על מטרות ישראליות. אלא שהמתקפה אינה מגיעה. אחרי שלושה חודשים של גיוס מילואים מוגבר, הצבת כוחות מוגברים בנקודות תורפה, דיונים קדחתניים בדרגי הצבא, הממשלה והשיח עם האמריקאים, מחליטים לגמור עם זה כבר.

עיי החורבות של הכור הסורי בדיר א-זור אחרי הפצצת חיל האוויר (מקור: ויקיפדיה).

פחות מחודשיים לאחר מכן, כשמצטברות עדויות על תכונה בלתי רגילה אצל האויב, מחליט הדרג המדיני להימנע מהחלטה על מתקפת מנע. אף אחד לא רוצה להיות זה שיזוהה עם פאניקה מפני ה''זאב זאב'' ויגרום להתלקחות כלל-אזורית כשיצביע בעד מתקפה כזו. בממשלה סבורים שאי אפשר להכריז שוב על כוננות כזו. דעת הקהל לא תסבול בזבוז כזה של כספים אחרי ששלושת החודשים ההם נגמרו ללא מלחמה.

וכך הגענו אל ה-‏6 באוקטובר 1973. מה שקרה הלאה אתם כבר יודעים לבד.









התפיסה שאסור לייצר פעולת מנע משום שאין כל סיכוי שהתקפת אויב תהיה כדאית עבורו כונתה לאחר מכן ''הקונספציה'', ובטרמינולוגיה הפוליטית של שנות השבעים והשמונים הפכה למילת גנאי של ממש. במידה רבה, חייבים בגין והליכוד את עלייתם לשלטון לאותה קונספציה משתקת מוחין שהייתה מנת חלקה של ממשלת גולדה מאיר ארבע שנים קודם לכן.

הקונספציה, אותה תפיסה אטומה שגורסת שאין סיכוי שנותקף, כמעט בשם תנאי, קמה לתחייה מחדש בשנים האחרונות. היא זוכה לתומכים מכל רחבי הקשת הפוליטית, ובעיקר בשמאל. המכה המקדימה הפכה למילה מגונה. חשוב רק שלא נהיה תוקפנים. שלא יהיה חלילה מי שיוכל להצביע עלינו כעל הצד שירה ראשון.

פעמיים בעבר תקפה ישראל כורים גרעיניים של מדינות אויב, ב-‏1981 בעיראק וב-‏2007 בסוריה. בשני המקרים, הביאה התקיפה הזו לכך שמאז ועד היום לא העזו המדינות הללו לתקוף את ישראל בנשק בלתי קונבנציונלי. אם רוצים לסכם את זה במילה אחת, המילה היא ''הרתעה''. גם כאשר שיגרה עיראק טילי סקאד לישראל במלחמת המפרץ הראשונה, היא לא העזה לחמש אותם בראשי נפץ בלתי קונבנציונליים - ולא בגלל שלא היו לה כאלה. כשסדאם חוסיין רצה להכריע את המרד הכורדי, הוא לא היסס להשתמש בנשק כימי נגד המורדים. לכורדים לא הייתה זרוע מרתיעה. לישראל הייתה.

כל אלה אינם מבטיחים שמדינה עוינת שמתקניה הגרעיניים יותקפו על ידי ישראל לא תגיב גם בעתיד. איראן, למשל, מבטיחה להגיב. אבל היא אינה רק מבטיחה להגיב, אלא מודיעה על הצורך למחוק את ישראל ממפת המזרח התיכון – פעולה שאפילו מדינות עוינות אחרות אינן עושות. שוב: זו אינה מדינה שמסתפקת במצב של ייצור תשתית טרור אנטי-ישראלית נוסח לוב, אלא מדינה שראשיה מבקשים לנקוט פעולה להשמדת ישראל וטוענים שמקומם של היהודים אינו במזרח התיכון אלא במדינות אחרות. יש כאלה שמבקשים להתעלם מהנקודה הזו.

מה שפוגע בוויכוח הציבורי בנושא תקיפה אפשרית הוא ההתעלמות המוחלטת של מבקרי אופציית התקיפה המונעת מהאפשרות שישראל תותקף. זו גם הסיבה שבפתיח למאמר הזה הובאה ההתייחסות לאוקטובר 1973. גם אז נמנעו מתקיפה יזומה, מחשש שדעת הקהל הפנימית, כמו גם וושינגטון, ישתוללו מזעם. היום הקונספציה של 1973 חוגגת בראש חוצות. הנחת המוצא היא שאסור לישראל להיות היוזמת משום שאיראן ממילא לא תתקוף. כנראה, שהיא עדיין מתבססת על ההנחה ההיא שגם מצרים וסוריה לא יעזו לתקוף.

