כשהיהודים באו להתנחל בלטקיה
יום ד', 08/09/2010 שעה 0:10
הנה עובדה מרתקת: עיר הנמל הסורית החשובה ביותר, לטקיה, הייתה בראשית ימי הציונות המודרנית זירה להתיישבותן של עשרות משפחות יהודיות ממזרח אירופה. את ההתיישבות יזמה חברה נוצרית מבריטניה, ככל הנראה משיקולים שעירבו מיסיונריות והומאניזם. החברה נטלה על עצמה לתקצב את הפרויקט הזה בנדיבות, אבל לא לקחה בחשבון את חוסר הלכידות הפנימי בתוך הגרעין המייסד ואת ההתמרמרות הגדולה שעלולים להביא עליה קשיי ההסתגלות לסביבה הזרה והבלתי-מוכרת. המושבה התקיימה מעט יותר משנה לפני שהתפזרה והתמוטטה, ולא הותירה אחריה שרידים או מפעלים שניתן כיום להצביע עליהם כעל אתרים המשמרים את האפיזודה ההיא. ובכל זאת, כדאי לשוב ולעיין בפרשה הזו, שזכתה לחשיפה כבר לפני שנים במאמר שפירסם ד''ר ירון הראל. הנה עיקריה.










ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית במזרח התיכון בעת החדשה היא עניין מוגבל למדי. תנועה זו הייתה משמעותית מאוד, אמנם, בגיבוש מפת המפעל הציוני, אבל היקפה לא היה רב במיוחד. לפיכך, דומה כי לא נותרו עוד מפעלי התיישבות רבים שטרם נסקרו על ידי היסטוריונים וחוקרים. ובכל זאת, מתברר לעתים כי בתודעה שלנו עדיין קיימים חללים מסוימים הקשורים בכך. אחת אחד החללים הללו מילא כבר לפני שנים ד''ר ירון הראל, במאמר שפרסם בכתב-העת ''קתדרה'', היוצא לאור בהוצאת יד יצחק בן צבי.

הראל חשף במאמרו מסמכים והתכתבויות הקשורים כולם בניסיון של חברה בעלת אוריינטציה נוצרית-מיסיונרית ליישב יהודים בסמוך לעיר הסורית לטקיה. הניסיון התבצע בדיוק בשנה בה קמו כמה נקודות התיישבות מוכרות ברחבי ארץ ישראל עצמה, כולל זכרון יעקב, ראש פינה, פתח תקווה וראשון לציון. הוא לא היה חלק מהמאמץ שעשו תנועות מיישבות דוגמת חיבת ציון או ביל''ו, אלא חלק מסדר יום דתי-נוצרי שראה בחזרת היהודים לארץ הקודש אמצעי לקירוב הגאולה ולשיבת המשיח במהרה בימינו. מרכז הכובד של פעילות זו בהקשר של המושבה היהודית בלטקיה היה בלונדון.

הלורד שאפטסברי. מימון נלהב לפרויקט ההתיישבות (מקור תמונה 1).










במאה ה-‏19 היו חלקים נכבדים בקרב הציבור האנגלי חדורים בתחושה כי לאנגליה נועד תפקיד – ספק דתי ספק פוליטי – בהשבתם של היהודים לארצם. חלק נכבד בציבור זה היה קשור בקבוצות מילנריסטיות (מלשון ''מיל'' - אלף בלטינית), שהאמינו באחרית הימים שראשיתה בשיבתו השנייה של ישו; אחרי הופעה זו של המשיח, ייכונו אלף שנים אידיליות של פריחה ורוממות רוח. על פי אמונתם, שיבתו של ישו תתאפשר רק כאשר יחזרו היהודים לארץ ישראל ויתנצרו. תפקידם של חברי הקבוצה היה לזרז את הגאולה, על ידי הכשרת הקרקע לשיבתם של היהודים למולדתם. להכשרת קרקע זו היו שני נתיבים: האחד, הקמתן של חברות מיסיונריות רבות ושליחתן למקומות שונים בעולם כדי להפיץ בקרב תושביהם – ובמיוחד בקרב יהודים – את הנצרות; והשנייה, תכנונן של פעולות מעשיות על מנת להביא לחזרתם של היהודים לארץ ישראל וליישובם בה.

