הקרב על הכרמל
יום ו', 27/08/2010 שעה 0:10
בסוף המאה התשע-עשרה נרעש העולם הנוצרי בשל מאבק כוחות בלתי-מתפשר שהתנהל בפינה רחוקה ונידחת של המזרח התיכון. על גבי הר הטרשים מוכה השיחים הקוצניים הקרוי כרמל התחולל קרב של ממש על קרקע ועל השפעה מדינית בין שתי כיתות דתיות. בצד האחד ניצבו הכרמליטים, בני מסדר עתיק שנתמכו על ידי צרפת. מן הצד האחר עמדו הטמפלרים, בני אגודה דתית פרוטסטנטית שהחליטו ליישב את ארץ הקודש ובחרו בחיפה כבנקודת הזינוק שלהם. המאבק בין שני המחנות השתלב היטב בין שתי היריבות האירופיות הוותיקות, הלא הן צרפת וגרמניה. במאבק הזה ניתן למצוא כמעט כל אלמנט אפשרי הופך אותו למרתק כל כך: איומים, שוחד, יריות, קטטות אלימות ודרמות משפטיות. פרופסור אלכס כרמל תיעד את הדברים כבר לפני עשרות שנים בספר שפרסם. הנה עיקרם.









אחד מסכסוכי הנדל''ן הוותיקים ורבי העלילה ביותר בארץ אינו נוגע דווקא לקרקעות שנויות במחלוקת דוגמת מגרש הרוסים או מיתחם הולילנד בירושלים. הסכסוך הזה, שהתחולל במשך עשרות שנים, קשור דווקא לשטח המרכזי של הר הכרמל, מקום בו מתגוררים כיום עשרות אלפי תושבים. והצדדים הנצים לא היו יהודים וערבים אלא דווקא שתי קבוצות נוצריות מאירופה, שכל אחת מהן זכתה לתמיכתה המתמשכת של מדינה אחרת.










המנזר הכרמליטי בכרמל הצרפתי (''סטלה מאריס'') במבט מקרוב. במשך שנים רבות היה מנזר זה מרכז הווייתם של הנזירים שהחזיקו בחלק גדול מאדמות חיפה. (מקור תמונה: הספר ''חיי יום-יום בארץ-ישראל'', מאת מרי אליזה רוג'רס. הספר יצא לאור ב-‏1862 בשם Domestic Life in Palestine ויצא בתרגום עברי ובהדפסה מחודשת ביולי 1992 בהוצאת משרד הביטחון. ההדיר: רחבעם זאבי).

המסדר הכרמליטי נוסד במקורו על הר הכרמל בתקופת ממלכת הצלבנים, בידי נזירים שחיו במערות של בהשראת אליהו הנביא. באותה תקופה בערך גם הוקם המנזר הכרמליטי הראשון, סמוך למעיינות נחל שיח שבכרמל המערבי. המסדר שגשג והתרחב משם לרחבי אירופה. לאחר נפילת עכו הצלבנית בשנת 1291 גורשו הנזירים מן הכרמל יחד עם יתר הצלבנים שנאלצו לעזוב בעקבות הכיבוש המוסלמי.

בשנת 1631 החלו הכרמליטים במאמץ לשוב ולהתיישב במקום בו נוסד מסדרם. בתיווכו של הקונסול הצרפתי חתם האב פרוספר על הסכם רכישה עם שליט הכרמל, האמיר טורבאי, על מנת להחזיר את המסדר לכרמל. האב פרוספר הקים מנזר ליד מערת אליהו, אך גורש משם בלחצם של המוסלמים על ידי שליט עכו (ובונה חיפה החדשה) דאהר אל-עומר ב-‏1767. ב-‏1769 הצליחו הכרמליטים להשיג פירמאן בו אישר הסולטן הטורקי חסות צרפתית על האזור ועל אנשי המנזר. מאז נקרא הרכס וסביבותיו ''הכרמל הצרפתי''. ב-‏1767 החל האדריכל ג'מבטיסטה די סנט אלסיו (Giambattista) בבניית המנזר החדש, אך נאלץ לעזוב את הארץ ב-‏1774 לפני שהספיק לסיים את המבנה. ב-‏1799 החל נפוליאון במצור על העיר עכו. הבניין הוסב לבית חולים לפצועי הקרבות ולחולי דבר מקרב חייליו. כשנסוג נפוליאון מארץ ישראל הוא השאיר את הפצועים במנזר, וגורלם לא נודע. אחת הסברות היא שנרצחו על ידי החיילים הטורקיים, על אף שיש עדויות שנמצאו עצמותיהם במורד הרכס כעדות לכך שניסו לרדוף אחרי הכוח העיקרי‏‏. את עצמותיהם אסף האב יוליוס שחזר לאזור ב-‏1804, וקברם בקבר אחים. מצבה הוקמה במקום מספר שנים אחר כך.

