כמה הערות על הפֶּדָגוּגְל
יום ה', 21/04/2011 שעה 14:55
את מערכת החינוך על גלגוליה השונים כמעט כולנו מכירים. כולנו עברנו בין הגנים, בתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים וכיתות התיכון. רבים מאיתנו נתקלו שוב ושוב בדילמות הקבועות המעיקות על המערכת הזו - למשל, השאלה כיצד לנהוג בתלמיד מצטיין: האם לקדמו לרמה גבוהה יותר או להשאירו במקומו ולאפשר לאחרים לנסות וליישר עימו קו. הוויכוח בעניין זה לא תם, ודומה כי הוא ילווה אותנו עוד שנים רבות. אבל אם פעם נדמה היה לי שזהו ויכוח חשוב, עתה באה אשת חינוך ותיקה והציפה שוב בעיה קשה בהרבה: מהו, לכל הרוחות, תפקידו של בית הספר בחינוכו של הילד. האם עליו ללמד אותו חומר עיוני שוטף, או שמא על המוסד החינוכי רק להקנות לו את הכלים הבסיסיים ביותר (קרוא וכתוב וארבע פעולות החשבון הבסיסיות) ומכאן והלאה לשלח אותו לרעות באופן חופשי בשדות המידע. אני מתנגד לגישה אחרונה זו, שאני קורא לה פֶּדָגוּגְל. והנה הסיבות להתנגדותי.











לפני מספר ימים ישבתי לשיחה עם נאוה, אשת חינוך ותיקה, המנהלת כיום בית ספר יסודי לא רחוק ממקום מגורי. מדובר במישהי שיש לה כבר קילומטראז' מסוים במערכת החינוך, כך שניתן להעריך שהספיקה כבר לבנות השקפת עולם סדורה ומגובשת על ייעודו של בית הספר בעולמנו. השיחה התגלגלה מנושא לנושא, עד שהגיעה לילדים מוכשרים במיוחד. בנקודה הזו אמרתי את דעתי: מי שניחן בכישרונות מגוונים, בחשיבה מהירה, ביכולת השתלבות חברתית טובה ובניתוח מציאות שהוא מעל ומעבר למקובל בגילו – ובכן, תלמיד כזה יש לקדם. וכן, כולל להקפיץ כיתה.

- ''אבל למה לעשות לו את זה?'', שאלה נאוה.
- ''מה זאת אומרת למה?'' השבתי, ''כי הוא קולט מהר, כי הוא מקדים את בני גילו וכי צריך לטפח את היתרון הזה''.
- ''אותי זה פחות מטריד'', אמרה, ''אני יותר מוטרדת מהעובדה שילד כזה יתקשה להשתלב בחברה החדשה, כשמסביבו יהיו ילדים גדולים ממנו''.
- ''נכון, זו אכן בעיה. אבל אני מכיר לא מעט תלמידים כאלה, שהתיפקוד החברתי שלהם מצוין ושסביבתם החדשה קולטת אותם בצורה מצוינת''.
- ''וגם אז לא צריך להקפיץ כיתה. אם טוב לילד במקום שבו הוא נמצא, לא צריך לשנות את המצב''.
- ''אבל נניח שאת הרי רואה שהילד מוביל על חבריו כמעט בכל פרמטר. ההישגים הלימודיים שלו בלתי מעורערים. היכולת שלו לצבור ידע, לזכור אותו ולעשות אינטגרציה בין מושגים מתחומים רחוקים זה מזה היא מצוינת. הילד מנהיג מלידה. כשהוא מדבר על משהו, החברים שלו מקשיבים. למה את חושבת שזה לא יוכל לחזור על עצמו עם בני שנתון גבוה יותר?''
- ''כי לילדים מבוגרים ממנו יש חוויות אחרות, כאלה שהוא לא מכיר ולא חווה בעצמו''.
- ''אבל מדובר בבית ספר. בית הספר אמור לזהות כישרונות ולקדם אותם. אם הוא מיישר את כולם על אותו קו, מדוע שמישהו בכלל יטרח להצטיין או לבלוט?''
- ''אז אני אגיד לך משהו'', אמרה נאוה, ''תפקידו של בית הספר אינו ללמד, אלא לאפשר השתלבות חברתית של התלמיד בסביבתו. כל מה שתלמיד צריך לדעת הוא קרוא, כתוב וארבע פעולות החשבון הבסיסיות. מכאן והלאה, השמיים הם הגבול. את המידע הוא יכול למצוא בגוגל''.

