נפוליאון בפירמידות
יום ג', 16/11/2010 שעה 23:03
''קרב הפרשים הגדול האחרון של ימי הביניים''. כך קרא ההיסטוריון אלן מורהד למערכה שניהל הצבא הצרפתי, בראשות נפוליאון בונפארט, מול כוחות הממלוכים של שני הביים ששלטו אז במצרים, כמה מילין מהפירמידות של גיזה (הקרב עצמו לא נערך בצל המונומנטים האדירים הללו, כפי שטענו בטעות כמה ממספרי התקופה). לא רק פרשים השתתפו בקרב הזה, וגם ימי הביניים נסתיימו שלוש מאות שנה ויותר לפני שפרץ הקרב במלוא עוזו. ובכל זאת, מורהד לא טעה בהרבה. הייתה זו התנגשות של עולמות שונים, של תרבויות מנוגדות. מצד אחד, אומץ הלב האישי וההסתמכות על מיומנות של פרשים מסתערים; ומן הצד האחר, הסדר השיטתי והתכנון המדוקדק של כל מהלך קרבי זמן רב מראש. זהו סיפורו של קרב חשוב, שרק מקורות מעטים יש עליו בשפה העברית. ובכן, הגיעה השעה למלא מעט את החסר.









''חיילים, ממרומי הפירמידות האלה מביטות בכם ארבעת אלפים שנות היסטוריה!'' (ציטוט המיוחס לנפוליאון בנופארט, מתוך הביוגרפיה לבני הנוער ''הנער מקורסיקה'' מאת פרנסיס וינור)

לואי דאזה. שמע מפי נפוליאון את תוכניותיו ביחס למצרים הרבה לפני האחרים, ואף מילא תפקיד מפתח בפלישה עצמה (מקור תמונה 1).




מה לצרפתים ולמצרים?


אי-שם, בימי ילדותי, התגלל לידי הספר ''הנער מקורסיקה'', מעין ביוגרפיה לבני הנעורים על חייו של נפוליאון בונפארט. חלק מהספר מוקדש למסעו הבלתי נשכח של האיש הזה במזרח התיכון, כשהוא סוחב אחריו צבא של שלוש רבבות חיילים. השאלה מה, לכל הרוחות, חיפש המצביא המוכשר הזה במצרים הטרידה אותי לא מעט. אחרי הכול, מרחב ההתפשטות הטבעי של הרפובליקה הצרפתית חדורת השליחות ובעלת שאיפות הכיבוש הוא אירופה. גבולותיה של צרפת הם אלה הדורשים את ההגנה הראשונית, ומעבר להם משתרע העומק האסטרטגי של המדינה הזו. מה, אם כן, חיפש הקצין הצרפתי עטור התהילה בראש צבאו האדיר באותה ארץ מדברית שבקצה הצפוני-מזרחי של היבשת השחורה?

הרבה שנים אחר כך, התגלגל לידי ספר אחר, ''הנילוס הכחול'' של ההיסטוריון יליד אוסטרליה אלן מורהד. משם למדתי כי המזרח הקרוב היה מוקד עניין ממשי של נפוליאון זמן רב טרם שיצא חיל המשלוח הצרפתי בראשותו לשם. ב-‏1797 העבירו הצרפתים את הספריה הנודעת של מילאנו כשלל מלחמה לפאריס. כשהגיעו הספרים ונבדקו נמצא כי כל הכרכים שדנו במזרח הקרוב היו מסומנים בשוליהם בהערות בכתב ידו של נפוליאון. הלה סבר כי האימפריה העות'מאנית חלשה מכדי שתוכל להגן על הפרובינציה המצרית הרחוקה. במצרים עצמם שלטו הממלוכים, שנחשבו בעבר לצבא טוב אך כעת היו יעילים פחות מהצבאות האירופיים המודרניים. אחד מידידיו של נפוליאון, הרוזן דה-וולניי, ערך סיור מקיך בארצות שבשליטת טורקיה וסיפק לו ידיעות מלאות בנושא זה. ''כוחותיהם של הממלוכים'', כתב וולניי, ''אינם אלא אספסוף, הנוהג בדו-קרב ובמלחמה כחבורת שודדים''.

