כמה הערות על המשבר במצרים והשלכותיו
יום ד', 02/02/2011 שעה 0:23
סערת ההפגנות במצרים מצויה בעיצומה, וברחבי העולם כבר נשמעים ניחושים והשערות על אופי המשטר שיתבסס בתקופה שלאחר הסתלקותו של חוסני מובארק מהשלטון. ארצות הברית, גרמניה ומדינות נוספות כבר הספיקו להפנות את גבן לשליט המצרי הוותיק ולהתייצב לצד ההמונים בשם הדמוקרטיה. כאן המקום להזכיר שדמוקרטיה היא אולי ערך נעלה בפני עצמו, אבל בשמו של אותו ערך בדיוק כבר תמכו האמריקנים בכמה וכמה חילופי שלטון שלא הביאו עלינו אלא דם, אש ותמרות עשן. לצד העובדה שהמשבר במצרים, אם יסתיים בהקמת משטר פרו-אסלאמי, עלול להביא להסלמה ביחסים בין שתי המדינות ולכיתור אסלאמי קיצוני של ישראל, כדאי אולי לראות מה ההבדל בין מערכות החינוך שלנו ושלהם. מסתבר שמצבנו לא כל כך גרוע - ובאותה מידה מתברר שמחויבותה של מצרים לשלום עם ישראל אינה כוללת, למשל, את החובה ללמד על קיומה של הישראל הזו.









פעם בכמה שנים מפציע כוכב פוליטי חדש בשמיה הבהירים של הפוליטיקה האמריקנית ומבקש להביא את בשורת העולם החדש אל המדוכאים בניכר. בשנות השבעים היה זה ג'ימי קארטר, דמוקרט נוצרי מג'ורג'יה, שהחליט להעמיד את נושא זכויות האדם בראש סדר העדיפויות הבינלאומי של ארצו. הדבר יצר אנומליות ואבסורדים שמתועדים היטב בדפי ההיסטוריה.

חומייני שב מהגלות לאיראן. אכן, תחליף דמוקרטי למהדרין לשאה. ותודה לג'ימי קארטר (מקור תמונה 1).

כך קרה שכאשר פלשה סומליה למחוז האתיופי אוגדן וכבשה את רובו, נמנעה ארצות הברית מסיוע למשטר באתיופיה, שהיה בן בריתה מזה דורות. היא אף מנעה מבעלת ברית אחרת שלה, איראן, לצייד את האתיופים בנשק, בנימוק הפורמאלי שהיא אינה רשאית לאשר העברת ציוד צבאי אמריקני לצד שלישי, אלא אם כן היא עצמה מוכנה לספק ציוד כזה ממקורותיה היא. אחר כך פנה קארטר נגד השאה עצמו, אילץ אותו לבצע ליברליזציה במשטר האוטוריטארי שהנהיג ולאחר מכן הסיר את תמיכתו בשאה עצמו. כשאילצו ההמונים את המונארך חולה הסרטן להימלט מארצו, קיבלו האמריקנים במקומו את אייתוללה חומייני, נסיך הליברליזם השוויוני והדמוקרטיה המודרנית. חומייני גילה את דעתו על זכויות האדם כאשר החיל במדינה את חוק השריעה (ההלכה האסלאמית), אילץ את הגברים והנשים האיראניים להתלבש בהתאם לקוד הלבוש האסלאמי, אסר השמעת מוזיקה מערבית והנהיג מערכת משפטית שצייתה לכללי הדמוקרטיה המערביים בהטילה עונשים דוגמת סקילה עד מוות, תליות פומביות ממנופים, קיצוץ אברי אדם לעיני כול וסתם הוצאות המוניות להורג. בין המומתים היו בהאים, יהודים, נוצרים, אזרחים זרים וכל מי שבאופן כלי לא מצא חן בעיני המשטר החדש. וכן, גם הומוסקסואלים, צעירים שהתנגדו בצורה ''לא צנועה'' או כל מי שמאן דהוא החליט להלשין עליו שהוא אויב האסלאם. הוצאו פתוות קטלניות (היתר הלכתי לביצוע רצח) על כאלה שהמשטר לא אהב, שהמפורסם בהם הוא הסופר הבריטי ממוצא הודי (ומוסלמי) סלמן רושדי. השגרירות האמריקנית נפרצה ונכבשה על ידי ''סטודנטים'' (שביניהם היה, לפי חלק מהידיעות, גם בחור צעיר ואמביציוזי בשם מחמוד אחמדינג'אד) והוחזקה על ידם באין מפריע במשך 444 יום ברציפות, כולל כמה עשרות בני ערובה אמריקניים שחייהם אוימו באופן מתמיד. טהראן אירחה מטוסים חטופים שבהם היו בני ערובה. במקביל, הוחל בהפעלת זרועות טרור במדינות אחרות תחת הכותרת ''יצוא המהפכה''. חלק מכל זה אנחנו רואים בימים אלה ברחבי העולם, מניו יורק ועד ביירות ומבאלי ועד קאהיר. קארטר ודאי מתמוגג כעת ממעשה ידיו.

