כבר לא סוד מוחלט בהחלט
יום א', 05/09/2010 שעה 10:54
בניגוד לעכברי רשת רבים, עבדכם הנאמן אינו מעלה לרשת אתרים רבים מדי. היו לי כמה בלוגים, אבל הם אף פעם לא עבדו במקביל. אתר שיעסוק גם בשיווק לא היה לי מעולם, והשבוע חלה תפנית בתחוןם זה. אתר חסמב''ה הראשון עלה לאוויר והוא מציע חומרים על החבורה האגדית, קישורים למאמרים - וכמובן את הסיור ההיסטורי התל-אביבי שאני מדריך מזה זמן. נוכח האירוע המלבב, אני מביא כאן מאמר המנסה להסביר את ייחודיותה של החבורה, את הפופולאריות העצומה שלה זכתה במשך עשרות שנים וגם את הסיבות שהצליחה לגעת במיתרי נפשם של ילדים ומבוגרים רבים כל כך. אתם מוזמנים, כמובן, לבקר באתר החדש, לנסות את הסיור המוצע בו ולספר לי מה דעתכם על כל זה. אז רשמו לפניכם: www.hasamba.co.il.









הנה אירוע משמח, מבחינתי, שהתחולל השבוע: אתר חסמב''ה עלה לאוויר. למעשה, זהו האתר הראשון המוקדש לחבורה הספרותית המיתולוגית ההיא, שפעלה במשך 44 ספרים רצופים וחוללה גדולות ונצורות בכל הקשור לביטחון הלאומי של מדינת ישראל. דומה כי אם היו מוענקים צל''שים או עיטורים גם לגורמים שאינם חלק מהצבא הסדיר או משירותי הביטחון המוסדרים, חסמב''ה הייתה צריכה לקבל חלק נכבד מהם. במקום זאת, היא מתמודדת כעת עם סכנת השיכחה. הדור שלא ידע את חסמב''ה פונה אל גיבורי תרבות אחרים, ובהיעדר סדרת טלוויזיה סבירה שתראה לנו מה הם עשו כאן (היחידה שנעשתה עוסקת בחסמבאים כפנסיונרים מרירים וממש אינה קשורה או שואבת מהמקור), או סרטי קולנוע ראויים לשמם (נעשו עד כה שניים בלבד, והאחרון שבהם צולם לפני שנות דור), דומה כי הרשת היא אחד המפלטים היחידים בו יכול אדם להנציחם כפי שמגיע להם.

אתר חסמב''ה בא לעולם לא רק כדי להנציח, אלא גם כדי לקדם את סיורי ההיסטוריה התל-אביביים בדגש החסמבאי שאני עורך מזה זמן מה. אפשר להירשם לסיור בעמוד הזה, לסמן את הריבוע הלבן ולבחור בתאריך הסיור המתאים לכך. למתעניינים ולחובבי העניין יש קישורים לאי-אלו מאמרים העוסקים בכך, לבלוגים שדיווחו על הסיור ולחומרים נוספים, כמו כתובות גראפיטי תל-אביביות.

אתר חסמב''ה לא היה בא לעולם אלמלא נטל את העניין על עצמו עופר ליכטמן, קלינאי תקשורת מהגליל, שבנה ותיכנת ועיצב ועדכן וטרח ועמל והקשיב ושיפץ ושיפר, בכל עת שהדבר נדרש, והכול בהתנדבות מלאה. עופר הוא גם האחראי למתיחת הפנים הוויזואלית שעבר אתר אפלטון. הקרדיט הצנוע שבתחתית העמוד אינו מהווה תודה מספקת מבחינתי על שירותיו הטובים, האדיבים והמקצועיים - ולכן אני מבקש להודות לו כאן קבל עם ועולם.

לרגל עליית האתר לאוויר, חשבתי שמן הראוי יהיה להביא כאן מאמר שפורסם במקור באתר ''הפנקס'', ושמציע הסברים לפופולאריות של החבורה ולייחודיותה. וכמובן שאחרי (או לפני) הקריאה, אתם מוזמנים לבקר באתר החדש, לקרוא אותו (וגם להירשם לסיורים, אם תרצו) ולהציע שינויים ושיפורים. בהצלחה.