גם אלכסנדריה, שם עמד הצבא הצרפתי לנחות, הייתה בבחינת נמל בלתי-מוגן. ''אין לראות שם מצודות וביצורים מכל סוג שהוא'', דיווח וולניי, ''המגדלור, על אף צריחיו הגבוהים, אינו מבצר. אין בנמצא ולו גם ארבעה תותחים במצב פעולה תקין ואין אף תותחן אחד היודע להפעיל את התותחים הפעילים. יחידת חמש מאות היניצ'ארים, שנועדה להוות את חיל המצב, צומצמה עד כדי מחצית, ואף אלה אינם אלא אנשי עבודה פשוטים היודעים בקושי רב כיצד להצית מקטרת''.

יתר על כן, נפוליאון עצמו לא נמנה על בני צפון צרפת אלא היה יליד הים התיכון, והוא האמין כי הייתה לו הבנה טובה למדי של המזרח. הממלוכים היו שנואים במצרים בשל עריצותם, וגם נאמנותם לשער העליון בקושטא הייתה מפוקפקת. לפיכך מותיר הדבר בידי צרפת את האפשרות לפנות אל הסולטן ולהציע להחזיר לידיו את אותו חבל ארץ אבוד. צרפת תוכל לפלוש למצרים ולהכריז על עצמה כמי שאין לה דבר וחצי דבר נגד האסלאם אלא רק הופיעה במצרים כדי לשחרר את תושביה האומללים מעולם של הממלוכים.

הייתה זו גם דרך טובה לפגוע באנגליה, שכבשה זה לא מכבר את כף התקווה הטובה וקיוותה לפלס לעצמו משם דרך חדשה ובטוחה למזרח. כאשר תימצא מצרים בשליטת הצרפתים הם יוכלו לנצלה כבסיס ממנו יוכלו לאיים על הודו, ואולי אף לפלוש אליה. אם תחיפר תעלה במיצר סואץ היר שהיא תאשר לצרפתים גישה מיידית לים סוף וכל ספינותיה של אנגליה העושות דרכן סביב כף התקווה הטובה לא תוכלנה לעצרם. ממצרים יוכלו הצרפתים לפרוץ צפונה אל האימפריה העות'מאנית, ואם לא יצליחו להפוך את הסולטן לעושה דברם, יוכלו לכבוש את ארצו כולה. אז תוכל סוף סוף צרפת לתפוס את מקומה הראוי לה כמי שרגלה האחת במזרח והאחרת נטועה במערב. כאשר יושלם כיבוש טורקיה תוכל צרפת להתפנות להתקפה על אנגליה. ולו גם תיכשלנה כל התוכניות הללו והצרפתים ייאלצו להסתפק בכיבושה של מצרים בלבד, הרי שהדבר יוכל לשמש בידם קלף מיקוח מצוין בעת המשא ומתן לשלום שיתנהל עם אנגליה.

על הפיכת המרחב הים-תיכוני לשטח השפעה צרפתי חש נפוליאון, כאמור, מזה זמן מה. הוא סיפר על תוכניותיו לגנרל לואי דאזה, אותו העריך מאוד, ואף לשר החוץ שלו, טאלייראן. כאשר כרת ברית שלום עם אוסטריה באיטליה, ניצל הזדמנות זו לא רק כדי להשתלט על הצי של ונציה אלא גם כדי לתפוס כמה איים יווניים שפתח הים האדריאטי. האדמירל ברויס שהה בראש כוחותיו בקורפו, ולא נותר לו אלא לכבוש את מאלטה. כיבושה של מאלטה על ידי הצרפתים היה הופך את אגן הים התיכון לאגם צרפתי. עוד כשהיה באיטליה דיווח לו אחד מאנשיו שביקר במאלטה כי אבירי מסדר סנט ג'ון (ההוספיטלרים) אינם מסוגלים להגן על האי. מאלטה, קורפו ומצרים היוו את שלוש הנקודות המרכזיות של האסטרטגיה הים-תיכונית שעיצב הגנרל הצעיר בשבתו בפאריס.









נחיתה וקרבות ראשונים


להלכה היו הממלוכים נתיניו של הסולטן בקושטא. מדי שנה היו חייבים להעלות לו מס ולהכיר בסמכותו של המשנה לסולטן, שנתמנה על ידי חצר הסולטן בקושטא. אך למעשה חלפו כבר שנים רבות מאז העלו הללו מס לסולטן ואילו הפחה אבו באכיר, שכיהן כמשנה לסולטן בקהיר, לא היה אלא כלי משחק בידי 23 ביים ממלוכים שהיוו את הממשלה. שנים אחדות קודם למסע הצרפתי למצרים חברו יחד שניים מהם, איברהים ומוראד, וכוננו בקהיר ברית שיתוף הדדית, וכך נטלו לידיהם את השלטון. איברהים היה בזמן הפלישה כבן שישים, ואילו מוראד, הצעיר ממנו בעשרים שנה, היה הכוח העולה בשדה הפוליטיקה המצרית.הוא היה נשוי לפאטימה, ביתו של עלי ביי, שעמד בראש השלטון הממלוכי הקודם. היא הייתה אישה עשירה, פקחית ובעלת השפעה – סגולות יקרות מפז לאדם המתכנן קריירה צבאית ופוליטית מזהירה. למוראד היו צי ספינות בנילוס, גני שעשועים בגיזה וארבע מאות שומרי ראש.