מורה ותלמידים. זה הכול? רק חשבון בסיסי וקרוא וכתוב? (מקור תמונה).

לא הייתי בטוח ששמעתי נכון. מנהלת בית ספר, פדגוגית ותיקה שתחת ידיה עברו כבר אלפי תלמידים במשך שנים, סבורה שבית הספר אינו מקום להקנות בו ידע לתלמיד מעבר למה שממילא הוא לומד בכיתה א'. שבתי ושאלתי אותה והיא עמדה על דעתה. בית הספר הוא מקום שבו על המחנכים לעודד פעילות חברתית, דיאלוגים בין תלמידים, השתלבות ותרומה של התלמיד לחברה הסובבת אותו וכן הלאה. לא הספקנו להתווכח יותר מדי, משום שהייתי חייב לעזוב וללכת למקום אחר. נפרדתי ממנה לשלום והלכתי לדרכי.









השיחה הזו התקיימה בחודש שעבר, ואני עדיין מוצא עצמי חושב עליה ומוטרד ממה ששמעתי. האמת היא שאין זו הפעם הראשונה שאני שומע על שלילת הגישה של טיפוח המצוינות. אבל דומני שכיום מדובר כבר במגיפה.

אפשר להציג זאת כך: רוב האמהות שאני מכיר מעדיפות שקידומם של צאצאיהן יעוכב, ויש כאלה שאף תומכות בגלוי בעיכוב כזה. וכשאני מדבר על עיכוב, איני מתכוון למניעת הקפצת כיתה, אלא לרצון בולט אפילו להשאיר את הילד כיתה. אני מכיר יותר מאם אחת שבחרה להשאיר את בנה כיתה כדי ש''לא יצטרך להתמודד עם מטלות חינוכיות קשות'' ו''כדי שירוויח עוד שנה של יַלְדוּת מאושרת''. כאילו הצטיינות ואומללות הם שני מושגים השלובים יחדיו ואין לנתקם, מעין נישואין קתוליים של תכונות חברתיות המציינות מצבים מנוגדים. מעין אקסיומה שפשטה במילייה האמהי כאש בשדה קוצים ועתה היא מקובלת כאמת עובדתית.

(קצת מזכיר את הטענה המגוחכת שגם הורים שאינם שומרי מצוות צריכים למול את בנם בגיל שמונה ימים, משום ש''הוא יסבול כשכולם יסתכלו עליו במקלחת בצבא''; בשמה של איזו הזיה על עתיד מעורפל אנו צריכים לגרום לילד בעייה שתלווה אותו במשך שנים ארוכות ותגרום לו לא מעט בעיות אחרות; הגיוני, לא?)

ושוב: אין מדובר בילדים שסובלים מבעייה התנהגותית, שכלית או מנטאלית. מדובר בילדים רגילים. כאלה המסוגלים לתקשר עם סביבתם, לשחק עם ילדים אחרים, להשתתף בשיחה ולתרום לפעילות. ולפי התפיסה שהבאתי בסוף הפיסקה הקודמת, הילדים הללו יהפכו באחת לאומללים ולמפוחדים אם רק נשלב אותם עם ילדים משנתון גבוה יותר. אין לי מושג מהיכן נלקחו המושגים המפחידים הללו, אבל דומני שהם חלק מאותה נטייה לאומית שלנו להחיל את החששות הפרטיים שלנו על הקולקטיב כולו.

יצא לי להכיר בימי חיי כמה ילדים שקפצו כיתה. ראיתי אותם משחקים עם חברים הגדולים מהם בשנה, ושום רע לא אונה להם. ראיתי אותם משתתפים באירועים חברתיים של כיתתם ללא כל תחושה של שונות או נחיתות. ראיתי אותם מהווים חלק אינטגראלי של הרקמה החברתית בכיתה ובמחזור שבו למדו, והיחס אליהם היה סביר והוגן.