אחר כך בא כוכב אחר. קראו לו ג'ורג' וו. בוש והוא היה רפובליקני נוצרי מטקסאס. אמונותיו הדתיות של בוש הובילו אותו למסלול שונה מזה של קארטר הליברל והוא אימץ תפיסה שמרנית מאוד. ברוח זו, אמנם לא העמיד את זכויות האדם בראש סדר העדיפויות הבינלאומי של ארצו, אבל הודיע בריש גלי שיש לייצא את הדמוקרטיה לכל המדינות החשוכות באשר הן. אחד הפרויקטים שלו היה לכופף עד קרוב לשבירה את זרועו של מחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, ולאלצו לערוך בחירות כלליות ברשות הפלסטינית. אבו מאזן התריע שוב ושוב שהבחירות האלה יהוו אסון ושיש סיבה טובה מדוע יאסר ערפאת נמנע מעריכתן בימי חייו. את האמריקנים זה לא עניין. נערכו בחירות, חמאס ניצח באופן דמוקרטי למהדרין ואבו מאזן הטיל על איסמעיל הנייה להרכיב ממשלה. בתוך שלושה חודשים ביצע החמאס של הנייה הפיכה צבאית בעזה, חיסל את אנשי הפת''ח שהיו נאמנים לאבו מאזן וביצע לינצ'ים הוצאות להורג המוניות. ברצועה הוטל משטר פנימי א-לה טהראן. חמאס אכף קוד לבוש ברחוב, בבתי הספר ובתי המשפט. כך, בבתי הספר אילץ החמאס את התלמידות לעטות כיסוי ראש ולהגיע בבגדים רחבים ''ברוח האסלאם''. מנהלות בתי הספר מאיימות בהרחקת תלמידות שמסרבות לעשות כן. בבתי המשפט מכריחה ''מועצת המשפט העליונה'' את עורכות הדין להתייצב בבתי המשפט בלבוש אסלאמי (הכולל כיסוי מלא של הגוף), והיא הנחתה את השופטים לסרב לקיים דיון אם עורכות הדין אינן ממלאות הנחיה זו. בטלוויזיה הרשמית של חמאס (טלוויזיית אל-אקצא) כל מגישות הטלוויזיה עוטות רעלה. על גברים נאסר להתרחץ בים ללא חולצה, וכן הוטל איסור על בעלי עסקים להציב בובות של נשים בחלונות הראווה. הוטל איסור על רחצה משותפת בים ועריכת טקסים מעורבים. בבתי הספר הורחבה ההפרדה גם לנושא המורים, ועל מורים ממין זכר נאסר ללמד בבתי ספר לבנות, והם הוחלפו במורות. בנוסף, בוצעה הפרדה בין המינים גם בבתי הספר של ''סוכנות הסעד והתעסוקה'' של האו''ם (UNRWA). משטרת חמאס משמשת כ''משטרת צניעות'', והיא פועלת, לצד פקחים של משרד ההקדשים, למעצר נשים שיוצאות לרחוב בלבוש בלתי צנוע, ולכפיית ההפרדה בין המינים. זוגות ברחוב נאלצים להציג תעודת נישואין, נוכח האיסור על הופעת זוגות בלתי נשואים ברחובות. הוטל פיקוח על פעילויות ''קפה אינטרנט'' והיא מקיימת מסע הסברה נרחב, במסגדים ובאמצעות תליית כרזות, חלוקת עלונים וכרוזים, המזהירים מפני ''בתי קפה אינטרנט'', תחנות טלוויזיה חילוניות וגלישה באתרי אינטרנט מתירניים. הוצאות להורג הן עניין שכיח למדי שם, ולמותר לציין שההליכים המשפטיים לא היו זוכים בפרס איכות השלטון בשום מדינה מתוקנת. ג'ורג' וו. בוש ודאי גאה בהישגיו ההיסטוריים בתחום זה.

