בני המקרא
יום ו', 25/05/2012 שעה 10:03
לא רבים יודעים זאת, אך היו תקופות בהיסטוריה בהן נאבקו היהדות הרבנית והיהדות הקראית על הבכורה, והיחסים ביניהן לא היו שונים במיוחד מאלה הקיימים בין הקתוליות והפרוטסטנטיות בנצרות בת זמננו. מאז דעכה השפעת הקראות, אך הקראים עצמם עודם מקיימים חיי דת, תרבות ויומיום פעילים. ועדיין, מספרם המועט (25 אלף בישראל) והעובדה שהמדינה מתנהלת בהתאם לערכי היהדות הרבנית, הביאו לפיחות ניכר ביותר בהשפעתם. בישראל אין כיום אנשי ציבור קראיים המשפיעים במישור הלאומי, וגם בצבא, בתעשייה, בבידור ובתחומים נוספים קשה למצוא בכירים שמקורם קראי. ובכל זאת, יש חשיבות עצומה בלימוד יסודותיה של האמונה הזו, שמבחינת מאמיניה היא היא היהדות האמיתית, ושהיא כמעט היחידה ששרדה מכל אלה שקמו להתחרות ביהדות הרבנית. סיכום קצר של הפרטים המרכזיים בראשית ימיה של הקראות










''יש להוציא חובות דתיות אך ורק מלימוד המקרא וחקירה בו. מה שהחקירה מחייבת ומה שהלימוד מוביל אליו יש לקבל, לא משנה אם זו דעתם של הרבניים או של ענן או של אחרים. יתר על כן, אם מלומדים או חוקרים מסיקים מסקנה שאף אחד לא העלה אותה מקודם, יש לקבל אותה, כל עוד שאין הוכחה כנגדה ואין בה פגם'' (יעקב הקירקיסאני, חכם קראי מהמאה העשירית).

סידור תפילה קראי שנכתב על ידי החכם בן המאה ה-‏19 אברהם פירקוביץ (מקור תמונה 1).









במה נתייחדה הקראות משאר הכיתות? כל הכיתות הדתיות העלו על נס את המשיחיות האקטיבית כתשובה אחת ויחידה לבעיות זמנן, בלי שידעו להתאים את עצמן למציאות. סוד קיומה והצלחתה של היהדות לעמוד במבחן ההיסטוריה נעוץ בכך שהיא ידעה להתאים את עצמה לכל תמורות החים, בלי לוותר על עקרונות היסוד שלה. כזאת הייתה גם דרכה של הקראות. אף היא השכילה לסגל עצמה למציאות המשתנה, וביחד עם זאת לקיים את עקרונותיה היסודיים. זוהי הסיבה שהקראות היא הכיתה היחידה, אשר הצליחה לשמור על קיומה עד עצם היום הזה. היא אף הצליחה לעבור מתחום ארצות האסלאם ולהתאקלם בקהילות ישראל שבארצות הנצרות. זו גם הכיתה היחידה שתורתה הגיעה אלינו דווקא בדרך ישירה, ולא מתוך דברי פולמוס של מתנגדיה.

התקופה שבה צמחה הקראות – ימי שלטונו של החליף אל-מנצור - הייתה תקופת פריחה לממלכה העבאסית, הן מבחינה מדינית והן מבחינת הארגון הפנימי. בימים ההם עמדה ההנהגה היהודית בסימן של פריחה ארגונית. משיח עממי יהודי כמו אבו-עיסי לא יכולה היה בתקופה ההיא לעמוד בראש תנועה כזאת. צריכה הייתה לעמוד מנהיגות, השווה בערכה במעלות החברה לזו של ההנהגה הרבנית. לא היה עוד מקום לתיקונים בודדים בדת היהודית, אלא היה צורך לבסס מצע מדיני חדש וברור, המסוגל להתמודד עם זולתו.