וכאילו אין די בכך, יש הקוראים לאנשי הצבא לסרב ולבצע תקיפה כלשהי בבוא יום פקודה. יש הטוענים שכל מי שסבור שמתקפה אמורה לצאת חייב להתפטר מיד מתפקידו ואף סבורים שאין זכותם של ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט על יוזמה צבאית העלולה לעלות בחיי אדם. לא ברור לי כל כך למי יש סמכות כזו אם לא לאותם שניים, אבל הרי ברור שאיש מאלה המציגים את הנימוקים הללו אינו טורח להציג אלטרנטיבה משלו.

תצלום לוויין של מתקן העשרת אורניום בנתאנז שבאיראן (מקור: אתר יד לשריון).

הוויכוח הציבורי הזה שווה כמה משפטים נוספים. טובי פולק טען שהוא אינו מתקיים. ''למה קמפיין אזרחי מתוקשר בנושאי חברה, כלכלה, חינוך, הצלת נפשות - מה שתרצו - למה הוא טוב יותר מקמפיין ביטחוני?'' שואל פולק במאמרו, ''מי החליט שיש נושאים שאסור לדבר עליהם? על סמך מה? למה זה לא בסדר לקיים דיבור ציבורי בנושא שהוא חיים ומוות? שהוא עצם חיינו?''

אז זהו, שזה פשוט לא נכון. לא דובים ולא אסור. נושא המכה המקדימה עומד כאן לדיון ציבורי כבר שנים ארוכות. כל יום, כל שעה, במשך שנים, כל אחד מרשה לעצמו להביע על כך דעה בגלוי, בין אם היא מבוססת על ידע ובין אם על משאלת לב. מדי יום נכתבות אלפי מלים על הסוגיה הזו, שאילו הייתה מועלית ביחס להפצצת ישראל עצמה כבר הייתה מוציאה אותנו מזמן מהכלים וגוררת אותנו לתגובות היסטריות. שידורי טלוויזיה, ראיונות רדיו, אלפי מאמרים, הרצאות, נאומים, ספרים שלמים – כל אלה לא מפסיקים לעסוק באופציית המתקפה. פוליטיקאים מברברים את עצמם לדעת על הנושא הזה. אנשי צבא, שמקבלים לגיטימציה להפרת השתיקה בשל העובדה שאף אחד אפילו לא מנסה לעצור את הדיון, מדליפים ומתדרכים על ימין ועל שמאל. אם זה לא דיון ציבורי, אינני יודע דיון ציבורי מהו.


אני, אגב, סולד מדיון ציבורי על מבצע שאמור להיות מתוכנן ומבוצע מתחת לרדאר התקשורתי. זה לא רציני, לא מקצועי ומהווה הדגמה גרועה ביותר של התנהלות בלתי אחראית. אבל מרגע שדיון כזה מתקיים, כדאי שהוא יתבצע כהלכה וללא התעלמות מעובדות והיתממויות דמגוגיות. המדינה אינה יכולה ליידע מראש על כל מבצע צבאי, והיא גם לא תעשה את זה. הדמיון לקונספציה של 1973 לא יעזוב אותנו אם לא נדבר עליו.

וכל מה שאמרתי עד עכשיו היה רק שהוויכוח מתנהל על הפסים הלא נכונים ושיש טענות לגיטימיות שעוברות דה-לגיטימציה או התעלמות מוחלטת. אין בו שום תמיכה בפעולה מונעת. אבל כרגיל, אני מניח שיימצא גם מי שיפרש את הדברים הפוך לחלוטין מכפי שאני מצהיר שהם.







[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הוויכוח הוא העיקר   עדו   שבת, 18/08/2012 שעה 7:44   [הצג]   [3 תגובות]
נושא חשוב, מאמר דמגוגי   ארז לנדוור   יום ה', 23/08/2012 שעה 8:20   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   רונן   שבת, 25/08/2012 שעה 14:03   [הצג]   [2 תגובות]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©