מבחן הכפירה/ יוסי קהלת
יום ג', 12/04/2011 שעה 20:41
האם קיים קו ערכי כלשהו המפריד בין היכולת להפנים את החילוניות, את המודרנה, את הערכים הדמוקרטיים, בחברות מסויימות, לעומת חברות אחרות? אם כן, היכן עובר הקו הזה וממה הוא מורכב? מה הוא בכלל מסמל? על שאלות אלה, המטרידות את כל מי שצופה בתהפוכות העוברות בשנים האחרונות על המשטרים האוטוקרטיים במדינות ערב. יוסי קהלת קובע במאמר אורח שהוא מפרסם כאן, כי הקו המפריד או קו הכפירה: יכולתה של חברה להכיל עמדות השוללות את האמונה באלוהים ולמעשה סותרות את עמדתם התיאולוגית של רוב התושבים. אליבא דקהלת, העובדה שמחסום זה אינו קיים ביפן סייעה לארץ השמש העולה לאמץ משטר מערבי ונורמות סולבניות; ולעומת זאת, במדינות מוסלמיות, שבהן נערך ניסוי דומה, שימשה הדת תמיד כגורם המחשיד את מחוללי השינוי בכפירה - וכך הפכה גם את השינוי הדמוקרטי עצמו לבלתי לגיטימי.








העולם הדמוקרטי החופשי (ובעיקר ארה''ב) ביצע - ועודנו עסוק בביצוע - נסיונות להנחיל את ערכי החופש וזכויות האדם השונים המקובלים בו למספר מדינות ערביות מתוך כוונה להשפיע עליהן להפוך לדמוקרטיות בסגנון מערבי.

גולת הכותרת של נסיונות אלה בכל מדינה היא עריכת בחירות חופשיות תוך מתן חופש התאגדות וזכות לבחור ולהבחר לכל התושבים.

נסיונות אלה העלו חרס, שכן אף מדינה בה בוצע הנסיון האמור לא הפכה לדמוקרטיה של ממש. הנסיונות לחולל שינוי תרבותי באמצעות בחירות חופשיות נכשל כשלון חרוץ.

ההסבר הניתן לעיתים קרובות לחוסר ההצלחה בהטמעת ערכי החופש והדמוקרטיה במקומות אלה הוא כי קשה להנחיל ערכים אלה בהעדר מסורת דמוקרטית.

אין ספק כי קל יותר למדינה להפוך לדמוקרטית לאחר שנקלעה למשטר דיקטטורי כזה או אחר אם תושביה התנסו קודם לכן בתקופה ממושכת של חופש ודמוקרטיה ואשר שלילת החופש מנוגדת למסורת שהתפתחה ונשתמרה בה. ואף על פי כן הפכו מדינות כמו צרפת ואנגליה לדמוקרטיות למרות שלא היתה קיימת בהן מסורת דמוקרטית טרם הפיכתן לכאלה.

מפגין איראני שנורה בראשו על ידי כוחות המשטר. חוסר סובלנות למה שנתפס ומוגדר ככפירה (מקור תמונה 1).

ואולם, לא ניתן להנחיל ערכי חופש ודמוקרטיה אמיתיים ופלורליזם של ממש כפי שקיימים במדינות המערב החופשיות במקומות בהם אין סובלנות כלפי אלה המוגדרים ככופרים. למעשה, אין טעם להשקיע אנרגיה ומשאבים בנסיונות ''לייצר'' דמוקרטיות חדשות בשיטת ה''זבנג וגמרנו'' באותם מקומות.

במדינות ובחברות בהן הבעת דעה כלשהי מתפרשת ככפירה ןחושפת את מביע הדעה לסכנה של ממש, לא תתכן רמת הסובלנות המינימאלית כלפי האחר והשונה הנחוצה כדי לקיים משטר שבו קיים חופש לבחור ולהבחר, חופש התאגדות, חופש הבעת דעה וכיוצא באלה - כל אותן חרויות המאפיינות את הדמוקרטיות בעולם המערבי.

התקווה שעריכת בחירות חופשיות תחולו שינוי תרבותי יסודי במקומות בהם לא קיימת סובלנות כלפי הכפירה באלוהים משולים בעיני להשלכת אדם ממטוס בתקווה שיהפוך לציפור.