עכשיו בא המטאור ברק אובמה. הלה הפנה את גבו לנשיא מובארק והודיע שממשלתו תומכת במפגינים למען הדמוקרטיה המצרית, או משהו מעין זה. החישוב של אובמה ושל ושרת החוץ שלו, הילרי קלינטון, ברור וגלוי: בהיעדר לגיטימציה ציבורית ממשית וכשהצבא המצרי אינו נוקט עמדה תקיפה נגד המפגינים, כנראה שלמובארק אין יותר מדי סיכוי, ועדיף להתנער ממנו בטרם יקרוס, כדי שוושינגטון תוכל לקיים יחסים משופרים עם יורשיו. הבעיה היא שלא בטוח שאותם יורשים לא יהיו מהזן שתואר בשתי הפיסקאות הקודמות. ואם זה לא ברור, הנה ההסבר הבא: לא חומייני וממשיכי דרכו ולא איסמעיל הנייה וחבריו היו אי-פעם או יהיו בעתיד בעלי ברית של ארצות הברית. נהפוך הוא: הם ראו – ועדיין רואים - את המערב כאויב, את ישראל כמדינה שיש למחוק מהמפה ואת ארצות הברית כשטן הגדול המנוון את האסלאם ומתעלל בערבים ובמוסלמים באשר הם.

מפגינים נלהבים במצרים. הגוף המאורגן ביותר ביניהם הוא ''האחים המוסלמים''. דמוקרטיה? (מקור תמונה 2).

אובמה יכול לטעון שהצעד הזה משקף את תפיסתו כפי שהובעה בנאום קאהיר. ''אמריקה אינה מתיימרת לדעת מה טוב ביותר עבור כל אחד'', אמר אז, ''בדיוק כשם שלא נתיימר לבחור את תוצאותיהן של בחירות שלוות. אך יש לי אמונה בלתי נדלית כי כל בני האדם שואפים לדברים מסוימים: היכולת לומר את העולה על דעתך ולהשתתף בהחלטה איך תראה צורת השלטון שלך; אמון בשלטון החוק ובצדק שווה לכולם; ממשלה שקופה שאינה גונבת מבני עמה; החופש לחיות כפי שאתה בוחר. אלה אינם רעיונות אמריקאים בלבד, אלה הם זכויות אדם, ולכן אנו נתמוך בהם בכל מקום''. קארטר ובוש ג'וניור מעולם לא ניסחו היטב כל כך את משנתם הסדורה. אגב, את הנאום הזה נשא אובמה בעמדו חצי מטר ממארחו חוסני מובארק, האיש שעליו הוציא עכשיו חוזה.