אבל זו רק חצי צרה. עכשיו בואו ונעזוב את עניין ההקפצה, ונעבור למסר האחר, שהרלוונטיות שלו היא לכלל התלמידים. החצי האחר של הצרה הוא דברי אותה מנהלת שבית הספר אינו אמור להיות המקום שבו מקבלים הילדים את האינפורמציה הבסיסית. שגוגל מחליף את המורה למתמטיקה. שוויקיפדיה היא מקור הידע ההיסטורי. שהאחריות לליקוט המידע ולברירתו מוטלת על הילד ולא על מחנכיו. זוהי התפיסה האנטי-חינוכית ביותר ששמעתי במו אוזניי.

בית הספר, לפחות לתפיסתי, אחראי להרבה יותר מאשר לימוד קרוא וכתוב, חיבור וחיסור, כפל וחילוק. הוא אחראי להצגת תכנים בפני הילד (הוא אחראי גם לנושאים נוספים שקשורים בהקניית כלים לחשיבה עצמאית, אבל הוויכוח עם נאוה לא נגע לנושאים אלה, כך שאני מצטמצם ללימוד התוכן בלבד כרגע). ילד אינו יכול לברור בעצמו תכנים מתוך טקסטים שהוא אינו מכיר. על מנת שיכיר את הטקסטים הללו, מישהו צריך להציג אותם בפניו. למישהו הזה קוראים בית ספר. שם, בבית הספר, גם אמורים להסביר לו מדוע הטקסטים הללו חשובים (כי הם עוסקים במציאות שהילד אמור להכיר, כמו חיי הטבע, ערכי משפחה ועוד); ללמד אותו כיצד לקלוט ולהפנים אותם; לבחון לאורך זמן אם הם נקלטו ואם הילד הטמיע את משמעותם; ובאמצעות כל אלה לעשיר את עולמו התרבותי של התלמיד. ילד שמוריו יעבירו לו את המסר ''אתה כבר בכיתה ג', יודע לקרוא ולכן, מבחינתך, גוגל הוא המורה הטוב ביותר'' – הוא ילד שמערכת החינוך פספסה אותו בגדול.

חירותו של הילד לבחור את הטקסטים הנראים לו ביותר מותנית בכך שהללו יוצגו בפניו קודם לכן ויהוו מבחר מוקפד ומגוון. ממש כשם שאדם אינו יכול לבחור במפלגה כלשהי אם אין הוא יודע לקרוא – ולפיכך גם אינו מכיר את עקרונותיה, את התבטאויות מנהיגיה ואת הלך הרוח שלה – אין ילד יכול להחליט ש''קן לציפור'' אינו מוצא חן בעיניו אם לא טרח מאן דהוא להקריאו ולהסבירו בפניו. ילד שנשלח ללמוד במנועי חיפוש מהם נורית, חצב, חרוב או אורן הסלע, במקום לחפש אותם בעצמו, לגעת בהם, להריחם – ילד כזה מחמיץ חלק גדול ממה שלהוראה הלא-ממוחשבת יש להעניק.

גם אם נתעלם מעניין התוכן, הרי שברור כי לפי משנתה של נאוה ילדי הפֶּדָגוּגְל (פדגוגיה נוסח גוגל) יחסרו את הכלים הבסיסיים ביותר המוקנים לתלמיד בכל מסגרת שהיא: עידוד הסקרנות, דרבון החשיבה הלוגית, טיפוח היכולת לבצע אינטגרציה של פיסות מידע מתחומים שלכאורה אינם קשורים זה לזה וכן הלאה.

לעומת זאת, התפיסה הזו תפקיד בידי הילד את האחריות לכל מה שיעלה בחכתו כאשר יטיל אותה אל מימיה העמוקים של הרשת. אני מניח שנאוה אינה מתכוונת לכך שבחפשו אחר עוף לילי מסוים או כלי קיבול כלשהו לנוזלים הוא ייתקל במילה המנוקדת באופן שונה מעט ומובנה קצת יותר בעייתי, מבחינתו. אבל זה בדיוק מה שעלול לקרות אם בית הספר ישליך מעצמו את האחריות לסינון ולימוד המידע לתלמידיו ויטיל אותם על הילדים עצמם.