מוראד ביי. כונן ברית עם איברהים ביי לשליטה במצרים ולהגנה משותפת עליה מפני הצרפתים (מקור תמונה 2).


מוראד האמין בכוחו של הצבא שעמד לרשותו, ושמנה עשרת אלפים פרשים ושלושים אלך רגלים בלתי סדירים. הוא זלזל בכוחם של הצרפתים וסבר כי הללו לא יוכלו לכבוש את מצרים ויהיו מוכנים להסתלק תמורת פיצוי כספי כלשהו. הוא סמך על חוסר-ניסיונם של הצרפתים בלוחמה מדברית ועל העובדה כי עדיין היו רחוקים מלהבטיח את שליטתם בים. איברהים גילה גישה מתונה יותר והתנגד להתקפות יזומות על הכוח הפולש, אבל עמדתו נדחתה. צבא נקרא להתייצב למלחמה ומוראד רכב אל החזית בראש ארבעת אלפים פרשים נכונים לקרב.

ב-‏1 ביולי נחת נפוליאון באלכסנדריה בראש צבאותיו. הוא כבש אותה בקלות יחסית וקבע בה את מטהו ואת משכן חיל המצב שלו. עם כיבושה של אלכסנדריה הושלמה המשימה של הבאת הצבא הצרפתי כולו בשלום למצרים. מכאן ואילך תיכנן נפוליאון לצעוד פנימה אל תוך הארץ, לפני שתהיה שהות לממלוכים להתארגן ולהבין את כוונותיו, לכבוש את שפך הנילוס בעיירה רוזטה ולפתוח בהתקדמות במעלה הנהר ובכל המהירות לקהיר.

נפוליאון פיצל את כוחותיו לשני ראשים. על האחד, בראשותו של דאזה, הוטל לצעוד היישר אל הנילוס ולהתבצר באל-רחמניה, כארבעים מילין מהים, במטרה לחסום כל אפשרות של החשת תגבורת. הכוח השני, בפיקודו של הגנרל שארל דיגואה, מלווה על ידי ספינות עמוסות אספקה, יעשה את דרכו לאורך החוף עד לרוזטה, יכבוש אותה ולאחר מכן יפליג במעלה הנהר כדי להפגש עם דאזה באל-רחמניה. הכוח המשותף יעלה על קהיר, המרוחקת מאל-רחמניה כמאה מילין בלבד.

דאזה הצעיד את כוחותיו אל המדבר, ועד מהרה גילה, יחד איתם, את טיבו הקשה של חבל ארץ צחיח זה. התעלה שחיברה את אלכסנדריה אל הנילוס התמלאה חול ולאורך הדרך קשה היה למצוא מזון או מים. יולי המזרח תיכוני היה חם מנשוא ואילו החיילים, שבאו מאירופה הממוזגת, לבשו בגדי אריג כבדים, מעילים, מכנסיים צרות וחותלות, ועל שכמם עמסו רובים ותרמילים. לאורך ארבעה ימים היה כל מזונם קרקרים יבשים, ועל המים המעטים שניקרו בדרכם בבארות התנפלו כמוצאי שלל רב. . רבים קרסו תחתם מחמת הרגליים המיובלות, העיניים הטרוטות ואפיסת כוחות כללית. הנושרים נגררו על ידי חבריהם. וכאילו לא די היה בכך, נאלצו להתמודד גם עם פשיטות אלימות שביצעו שבטים בדואים שהתגוררו בסביבה. אותם בדואים נהגו לתקוף בעיקר את החלשים ואת המפגרים מאחור, אבל גם אחרים שהיו מרוחקים משהו מן הכוח המרכזי. דאזה עצמו כמעט ונפל לידי התוקפים בהיותו במרחק של כחמישים מטרים מן הטור הצועד. אחד הקצינים נרצח במרחק של מאה צעדים בלבד מן הטור לאחר שהתעלם מקריאותיהם של אלה הצועדים לפניו לסגור את הפער מהם ולהצטרף אליהם בצעידתו.