ספרות ילדים, כמו כל דבר אחר, מתפתחת על פני הזמן ובהתאם לנסיבות. ספרות הילדים העברית אינה יוצאת מכלל זה, ובמיוחד זו מתוכה הקרויה ''ספרות החבורות''. מדובר בסוגה ספרותית המתארת את מאמציהן של חבורות ילדים לפעול לתיקון עוולות ולהשיב את הסדר הראוי על כנו. חסמב''ה, החבורה שהיא אולי הידועה והישראלית מכולן, עומדת בימים אלה במרכזה של התעניינות מחודשת. אני מתעניין בקשר בין החבורה הזו לבין המציאות ההיסטורית שבמסגרתה פעלה, כך שלעתים אני משוטט בעיבורה של תל אביב בחברת אנשים נוספים ומסביר להם על הקשר בין הפיקציה הספרותית לבין הנסיבות ההיסטוריות. בתוך כל אלה צצה ועולה השאלה כיצד הצליחה חסמב''ה להפוך למיתוס שכזה.

חסמב''ה נכתבה בהשראת עידו מוסינזון, בנו של הסופר והעיתונאי יגאל מוסינזון, שהיה חובב סיפורי טרזן וביקש מאביו שיביא לו עוד ועוד סיפורים כאלו. לבסוף החליט מוסינזון האב שנמאס לו והודיע לבנו שהוא עצמו יכתוב עבורו סיפורים טובים בהרבה מ''הטרזנים האלו'', משהו משלנו. במקום לעסוק בלוחם הבודד, הבריטי האמיץ טרזן הפועל באפריקה הרחוקה, הוא יעסוק בחבורת ילדים כאן ועכשיו, בארץ ישראל המנדטורית. מפקד החבורה, ירון זהבי, נוצק על פי דמותו של הילד ירון לונדון, אותו הכיר מוסינזון שעה שהתגורר כדייר משנה בביתו של אבי ירון, שחקן התיאטרון בצלאל לונדון.









החבורה נוסדה בשלהי ימיו של המנדט הבריטי בארץ ישראל. אירועים כמו השבת השחורה או בריחות מבתי כלא משתקפים באופן ברור בעלילותיהם של ילדי החבורה. האויב הגדול ביותר שלה הוא בלש בריטי מרושע בעל נטיות אנטישמיות. הילדים עוסקים בהצלת סליקי נשק מהבולשת, בסיוע לספינות מעפילים לפרוץ את ההסגר הימי ובהעברת מסרים בין גורמים שונים בארגון ההגנה. אלה היו השנים הפורמטיביות של החבורה, השנים בהן התחוללו האירועים שגיבשו את זהותה כחבורה יוזמת, אמיצה, לוחמת ונחושה – כמו גם את אופיים של חבריה כבודדים.

כעבור שני ספרים בלבד התחולל מפנה: הבריטים יצאו מארץ ישראל, מדינת היהודים הייתה לעובדה קיימת וחברי חסמב''ה התפנו לעסוק בנושאים אחרים. במרבית המקרים היה מדובר בנושאים בעלי זיקה לסמליות יהודית ולערכים הקשורים במדינת ישראל ובקווי החזית שלה. הם הגנו על קיבוצים מפני מסתננים, חדרו לעומק ממלכת ירדן כדי לשחרר את שבויי גוש עציון (ולהדליק חנוכייה על הכותל המערבי – שהוחזק אז, כמו כל ירושלים המזרחית, על ידי הלגיון הערבי – בחג החנוכה), נלחמו בכנופיה בינלאומית שזממה להשתלט על משאבי הנגב, פעלו נגד ארגון שביקש להשמיד את חיל האוויר הישראלי, יצאו ללכוד מחבלים ברצועת עזה (שהייתה אז תחת שלטון צבאי מצרי) והתמודדו עם מבריחי נשק בגבול הצפון. בין לבין, התפנו גם למשימה חברתית ממדרגה ראשונה: השבתם למוטב של נערי רחוב שנפלו ברשתו של שודד אלים ומסוכן והפכו לכנופיית פשע.