תפיסתי האישית, אגב, היא שאין צורך לתקן ולחדש במקום שבו הישן והטוב עודנו קיים. אינני מומחה בתחום החינוך, אבל כשרק יש לי זמן, אני לוקח את בני ואת בתי לגבעות שמסביב למודיעין. שם אנחנו מביטים בעניין בחרקים המתרוצצים הלוך ושוב, נעצרים ליד עצים גדולים ורחבי צמרת ובוחנים אתרי עתיקות שמאפשרים לנו לתרגל הבנה בסיסית והסקת מסקנות כמו ששום הלעטת מידע בכפית א-לה-גוגל אינה יכולה לעשות. לעתים, אנו מטיילים או יושבים יחד בסלון או ליד שולחן האוכל ואני מספר להם על נושאים שונים. כך הם שמעו ממני על הגל האנטי-שלטוני הפוקד את מדינות ערב; על גירוש יהודי ספרד; על ז'אן ד'ארק, הגיבורה הלאומית של צרפת; על הוויקינגים, שקבוצה מהם בראשות לייף אריקסון נחתה על חופי אמריקה חמש מאות שנים לפני קולומבוס; על מרטין לותר קינג, המנהיג השחור שהוביל את התנועה לזכויות האזרח בשנות החמישים והששים, עד לסופו הטראגי. עכשיו חשבו בעצמכם: מה ההסתברות שהיו מגיעים לכל האירועים הללו בעצמם, ללא הדרכה כלשהי, תוך שיטוט עצמאי במרחבי הרשת?

אני חושש מאוד שתפיסתה של נאוה היא מתכון לאסון שאת פירותיו המרים ניאלץ לאכול בעוד שנים ספורות, כשנבכה את גורלו של דור הפֶּדָגוּגְל. נקבל אז אנשים שלא יכירו מכמני תרבות בסיסיים, יצרכו אקטואליה מתוכניות הומור בלבד ולא יהיו מסוגלים לנהל שיחת חולין על ענייני תרבות. נכון, הם יבינו מצוין איך אפשר להשיג את כל המידע הזה, אבל יתקשו לעבד אותו במחשבתם או לחבר אותו לפיסות מידע אחרות שברשותם.

מה שמזכיר איזו הלצה נושנה על כך שבימינו תוחלת החיים הולכת ומתארכת, והשכלולים הביוטכנולוגיים אף מביאים לכך שגלולות נוסח ויאגרה וסיאליס מחוללת פלאים בכושרם של זכרים אנושיים לתנות אהבים. לעומת זאת, עדיין לא נפתרה בעייה אחרת הפוקדת בני אדם מזדקנים, הלא היא הסניליות. והתוצאה? בעוד אי-אלו שנים נכיר לא מעט גברים בעשור התשיעי והעשירי לחייהם שנהנים מזיקפות מרשימות וארוכות במיוחד – אבל לא בדיוק זוכרים מה לעשות עם הדבר הזה.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בית ספר הוא לא בית חרושת לציונים   דני   יום ה', 21/04/2011 שעה 17:53   [הצג]   [14 תגובות]
השאלה היא מהו תפקידו של בית ספר   נירית   יום ה', 21/04/2011 שעה 20:17   [הצג]   [26 תגובות]
למידה מתווכת   משה עברי   יום ה', 21/04/2011 שעה 20:32   [הצג]   [18 תגובות]
לאו דווקא הקפצה   דני (אחר)   יום ה', 21/04/2011 שעה 22:33   [הצג]   [20 תגובות]
לא פדגוגל, גם לא להקפיץ   עדי   יום ו', 22/04/2011 שעה 13:04   [הצג]   [10 תגובות]
לתשומת לבך, הרצאה מרתקת   דני בן-ישי   יום ו', 22/04/2011 שעה 20:40   [הצג]   [9 תגובות]
הנחת יסוד שגויה   דובי   שבת, 23/04/2011 שעה 1:58   [הצג]   [39 תגובות]
לא מסכים   אבי   יום ה', 28/04/2011 שעה 9:18   [הצג]   [10 תגובות]
כמה מחשבות באיחור קל   נעם   יום ה', 28/04/2011 שעה 12:40   [הצג]   [10 תגובות]
מודאג   עידו   שבת, 07/05/2011 שעה 11:43   [הצג]   [10 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©