לאחר שלושה ימי צעידה מאומצת הגיע הטור של דאזה לאל-רחמניה שעל הנילוס. אלא שבדיוק באותה נקודת זמן, כאשר החיילים עדיין ניסו להתאושש מן המסע המייגע ורב הסיכונים בטבילה במי הנהר הקרירים, הופיעו הממלוכים. מוראד ביי הגיע בלוויית פרשיו מקהיר, כששייטת של סירות מפרש מלווה אותו לאורך הנהר. מקורות מודיעיניים שהפעיל דיווחו לו בזמן אמת על התקדמות הכוח הצרפתי, והוא רצה לתקוף אותו בדיוק בשעה שתהיה נוחה לו. אלן מורהד עומד על כך שהצרפתים היו שונים מהחיילים אותם הכירות הממלוכים עד אז. הם התייחסו אל הפולשים כאל עבדיו של נפוליאון, ומראם המרופט והעלוב רק אושש את ההנחה המוקדמת הזו, מבחינתם.

הממלוכים הסתערו ראשונים. דאזה הורה לתותחנים שלו לפתוח באש. העניין ארך זמן קצר ביותר. מייד לאחר מטח התותחים הראשון נפוצו הממלוכים לכל עבר, כשהם פונים אל המדבר. גם אלה שהגיעו ממש למגע עם עמדות הצרפתים נאלצו לפנות אחור, כשהם מותירים אחריהם כארבעים הרוגים ופצועים. רק תריסר צרפתים נפגעו. נפוליאון, שהגיע אל הקו הראשון עם התגבורת, גילה כי לא היה בה כלל צורך. הוא הורה, איפוא, על מנוחה בת יומיים לחיילים העייפים.

בינתיים הגיע דיגואה עד שפך הנילוס. הוא העביר את שייטת ספינות התותחים שלו על פני השרטונים, וכבש את רוזטה ללא קרב. התותח היחיד שהוצב במבצר החולש על שפך הנילוס נחשב כגרוטאה וכמעט שלא היה בשימוש צבאי. ברוזטה התרעננו החיילים העייפים ולאחר מנוחה קצרה פתחו בצעידה לאורך הגדה המערבית תוך שהם שומרים על קשר עין עם הספינות בנהר. עד מהרה הגיעו לאל-רחמניה והצטרפו לכוחותיו של דאזה. בכך הושלם בהצלחה החלק הראשון בתוכניתו של נפוליאון.

נפוליאון פתח בהתקדמות לכיוון קהיר ב-‏12 ביולי. אלא שכבר ביום המחרת נתקל בכוחות מתוגברים בהנהגת מוראד ביי, שהתמקמו בכפר ג'יבריש. נוסף על ארבעת אלפים חייליו, הביא מוראד גם עשר ספינות תותחים גדולות שנעו על הנהר במטרה לבלום את הצי הצרפתי.

מערך הכוחות בקרב הפירמידות. נפוליאון דאג להשאיר את כוחותיו מחוץ לטווח התותחים הבלתי-מתנייעים של הממלוכים (מקור תמונה 3).


למרות עייפותם הרבה של הצרפתים פקד נפוליאון על התקפה מיידית של כוחות הרגלים והצי בעת ובעונה אחת. אלא שהוא לא הביא בחשבון את הרוח הצפונית שהתגברה פתאום. בשל הרוח הואץ קצב התקדמותן של הפסינות ועד מהרה הקדימו את החיילים בכשלושה מילין. לפתע מצאו עצמם המלחים הצרפתיים כשהם מותקפים על ידי תותחי הספינות הממלוכיות ובמקביל גם באש שירו לעברם הרגלים הממלוכים מן החוף. התדהמה שאחזה במלחי הצי פגעה בתיפקודם, ועד מהרה נוכחו לדעת שמפקדם פצוע ושארבע מספינותיהם נכבשו על ידי הממלוכים.

שאון הקרב הגיע לאוזניו של נפוליאון והוא נחפז להחיש עזרה לספינות המותקפות. אלא שהממלוכים הקדימו אותו והסתערו קודם. המסתערים שבו ודהרו ישירות אל פני הארטילריה, תוך ניסיון למצוא פירצה במערכים הרבועים של הצרפתים, תחילה בחזית הריבועים ולאחר מכן באגפים. אלא מהרגלים הממלוכים שהצליחו להגיע למגע ישיר עם הצרפתים נלחמו בחרבותיהם עד שנפלו חלל. אבל רוב הפרשים הממלוכים הופלו מעל גב סוסיהם הרבה קודם לכן ופוזרו והופצו לכל עבר עוד לפני שהספיקו להנחית מכה של ממש על הצרפתים. שוב ושוב הסתערו הממלוכים המתוסכלים על הצבא הפולש, ושוב ושוב נהדפו. בשעות אחר הצהריים המוקדמות נאלצו התוקפים לסגת, לאחר שספגו יותר משלוש מאוד אבידות. הצרפתים איבדו כשבעים איש.