על חייו של ענן יודעים אנו אך מעט. למעשה נותר בידינו רק הסיפור על פרישתו מן היהדות, בשנת 767. בחיבורו ''ספר הקבלה'' מספר הראב''ד: ''ענן מבית דויד היה תלמיד חכם והכירו בו שמץ פסול. מפני כך לא נסמך לגאון וגם לא סייעוהו מן השמים להיות ראש גלות. ומפני הטינה שהייתה בליבו העלתה שרטון ועמד להסית את ישראל מעל קבלת חכמים מפי הנביאים, ונעשה ממרה על פי בית דין לבלתי שמוע את השופטים. וחיבר ספרים, והעמיד תלמידים, ובדה מליבו חוקים לא טובים, כי אחרי החורבן נידלדלו הצדוקים עד שעמד ענן וחיזקם''.

מסורת אחרת (''חלוק הקראים והרבנים'' מן המאה ה-‏12, המביאה את גירסת רס''ג( משלימה את פרטי הסיפור כך: ''ענן היה לו אח קטן ממנו ושמו חנניה. וענן היה גדול מאחיו חנניה בתורה ובשנים, ולא רצו חכמי הדור ההוא להעמידו ראש גלות משום ויתר פריצות (כלומר מסיבת פריצת גדר, היינו מינות) וחסרון יראה; ושמו פניהם אל חנניה אחיו משום ויתור ענווה וביישנות ויראת שמים, שהייתה לו, והעמידוהו ראש גלות''.

המסורת הרבנית מוסיפה לספר כי בעקבות הכעס שנצטבר בליבו של ענן הלך ויסד את הקראות. אולם למעשה, היפוכם של דברים הוא הנכון. כייוון שמצאו בו ''שמץ פסול'', היינו כייוון שהכירו את דעותיו הכיתתיות – הדיחוהו.

הדחת ענן הגבירה בו את השאיפה לחתור תחת יסודות היהדות הרבנית ולגבש כיתה דתית נפרדת. אותה מסורת מאשר את הדברים: ''באותה העת נתקנא ענן, הוא וכל איש רע ובליעל, הנותרים מתרבות צדוק וביתוס, ונתכוון במחלוקת בסתר, משום פחד מלכות הדור, והעמידו את ענן ראש גלות עליהם. ונגלה הדבר ביום א' בשבת וגזר (המלך) לתתו בבית הכלא עד יום ו', כדי לתלותו על העץ , כי מרד במלכות. והזדמן לו שם אדם בבית הכלא, מחכמי הישמעאלים (אבו חינסא שמו)...ונתן לו עצה וכן אמר לו: כשתבוא לפני משפט המלך תשתחווה ותאמר: אדוני המלך! על דת אחת המלכת את אחי או על שתי דתות? וכאשר יאמר לך: על דת אחת, אז תאמר לו: אבל אני ואחי – על שתי דתות אנחנו. ודאי תינצל, על מנת שתפרש לו את המחלוקת וההפרש שבין דתך ובית דת אחיך. וכן בדיוק אירעו הדברים. כאשר נתן לו המלך רשות לדבר פתח ואמר: דת אחי על חשבון ועיבור תקופות, ודתי – על ראיית הירח ועיבור האביב. והמלך ההוא היה חשבונו על ראיית הירח והאביב ונמחק לו ונתרצה לו''.

פירקוביץ. הראשון שחשף כתובים מהגניזה הקהירית בעולם (מקור תמונה 2).

ענן בן דוד התכוון לכפור בתפיסה הדתית הקיימת ולבסס את היהדות על השקפה דתית חדשה. כיסוד לשיטתו כתב ''ספר מצוות'', שהיה בבחינת אבן בניין לתלמוד חדש. הספר כתוב בלשון הארמית, ממש כמו התלמוד וספרות הגאונים. ביסוד שיטתו מונחות אותן המידות אשר בהן נדרשה התורה גם על ידי הרבנים, כגון היקש, גזירה שווה, קל וחומר וכדומה. כמובן, המסקנות שונות הן. ענן הביא בספרו שיטה שלמה למערכת הלכות, אשר לא נתקבלו על ידי התלמוד הבבלי והגאונים. בצורה זו הביע את השקפתו הדתית השונה וכך גם הביע את מחאתו על מרותה של ההנהגה הרבנית.