ובכל זאת, כיצד ניתן להסביר, למשל, את ההצלחה הגדולה בהפיכתה של יפן לדמוקרטיה מערבית זמן קצר לאחר שנכפה עליה משטר כזה על ידי ארצו ארה''ב עם תום מלחמת העולם השניה ובהעדר כל מסורת דמוקרטית, לעומת הכישלון להנחיל דמוקרטיה במדינות ערב? כיצד מונעת שלילת הכפירה ואיסורה המוחלט את התפתחות התנאים החברתיים והתרבותיים המאפשרים הפיכת מדינה לדמוקרטיה של ממש, ובמה שונה איסור זה מאיסורים אחרים החלים על פעולות כאלה ואחרות מבלי שיהוו מכשול בלתי עביר בדרך להתפתחות התנאים המאפשרים קיומו של משטר דמוקרטי, שהרי גם במדינות חופשיות ופלורליסטיות ישנם איסורים שונים וקווים אדומים שאין לחצותם אשר אינם מונעים קיומו של משטר דמוקרטי ?









נגדיר לעצמנו את המושג כפירה ונראה כיצד קורה שהיא מזוהה באופנים שונים ע''י אנשים שונים. כפירה היא התבטאות כלשהי המעידה על עמדה השוללת את קיומו של אלוהים. לעניינו כאן, נבחין בין כפירה מפורשת לכפירה במשתמע.כפירה מפורשת הינה התבטאות מילולית ברורה שתוכנה שלילת קיומו של אלוהים, בעוד שכפירה במשתמע הינה כל מעשה או מחדל העלול או עשוי להתפרש כשלילת קיומו של אלוהים ע''י מאן דהוא.

מכאן, שמי ששולל מפורשות את קיומו של אלוהים יחשב לכופר בעיני החברה הסובבת אותו ועובדת היותו כזה אינה שנויה במחלוקת. לעומת זאת, לא כל מי שנמנע מכפירה מפורשת יחשב למאמין אמיתי החף מכל חשד לכפירה, שכן מיני מעשים או מחדלים של אדם מסויים עלולים להחשב לכפירה ע''י אדם אחר אשר בעיניו מעשים או מחדלים אלה מעידים על היעדר אמונה באלוהים וכפירה בו.

יתרה מכך, גם הכרזה מפורשת וגלויה על אמונה באלוהים על ידי מי שמשתייך לדת או לזרם דתי מסויים עלולה להתפרש ככפירה על ידי מי שמבחינתו כל אמונה אחרת זולת דרך אמונתו שלו משמעותה כפירה. כך, בתחילת דרכה של הנצרות התפתחו בה שני זרמים עיקריים שנבדלו זה מזה באופן תפישת
מהותו של ישו.לצד אלה שקבעו כי ישו הוא חלק מהאלוהות וכי הוא אינו אנושי (התפישה אשר הפכה לדומיננטית בסופו של דבר והנקראת הנצרות הקתולית) היו אלה שטענו שישו הוא בעל טבע אלוהי ואנושי כאחד (התפישה הנקראת הנצרות האריאנית). אף שלכאורה לא היה מקום לטעון שמי מבין שני הצדדים כופר בקיומו של אלוהים הוכרזו הנוצרים האריאניים ככופרים, דמם הותר והם נטבחו באלפיהם עד לחיסולו למעשה של זרם זה בנצרות.

באופן דומה הכריז התיאולוג המוסלמי הסוני אבן תימייה , שהיה אחד מחכמי ומובילי דת האסלאם בימי הביניים, שמי שאינו מקבל את ההנחה שהמוסלמים השיעים הם כופרים יחשב לכופר בעצמו. ושוב, אף על פי שקשה לחשוד במוסלמים דתיים שיעיים שהם כופרים, הם נתפסים ככאלה רק בגלל השתייכותם לזרם אחר.

הנה כי כן, גם מאמינים גמורים ודתיים אדוקים עלולים להחשב לכופרים בעיני אחרים בנסיבות מסויימות. אמות המידה לפיהן יקבע האם מעשה או מחדל מסויים יחשב לכפירה משתנים ממקום למקום, מאדם לאדם ואף משתנים עם הזמן.