ב-‏1821 פקד עבדאללה פחה, שליט עכו, להרוס את מבנה הכנסייה, ולהשתמש באבניו על מנת להקים לעצמו בית קיץ. ב-‏1827 החל האב קאסיני (Cassini), חבר המנזר ואדריכל, לבנות מחדש את המנזר. הכנסייה נפתחה ב-‏1836 והבנייה הושלמה ב-‏1853. המקום שימש כמנזר, בית חולים ואכסניה. הבניין נבנה כחומה בצורה, עם פתחים קטנים, אות להתנכלויות שהיו לחם חוקו מיום שהוקם. ב-‏1839 העניק האפיפיור גרגוריוס השישה עשר לכנסייה תואר כבוד של ''בסיליקה מינור'' כאות לכך שהכנסייה נחשבת ''כנסיית אם'' של המסדר.

שליטתם של הכרמליטים באלפי דונמים מאדמות הכרמל הייתה כמעט ברורה מאליה במשך שנים רבות. במשך אותן שנים התחוללו כמה התנגשויות בינם לבין השליטים העות'מאניים, אבל איש לא גירש אותם מהכרמל וההר נותר מקום משכנם כל אותה עת. אלא שב-‏30 באוקטובר 1868 חל שינוי במהלך העניינים. באותו יום הגיעו לחיפה בדרך הים משפחותיהם של כריסטוף הופמן וגיאורג דוד הרדג, מנהיגיה של כת נוצרית, ''אגודת ההיכל'' (הידועים יותר בשם ''טמפלרים''), שמנתה כמה אלפי נפשות ומרכזה בווירטמברג שבדרום מערב גרמניה. כת זו, שכונתה הטמפלרים, ביקשה לנהל חיי חברה בריאים ואדוקים וליצור עם חדש שיביא מזור לעולם. בני הכת החליטו להתיישב בארץ ישראל במטרה למתן את היחסים המתוחים בין העדות הנוצריות האחרות שהתגוררו בה, ושהטמפלרים חששו שיביאו לפרוץ מלחמה בין המעצמות.

באוקטובר 1868, כאמור, הגיעו המשפחות הראשונות לחיפה. לאחר משא ומתן ארוך ומייגע שבמהלכו רכשו השניים אדמות מערביי הסביבה, הונחה בספטמבר 1869 אבן הפינה לבית הראשון בשכונה הגרמנית החדשה של חיפה. כעבור שש שנים כבר מנתה המושבה למעלה משלוש מאות נפש ובה 85 בניינים.

מכאן ואילך, הייתה ההתנגשות בין שתי הכיתות הדתיות הדומיננטיות הללו כמעט בלתי נמנעת. צרפת הייתה פטרוניתם ההיסטורית של הכרמליטים, שעה שגרמניה ביקשה להגן על נתיניה הטמפלרים. שתי הכיתות באו מדיסציפלינות דתיות שונות, כשהאחת ייצגה קתוליות קשוחה, מסתגרת ופוריטנית ואילו האחרת היוותה זרם פרוטסטנטי מאמין אך מחובר למלאכות היומיום ובעל אוריינטציה פחות בדלנית. שתיהן התחרו על ההשפעה בחיה ובסביבתה, שעה שאלה מבקשים לשמר את מעמדם המסורתי ואילו האחרים מבקשים להקים ישות חדשה שתצבור עוצמה משל עצמה. פרופסור אלכס כרמל, ראשון חוקרי הטמפלרים בארץ ובעל זכויות גדולות במחקר ההיסטורי של הכרמל בכלל, תיאר את ההתפתחויות הללו בספרו המצוין תולדות חיפה בימי התורכים. התיאור המובא מכאן ואילך נטול כמעט כולו מספר זה.