במאה העשירית ייחסו לענן את האימרה המפורסמת ''חפשו באורייתא שפיר'' (חפשו בתורה היטב). חוקרים רבים הסיקו, כי ענן נתכוון לפסול את כל התורה שבעל פה, כדי להחזיר את היהודים אל התורה הקדושה כספר חוקם הבלעדי. היו שהתפתו להאמין למחשבה (בוודאי בהסתמך על המקורות שכבר צוטטו כאן קודם), כי ענן הוא יורשם של הצדוקים, השוללים את מדרש התורה והדבקים בפשט הכתוב. אולם טעות הייתה בידם. הקראים לא התנגדו לדרישת התורה ואף לא ערערו על יסודות האמונה, כגון הישארות הנפש, תחיית המתים, ביאת המשיח, גלגול נשמות וכן הלאה. המקורות הרבניים מגנים את הקראים ומכנים אותם ''צדוקים וביתוסים'' משום ששמות אלה הם שמות נרדפים ל''מינים''. הסיסמה ''חפישו באורייתא שפיר'' אינה מלמדת על התנגדותו של ענן להוציא את הכתוב בתורה מפשוטו. להיפך, היא מתכוונת לשכנע, כי אם נחפש היטב בתורה – נמצא בה את הבסיס לשיטתו של ענן. במושג ''אורייתא'' (תורה) כלל ענן גם את הנביאים והכתובים. בעוד שהבסיס להלכה הרבנית הוא חמשת חומשי תורה בלבד (והנביאים והכתובים הם, לכל היותר, אסמכתא). על כן נקראו בדורות מאוחרים יותר מצדדי ענן בשם ''בני מקרא'' או ''קראים''. יש לראות, אפוא, את מולדת הקראות כביטוי למחאה נגד מרות ההנהגה הרבנית וכביטוי לחירות המחשבה שבפירוש התורה.

לוח השנה היה תמיד סימן ההיכר היסודי בין כיתות שונות ודתות שונות. גם ענן הבדיל את כיתתו מהיהדות הרבנית על ידי קביעת לוח שונה, המבוסס על ראיית הירח (בקביעת ראשי החודשים) ועל ראיית האביב (דהיינו, הבשלת השעורה לשם קביעת ראש השנה והצורך בעיבור). לפיכך, תאריכי המועדים, החגים והצומות אצל הקראים אינם חלים באותם הימים כמו אצל היהודים הרבניים. פסח חל אמנם בט''ו בניסן, אך אצל הקראים לא קיים המנהג של מכירת חמץ, ההגדה שונה בנוסחה מזה הרבני משלנו, ואין מקיימים מנהגים כ''ארבע כוסות'' או מאכל כמו החרוסת. את הפסוק ''וספרתם לכם ממחרת השבת'' מפרשים הקראים, שספירת העומר מתחילה תמיד ביום ראשון בשבוע, וחג השבועות יחול לפי זה תמיד ביום ראשון ולא בשישה בסיון כמו בלוח הרבני. ראש השנה נחוג באחד בתשרי, רק יום אחד במקום יומיים ביהדות הרבנית, ולמרות היותו ''יום תרועה'' אין הקראים תוקעים בשופר, כי תרועה, לדבריהם, היא הרמת קול, ולא תקיעה. יום הכיפורים אף הוא חל אצלם באותו תאריך הנקוב בתורה ''בעשור לחדש השביעי'' אך כאמור ביום אחר בשבוע. את חג הסוכות מתחילים הקראים לחגוג בט''ו בתשרי, אך תאריך זה אינו זהה עם ט''ו בתשרי בלוח הרבני. הם אינם מקיימים מצוות 'ארבעת המינים', ואין להם הנחיות ברורות להקמת הסוכה, אותה הם מקימים בייחוד בבית הכנסת. כמו כן אין 'שמחת בית השואבה', 'הושענא רבה' ו'חיבוט ערבות'. הקפות הם אינם מקיימים בליל שמיני עצרת, אלא רק בבוקר. אין בלוח הקראי חג חנוכה, ט''ו בשבט, ול''ג בעומר, מפני שאינם מוזכרים בתורה שבכתב. שלושה מתוך ארבעת הצומות, הקשורים בחורבן הבית הראשון, חלים אצל הקראים בתאריכים שונים מאלה הקיימים בלוח השנה הרבני.

