חשבון נפש?
יום א', 02/01/2011 שעה 22:40
יש הסבורים כי התקשורת עוסקת בעצם הימים האלה בחשבון נפש הקשור להתנהלותה בפרשת קצב. הכוונה כאן אינה לכיסוי מהחקירה והמשפט, אלא דווקא לתקופה שקדמה לבחירתו של קצב לנשיאות. במלים אחרות, מדובר בשאלה האם היו צריכים עיתונאים ששמעו דברים כאלה ואחרים על התנהלותו של קצב כלפי נשים בסביבתו לפרסם את הדברים או לפחות לקדם תחקיר רציני ומדוקדק על העניין. חיפוש מהיר ברשת העלה לפחות מקרה בולט אחד בשנים האחרונות - שגם לו יש קשר לאותה התמודדות על הנשיאות - שבו נטען כי קיים מידע לגבי מתמודד רלוונטי כזה ושמידע זה לא יפורסם אם הלה לא יגיש את מועמדותו באופן רשמי. חלפו ארבע שנים, והמידע הזה עדיין נסתר מאיתנו. מה שמעורר שוב את השאלה עד כמה רציני חשבון הנפש הזה, בין אם מי שעורכים אותו הם עיתונאים ובין אם הם אנשי ציבור.









רזי ברקאי ראיין הבוקר את דן מרגלית, שסיפר לנו שבשנת 2000, טרם ההצבעה על בחירתו של משה קצב לנשיא המדינה, עבדה כתבת ידיעות אחרונות שוש מולא על תחקיר שהתבסס על ידיעות או על שמועות הקשורות להתנהגותו של משה קצב כלפי נשים בסביבתו. מרגלית הוסיף ועידכן שהפרשן הפוליטי המוערך שלום ירושלמי, פעם ב''כל העיר'' וכיום ב''מעריב'', עבד על תחקיר דומה (דקות 11-19 בקישור). בשני המקרים העדיפו העיתונים שלא לפרסם את תחקיריהם. סביר להניח שנרתעו נוכח העובדה שלא היה בידיהם תיעוד מספק על הטענות הללו. סביר להניח גם שמעורבותם של נציגים מטעמו של קצב – בין השאר, הוזכרו שמם של עו''ד דב וייסגלס ויועצת התקשורת רונית אקשטיין – עשתה גם היא את שלה. הסוף ידוע: קצב נבחר לנשיאות על ידי אנשים שהשאלה אם היה מעורב בהתנכלות מינית כזו או אחרת לא הזיזה להם דבר וחצי דבר. לדפוק את שמעון פרס היה חשוב להם יותר.

כמעט כל מי שמסתובב זמן מה בחוגים פוליטיים מכיר את הרכילויות על מעלליהם הרומנטיים והמיניים של חלק מהם. חלק מהשמועות הללו אינן יותר מאשר מה שכונה פעם ''א.א.א'' (''איש אחד אמר'', או ''אישה אחת אמרה''). הוכחות אין בצידן. בתקופה בה הסתובבתי בחוגים הללו שמעתי על השר שהתגלה בחדר במלון, כשהוא מתענג על הצלפות שוטה של צעירה לבושה בגדי עור מינימאליים; על הפוליטיקאית הבכירה שניהלה רומן עם עוזרה הפרלמנטארי הגבוה והנאה, שלימים מילא תפקיד בכיר ביותר בשירות הציבורי; ועוד רבים אחרים. כל אלה נשארו רק בגדר שמועות, ואף אם הייתה בהם אמת כלשהי, דומה כי המתואר בהן לא חרג מהנורמה המקובלת של ניהול יחסים מחוץ למסגרת הנישואין. כלומר, לא עניין המחייב לערב בכך את הציבור.

משה קצב לאחר הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי. האם היה צריך לפרסם את החשדות המוקדמים נגדו? (מקור תמונה).