לאחר שפרסם שישה עשר ספרי חסמב''ה, שבת מוסינזון מכתיבה למשך מספר שנים. כשחידש את כתיבתו, בחר לשלוח את חברי חסמב''ה המקוריים לקריירות בשירותי הביטחון, באקדמיה ובמערך השירות הציבורי. במקומם הקים חבורה מצומצמת יותר (החבורה המקורית מנתה כעשרה חברים; הדור השני מנה שישה בלבד), ועליה הפקיד את הנער יואב צור. גם בהתגלמותה החדשה פעלה חסמב''ה בשירות המדינה לצורך התמודדות עם אויבים. חבריה חילצו כור גרעיני בכרמל מפיצוץ שיזמו מרגלי אויב, יצאו לשחרר טייס שבוי מכלאו במצרים, פעלו להצלת שר הביטחון מהרעלה בידי ארכיאולוג בינלאומי שנחשף כסוכן אויב, לכדו כנופיה שהרעילה שדות חקלאיים ונלחמו בארגון שביקש להשתלט על ישראל באמצעות נשק לייזר מתוחכם. גם בגלגול הזה יצאה חסמב''ה למשימות חברתיות, כמו השבתם למוטב של בני חבורת נערים אלימה שהפכה את חייהם של תושבי תל אביב וסביבותיה לגיהינום. מאוחר יותר מיקד מוסינזון את כתיבתו במאבקם של חברי חסמב''ה בפשיעה בינלאומית, תוך שהוא משלב בעלילות אלה רובוטים שניחנו ברגשות אנושיים ושאר פטנטים יצירתיים. אחת מעלילותיה האחרונות של החבורה מתרחשת, למשל, בשני יקומים במקביל!

אבל כאשר מדברים על חסמב''ה המיתולוגית, זו שילידי שנות השלושים וצפונה זוכרים ואוהבים, מתכוונים בדרך כלל לבני הדור הראשון של החבורה. ולמעשה, השאלה שעומדת ביסוד המאמר הזה היא מה הפך אותה למוכרת ולאהובה כל כך אצל דורות שלמים של קוראים. מה מחבר בין ילידי שנות השלושים לבני שנות השבעים בכל הנוגע לאהדה שהם רוחשים לסיפורים אלה של מוסינזון.










וכאן יש לחזור אל הפסקה הראשונה. חלק מאותם הספרים החודרים אל נימי הנפש ונוגעים במיתרי הלב של כולנו הם אלה בהם מצליחים גיבוריהם לחולל שינוי במציאות שבתוכה הם פועלים. כך, למשל, מצליחה הנערה השוויצרית היידי להפוך את חיי סבה מר הנפש ואת חייה של ילדה נכה ומשותקת לטובים בהרבה, בעזרת טוב ליבה ושמחת החיים שלה. אן שרלי, הלא היא אותה אסופית קנדית גיבורת ספריה של לוסי מוד מונטגומרי, מכניסה עניין חדש לחיי תושבי הכפר הציורי אבונלי, כשהיא מביאה אליהם את הספונטאניות שלה, את היצירתיות ואת הרומנטיקה המתפרצת. פרנסס הודג'סון ברנט התמחתה ברקימת עלילות של ילדים המביאים לשינוי, כמו ''לורד פונטלרוי הקטן'' ו''נסיכה קטנה''. בספר הראשון, סדריק ארול, נער החי חיים פשוטים באמריקה, הופך את חיי סבו, לורד בריטי עשיר ונרגן, למשהו שלא חווה מעולם. גיבורת השני היא שרה קרו, ילדה קטנה שהופכת מיקירת בית הספר היוקרתי שבו היא לומדת לפועלת ניקיון עלובה ומנודה באותו מוסד עצמו, שמקרינה על כל מי שבא עימה במגע קסם ילדותי פשוט וטהור.

אם ניקח את הדוגמאות הללו כמייצגות של מכנה משותף כלשהו, הרי שהשינוי שהם מעתירים עלינו הוא שינוי אישי, לכל היותר משפחתי או כזה הקשור לסביבה המיידית העוטפת את הילדים. במלים אחרות, העלילות הללו מגדירות את תפקידו של הילד כמחולל שינוי המשפיע מיידית על סביבתו. השפעה זו מקורה בקיטוב שבין התום והפשטות הנובעים מאישיות הבלתי-מקולקלת-עדיין של הילד, לעומת החומרנות, הציניות והדעות הקדומות המאפיינות את סביבת המבוגרים שבתוכה הוא חי.