והנה אקסיומה : בני האדם, כמו כל יתר היצורים החיים בטבע, לא נולדים מאמינים באל עליון. אף על פי שלא נולדו מאמינים, ישנם מאות מליוני מאמינים המשתייכים לדתות שונות. כלומר, כדי שיהפוך אדם למאמין עליו לקבל החלטה להאמין, ובניגוד לרבים הסוברים כי האמונה נובעת מפנימיותו של האדם או שהאמונה היא מצב טבעי, האדם צריך לבצע פעולה מוחית יזומה כדי להפוך למאמין.

מבלי להכנס לדיון בשאלה מדוע ולשם מה נוצרו האמונות והדתות השונות ע''י בני האדם, ומבלי לעסוק בחקר הסיבות שבגללן מחליט אדם להפוך למאמין, אם אנו מקבלים כהנחת יסוד את העובדה כי בני האדם לא נולדים מאמינים, הרי שניתן להניח כי בני האדם יצרו את האמונה והדת ומחליטים להאמין באלוהים כדי לתת מענה לצורך נפשי מסויים או מספר צרכים כאלה.המאמינים מקבלים ערכה הכוללת מכלול שלם של כללים וציווים וסיפור הסטורי גדול ומרשים אשר ביחד מהווים את עיקרי הדת.כך קיבלו היהודים את התורה ואת סיפור שלושת האבות ואת סיפור יציאת מצרים, הנוצרים קיבלו את הברית החדשה ואת סיפור חייו ופועלו של ישו, והמוסלמים קיבלו את הקוראן וסיפור חייו ופועלו של מוחמד.

סקילה של נואפת באיראן. האם מקום בו עבירת מוסר דינה מוות יוכל להיות סובלני למחלוקות ערכיות ואמוניות רחבות יותר? (מקור תמונה 2).

מייסדי הדתות הללו ומנהיגיהן,בשאיפתם להנחיל,לחזק ולשמר את הדת, קבעו כציווי הראשון, המרכזי והחשוב מכל את הציווי להאמין בהשגחה העליונה, דהיינו באל עליון. האמונה באל מהווה את היסוד שעליו נבנית הדת כולה, וערעור האמונה מערער את כל מערך הדת, עד כדי נטישתה במצב של הטלת ספק עמוק בעצם קיומו של האל ובוודאי במצב של כפירה בו.

כך קרה שהדיבר הראשון בעשרת הדיברות שניתנו בהר סיני ליהודים הינו : ''אנוכי ה' אלוהיך''. וכך, הראשון מבין חמשת מצוות היסוד באסלאם הינו ''אין אלוהים מלבד אללה'', ובנצרות הציווי להאמין בישו (הנתפס כחלק מהאלוהות, על פי הזרם המרכזי של דת זו). הדתות הללו לא מעניקות חופש בחירה לבני האדם אם להאמין באלוהים או לא, והציווי להאמין מופנה אל כל בני האדם. בני האדם נדרשים לקבל את דבר קיומו של האל כעובדה שאין עליה עוררין ואין להטיל בה ספק.

עובדת היותו של האדם לא מאמין מטבעו, דהיינו, הגעתו לעולם נטול אמונה, לא נעלמה מעיניהם של מנהיגי הדתות ומייסדיהן והם משקיעים מאמץ רב בתחזוקה שוטפת של האמונה בקרב צאן מרעיתם. בהעדר ראייה ממשית היכולה להוות הוכחה פוזיטיבית בדבר קיומו של אל עליון דבר שעלול להחזיר את המאמינים לברירת המחדל שלהם כלומר לחוסר אמונה, נוקטות הדתות השונות אמצעים קיצוניים בחומרתם שתכליתם להוות איום מפני נטישת האמונה. הכפירה בקיומו של האל הינה החטא החמור ביותר בקרב שלוש הדתות ובצידה העונשים הקשים ביותר. תקצר היריעה מלתאר כמה מאמץ הושקע ומושקע כדי לתחזק, לשמר ולחזק את האמונה ע''י מנהיגי הדתות ואסתפק בדוגמא אחת הממחישה היטב עד כמה מרחיק לכת יכול להיות מאמץ זה. לעניין זה, אביא ציטוט מתוך ספרו של פ. ג'. וטיקיוטיס, ''תולדותיה של מצרים'': ''אף שסוגים שונים של נשק חם שהומצאו ופותחו באירופה הנוצרית נתקבלו ברצון על ידי המוסלמים מתוך מחשבה להשתמש בהם ב'מלחמת המצווה', לא נתקבלה על ידם אמצאת הדפוס, משום שזו היתה גוררת אחריה רעיונות כפירה שעלולים היו לחתור תחת אושיות האמונה המוסלמית...''.