ענן הורה לחסידיו להחמיר במצוות. הוא ציווה על פרישות ביחסי אישות ועל התמדה בדיני עריות. הוא דרש לקיים את המצוות מתוך כוונה רבה ולהתפלל ב''אימתא וברתיחא'' (באימה וברעדה). הוא ביקש לצמצם את הנאת האכילה ועל כן אסר אכילת בשר ושתיית יין; כמו כן, החמיר בדיני שחיטה, טומאה וטוהרה ועוד.

בניגוד לכיתות הקודמות, אשר לא ראו כל פשרה בין הגלות והגאולה, ביקש ענן למצוא תחליף למשיחיות הלוחמת בהביעו רעיונות לאומיים, שאינם עומדים בסתירה לשהייה בגלות. ואכן, ענן העלה את בית הכנסת לדרגת ''מקדש מעט''. הוא חידש בו את עבודת הקודש, בדומה לעבודה שהייתה נהוגה בבית המקדש, הנהיג את קריאת פרשת קורבן התמיד ומזמורי תהילים. כמו כן, הדגיש את חשיבותם היתרה של הכוהנים והנהיג מחדש גם את המעשר. כל זה מוכיח, שענן רצה לתת פורקן לרגשות הלאומיים והמשיחיים גם בגולה. אמונתו המשיחית של ענן הייתה מבוססת על ''אבלות ציון''. הוא קבע צומות חדשים והפך כל יום טוב לאבל, כזכר לחורבן.

חזית הכניסה לבית התפילה הקראי בעיר אוופטוריה שבקרים. שריד לעבר מפואר (מקור תמונה 3).

גם את השבת הפך ענן לאבל על החורבן, בניגוד לחז''ל, שמצוות השבת נתפרשה אצלם כשמחה על הגאולה העתידה לבוא. ענן החמיר בדיני שבת יותר מכל, בהתכוונו להעלות אותה למעלת קדושה שאין גדולה ממנה. לפי תפיסתו, קדמה שבת לכל המצוות ואין פסח, סוכות או כל חג אחר יכולים לדחותה, ואפילו לא מצוות פיקוח נפש. ענן אסר להדליק נר של שבת. מצווה זו מקוימת על ידי הקראים באופן כה מוחלט, עד כי הפכה לסימן ההיכר המובהק ביותר שלהם.

תורת ענן התפשטה במהירות. בתחילה, נתקבצו תחת דגלה תלמידי חכמים שלא נקלטו בוועד הישיבה בגלל חוסר בייחוס אבות. אולם במהרה הצטרפו לקראות גם יהודים רבים מבני עם הארץ, ששררתם של גאוני הגולה הייתה להם למעמסדה כבדה. קבוצה גדולה של מצדדים בענן התלקטה במיוחד באזורים נידחים ומזנחים, כמו כראסן הרחוקה שבקצה פרס.

ענן הניח את היסודות לכיתה דתית, אשר הלכה וגיבשה לה תוך מאה שנה שיטה והשקפת עולם דתית מוצקת. אחד האישים שהירבה לתרום לגיבושה היה בנימין נהונדי (מן העיר נהונד שבפרס). הוא כתב ''ספר דינים'' בשם ''משאת בנימין'', שתפס מקום שני בצד ''ספר המצוות'' של ענן.