צעד נוסף קדימה בהקשר זה עשו סופרים שגיבוריהם הילדותיים הביאו לשינוי בדרגה רחבה יותר – שינוי קהילתי. כשתום סוייר והקלברי פין חשפו את אינג'ון ג'ו כרוצחו של הרופא ד''ר רובינסון, הם תרמו בכך לביטחונה של קהילה שלמה החיה על גדות המיסיסיפי. החשיפה הזו חרגה בהרבה מהמעגלים הקרובים של משפחה וחברים. בדומה לכך, הפך הגרמני אריך קסטנר כמה מגיבוריו לסוכני שינוי קהילתי. קסטנר אמנם תיאר סיטואציות הלקוחות ממעגל צר יותר בכמה מספריו (''הכיתה המעופפת'' מתחוללת בפנימייה סגורה; ''אורה הכפולה'' מתחיל אף הוא בפנימייה, אבל סופו שהוא משפיע בעיקר על שלמותה ואושרה של משפחה אחת), אבל באחרים חרג ממנהגו והרחיב את תחום ההשפעה אל הקהילה. אמיל טישביין וחבריו (''אמיל והבלשים'') לכדו גנב שפעל ברכבת ושדד מאנשים את כספם. איניד בלייטון הבריטית פרסמה עשרות ספרי חבורות (''השביעייה הסודית'', ''החמישייה המפורסמת'', ''חבורת הבלשים והכלב''), המתארים את מאמציהם של נערים ללכוד פושעים המסכנים את הכפרים והעיירות שבהן – או בקרבתן – הם מתגוררים. בדרך כלל, המשטרה מכירה להם תודה על כך וההערכה הציבורית קיימת בדמות דעת קהל חמה ואוהדת.

אם מעגל ההשפעה הראשון הוא של המשפחה והחברים ואילו המעגל השני הוא של התחום הקהילתי והמוניציפאלי שבתוכו פועל גיבור הספר, דומה כי יגאל מוסינזון העביר את חסמב''ה שלו למעגל שלישי, כמעט ייחודי לתקופתו, המדובר בילדים הפועלים לקידומן של מטרות לאומיות ממדרגה ראשונה. העלאת מעפילים, סילוק הבריטים מארץ ישראל, שמירה על הגבולות, הצלת משאבי טבע, לכידת רשתות ריגול – כל אלה פעולות שהן עניינה של קהילה לאומית ולא של כפר או עיירה. הייתה זו פריצת דרך. לא רבים קודם לכן היו ספרי הילדים שבהם נרתמו בני תשחורת אלה לשירות מדינתם. דומני כי גם בשפה העברית לא היו רבים שהלכו לכיוון דומה. ופתאום – שימו לב – ילדים שנראים ממש כמוכם וכמוני (בהנחה שאנו בני 12 לערך) דוהרים בג'יפ, שולפים אקדחים ומתנפלים על רוצחים.

ילד הקורא ספר מסוג זה יכול להבין מכך שילדים יכולים לחולל שינוי לאומי לא פחות ממבוגרים. מאחר והוא נאלץ לתפקד במרבית ימי ילדותו בתוך מסגרת של נורמות וכללים שמוגדרת על ידי המבוגרים שסביבו, הרי שהמסר הזה מזניק את ההערכה העצמית שלו למקומות שלא הייתה בהם קודם לכן.









מוסינזון היה חלק מדור שלם של כותבים שעניינה של מדינת הלאום העברית היה בראש מעייניהם. הם שאבו את עלילות ספריהם מן המציאות הפוליטית והחברתית שאפיינה את היישוב העברי בתקופת המנדט ואת המדינה עצמה בשנותיה הראשונות. ימימה טשרנוביץ כתבה את ''שמונה בעקבות אחד'' על ילדי קיבוץ העוקבים אחר זר שנחשד בעיניהם כמרגל גרמני. שרגא גפני (שכתב גם בשמות העט אבנר כרמלי, איתן דרור, און שריג ואחרים) פרסם את סדרת ''הימאים'', על ארגון מחתרת עברי הנלחם בבריטים ומסייע להעפלה. ויש דוגמאות נוספות.

לפופולאריות המהירה שצברו ספרי חסמב''ה תרמה גם העובדה שרבים מהקוראים של דור הספרים הראשון יכלו לזהות בהם את עצמם, את חבריהם או דמויות שיש בהן מזיגה של תכונות אישיות המוכרות להם. רבים מהקוראים היו ילדים או נערים צעירים באמצע ובסוף שנות הארבעים וחלמו על הצטרפות לאחד מארגוני המחתרת. אחרים, צעירים יותר, למדו להעריץ את אחיהם הגדולים, אבותיהם ודודיהם, שהתמזל מזלם להירתם לשירותה של מטרה לאומית נעלה כל כך ולהיאבק בשלטון הזר. עבור אלה, שיקפו סיפורי חסמב''ה את החשיבה בנוסח ''גם אני יכולתי לעשות את זה אם רק הייתי מבוגר בכמה שנים; עובדה שירון זהבי וחבריו, שאינם מבוגרים מגילי כיום, יכלו לעשות זאת''.