בעקבות המילנריזם התפתחה ספרות תיאולוגית רחבה שלמחבריה נודעה השפעה לא מעטה על תפיסת עולמם של אנשי ציבור ונושאי משרות בכירות בממשלה הבריטית. נוסף על המימד התיאולוגי-משיחי שעמד ביסוד השאיפה להשיב את היהודים למולדתם, הצטרפה לכך ההערכה שיהודים אלה יוכלו להוות ראש גשר לאחיזה בריטית בשטחים המצויים לפי שעה בשליטת האימפריה העות'מאנית המתפוררת. השיקולים המדיניים נכרכו במאוויים הדתיים בתפיסה כי פרישת חסותה של אנגליה על היהודים המתיישבים בארץ ישראל תהווה מעין משקל נגד לחסות שפרשו הרוסים על הנוצרים היוונים-אורתודוכסים ברחבי האימפריה העות'מאנית ולחסות שפרשה צרפת על הציבור הקתולי באימפריה.

עד ראשית שנות השמונים של המאה ה-‏19 לא חלה התקדמות רבה בכיוון זה. ההזדמנות הראשונה הגיעה לאחר פרוץ פורגומי ''סופות בנגב'' נגד יהודי רוסיה. בעקבות זאת התעוררה אצל יהודים רבים תנועה רקירלית יהודית-לאומית, שעה שיהודים אחרים בחרו להימלט מרוסיה ולהתיישב במדינות אחרות. שתי תופעות אלו חיזקו את הרעיון של חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל תוך הפניית הפליטים היהודים להתיישבות במולדתם. מדינות המערב נאלצו להתמודד עם גלי הגירה של פליטים יהודים, שאפילו אגודות העזרה היהודיות התקשו להתמודד איתן. אז החלו חוגים נוצריים-דתיים באנגליה להעריך כי הגיעה השעה להתחיל בתהליך שיבת ציון.

הצעות בכיוון דומה הועלו עוד קודם לכן. כבר ב-‏1874 הציע הקולונל ג'ון קוקס גאולר לסר משה מונטיפיורי לשתף עמו פעולה בייסוד חוות חקלאיות על ידי חוואים אירופים-נוצרים בארץ ישראל, והעסקתם של פועלים יהודיים בחוות הללו. בשנת 1875 יסד גאולר את ''חברת ארץ ישראל'' (The Palestine Society), ששמה שונה בינואר 1876 ל''חברה להתיישבות בסוריה ובארץ ישראל'' ( The Syrian and Palestine Colonization). מטרתה המוצהרת והמיידית של חברה זו היה ארגונה של קבוצה בת אלף איש שתעלה במהרה לארץ ישראל ותייסד בה את המושבה הראשונה. בשנת 1877 פרסמה החברה קול קורא, שממנו עולה בבירור כי כוונותיה היו מיסיונריות. מסיבה זו גם נמנעו גופים יהודיים משיתוף פעולה עימה.

ביולי 1882 עמד בראש החברה – ששמה הוסב עתה ל''קרן ההתיישבות בסוריה'' (The Syrian Colonization Fund) – הלורד שאפטסברי בן ה-‏81, שכל חייו חלם להגיע ליום שבו יתגשם החזון ואנגליה הנוצרית תושיט יד לעם היהודי הנרדף השב לארצו. שתי הדמויות המרכזיות האחרות בחברה היו נשים: הרוזנת סטרנגפורד, שכיהנה כסגניתו של הלורד שאפטסברי; ומזכירת הארגון, אליזבת פין, אלמנתו של הקונסול האנגלי בירושלים ג'יימס פין, שלמעשה הייתה הכוח המניע בחברה כולה. חברה זו ביקשה לרכז את פעילותם של כל הגופים המעוניינים ליישב פליטים יהודיים בארץ הקודש. ראשיה נמנו עם העלית הבריטית של התקופה, מה שסייע לגיוסם של כמה וכמה בנקים לצורך מימון הפרויקט הזה.