על המתרחש סביב קצב לא שמעתי אז. אולי זה היה באג אצלי, כלומר העובדה שלא הייתי מעודכן מספיק. אבל ברור שהמקרה של קצב היה מקרה שונה מאלה שתיארתי בפיסקה הקודמת. שהרי בחקירתותברר כי כאן לא היה מדובר באיזה רומן מחוץ לנישואין (נושא שהוא עניינם של בני הזוג בלבד), אלא בתקיפה מינית, באונס, באיומים, בהטרדות, בהשפלות ובשאר עבירות שבינן לבין המונח ''רומן'' אין ולא כלום.









שבע שנים לאחר שנבחר קצב, הציג ח''כ שמעון פרס (קדימה) שוב את מועמדותו להשיאות. מולו התמודדו ח''כ ראובן ריבלין מהליכוד וח''כ קולט אביטל מהעבודה. אדם נוסף ששקל להגיש מועמדות היה הרב הראשי האשכנזי לשעבר, ישראל מאיר לאו. לאו נהנה מאהדה ציבורית רבה, בעיקר על רקע פעילותו להנצחת השואה ולקירוב בין הדתות וכהונתו המתונה כרב של צפון תל אביב ולאחר מכן של תל אביב כולה. שנתיים לפני אותו מרוץ לנשיאות זכה לאו בפרס ישראל על מפעל חיים. הכרה ציבורית רשמית גבוהה מזו כמעט ואי אפשר לקבל במדינה שלנו.

גם על לאו, כמו על פוליטיקאים אחרים, נפוצו שמועות כאלה ואחרות. במהלך הקמפיין לבחירת הנשיא נתנה להן ביטוי ח''כ שלי יחימוביץ', שלמרות שיוכה למפלגת העבודה, תמכה דווקא במועמדותו של ריבלין מהמפלגה היריבה. יחימוביץ' הזהירה את לאו שלא יציג את מועמדותו. ''יש לי יסוד מסוים להניח שאם יתמודד עלולות לצוף מחדש פרשיות מהעבר, לרבות כאלה שלא פורסמו'', צוטטה ב''הארץ'' ובכלי תקשורת נוספים.

מועמדותו של לאו נזקקה לתמיכה גלויה מעשרה ח''כים לפחות כדי שניתן יהיה להביאה להצבעה במליאת הכנסת. בפרפראזה על יחימוביץ', יש לי יסוד מסוים להניח שהיה לה מושג מי הם אותם עשרה. למעשה, האזהרה הזו הייתה מכוונת גם לאותם עשרה: אם תעיזו להעלות את מועמדותו, אחשוף אתכם בכלי התקשורת כמי שתומכים במועמדותו של אדם שיש לו רקורד מיני בעייתי, גם אם לא הוגשה נגדו תלונה רשמית למשטרה. עובדתית, האיום עבד: לאו לא הגיש את מועמדותו. לא שזה עזר לריבלין, אבל זה כבר סיפור אחר.

עיון נוסף במשפט שצוטט מפיה של יחימוביץ' מעלה את האפשרות שהמעשים שבהם היא מחשידה אותו, יהיו אשר יהיו, התרחשו בתקופה שבה מילא לאו תפקיד ציבורי משמעותי. לאו כיהן בתפקיד הממלכתי הקרוי ''הרב הראשי האשכנזי לישראל'' במשך עשר שנים רצופות (1993-2003). באותה תקופה הייתה יחימוביץ' עיתונאית משפיעה במיוחד. שנתיים לאחר שנפרד מהרבנות הראשית חזר לאו לתפקיד הרב הראשי של תל אביב, ג'וב שבו הוא מכהן גם בזמן כתיבת שורות אלה. ניתן להניח שבתפקידים הללו הוא בא במגע יומיומי עם נציגות המין הנשי. ולמרות זאת, אנחנו לא יודעים דבר על מה שמיוחס לו. מאזן ההרתעה נשמר: הוא אינו מגלה שאיפות פוליטיות ויחימוביץ', בתמורה, ממלאת את פיה מים ואינה מסגירה מידע נוסף מעבר לרמז הדק כפיל ששחררה בנקודת זמן מאוד מסוימת.