סיבה נוספת להצלחת הספרים הוא החלטתו המוקדמת של מוסינזון ליצור חבורה שבה יוכל כמעט כל אחד למצוא את אומץ ליבו האישי. בחבורה היו נציגויות מעדות שונות (ירון, תמר, אהוד ועוזי הם אשכנזים; משה ירחמיאל, מנשה ויתכן שגם אליהו חרמון ורפאל כדורי – בני עדות ספרד והמזרח) ומבתי ספר שונים (כולם אמנם בתי ספר תל-אביביים, אבל בעלי נופך שונה לחלוטין ומיקום בשכונות בעלות סטאטוס סוציו-אקונומי מגוון). ירון זהבי אמנם נחשב למנהיגה השקול והנבון, אבל גם אחרים קיבלו הזדמנויות להוכיח את גבורתם ומקוריותם. אהוד השמן, למשל, הציל בכוחות עצמו את בני החבורה השבויים כאשר חדר אל עומק מפקדת חבורת קיקלופ האימתנית (''חסמב''ה והאלמוני במסכה השחורה''). אפילו דני הקטן, החבר השולי ביותר בחבורה, שתמיד התוודה בקול על פחדיו ולבסוף אף הודח מחברותו על ידי ירון – אפילו הוא קיבל את דקות התהילה שלו כאשר גייס נערים נוספים והצליח להציל את נערי חסמב''ה מתבוסה בקרב (''חסמב''ה במערות טורקלין''). בין אם הקור היה שמן ובין אם קטן-קומה או חששן – תמיד יכול היה למצוא נחמה ועידוד בכך שדומים לו ביצעו, כחלק מאותן עלילות, מעשי גבורה.









חסמב''ה גילמה את ההווי הישראלי כפי שמוסינזון הכיר אותו. בסיפוריה גלומים הערצה למתיישבים באזורי הספר, שבאתוס הישראלי הצטיירו כחלוצים. בחיצוניותם של הילדים יש אימוץ של מראות צבריים אופייניים: העליזות הגסה במקצת של אהוד השמן; הסלנג המזרחי של מנשה; שתי צמותיה של תמר; אהבת הזלילה של עוזי; הפולקלור הערבי, שבארץ ישראל של טרום-המדינה היה לחלק מההווי היהודי – כל אלה הן תכונות, בין חיצוניות ובין תכונות אופי, שהישראלים מכירים היטב. את כל אלה תיבל הסופר בלא מעט פריטי טריוויה. מי שקורא את ספרי חסמב''ה יכול ללמוד מהם על המצאת הפסנתר, על מגיפת הדבר בחברון ועל גילוי זכוכית המגדלת. נכון, זה לא נחשב הרבה במונחים של עולם וירטואלי שבו אפשר לאתר כל פיסת אינפורמציה בתוך שניות, אבל בעולם בו חיה ישראל בשנות החמישים ניתן היה לגלות את כל זה רק באנציקלופדיות ובספרי מידע שהיה צורך לרכוש בכסף מלא. ולמי שאינו זוכר, כזה היה המצב עד שנות השמונים המאוחרות ואף לאחר מכן.

גורם אחר לאותה הצלחה היה יכולתו של מוסינזון להלך זמן רב על התפר שבין מציאות לדמיון. הסופר מיקם את עלילות החבורה באתרים המוכרים לכולם, וכך הוסיף לעלילות שרקם נופך של אמינות. המערה החשמלית, למשל, מוקמה בגבעות הכורכר שבצפון תל אביב (''חסמב''ה או חבורת סוד מוחלט בהחלט''), סמוך לבית הקברות המוסלמי. מאוחר יותר עדכן מוסינזון את קוראיו שמעל המערה החשמלית נבנה מלון הילטון (''חסמב''ה בשירות הריגול הנגדי''). כך קרה שילדים רבים החליטו לחפש את פתחה של אותה מערה מיתולוגית דווקא באזור זה. אחרים ניסו לשחזר את ניסיונה של חבורת ג'-א-ק לכבוש את המערה מידי החסמב''אים (''חסמב''ה באזור המסוכן'') ולמצוא את הדרך בה הצליחו הללו לחדור פנימה. סצנה אחרת שסייעה לטשטש את הגבולות היא זו המתארת את מותו של אליהו חרמון. הלה, אחרון המצטרפים לחסמב''ה, שחה בלילה סוער לספינת מעפילים כדי להזהיר את קברניטה שלא יתקרב לחוף משום שספינות בריטיות מסיירות בו, ונהרג בשחותו חזרה לחוף. בספרי החבורות לא נהגו ''להרוג'' את הגיבורים ומאפיין ריאליסטי זה רק העמיד את חסמב''ה בשורה אחת עם יחידות עלית ידועות ומציאותיות שאנשיהן ניספו בפעולה קרבית.