החברה ניסתה לבסס את פעולתה בראשונה על מתן הלוואות ליהודים שיביעו את רצונם להתיישב בסוריה. כספי הסיוע נועדו לרכישת אדמה ולעבודה בלבד. בשל ההכרה כי בעיית המימון היא הבעייה המרכזית, הוחלט על מתן עדיפות למתיישבים בעלי הון התחלתי, שהתמיכה בהם תהיה קטנה יותר. יחד עם זאת, נקבע כי יש להעמיד בפניהם תנאי כי יתחייבו להעסיק תוך זמן קצר יהודים נוספים כפועלים בשכר בחוותיהם. במקביל, החלה החברה בניסיונות לרכוש בכספה קרקעות בסוריה במטרה ליישב בהן יהודים. סוכנים מקומיים של החברה פעלו בכיוון זה בתמיכה מלאה של סגן הקונסול הבריטי בלטקיה. החברה עצמה, מודעת לחשדנות היהודית במטרותיה בשל יסודותיה המיסיונריים, הודיעה כי בכוונתה לאפשר ליהודים הנרדפים לחיות על האדמות שתרכוש ולקיים באופן חופשי את מצוות דתם.

על פי מאמרו של הראל, מספר גורמים הביאו את החברה להתמקד ברכישת אדמות דווקא באזור לטקיה. אופיו של האזור היה חקלאי מובהק והגידול העיקרי בו היה הטבק. הקרקעות הוחזקו ברובן על ידי מספר בעלי קרקעות אמידים, מוסלמים סונים, שהחכירו את אדמותיהם לאריסים עלווים בני המקום. ריחוקו של המקום מהאיזור שנאסר על ידי העות'מאנים להתיישבות יהודית, מחירן הזול יחסית של הקרקעות, טיבן ופוריותן של האדמות והעובדה שהאוכלוסייה המקומית היא ברובה עלווית ולא מוסלמית-סונית מובהקת היו כנראה בין הסיבות לבחירת לטקיה כאתר הראוי להקמתה של הקולוניה היהודית החדשה.

אליזבת פין. הרוח החיה בפרוייקט ההתיישבות בלטקיה (מקור תמונה 2).









על קבוצת המתיישבים נימנו בעיקר פליטים שרצו בהתיישבות בארץ ישראל. פליטים אחרים העדיפו להיעזר בקרן מיוחדת שייסד ראש עיריית לונדון להגר לאמריקה.הקבוצה הראשונה מנתה 45 משפחות, שנבחרו מתוך 100 משפחות פליטים מרוסיה שסירבו להגר לאמריקה ובחרו לעלות ארצה. השיקול העיקרי שהינחה את האגודה הבריטית בבחירת המתיישבים היה מידת תרומתן המשוערת להתפתחותה של המושבה. בודדים מבין הנבחרים היו בעלי מקצועות חקלאיים מובהקים, אך ללא מעט מהם היה ניסיון כלשהו בחקלאות. מלבד אלה נבחרו גם פועלי בניין ונגרים, וכן בעלי מלאכה אחרים היכולים לסייע להקמתה ולהתבססותה של המושבה.

כדי להפיג את החשש ממיסיונריות הסכימה קרן ההתיישבות לממן עבור חברי הקבוצה את הקמתם של בית כנסת, בית מטבחיים ומקווה. אפילו בקשת היהודים כי ירכשו עבורם ספר תורה נענתה בחיוב, וספר זה נמסר להם בפגישה חגיגית שנערכה בביתה של הגברת פין. מנהיגה הרוחני של הקבוצה, הרב נתן פרידלנד, הודה לחברה הנוצרית בשם הקבוצה. אלא שבאוויר עמדה כל הזמן תחושת חברי הקבוצה שהחברה היוזמת את ההתיישבות פועלת ממניעים מיסיונריים גרידא. באחד האירועים אף חילק נציג החברה ליהודים עותקים של הברית החדשה, במקום ספר תהילים שתוכנן להינתן להם קודם לכן. רק לאחר בירור ממושך והדגשה נוספת של זכותם של היהודים לשמור על השבת גם לאחר שיחלו בהתיישבות, נרגעו חברי הקבוצה.