יש הסבורים כי כבר בקרב ג'יבריש ניתן היה לאתר את תוצאותיו של קרב הפירמידות. הממלוכים היו פרשים מעולים ונועזים, אך לקו בשיטות קרב מיושנות ביותר. איתרע מזלם שכבר במגעם הראשון עם צבא מערבי ניצב מולם צבא מודרני, מאומן ומשוכלל שהונהג בידי אחד המצביאים המהוללים ביותר בהיסטוריה. הממלוכים סמכו על מהירות תנועותיהם, על הנחתת המהלומה החזקה ועל ההתחמקות תוך התנגשות פרועה. אלא שהצבא הצרפתי שבר את כללי הלחימה שהיו מוכרים להם: הוא תקף ממרחק, תכסיסיו היו קבועים מראש ולא מאולתרים והחיילים לא לחמו בנפרד אלא נעו כמבצר-חי. הם הפריכו כליל את ההנחה הימי-ביניימית שגדודי פרשים עולים בכוחם על חיל הרגלים. הייתה זו התנגשות לא רק בין שני צבאות שונים אלא בין שתי תרבויות לחימה מרוחקות זו מזו וזרות זו לזו.

מוראד נסוג לקהיר, מרחק של כשמונים מילין מג'יבריש. צעד זה האריך את קווי האספקה של הצרפתים עם אלכסנדריה, בעוד הארץ עצמה מהווה מכשול קשה לצרפתים. אלו האחרונים סבלו קשות. ככל שהתקדמו אל פנים הארץ גבר החום והפך לבלתי נסבל. הם רעבו ללחם וצמאו ליין, אך אלה לא היו בנמצא. הדיאטה שלהם הורכבה ממלונים ומעדשים, ועד מהרה לקו רבים מהם בדיזנטריה ובתשישות הכוחות הנוראה הבאה בעקבותיה. גם הרחצה במי הנילוס, שלא היו מן הנקיים ביותר, הוכחה כמסוכנת. חיילים רבים לקו בדלקות עיניים ואף בעיוורון זמני, שלא לדבר על בילהרציה. היו אף כמה שחלו בדבר ומתו בייסורים איומים. הרופאים הצרפתים, מצידם, לא יכלו לעשות הרבה מול מחלות שחלקן כמעט ולא היו מוכרות להם.

צרה נוספת באה מכיוון הבדואים. לאלה לא היה כל דבר במשותף עם הממלוכים, אך הם נהגו לפשוט על עוברי אורח חסרי הגנה שעברו בתחומיהם וללסטם אותם עד שהשאירו חלק מהם כמעט עירומים. למעשה, לא היה בהם כדי סיכון אסטרטגי לצרפתים, אבל הפשיטות הקטנות והמארבים לחיילים שניתקו מהטור המרכזי מיררו את חייהם.

בין החיילים והקצינים פשטה מרירות רבה. חלק מהם רטנו כי לא באו למדבר הנורא הזה כדי למות בו באפיסת כוחות וברעב. חלקם סברו כי הממשלה בפאריס שיגרה אותם למצרים כדי להיפטר מהם, משום שאחרת אין הסבר משמעותי לצעידה חסרת היגיון זו. היו אף כאלה שדיברו בגלוי על מרד בגנרל. על אחד החיילים סופר כי הטיח בבונפארט: ''ובכן, גנרל, האם מתכוון אתה להובילנו גם להודו?'' ועל כך מספרים כי זה האחרון השיב בקרירות לשואל: ''לא, לא עם חיילים מסוגך''. נפוליאון עצמו הבחין בדיכאון ובדכדוך שפשטו בצבאו. הוא ניסה לדרבן את חייליו הממורמרים ככל יכולתו, תוך שהוא חולק עימם את נזיד העדשים, היא מנתם היומית.