ואם נחזור לרגע לסיבה שבגללה החל מוסינזון לכתוב את הסדרה, אולי נקבל כאן נימוק נוסף. בישראל של שנות החמישים והששים היה רעב גדול לגאווה לאומית. כל הישג אישי נתפס בארץ כמשהו שיש לו זיקה למדינה כולה. פעמים רבות ''גוירו'' גיבורים תוצרת חוץ, דוגמת טרזן איש היער, כדי לשרת מטרות קולקטיביות של העם היושב בציון. חסמב''ה הייתה ההוכחה שילדים יכולים לספק את מנת תעוזה ופטריוטיות תוצרת בית.

אבל דומה כי לצד חסמב''ה עמד גורם נוסף, חשוב לא פחות, שאינו קשור כלל בשרטוט דמותם של בני החבורה. כשהחלו ספרים אלה להתפרסם נהנתה מדינת ישראל משתי תחנות רדיו. כשהסדרה כבר עברה לדור השני שלה, נוסף על שתי תחנות אלה גם ערוץ טלוויזיה בודד. כשהלך יגאל מוסינזון לעולמו, היה זה שנה בלבד לאחר שעלו לאוויר ערוץ 2 וערוצי הכבלים. במלים אחרות, הרוב המכריע של ערוצי המידע לא היה קיים אז. התחרות על מוקדי העניין של הילדים הייתה בעצימות נמוכה יותר. ספר חדש שיצא לאור לא זו בלבד שעורר עניין ציבורי רחב מכפי שהוא מעורר כיום, אלא שאף התקבל כאלטרנטיבה ראויה לשעות הפנאי עבור ילדים בשעות שלאחר שובם מבית הספר. בנסיבות כאלה, אין פלא שהסדרה הזו, שהפכה את הילד העברי לגיבור בפוטנציה ולמושא חיקוי עבור מבוגרים ובכירים ממנו, הפכה ללהיט אדיר.

כך או כך, חסמב''ה הגיעה לשיאה בשנים בהן מדינת ישראל הייתה קטנה יותר, האמינה בצדקתה ועמוד השדרה החברתי שלה היה יציב יותר מאשר בימינו. כיום, לאחר שהנוסחה שוחזרה על ידי אינספור סדרות ספרותיות אחרות היא כבר פחות מוכרת. אחת הסיבות לכך היא שבמדיה הפופולארית – קולנוע וטלוויזיה, בעיקר – לא נעשו יותר מדי מאמצים להפוך את חסמב''ה ליצירה הרלוונטית גם עבור הדורות הבאים, מלבד שני סרטי חסמב''ה שהופקו בהפרש של 15 שנה זה מזה. הגיעה השעה להפוך את החבורה הזו למשהו שמוכר גם לבני דורנו. סדרת טלוויזיה בת עשרים ומשהו פרקים של 45 דקות כל אחד יכולה להיות התחלה לא רעה. גם סדרת סרטים שתקיף לפחות את ההרפתקאות המרכזיות של החבורה בדור הראשון שלה יכולה לסייע. החומר הבסיסי הוא חומר שעליו אפשר לבסס לא מעט יצירות, צריך רק רצון ודחיפה, שכן ספרות ילדים, ודומני שעל כך כבר קשה להתווכח, היא זכוכית מגדלת מיוחדת במינה שניתן להסתכל דרכה על ההיסטוריה שלנו.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בהצלחה.   המחסנאית   יום א', 05/09/2010 שעה 22:40   [הצג]
הלב   ינשוף   יום ב', 06/09/2010 שעה 7:57   [הצג]   [3 תגובות]
חסמב''ה וההתנחלויות   עדו   יום ג', 07/09/2010 שעה 14:43   [הצג]   [8 תגובות]
יסוד ריאליסטי נוסף   sub   יום ב', 13/09/2010 שעה 23:38   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©