במסגרת ההכנות להתיישבות גוייס כסף לרכישת בהמות, וכל חבר בקבוצה קיבל סכום כסף שנועד לאפשר לו לפדות את משכונותיו בבתי העבוט השונים. זאת, בנוסף לכרטיסי נסיעה מוזלים שנרכשו למענם על ידי החברה. כמו כן, גובשה הנהגה לטפל בענייני הקבוצה. החברים שנבחרו אליה היו יוסף מזל, עקיבא ציפרין ויוסף גולדשטיין.

להכנה ליציאתה של הקבוצה נילוו חששות פוליטיים לא מעטים. נפוצו שמועות כי איסור הגירתם של יהודים יוצאי רוסיה, רומניה ובולגריה לארץ ישראל הורחב והוחל גם על אדמתה של סוריה. משום כך הוכנה אף תוכנית מגירה לשינוי יעדם של המתיישבים לכיוון קפריסין, אם אכן תיאסר ירידתם לחופי סוריה.









הראל מספר כי הקבוצה יצאה לדרך ביום שני ה-‏28 באוגוסט 1882. ההתרגשות הייתה רבה מעצם עליתם של יהודים לעוד התיישבות חקלאית חדשה בארץ הקודש ומשום שהייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הוחזרו יהודים לארץ מולדתם על ידי חברה נוצרית מובהקת. גם הנוסעים היו נרגשים מאוד. כראש המושבה וכמקשר בין הקבוצה לבין החברה הנוצרית מונה יחיאל מיכל פרידלנד, בנו של הרב פרידלנד. מלבד משימה זו הוטל עליו גם לחזור לרוסיה ולארגן משפחות נוספות שתבואנה להתיישב בלטקיה.

המתיישבים יצאו מלונדון לפאריס, ושם נשרה משפחה אחת. הם המשיכו בדרכם למארסיי, ושם עלו על ספינה לנאפולי, ולאחר מכן לאלכסנדריה. אחד הנוסעים באותה הפלגה היה קרל נטר, איש חברת ''כל ישראל חברים''. חברה זו התנגדה להתיישבות מחודשת של יהודים בארץ ישראל, ונטר עצמו נימק את הדברים במכתב מפורט שפירסם ב''ג'ואיש כרוניקל'' כמה חודשים קודם לכן. במכתב זה פירט נטר את הסיבות לכשלונות הניסיונות להתיישב בארץ והציג את יישוב ארץ ישראל כמעשה נמהר שעלול להביא לשואה. גם כשנתקל במתיישבי לטקיה על הספינה ניסה להעמידם על טעותם. הוא טען כי כל מטרתה של החברה הנוצרית היא להביא להתנצרותם או להתנצרות בניהם. הוא אף הבטיח כי אם יחליטו חלק מחברי הקבוצה לשוב על עקבותיה ולחזור לאירופה, הוא עצמו יכסה את הוצאות נסיעתם. דברים אלה עוררו ויכוחים קשים, אבל סופו של דבר היה שאיש לא נרתע מאזהרותיו של נטר.

המסע כולו ארך כשלושה שבועות, ובמהלכו עגנו חברי הקבוצה גם בביירות ובטריפולי. בביירות פגשו את הסוכן שפעל מטעם החברה בלטקיה. בראש השנה תרמ''ג, 14 בספטמבר 1882, עלו שמונים ושמונה המתיישבים על אדמת לטקיה. את פניהם הקבילו סגן הקונסול האנגלי בעיר וסוכן החברה. רק אז גילו כי סגן הקונסול לא קיבל הנחיות מתאימות בעניינם ואין הוא יודע אם לסייע להם אם לאו; כי טרם הושלמה רכישת הקרקעות אותן היו אמורים לעבד; וכן שלא נערכו סידורי שיכון הולמים בלטקיה ובסביבתה עבור חברי הקבוצה, ולכן היה עליהם להתגורר בימים הראשונים לבואם בגורן פתוחה. רק לאחר מכן – ועוד לפני יום הכיפורים – נמצאו עבורם מגורים מתאימים.