קרב מכריע


ב-‏19 ביולי הגיע הצבא הצרפתי לאום דינאר, סמוך למקום התפלגותו של יובל דאמייט. בנקודה זו היו רחוקים מקהיר מרחק 20 מילין בלבד, וחיילים שהצטיידו במשקפת יכלו לצפות לעבר הפירמידות שהתנשאו מרחוק. נפוליאון, שנודע לו מפי סייריו כי הצבא הממלוכי ממתין לו בגדה המערבית, ליד קהיר, הורה על מנוחה כללית של יום אחד. ב-‏20 ביולי, בשעות הבוקר המוקדמות, החל הצבא בצעדה של 12 שעות, ולעת ערב חנה במרחק של מייל או שניים מאמבאבא, אחד מפרבריה של קהיר. למחרת, באחת אחר חצות, פקד נפוליאון להעיר את חייליו משנתם והצרפתים שבו וראו את הממלוכים, לראשונה מאז הקרב הקודם נגדם בג'יבריש. אלפי חיילים ממלוכיים נעו בדממה במדבר. נפוליאון רכב קדימה על סוסו וסקר את השטח במשקפתו. הוא הבחין במחנה הגדול שמאחורי עמדות האויב באמבאבא, והעריך את גודלו בכעשרים אלף רגלים וארבעים תותחים בקירוב, שהיו מוצבים בשוחות. את נפוליאון עניינה בעיקר העובדה כי התותחים היו תותחי-ספינות חסרי גלגלים, ועל כן בלתי-ניידים. מעברו המערבי של המחנה נראה חיל הפרשים הממלוכי, שהתמקם משני עברי הדרך המובילה אל הפירמידות של גיזה. הוא העריך את משספרם בתשעת אלפים עד עשרת אלפים איש. השעה הייתה עשר בבוקר, אך השמש כבר יקדה במלוא עוזה.

קרב הפירמידות כפי שהשתקף במכחולו של הצייר הצרפתי פרנסואה לואי ז'וזף ואטו. במציאות, הו הפירמידות רחוקות מילין אחדים ממקום הקרב (מקור תמונה 4).


אם רוצים לדייק בעובדות, הרי שראוי לציין שקרב הפירמידות לא נערך כלל ליד הפירמידות. הללו היו מרוחקות משם כדי שמונה או תשעה מילין. רבים זוכרים את נאומו המפורסם של נפוליאון לחייליו טרם הקרב (''חיילים! מעל ראשיהן של מצבות זיכרון אלה מביטות אליכם ארבעת אלפי שנות היסטוריה!''), נאום שככל הנראה היה הגורם המרכזי לשם שניתן לאירוע הזה.

במערכה הזו הוכיח נפוליאון בפעם המי יודע כמה את גאונותו הצבאית. גאונות זו התבטאה ביכולת להעריך במדויק את סדר הכוח של האויב, את תנועותיו הצפויות – ומתוך כך גם את שעל כוחותיו שלו לבצע. כשראה המצביא בן ה-‏29 את התותחים הבלתי-ניידים שבמחנה האויב, החליט מייד להשאירם מחוץ לקרב, על ידי השארת צבאו מחוץ לטווח פגיעתם, שעה שהוא עצמו יילחם במדבר הפתוח בפרשים הממלוכים. אם יבקש חיל הרגלים הממלוכי לבוא לעזרת הפרשים, יהיה עליהם לנטוש את המחנה שמאחור ולוותר על הסיוע הארטילרי. לעומת זאת, אם יחליטו הרגלים להישאר במחנה, לא יקשה עליו להנחיל מפלה לפרשים הממלוכים באמצעות תותחיו הניידים והאש המרוכזת של הרובאים הצרפתיים. לאחר מכן יוכל לעלות על האויב שבמחנה. יחידת חסימה צרפתית שתתפוס עמדות משני עברי הדרך המובילה לגיזה, תסכל את ניסיונות הפרשים שיחושו לעזרת חיל הרגלים שלהם. כך לא ייוותר לחיל הרגלים מקום לסגת אליו בלתי אם הנילוס עצמו.

הממלוכים, לעומת זאת, הציבו לעצמם יעד שאפתני משל עצמם: למשוך את הצרפתים לתקוף את המחנה בעוד כוחותיהם העיקריים מסתערים על הצרפתים מן האגפים. אפס, בפועל לא זו בידם להביא את תוכניתם לידי יישום, אלא שכל התנהלותם בקרב הייתה בהתאם לתוכניותיו של נפוליאון.