אובמה וקלינטון לא למדו דבר מהשגיאות של קודמיהם (גם קארטר לא, אבל אצלו זה כבר עניין שבשיגרה), וככל הנראה גם לא ילמדו. למוסלמים באשר הם ודאי לא מגיעות פחות זכויות יסוד מאלה שמגיעות לתושבי המערב. מצד שני, כשדי ברור שהארגון המסודר ביותר שיכול להחליף את מובארק הוא הגירסה המצרית של החמאס ושהוא נתמך על ידי איראן, לא בטוח שזכויות האדם של אזרחי מצרים ירוויחו מזה. ומה שלא פחות גרוע, הדבר רק יהדק את אחיזתו של הפונדמנטליזם האסלאמי במזרח התיכון ויחזק את הבסיס לפעילות אנטי-אמריקנית ברחבי העולם כולו. ברברה טוכמן, לו הייתה חיה, הייתה לוקחת את האנקדוטה העצובה הזו ומשבצת אותה בספרה ''מצעד האיוולת'', המדבר על מדינות הפועלות נגד האינטרס של עצמן.










אם ישתלט גורם פרו-אסלאמי על מצרים, יהיה בכך צעד גדול לקראת השלמת הכיתור האיראני על ישראל. בלבנון מופעל בימים אלה נשיא-בובה על ידי ארגון החיזבאללה, שאינו אלא דיוויזיה איראנית קדמית בראשות האוגדונר חסן נסראללה. סוריה מצויה כבר עשרות שנים תחת השפעה איראנית חזקה ובשאר אסד אינו עושה רושם של מי שמבקש בכלל להתנתק ממנה. על השלוחה האיראנית בעזה, הלא היא החמאס (שחלק גדול מתקציבו נשלח ישירות מאוצר המדינה בטהראן) כבר דיברנו. גורמים אסלאמיים קיצוניים פועלים גם בירדן והיו שמחים לקצר את קומתו המלך עבדאללה השני בראש שלם. בגדה המערבית מצליח אבו מאזן, בסיוע מערבי וישראלי, להחזיק מעמד מול התשתית האסלאמית המבקשת להדיחו – אבל גם זה אינו מצב בלתי-הפיך.

כך קורה שישראל מוצאת עצמה במצור שהוא גרוע בהרבה מכפי שהייתה בו בשנים 1948-1967. השתלטותה של אידיאולוגיה אסלאמית קיצונית על מדינות הטבעת משמעה מעבר למדיניות ארוכת טווח שתכליתה אינה הגעה להסדר או ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי, אלא למחיקתה המוחלטת של המדינה היהודית מהמפה.

הדבר המעניין הוא שבנקודה הזו קיים אינטרס ברור לכוחות הפועלים נגד האסלאם הקיצוני לחתור להסדר מהיר ורציני. הכוחות האלה כוללים את ישראל, ירדן וממשלת אבו מאזן בגדה המערבית. בתנאים מסוימים ניתן לצרף אליהם גם את סוריה, שהיא מדינה חילונית באופייה, אלא שזו נתונה כיום לא רק להשפעתה של איראן הקיצונית, אלא גם לזו של טורקיה החדשה, שכרתה ברית אינטרסים עם אחמדינג'אד. אסד ודאי אינו יכול להרשות לעצמו לעורר את חמתן של שתי מדינות גדולות וחשובות אלה. כדאי רק שיבדוק היטב אם הן אינן חותרות גם תחת כסאו שלו. אחרי הכול, מדינה אסלאמית של ממש עדיין אין בסוריה, וזהו בהחלט אתגר עבור הרעיון של יצוא המהפכה. מכל מקום, יתכן מאוד שבעוד זמן מה (ולא, אינני יכול לחזות במדויק את אורך פרק הזמן הזה) נשמע על מגעים בין כל הגורמים הללו, במטרה להגיע לידי הסדר מהיר וליצור ברית אנטי-פונדמנטליסטית בגיבוי אמריקני.










מובארק. האם היורש יהיה מחוייב לדמוקרטיה, לשלום או לכל ערך אחר שהמימשל האמריקני מנסה לקדם? (מקור תמונה 3).