בסוף המאה התשיעית עלתה קבוצה גדולה של קראים לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. באותו זמן נכבשה הארץ על ידי שליטי מצרים, בני שושלת טולון, שמרדו בעבאסים ופרקו את עולם. מנהיגי הקראים הרגישו, כי עומדת בפניהם הזדמנות פוליטית מצוינת להתנתק ממרות ההנהגה הרבנית שבבל ולכונן מרכז עצמי בארץ ישראל, אשר ייהנה מחסותם של בני טולון. השליטים החדשים היו מעוניינים בהגירת הקראים, כי ראו בעין יפה את שאיפתם להתנתק ממרות בבל – כמוהם ממש.

במאה העשירית גדלה הקראות בירושלים עד מאוד. היא כינתה את עצמה בשם ''אבלי ציון'', או ה''שושנים''. בראשה עמדו חכמים נודעים, כמו דניאל אלקומסי (מטבריסטאן שבפרס) , סלמן בן ירוחם, סהל בן מצליח, יפת בין עלי הלוי ואחרים. העדה הקראית ניהלה תעמולה לעליית יהודים לארץ, ובמיוחד התפרסם ''קול קורא'' של דניאל אלקומסי, המעלה על נס א העלייה לארץ ישראל כמצווה גדולה, העתידה לקרב את הגאולה. הוא אף הציע תוכנית התיישבותית מפורטת, לפיה כל קהילה בישראל תשלח לארץ חמישה נציגים. הקראים חידשו בארץ את הנשיאות, כשבראשה עומדים צאצאי ענן מבית דויד. כן הקימו ישיבות ללימוד תורה. עד מהרה יצאו שליחים קראים מן הארץ לארצות הגולה, כדי לעודד את היהודים להצטרף אל הקראים שבארץ ישראל. מפנה מכריע זה בתולדות הקראות עורר סכנה, שהלאומיות היהודית תצטייר בעיני העם כשם נרדף לקראות. לא פלא, אם כן, שהיהדות הרבנית יצאה למלחמת חורמה בקראות. גדול הלוחמים בכת זו היה סעדיה גאון, שחיבר את כתב הפולמוס ''ספר תשובות נגד ענן''.

למלחמה בקראים היו שתי מטרות. האחת, לערער את יסודות השקפתם הדתית; והשנייה, להילחם נגד שאיפתם להקים מחדש את המרכז בארץ ישראל. סעדיה גאון נלחם בקראות בחמה שאין דומה לה. לפיכך, גדולה הייתה כל כך שנאת חכמי הקראים אליו. הם שפכו עליו את כעסם בכתבי פלסתר, שהמפורסם שבהם היה ''מלחמות ה''' מאת סלמן בן ירוחם.

סעדיה גאון לא צמצם את מלחמתו בקראות לבדה, אלא תקף את כל הכופרים ביהדות הרבנית. אחד הכופרים הגדולים ביותר היה פרשן התנ''ך חוי הבלכי (מן העיר בלך שבפרס), אשר יריביו כינוהו בשם ''חוי הכלבי''. חוי ניסה לפרש את התנ''ך בדרך רציונאלית, תוך שהוא מושפע מרעיונות הפילוסופיה היוונית. הוא שקד להוכיח, כי התורה אינה מתת שמיים וכי הנסים המסופרים בה אינם נסים כלל, אלא הם תופעות שהתרחשו בדרך הטבע. בעדיה גאון חיבר ספר פולמוס חריף ובו סתר את רעיונותיו. כדי לבסס את עיקרי האמונה היהודית ולהוכיח שאין ההשקפה הדתית היהודית עומדת בסתירה לחירות המחשבה ולחקירה הביקורתית, כתב סעדיה גאון את ספרו ''האמונות והדעות''. בספר זה, שנכתב בשפה הערבית בשנת 933 ותורגם על ידי יהודה אבן תיבון לעברית, ביקש המחבר להשלים בין הפילוסופיה ובין עיקרי האמונה היהודית.

משה מרזוק. איש המחתרת הקראי שפעל במצרים בשליחות ישראל הוא הקראי הידוע ביותר בתקופה שלאחר קום המדינה (מקור תמונה 4).