המצביא הקורסיקני שיגר את הגנרל לואי דזה לקראת הממלוכים שבאגף הימני. התארגנותו של דזה ארכה למעלה משלוש שעות. לבסוף החל להצעיד את צבאו קדימה. אנשי חיל הרגלים צעדו כשהם ערוכים בתבניות רבועות, הארטילריה ברווחים שביניהם, הציוד והאספקה בתווך והסיירים צועדים לפנים. תחילה לא הבין מוראד ביי, המצביא הממלוכי שניצב מול כוחות נפוליאון, את המתרחש סביבו. ר' בשעה שתיים אחר הצהריים, כשהשמש היכתה בכל עוזה והרח החמה החלה נושבת מן הצפון, נוכח מוראד לדעת כי פרשיו עומדים להיות מנותקים מחיל הרגלים שלו. רק אז פקד על אנשיו להסתער.
לפחות ששת אלפים פרשים השתתפו בקרב זה. ההיסטוריון אלן מורהד כינה אותו ''הסתערות הפרשים הגדולה האחרונה של ימי ביניים'', אף שנערכה יותר משלוש מאות שנה לאחר תום העידן ההוא. עד מהרה נבלעו הלוחמים משני הצדדים בענני אבק ועשן שכיסו על המולת ההסתערות בקרב. נחרותיהם וצניפותיהם של אלפי הסוסים ששעטו בחול, הצעות, התופים והחצוצרות – כל אלה התערבו ברעמי התותחים. הקרב הזה היה רועש במידה בלתי מצויה.

דאזה הצליח להגיע עד לחורשת דקלים דלילה כאשר החלה ההסתערות הממלוכית על הכוח הצרפתי. למעשה, כמעט שלא נותר לו זמן להציב את אנשיו בעמדות קרב כאשר הממלוכים החלו לשעוט לעברו. הצרפתים המתינו עד שהרוכבים הראשונים הגיעו למרחק של כחמישים צעד מהן ורק אז הפעילו את נשקם. מהקרב שרדו תיאורים של פרשים ממלוכים הרוכבים עד לועי התותחים ממש, ואז נפלו חל או שהספיקו לפנות הצידה. אלה מהממלוכים שפנו לאחור, בחפשם אחר פירצה באגפם או בעורפם של הצרפתים, נלכדו באש הצולבת של רובאי החטיבה של רנייה, שהגיעה בעקבות דאזה, וכשניסו הפרשים לחזור ולהסתער על הצרפתים היו סוסיהם כה מבוהלים עד ששעטו מריבוע אחד של חיילים למשנהו. מוראד, שהיה בין ראשוני המסתערים, נמלט פצוע בלחיו, וככל הנראה הבין כי הקרב הפך אבוד מבחינתו עוד לפני שהחל. הוא ליכד סביבו את שרידי פרשיו ונסוג אל עבר הפירמידות. פרשיו של דאזה, שהתקדמו אחרי הרגלים, מצאו את עצמם עד מהרה מאחורי מחנה האויב באמבאבא ומייד תפסו עמדות סמוך לנהר.

בינתיים התקדמה החטיבה של דיגואה לעבר המחנה, כאשר נפוליאון עצמו נמצא באחד מריבועיה. בדרכם הדפו החיילים את אחת מהסתערויות הפרשים וכשהבחינו כי הדרך פתוחה לפניהם זינקו היישר אל עמדות התותחים, שעד כה לא נטלו חלק בקרב. אולם ברגע זה שלאחר ייאוש שוב לא היה בידי התותחנים הממלוכים לעשות הרבה להצלת המצב. הם הצליחו להפעיל את התותחים פעם אחת בלבד. אך כשביקשו לטעון אותם בשנית הסתערו עליהם הצרפתים והתפתח קרב פנים אל פנים בינות לחפירות ולערימות הציוד שבמחנה. מוראד ניסה לחוש לעזרת חיל הרגלים שלו, אך גילה כי דרכו חסומה על ידי החטיבה של דאזה. עתה היה עיקרו של הצבא הממלוכי מכותר, יחד עם כל שאר תושבי המחנה. מכאן ואילך לא היה זה עוד קרב אלא משהו הדומה יותר לטבח.