העיכוב ברכישת האדמות – שנבע ממחלוקת כספית בין סוכן החברה לבין בעלי האדמות – טירפד את תקוותיה של המתיישבים להתחיל לעבד את הקרקע לפני בוא הסתיו ולפרנס את עצמם. כך קרה שהם נותרו תלויים למחייתם בכספים שקיבל הסוכן מהחברה בלונדון. גם יהודים כמעט שלא היו בלטקיה, כך שחיי הקהילה שלהם התרכזו בתוך הקבוצה עצמה. אפילו קבלת הפנים האוהדת יחסית מצד ערביי העיר לא סייעה להם, בעיקר בשל אי-היכולת להתחבר עימם כתוצאה מכך שחברי הקבוצה לא שלטו בערבית ובטורקית.

הרב נתן פרידלנד. נבחר על ידי הבריטים כמנהיגה הרוחני של הקהילה המתיישבת (מקור תמונה 3).

ראשית לכל התפנו המתיישבים לדאוג לצרכי הדת. אחד מעשרת החדרים שהועמדו לרשותם בחצר בה שוכנו בתחומי לטקיה הוסב לבית כנסת ושם נערכו תפילות הימים הנוראים. תקנון שהסדיר את חייהם המשותפים הותקן על ידי אנשי החברה הנוצרית עוד בטרם עזבו היהודים את לונדון. התקנות עסקו בעיקר בסמכותם של סוכני החברה שאמורים היו לנהל את ענייני המושבה. לסוכנים ניתנה שליטה כמעט מלאה על כל הנעשה במושבה, במטרה להבטיח את שליטת החברה הנוצרית על האדמה ועל אמצעי הייצור. המתיישבים קיבלו את הזכות להתנגד להצעות הסוכן ולערער עליהן בפני ראשי החברה בלונדון. באישור החברה יכול היה הסוכן לקנוס אדם שסרח ואף לסלקו מן היישוב. סכסוכים כספיים על סכומים קטנים בקרב חברי הקבוצה אמורים היו להידון בפני ועדה פנימית ובה חמישה חברים; סכסוכים על סכומים גבוהים יותר – בפני בית הדין העות'מאני במקום. נקבע כי בעלי תפקידים כגון מורה, רופא, מיילדת, שוחט ומשגיח ייבחרו על ידי אנשי המושבה, אך בחירתם טעונה את אישור הסוכן. לסוכן הייתה זכות וטו גם על תקנות חדשות שינסחו ראשי המושבה. מכיוון שמעמדם של המתיישבים ביחס לחברה המיישבת הוגדר כאריסים, הם היו זכאים – לפי החוק העות'מאני – לקבל ארבע חמישיות מן היבול, בעוד שהסוכן היה זכאי לקבל חמישית בלבד. הסוכן היה הקובע הבלעדי של סוגי הזרעים שיישתלו ואיזו משפחה תקבל פרות לשם פיתוח משק חלב. הסוכן היה גם מעסיקם של בעלי המלאכה שבמושבה. בבית ההארחה שאמור היה לקום ראשון היה כל מתיישב להלין אורחים בתורו אך ורק על פי החלטת הסוכן והתנאים שקבע.עיסוקים ''לא מוסריים'' כגון הלוואה בריבית, מכירת משקאות משכרים, סרסרות ומסחר נאסרו על המתיישבים. חובתם הייתה לעסוק בעבודת האדמה או באומנות (מלאכה). נקבע אמנם שלבני המושבה יינתן חופש דתי מלא, אולם ברוח הזמן נאסרו הטלת חרם ונידוי. התקנה החשובה ביותר מבחינה דתית הייתה זו שקבעה במפורש כי למיסיונרים לא תינתן דריסת רגל במושבה.