כאמור, הייתה המאה העשירית תקופת פריחה לקראות. תועמלני הכת, אשר יצאו לארצות הפזורה היהודית, הצליחו לעשות נפשות לאמונתם במספר לא קטן. בנימין מטודלה מעיד על קיומן של עדות קראים בדמשק, בקונסטנטינופול ובערים נוספות. מתוך עדויות אחרות עולה דבר קיומם של קראים רבים גם במצרים, בצפון אפריקה ובספרד. הפריחה הכלכלית הגדולה של תקופה זו נתנה אותותיה גם בחיי הקראים. על אף שמנהיגיה, כמו דניאל אלקומסי, המשיכו לזהות את הקראים עם עניי ישראל, צמחה באותה תקופה אריסטוקרטיה קראית בעלת מעמד כלכלי איתן. במאה ה-‏11 כבר החלו הקראים להקל בחומרת מצוותיהם. מתוך תעודות שנמצאו בגניזה הקהירית מתברר, כי נישואי תערובת בין קראים ויהודים רבניים נערכו במאה זאת. מעדויות אחרות מתברר, כי נמצאו קראים רבים שלא הקפידו עוד בדיני איסור אכילת בשר ושתיית יין. בין המקילים ביותר היו קראי ביזנטיון.

בסוף המאה ה-‏14 ובתחילת המאה ה-‏15 פרצה באדריאנופול ובקונסטנטינופול מחלוקת קשה בקרב בני העדה הקראית. אחד מחכמי הקראים, מנחם בן אליהו, העז להורות כי מותר להדליק נר של שבת. הפולמוס שהתעורר בעקבות הוראה זו גרם לפילוג הקראים לשני מחנות: ''המדליקים'' ו''המכבים''. יוצא חלציו של מנחם, אליהו בשייאצי, תקף באגרתו, ''אדרת אליהו'', את ה''מכבים'' והטיח נגדם, שכל כוונתם אינה אלא ''להתכד אצל הסכלים, עם הארץ''.

אכן, רוח חדשה החלה לנשב בקראות. ההתקרבות ליהדות הרבנית באה לידי ביטוי גם בכך שתלמידי חכמים קראים למדו משנה, תלמוד ומדרש אגדה מפי רבנים יהודים. הפילוג איים גם על שאר חלקי התפוצה הקראית. בני הכת שבחצי האי קרים, ליטא ואוקראינה נמנו על המקלים. אליהו בשייאצי עצמו ציין, כי החכם הקראי יעקב הרופא מלוצק, וכן חכם מקרים, באו לקושטא וקיבלו מידיו את התקנה, המתירה להדליק נר של שבת. לעומת זאת, המשיכו הקראים בצפון אפריקה, ספרד, מצרים, סוריה וארץ ישראל לקיים בקפדנות את איסור הדלקת הנר.

במרוצת הדורות נצטמצם מספר חבריה של כת הקראים, אולם היא לא נעלמה כליל והצליחה לשמור על קיומה עד עצם היום הזה.







מרבית החומר במאמר זה מקורו בספרם של ש. נאמן וא. כשר תולדות ימי הביניים בעמים ובישראל. הספר יצא לאור בהוצאת עמיחי, תל אביב. עורך: צבי יעבץ.




[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תודה ושאלה   אלעד יאיר   יום ו', 25/05/2012 שעה 11:55   [הצג]   [2 תגובות]
רקע היסטורי   רוני ה.   יום ו', 25/05/2012 שעה 14:42   [הצג]   [4 תגובות]
כרגיל, מרתק ומאיר עיניים   בן   שבת, 26/05/2012 שעה 4:10   [הצג]   [3 תגובות]
קשר בין הקראית והצדוקים   איתי   יום ב', 28/05/2012 שעה 12:58   [הצג]   [2 תגובות]
התשובה הסופית   SomeOne   יום ב', 28/05/2012 שעה 20:26   [הצג]
סתירות פנימיות ומקראיות לשיטת קראים   tito   יום ו', 17/05/2013 שעה 0:36   [הצג]
קראים וקראות   חיים   יום ו', 21/06/2013 שעה 17:25   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©