שותפו של מוראד ביי לשליטה במצרים, איברהים ביי, המתין בגדה המזרחית של הנילוס ועימו חיל העתודה וצבא האזרחים שגוייס למלחמה. איברהים נדהם כאשר ראה לפתע את אמבאבא עולה באש. מייד לאחר מכן ראה אלפי אנשים פורצים מבעד לענני האב הסמיכים של סופת החול שחוללה הרוח הצפונית. היו אלה ממלוכים ואנשי חיל הרגלים שנמלטו לעבר הנהר. בנהר לא היו סירות, אך האנשים לא שמו לב לדבר פשוט זינקו אל תוך המים. הם העדיפו לטבוע מאשר להיפגע ולמות מיריות הצרפתים. כך הטילו את עצמם המימה יחד עם סוסיהם, ומייד נסחפו עם הזרם. גוויותיהם, שצפו על פני המים, הפיגו את חששותיהם של המלחים הצרפתים שנותרו על סיפוני ספינותיהם בלב הנהר, מרחק-מה משדה המערכה. במשך כל אותו יום נלחמו המלחים נגד הזרם, כשהם מקווים להספיק וליטול חלק בקרב עצמו. אלא שכאשר פתחו הממלוכים בהסתערותם, נמצאו עדיין הספינות במרחק ניכר משדה הקרב. המלחים שמעו ממרחק את רעמי התותחים וכשאלה כמעט ונדמו, האמינו כי האויב נסוג. אלא שכאשר רפתה הרוח מעט גבר שוב רעמם של התותחים. עתה סברו המלחים כי נפוליאון הוא הנסוג. אולם בראותם את גוויות הממלוכים הצפות על פני המים – תחילה גוויות בודדות ולאחר מכן רבות יותר ויותר – הבינו כי ראו את הדברים באופן פסימי בהרבה מכפי שהתפתח הקרב בפועל. עתה ידעו כי הצרפתים הם שניצחו בקרב. הקרב כולו, עד להשגת הניצחון, נמשך מעט יותר משעה.

מבט מקרוב על הקרב. נפוליאון מוביל את פרשיו מול הממלוכים, האוחזים בחרבות מעוקמות וממורטות. התמונה צוירה על ידי אנטואן ז'אן גרוס (מקור תמונה 5).


עתה באה שעתם של החיילים הצרפתים ששהו בשדה הקרב ובמחנה שבאמבאבא. חיילים אלה ידעו כי הממלוכים יצאו לקרב כשחלק גדול מרכושם עימם. אחדים מהם החזיקו בשקי אוכפיהם 300 או 400 מטבעות זהב, וציודם – החרבות והפגיונות המשובצים אבנים טובו, צעיפי המשי והמצנפות – נחשבו כאוצרות יקרים בעיני החיילים הצרפתים, ששכרם הזעום עמד על מטבעות נחושת ספורות ליום. לצרפתים היה הרבה ללסטם: כמה אלפי ממלוכים נהרגו בשעת הקרב או טבעו בנהר, ואילו מהצבא הצרפתי נפלו כמאתיים איש בלבד. במחנה נתפסו כל 400 התותחים הממלוכים וכן 800 גמלי מירוץ וגמלי משא, מחסני מזון, תיבות ובהן מטילי כסף ואוצרות יקרים אחרים.

השמש לא ירדה עדיין. מוראד, ועימו כאלפיים משרידי הפרשים, התעכבו לנוח כרבע שעה ליד אחוזתו שבקרבת הפירמידות ולאחר מכן המשיכו בדרכם במדבר לעבר בני-סואף. אולם לפני שהתרחק מן המקום החליט לעשות מחווה אחרון כלפי הצרפתים. כשישים סירות עגנו בנילוס, לא הרחק מהאי רודה, ולאחר שהחל הקרב הטעינו עליהם הממלוכים את אוצרותיהם הפרטיים. כשראה מוראד כי זמנו קצר ולא יספיק להשיט את הסירות ממקום עגינתן, הורה להעולותן באש. לנפוליאון, שעשה את דרכו אותו ערב במעלה הנילוס, נתגלה מראה מרהיב: הפירמידה הגדולה והאפורה של חיאופס הוארה כולה בלהבות, ובמרחק מה נראו, באורה של האש הזוהרת, כיפותיה וצריחי מסגדיה של קהיר.









קהיר נכבשה ב-‏22 ביולי 1798. מכאן והלאה יכול היה נפוליאון להמשיך הלאה. ממצרים העביר הגנרל את כוחותיו לסיני ומשם לארץ ישראל. אבל זו כבר פרשה נפרדת.







מקור החומר שהובא כאן הוא בספרו של אלן מורהד, הנילוס הכחול, הדפסה שנייה (1966), שיצא לאור בשנת 1966 בתל אביב. תרגום מאנגלית: זיוי שורר.





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
וחבל שעצרת כאן   עדו   יום ד', 17/11/2010 שעה 13:01   [הצג]
מאמר ממש מעניין   אמיר   יום ו', 10/12/2010 שעה 22:11   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©