כוחה של הנצרות להשליט את עיקריה ובראש ובראשונה את האמונה באל ובישו נחלש ביותר עם התפשטותה של תופעת החילוניות והיא נאלצת לקבל בהכנעה את התרבות החילונית שהיא נחלתם של רבים מתושבי מדינות אירופה וארה''ב.

החילוניות שהתגברה על הדת הנוצרית באירופה ראשיתה בשלהי ימי הביניים בתקופת אסונות כבדים ומצב כלכלי חברתי קשה מנשוא שעורר בליבם של רבים את הספק בדבר קיומו של אל משגיח ומכוון. הטלת הספק בדבר קיומו של אל עליון אין פירושה שהמאמינים הפכו בן רגע לכופרים גמורים, אך היא ערערה את עומק האמונה ועוצמתה אשר, כאמור, דורשת תחזוקה מתמדת. אותה חילוניות התפשטה והתרחבה והיא שאיפשרה בסופו של דבר את התפתחותה של הדמוקרטיה המערבית כפי שהיא מוכרת לנו כיום.









לעומת הנצרות שנכנעה ונאלצת כיום להתקיים במדינות החופשיות תוך השלמה עם זכותם של התושבים לכפור ולהטיל ספק בקיומו האל,בין במפורש ובין במשתמע, האסלאם עדיין אוסר את הכפירה ואף מכריז כי המלחמה בכופרים היא מלחמת קודש. הפגיעה בכופרים אינה רק מותרת על פי האסלאם, אלא שהיא אחת המצוות החשובות ביותר.

אף כי גם בארצות ערב התפתחה תרבות חילונית המקבלת ביטוי חיצוני באורח חיים שלא שונה בהרבה מאורח חיים חילוני מערבי, עדיין קיים הבדל עקרוני וחשוב המבדיל חילוני מוסלמי לחילוני מערבי והוא הימנעות החילוני המוסלמי מהבעת ספק מפורש בדבר קיומו של אלוהים ועל אחת כמה וכמה כפירה מפורשת בקיומו. קיימות מידות שונות של חופש הבעת דעה וזכויות אדם אחרות במדינות ערב והאסלאם אך לכולם משותף האיסור המוחלט להביע כפירה באל.

אף מוסלמי לא יסתכן בהבעת כפירה מפורשת במדינה ערבית או מוסלמית כלשהי ובצדק, שכן פעולה כזו תעורר זעם עצום בקרב רבים סביבו והוא יהיה נתון לסכנה של ממש. הכפירה הינה קו אדום שלא ניתן לחצותו בעולם המוסלמי בעוד שבשאר חלקי העולם קו זה נחצה מזמן.

כאמור, כל מעשה או מחדל של אדם מסויים עלול להתפרש ככפירה בעיני אדם אחר, מה שהופך למעשה כל אדם לכופר בפוטנציה ובהינתן מצב בו קיים היתר לפגוע בכופרים ואף ציווי לעשות כן, הרי שמרחפת סכנה תמידית על כל תושב מתושבי המדינות המוסלמיות שמא יסומן ככופר בגלל מעשה או התבטאות כלשהם.

לא זו בלבד, אלא שאיסור הכפירה וההיתר לפגוע בכופרים הביא להתפתחותו של מצב בו בנסיון לתפוס שלטון או רצון לצאת למלחמה או לשם השגת הישיגים מדיניים או כלכליים וכיוב' משתמשים בעלי השאיפות והאינטרסים הללו באיסור הכפירה ככלי לגיוס ההמונים להתייצבות לצידם בטענה שמדובר במאבק או במלחמה בכופר או בכופרים תוך שהם נאחזים בכל ראיה כביכול או בכל הסבר קלוש ככל שיהה לשם הוכחת קביעתם כי מדובר אכן בכופר או בכופרים וכפי שכבר הסברתי, כל מעשה או מחדל עלול להתפרש ככפירה על ידי אדם כלשהו. למעשה, בהרבה מקרים בהם היה קיים רצון או אינטרס כלשהו לפגוע באדם מסויים או אפילו במדינה מסויימת די היה בהכרזה כי מדובר בכופר או בכופרת כדי לסחוף את ההמונים למלחמת מצווה מבלי לטרוח לספק ולו בדל של הוכחה כי הנ''ל אכן כופר.