אחת הידיעות המעניינות ביותר שהתפרסמו לאחרונה ב''הארץ'' הוצנעה במידת מה, וככל שזכרוני מגיע, כמעט ולא עוררה דיון תקשורתי משמעותי. מכון המחקר הירושלמי אימפקט ס.א בדק עשרות ספרי לימוד מכל מדינות האיזור. על בסיס סטנדרטים שפרסם בעבר ארגון האו''ם אונסקו לבחינת חינוך לסובלנות ולשלום, בנו שם דירוג ראשוני של המדינות שספרי הלימוד שלהן נבדקו עד כה. המסקנות מאלפות: בראש הסולם נמצאות ישראל ותוניסיה, ואחריהן הרשות הפלסטינית, מצרים, סעודיה, וסוריה. איראן נמצאת בסוף הרשימה. הסטנדרטים הבינלאומיים כוללים בין השאר התייחסות למידה שבה תוכנית הלימודים הרשמית מקדמת ''סובלנות, הבנה וכבוד כלפי האחר'', קידום פתרון סכסוכים בצורה לא אלימה, תמיכה בשלום ועוד.

אני מוסיף ומצטט כאן מהידיעה הזו. ד''ר אלדד פרדו מהאוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מכון המחקר מתבטא בה כי ''בתוניסיה, המשטר חינך את הציבור לדמוקרטיה ולסובלנות במידה כל כך גדולה, עד שיש חוקרים המאמינים כי המצב שם מתקדם אפילו ביחס לישראל''. ואילו לדברי יו''ר המכון, ד''ר יוחנן מנור, האחראי העיקרי לכך הוא שר החינוך של תוניסיה בשנות ה-‏90, מוחמד שארפי, אשר 'חתך באופן דרמטי את השפעתם של אנשי הדת על החינוך הציבורי, והצעיד את הדור הצעיר בארצו לרמות חדשות של חינוך לסובלנות שלא נמדדו כמותן במזרח התיכון'''.

בניגוד למצב בתוניסיה, טוען נייר העמדה כי תוכנית הלימודים של מערכת החינוך המצרית ''אינה כוללת ערכים דמוקרטיים והתייחסות חיובית אל 'האחר'. בעוד ספרי הלימוד במצרים מעודדים סובלנות כלפי הקופטים וקוראים למתינות דתית ולשלום, הם במקביל גם מכחישים את קיום ישראל וכוללים חומר אנטי-יהודי''.

ראשית, הדבר מראה שבהשוואה למדינות האיזור מצבנו עדיין סביר ומעלה. שנית, הוא מראה בדיוק כיצד מפנימים המצרים את היחסים עם ישראל. במדינה שחתומה מזה 32 שנה על הסכם שלום עם ישראל מלמדים דורות שלמים שהיא אינה קיימת בכלל. שר התרבות שלה, פארוק חוסני (שסולק מתפקידו סוף סוף) פעל נגד כל נורמליזציה ביחסים עם ישראל, אסר הכנסת אלמנטים תרבותיים לירידים ולתערוכות בארצו והתבטא כי הוא מוכן אישית לשרוף כל ספר שנכתב על ידי ישראלי. באותה מדינה נשמעות כל העת תיאוריות קונספירציה המטילות את האשמה על כל בעיה לפתחה של ישראל. יש מחלות מין? ודאי, סוכנות מוסד יפהפיות מפתות גברים מצריים ושוכבות עימן כדי להדביקם באיידס. כרישים רעבים תוקפים בני אדם בחופי סיני? נכון, ילדים: ישראל שלחה אותם כדי לפגוע בתיירות הבינלאומית למצרים ולהרוס את כלכלתה. מובארק מושחת? יאללה, זה ברור – ישראל משלמת לו משכורת והוא בכלל סוכן ציוני. מעניין איך כל זה ייראה כשתקום ממשלה שאינה פרו-מערבית ואינה שומרת על חוזה שלום פורמאלי עם ישראל. ממשלה פרו-אסלאמית, למשל. מעניין מה נשמע ממנה אז.