הראל מתאר במאמרו את הקשיים הרבים בהם נתקלו אנשי המושבה החדשה. ההתיישבות החלה ברגל שמאל. בואם של המתיישבים ייקר את האדמות. אי-יכולתם לפרנס את עצמם, הקיצבה הכספית הנמוכה שקיבלו מן הסוכן במקום וחוסר הוודאות לגבי עתידם – כל אלו יצרו אט אט אווירה עכורה במחנה המתיישבים. התברר להם כי יש פער גדול בין החיים שתיארו לעצמם בהיום בלונדון לבין המציאות בשטח. בעקבות עליית מחירי הקרקעות בסביבה, נאלץ הסוכן לצאת ולחפש שטח מתאים להתיישבות במרחק רב יותר מלטקיה. מזג האוויר היה חם מאוד, האנשים נאלצו לישון על מחצלות שנפרשו על הרצפה, האכילה התבצעה תוך כדי ישיבה על הרצפה וללא שולחן וכיסאות ועל אלה נוסף האוכל המזרח-תיכוני שלא ערב לחיכם של רבים. השהות הממושכת יחדיו גם חשפה את תכונותיהם של חברי הקבוצה, על הטוב והרע שבהן.

ראש הקבוצה קיימו קשר מכתבים הדוק עם לונדון. לבקשתם, הועלה הסכום שהוקצב לכל מתיישב לכלכלתו. ונשלחו בגדים עבור כל חברי הקבוצה. כשבועיים לאחר בואם ללטקיה נשלחו עבורם גם עשרים צריפי עץ מפורקים אטומים לגשמים. נדבן אלמוני רכש עבור המושבה כלי מלאכה רבים ומאירופה נשלח גם ארגז זרעים. באותם הימים נשלמה רכישת הקרקע עבורם, אבל היה ברור כי המתיישבים כבר איחרו את מועדי החריש והזריעה. לפיכך, ביקשו להעסיק עצמם בהרכבת הצריפים, מה שהעלה את מעמדם של בעלי המלאכה שבקבוצה. אלא שגשמי הזעף שהחלו לרדת מנעו את השלמת הבנייה. רובם נאלצו להוסיף ולהתגורר בצפיפות בדירות שכורות. חלק מהם השתדלו למצוא עבודות שונות כדי להרוויח את לחמם. תופעה זו הביאה להערכה רבה כלפיהם בקרב תושבי הסביבה הערבים.

כל אותם חודשים חסרי תכלית הביאו ליותר ויותר מחלוקות בקרב חברי הקבוצה באשר למצבם ולתכלית ישיבתם במקום. חלק מאותם חילוקי דעות זלגו לעיתונות. ראשי הקבוצה, שחששו מפני הפסקת מימון ההתיישבות על ידי החברה הנוצרית, הזהירו שאין לתת פומבי למריבות הפנימיות ללא אישור ראשי המושבה. אלם ככל שחלף זמן נוסף ללא התקדמות הלכו וגברו בקרב המתיישבים המריבות, השנאה והקנאה.

צריך לזכור שבאותה תקופה אסרו השלטונות העות'מאניים על התיישבות יהודים יוצאי רוסיה בארץ ישראל. הדבר גרם למבוכה אצל המושל המקומי – המותצריף – שלא ידע כיצד עליו לנהוג בקבוצה המורכבת אמנם מפליטים יהודים מרוסיה, אך פועלת בחסותה של חברה מיישבת בריטית נוצרית שבאה להקים קולוניה במחוזו. לפיכך, נקט בעמדה ששילבה מאור פנים כלפי המתיישבים עם הערמת קשיים על התיישבותם.
גישתה ההומאנית הופגנה מייד עם בוא המתיישבים ללטקיה. בידי הבאים לא היו דרכונים, ולמרות זאת התיר המותצריף את ירידתם מהספינה ואת ישיבתם בעיר. הוא גם שיגר אליהם שוטר מיוחד שידאג לסייע להתאקלמותם במקום. המתיישבים הבהירו לו כי הם חפצים בנתינות עות'מאנית, אך לא הסתירו את כוונותיהם לשוב ולעבד את אדמת הארץ עליה ישבו אבות אבותיהם. הצהרה אחרונה זו עוררה, כנראה, את חששו שמא אישור התיישבות זו יכעיס את הממונים עליו. לפיכך, עיכב ככל שיכל את מתן האישור הרשמי להתיישבותם ואף העביר את כל הרשימה השמית של המתיישבים לידי השער העליון.