אם ברמזים אלה לא היה ממש, היה על לאו לנקוט פעולה נגד יחימוביץ'; אם היה בהם ממש, הרי שהח''כית החרוצה נמנעה מהבאה של סיפור רלוונטי לידי דיון ציבורי ובכך חטאה לאג'נדה שהיא עצמה מקדמת. האם מדובר ברומן סטנדרטי מחוץ לנישואין? האם משהו חמור בהרבה מזה? מדוע שתקה יחימוביץ'? ומדוע לא דרשה ממנה התקשורת הדעתנית שלנו לגלות את המידע שבידיה? ואם תהיה התשובה שנגד לאו לא הוגשה שום תלונה למשטרה, מה בכך? הרי גם נגד קצב לא הוגשו תלונות דומות, ובכל זאת נפתחה נגדו חקירה פלילית, הוגש כתב אישום והאיש הורשע.

אני מעלה את כל השאלות הללו משום שנראה בימים אלה שהתקשורת מנהלת מעין חשבון נפש לאחר שהתגלה כי רבים מבכיריה הכירו את הסיפורים שאפפו את התנהלותו של משה קצב ומילאו פיהם מים. ברם, מסופקני אם מדובר בחשבון נפש אמיתי. האם לאחר שיגוועו הדי פרשת קצב ונחזור ליומיום המולטי-סנסציוני שלנו, שבו שערורייה אחת מדיחה את קודמתה מכותרות כלי התקשורת ונשכחת עוד בטרם הספיקה לעורר מישהו להפיק לקח כלשהו (שלא לדבר על הטמעתו), תשתנה במשהו התנהלותם של הכתבים בהקשרים דומים? האם יגלו עתה יתר יוזמה בחקירת פרשיות כאלה בעצמם?

שאלות שעליהן ישיב רק הזמן.









נ.ב.

הסחר-מכר המכוער סביב הכנסתו של פוליטיקאי למשבצת המתפנה של נשיא מדינת ישראל, מביאה שוב ושוב למסקנה שאת התפקיד הזה יש לייעד לאנשי רוח ומעשה שהפוליטיקה אינה חזות הכול מבחינתם. נשיאיה הראשונים של ישראל עמדו בקריטריונים האלה. הראשון היה כימאי ומדען בעל שם עולמי; השני - היסטוריון; השלישי - סופר, משורר והיסטוריון; הרביעי - שוב מדען בעל מוניטין. בשנים האחרונות היינו עדים לכהונתם של אנשים שראו בתפקיד הזה סגירה נאותה לקריירה פוליטית ארוכה. אצל עזר וייצמן ומשה קצב גם הרגשנו היטב עד כמה התנהלותם בתפקיד אינה הולמת את אמות המידה שהציבו קודמיהם.

הגיעה השעה לחזור לבחירתם של אנשים מזן אחר. אנשים הפוליטיקה אינה מגונה על ידם, אבל שהיא גם אינה משאת נפשם היחידה ושברשותם רזומה של תרומה לחברה, לתרבות ולמדע. אנשים שמייצגים באישיותם סובלנות, הומאניזם ודומקרטיה. שלא קושרו מעולם עם חשדות לפלילים. הצעתי כאן כבר פעם את שמותיהם של אלי עמיר, עמרם מצנע ומאיר שלו. אני מניח שיש שמות נוספים שראויים לכבוד הזה, אחד הגדולים שיכולה אומה להעתיר על בחירי בניה ובנותיה. כדאי להעלות אותם כאלטרנטיבה ראויה לכל השמות שמסתובבים היום ברקע, ושכולם, עד האחרון שבהם, שייכים לאנשים שצברו את המוניטין שלהם בקריירה הפוליטית שבנו, ובה בלבד.














[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מעטפות הכסף   ערןב   יום ב', 03/01/2011 שעה 1:27   [הצג]   [2 תגובות]
לגופו של אדם ולא לגופו של עניין   מיכאל   יום ב', 03/01/2011 שעה 2:59   [הצג]   [3 תגובות]
לא פשוט לפתוח את הפה   אביבה   יום ב', 03/01/2011 שעה 9:54   [הצג]   [3 תגובות]
הזמנים השתנו   עדו סוקולובסקי   יום ב', 03/01/2011 שעה 12:04   [הצג]   [3 תגובות]
עוד מועמדות ראויות   טל שניידר   יום ב', 03/01/2011 שעה 20:35   [הצג]   [4 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©