ונחזור, ברשותכם, למערכת החינוך התוניסאית. אין לי מספיק כלים לבדוק את ספרי הלימוד שבדק מכון המחקר המצוטט בידיעה ב''הארץ''. אסתפק רק בכך שבשום שלב של הפגנות הענק והמחאות שמוטטו את שלטונו של הנשיא זיין אל-עבדיין בן-עלי, לא נשמעו טענות המייחסות את שחיתותו האישית ורודנותו השלטונית לאיזו מזימה ציונית אפלה. במצרים, כרגיל, העניינים נראים אחרת. ושוב, מעניין איך הם ייראו כשההמונים, הדמוקרטיים לעילא, יחליפו את המשטר הזה באחר.









אם רוצה ארצות הברית לעודד דמוקרטיה במזרח התיכון, הדרך לעשות זאת אינה הפניית הגב לידידיה הרודנים. יש דרך אחרת: לסייע להם לפרק מנשקם את הארגונים האסלאמיים, לאפשר להם לבצע רפורמה חינוכית מרחיקת לכת, לארגן עבורם תוכניות לרפורמה כלכלית מדורגת שלא תטיל אותם בבת אחת לזרועות השוק החופשי אלא תבצע מעבר מדורג ומותאם לכל מדינה בנפרד ולעזור בייצוב מערכת פוליטית עם איזונים ובלמים מתאימים, שתוכל להתמודד עם בחירות חופשיות ועם תוצאותיהן. במלים אחרות, קודם לעריכת בחירות דמוקרטיות וחופשיות צריך להבטיח שכל המפלגות מחויבות לרעיון הזה ואינן גורסות החלפת הדמוקרטיה במשטר דיקטטורי או תאוקרטי מכל סוג שהוא. זה תהליך ארוך, מייגע ושוחק – אבל אין כל אפשרות לעשות כאן קיצור דרך. כל ניסיון לתפוס את השור בקרניו מבלי להתמודד עם שאר מגבלות גופו, נדון מראש לכישלון.







תיקוני הגהה (לאחר פרסום הטקסט): דני וינשוף. תודה גדולה לשניהם.



[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
יש בעיה ברעיון שמובא בסוף הכתבה   פגוש   יום ד', 02/02/2011 שעה 3:06   [הצג]   [5 תגובות]
העולם משנתנה לנגד ענינו   שי   יום ד', 02/02/2011 שעה 6:38   [הצג]
(ללא כותרת)   ניצן   יום ד', 02/02/2011 שעה 7:27   [הצג]
הערות   משה עברי   יום ד', 02/02/2011 שעה 13:17   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   עוגיפלצת   יום ד', 02/02/2011 שעה 14:30   [הצג]
(ללא כותרת)   דני   יום ד', 02/02/2011 שעה 17:46   [הצג]
אתה יורה לעצמך ברגל עם חוסר הדיוק שלך   שאול   יום ה', 03/02/2011 שעה 2:51   [הצג]   [2 תגובות]
אבי   מה רצית שהוא יעשה?   יום ה', 03/02/2011 שעה 8:43   [הצג]   [2 תגובות]
בשביל דמוקרטיה צריך מעמד בינוני   רמי   יום ה', 03/02/2011 שעה 23:36   [הצג]   [2 תגובות]
כמו שאובמה ניסח את חזונו כך ניסחת את מחשבותיי   נמרוד ברנע   יום ו', 04/02/2011 שעה 5:41   [הצג]   [3 תגובות]
הסיפור עוד יותר מלוכלך.   ישראלי   יום ד', 09/02/2011 שעה 20:41   [הצג]
עכשיו עם הברית חמאס-פתח הכיתור הושלם   איריס   יום א', 08/05/2011 שעה 12:52   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©