חששותיו של המותצריף היו מבוססים. עד מהרה קיבל הנחייה מפורשת ממושל סוריה, הוואלי חמדי פאשה, לעצור את ההתיישבות היהודית בכל האמצעים העומדים לרשותו. על פי הוראת הוואלי נאסרה על שלטונות המכס בנמל לטקיה הורדתם של צריפי העץ המפורקים שנשלחו מאנגליה. רק התערבותו התקיפה של הקונסול הכללי הבריטי הביאה לשחרור הצריפים, אולם בשלב ראשון נאסרה הקמתם והוטל איסור על בואם של מתיישבים נוספים. באמצעות מדיניות דו-משמעית זו – כן לסיוע הומניטארי, לא להיתר רשמי להקמת קולוניה – ביקשו הטורקים שלא לפגוע ביחסיהם עם בריטניה, ובה בעת להצטייר כמי שנוהגים באופן נדיב בנרדפי הפרעות ברוסיה. המותצריף, שרצה להסיר מעליו כל אחריות לגורל הפליטים, הציע לסגן הקונסול הבריטי שישדל אותם לפנות במישרין לחמדי פאשה. אולם זה האחרון לא טרח להעביר את ההצעה ליהודים.

בריטניה נקטה מדיניות של הגנה על כל נתין בריטי, אבל הפליטים לא יכלו להוכיח שנתינותם היא בריטית ולפיכך הורה השגריר הבריטי בקושטא שלא לטפל בהם. מעבר לסיוע שבשחרור הצריפים למגורים לא עשה הקונסול הכללי הבריטי בביירות, ג'קסון אלדרידג', הרבה כדי לטפל בבעיה. מדיניות זו נמשכה תוך התעלמות מסבלם של המתיישבים. באוגוסט 1883 החליטה החברה הנוצרית המיישבת על נטישה מוחלטת של קולוניית לטקיה והעברה של המתיישבים לקולוניה חדשה בקפריסין. בשלב זה כבר התפוררה הקבוצה כמעט לחלוטין. רק עשרים וחמש משפחות נענו בחיוב לרעיון להקים קולוניה חלופית בקפריסין. האחרים ויתרו לחלוטין על רעיון ההתיישבות. חלקם חזרו לרוסיה וחלקם שבו לאנגליה.

מרכז העיר לטקיה כיום. אין זכר לניסיון ההתיישבות של היהודים (מקור תמונה 4).

אולם ביש המזל הוסיף לרדוף את הפליטים גם בדרכם לקפריסין. ירידתם לחוף לא הותרה בשל מגיפת כולרה שפרצה באזור, ורב החובל החליט להחזירם ללטקיה. אולם גם כשעגנו בלטקיה לא הותרה עלייתם על החוף בטענה כי יש חשש שנדבקו במגיפה במהלך ההפלגה. אלדרידג' לא יכול היה להתעלם הפעם מסבלם של הפליטים ופנה בדרישה למושל הכללי של סוריה בביירות להורות למושל לטקיה להתיר מטעמים הומניטאריים את ירידתם לחוף עד שיוכלו לצאת שוב לדרכם. הוא אף הסביר כי מאחר וממילא הותרה התיישבותם בקפריסין, אין עוד כל חשש שיתיישבו בלטקיה. אלא שהמושל סירב, בטענה כי מעולם לא התיר את התיישבותם במקום. לאחר שבוע ומחצה הפליגה הספינה שוב לקפריסין מבלי שהותר ליהודים שבה לרדת אל חופי סוריה.