מה שמבדיל את איסור הכפירה מכל איסור אחר והופך אותו למכשול בפני התפתחות חברה בעלת ערכים המאפשרים קיומה של דמוקרטיה הוא העובדה שכל אדם יכול לקבוע מהיכפירה לפי ראות עיניו וטעמו האישי וכך יכול כל אדם להיות התובע השופט והמוציא לפועל במשפטי כפירה פרטיים שהוא מייצר לצרכיו בין שיהיו אלה צרכים דתיים אמיתיים או מניפולציה לשם השגת הישגים והגשמת שאיפות, כל זאת כאשר בידיו ההיתר והציווי לפגוע בכופר.

דיכוי אלים של הפגנה במצרים. משטר לא סובלני עם פסאדה דמוקרטית? (מקור תמונה 3).

זאת בעוד שאיסורים ומגבלות אחרים הקיימים במדינות מתוקנות מוצגים לציבור בצורת חוק כתוב ומפורש. איסורים אלה בניגוד לאיסור הכפירה נאכפים על ידי שלטונות החוק ונתונים לפיקוח וביקורת בתי המשפט ולא של כל אדם החפץ בכך.

במקומות בהם אסורה הכפירה ינסה כל אדם להימנע מנקיטת עמדה או מלהביע התבטאות שעלולות לסכן אותו בטענת כפירה וזהו בדיוק המחסום המונע התהוותה של חילוניות אותנטית שתצליח לגבור על כבלי הדת ותאפשר את הפיכתה של החברה לפלורליסטית ואת המדינה לדמוקרטיה אמיתית.

וכאן אנו שבים ליפן של אחרי מלחמת העולם השנייה. יפן הסתגלה למשטר דמוקרטי בקלות ובמהירות, בין היתר מפני שלא היה קיים בה אותו מחסום הקיים במדינות ערב – איסור הכפירה, ואין ספק כי אלה לא היו פני הדברים ביפן בהינתן מצב שבו אסורה הכפירה.

ולסיום, לא תמיד ניתן לדעת מראש ובקלות האם הכפירה אכן אסורה במקום מסויים והיא בבחינת ייהרג ובל יעבור,או שמא מדובר בחברה המתירה את הכפירה, שכן בהרבה מקרים קיימת מתירנות וסובלנות כלפי מעשים והתנהגות בעלי מאפיינים חילוניים עד גבול מסויים שעל פי רוב לא נחצה. במקרים מסוג זה יש להעמיד למבחן את השאלה האם מותרת במקום זה הכפירה המפורשת, לאמור, האם ניתן להביע בפני אנשיה דברי כפירה מפורשים מבלי להחשף לסכנה.

חברה העומדת בהצלחה במבחן זה, דהיינו חברה שניתן להביע בה כפירה מפורשת מבלי להחשף לסכנה היא חברה חילונית באמת.

ומכאן, שכדאי להפעיל את מבחן הכפירה המפורשת בכל מקום בו רוצים להנחיל את הדמוקרטיה וערכיה ולהמנע מלהנחית בחירות חופשיות באותם מקומות שנכשלו במבחן הכפירה המפורשת - דבר שהביא במקרה הטוב לעגמת נפש ובמקרה הגרוע למלחמות אזרחים רוויות דם.









יוסי קהלת הוא יועץ מס במקצועו, ומתגורר במודיעין.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
צר, צר מדי   ז'נבה   יום ד', 13/04/2011 שעה 8:15   [הצג]   [29 תגובות]
(ללא כותרת)   שחר   יום ה', 14/04/2011 שעה 13:24   [הצג]   [15 תגובות]
ביהדות קוראים לזה ''דין רודף''   ט   יום א', 17/04/2011 שעה 15:28   [הצג]   [14 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©