המושבה הייתה אמורה לקבל תיגבור רציני בכוח אדם מצד מתיישבים חדשים שבואם תוכנן מראש. כזכור, מונה בנו של הרב נתן פרידלנד, מיכל, כממונה על גיוס משפחות יהודיות נוספות ברוסיה להתיישבות בלטקיה. בשל כך לא הצטרף אל חבריו שהפליגו לסוריה אלא נסע לרוסיה. לאחר מאמצים רבים, שהתמקדו בשכנוע ראשי הקהילות שאין בכוונת החברה הנוצרית המיישבת לנצר את המהגרים, עלה בידו להרכב קבוצה של כתשעים משפחות, שמנתה 187 איש.

דרכה של הקבוצה השנייה עברה אף היא בפאריס, ושם שהו חבריה כשבועיים. הסיבה לעיכוב בפאריס הייתה חוסר הוודאות ביחס להמשך קיומה של המושבה בלטקיה. ואכן, הקבוצה השנייה לא הגיעה כלל ללטקיה אלא התבקשה להפליג לאלכסנדריה על מנת להיפגש עם הקבוצה מלטקיה ויחד להפליג למושבה החדשה בקפריסין. החברה המיישבת הודיעה כי השלטונות העות'מאניים לא יאפשרו להקים את המושבה בלטקיה, ולכן נבחר אתר חלופי באי השכן.










לכישלונה של מושבת לטקיה היו כמה סיבות, מלבד ההתעקשות העות'מאנית שלא לאפשר את התיישבות הפליטים. למתיישבים לא הייתה תפיסה מגובשת ומשותפת של ההתיישבות ומטרותיה. תהליך ההתארגנות לקראת העלייה לא נוהל על ידם אלא על ידי החברה המיישבת. החברה עצמה הייתה חשודה כל העת כמי שמשתמשת בפרויקט ההתיישבות למטרות מיסיונריות. המימון היומיומי של החברה את המתיישבים יצר אצל האחרונים תודעה של פליטים הנסמכים על שולחנם של אחרים ואינם יוזמים פתרונות לשיפור המצב. מנהיג הקבוצה לא נבחר על ידי חבריה אלא מונה על ידי החברה המיישבת, ולא שהה כלל במושבה אלא נסע לרוסיה לגייס מתיישבים נוספים. בתוך הקבוצה עצמה לא היה מנגנון מסודר של קבלת החלטות ושל התמודדות עם ההחלטות השרירותיות שהונחתו ממטה החברה המיישבת בלונדון או על ידי סוכנה המקומי. המושבה הייתה מרוחקת מריכוזים יהודיים אחרים. חיי החברה בה היו עלובים. הילדים נשארו בחברת הוריהם ולא למדו בבית ספר. הבטלה, חוסר המעש ואובדן התקווה לעתיד גרמו לסכסוכים רבים בין חבריה. כל אלה השפיעו על הורים רבים מקרב חברי הקבוצה לנטוש את רעיון ההתיישבות, מאחר שלא ראו בה את עתידם ואת עתיד ילדיהם. ככל שנתמשכה שהותם בלטקיה כך גבר החשש שילדיהם או נכדיהם יפלו קורבן להשפעת המיסיון.

לטקיה של ימינו היא עיר בת למעלה מחצי מליון תושבים, שמיקומה על חוף הים התיכון הפך אותה לשער הימי העיקרי של סוריה לעולם. במורשת הקרב הישראלית מכירים אותה כעיר שסמוך לה התחולל ב-‏1973 קרב ספינות הטילים הראשון בהיסטוריה. ראוי שנכיר אותה גם בשל התפקיד הקטן שמילאה בתולדות ההתיישבות הציונית בעת החדשה.









מקור: ירון הראל, ''לטקיה - מושבה נשכחת מתקופת העלייה הראשונה''; פורסם ב''קתדרה'', כתב עת לתולדות ארץ ישראל ויישובה, גיליון 74, הוצאת יד יצחק בן צבי, דצמבר 1994.

הגהה למאמר: ינשוף





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מרתק! תודה רבה   בועז כהן   יום ד', 08/09/2010 שעה 0:22   [הצג]   [4993 תגובות]
הרמוניה וחסרונה   תיריה שקד   שבת, 14/01/2012 שעה 11:39   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©