התנחלותם של הטמפלרים בחיפה עוררה מראשיתה תחרות מרה בינם לבין הכרמליטים על ההשפעה בעיר. לדברי הטמפלרים, איבת הכרמליטים כלפיהם החלה עוד לפני שהתנחלו במקום. לפי מקורות אלה, הזהירו הכרמליטים את מנהיגי הגרמנים מראש לבל ישתקעו בחיפה, ואף הודיעו להם במפורש שלא יצליחו להוציא מידם אף שעל אחד מאדמת הכרמל. אולם לרוע מזלם של הכרמליטים נפגעה יוקרתה של מגינתם צרפת דווקא בשעה שנזקקו לה ביותר, ולא עוד אלא שמידי הגרמנים, בעלי חסותם של הטמפלרים. יתר על כן, השפעתה של גרמניה בשער העליון הלכה וגברה; ובמידה רבה היה זה על חשבונה של צרפת. מפלתה של האחרונה במלחמתה עם פרוסיה ב-‏1870-1871 והקמת הקיסרות הגרמנית המאוחדת השפיעו לטובה על יחס השלטונות הטורקיים למושבה הגרמנית בחיפה.

מבט על הכרמל מלמטה. ניתן לראות שמרכז ההר אינו מיושב, שעה שהמנזר שוכן בפסגתו ואילו במישור שבינו לבין הים שוכנת חיפה, שאז הייתה קטנה בהרבה מכפי שהיא כיום. באזור זה של חיפה קמה המושבה הגרמנית (מקור תמונה: הספר ''חיי יום-יום בארץ-ישראל'', מאת מרי אליזה רוג'רס.

בשנים הראשונות, כאשר הסכסוך בין הצדדים, בעיקר בעניין אדמות הכרמל, הצטמצם בהאשמות הדדיות ובתגרות, מהן מזוינות, עוד עמדה לכרמליטים השפעתם המסורתית בקרב בני העיר והרשויות המקומיות. ואולם, כאשר הועבר המאבק למישור המדיני וממשלת גרמניה הפעילה את השפעתה למען הטמפלרים, נאלצו הנזירים להיכנע לגרמנים. כך קרה שבמרוצת השנים האחרונות לשלטון העות'מאנים בחיפה התחלקו למעשה הגרמנים והצרפתים בהשפעה על העיר: בעוד שלראשונים הייתה עיקר ההשפעה המדינית והכלכלית, המשיכו האחרונים, בעזרת רשת גדולה של בתי ספר ומוסדות דת, לקיים בידם את העליונות התרבותית-דתית.

היחסים העוינים בין הטמפלרים לכרמליטים, שאיפיינו את חיי העיר כולה עד לכיבוש הבריטי ממש, באוי לביטוי מעשי במאבק חמור וממושך סביב ניסיון הגרמנים לראות בחלק הכרמל הסמוך לחיפה את שטח ההתפשטות הטבעי של העיר, ובעיקר של מושבתם. מאז התיישבותם בחיפה ראו הם בהר, בעל הנוף המרהיב והאקלים הנוח, מקום שמתאים מאין כמוהו להקמת וילות למגורים, בתי נופש ומרגוע וכיוצא באלה. קרוב לעשרים שנה הצליחו הנזירים לעכב את ביצוע התוכנית הגרמנית. רק בשלהי המאה ה-‏19 עלה בידי ראשוני הגרמנים להתיישב בהר ולייסד בו רובע מגורים, שהיה לא רק ליפה שברובעי חיפה, אלא לאחד היפים בארץ כולה. הקמתה של שכונה זו, שנקראה כרמלהיים, על רבבות עצי האורן שנטעו הגרמנים בה ובסביבתה, גם היא אחת מתרומותיהם החשובות לפיתוח העיר. לפני התיישבות הגרמנים היה ההר זרוע סלעים וטרשים וצמחיית בר עבותה. חוץ מהשביל מהכפר טירה (כיום טירת הכרמל) לחיפה (שעבר בשכונת אחוזה של ימינו), לא היו בו דרכים ראויות לשמן, ואילו הדרך מן העיר למנזר התנהלה בשולי ההר (בתוואי דרך סטלה מאריס של ימינו, לערך) והגיעה עד המנזר בלבד. רובו של ההר היה אדמת בור שוממה וזרועת מכשולים. בעיקר הכביד המבנה הטופוגרפי על הגישה אליו, כך שמתיישביו הראשונים היו תחילה מנותקים כמעט מן העיר. בתנאי הימים ההם היה זה מעשה התיישבות הכרוך בקשיים מיוחדים במינם ובלא מעט אומץ לב.

הסכסוך בין הצדדים נתגלע כבר ב-‏1870, כאשר הצליח הקונסול הפרוסי הכללי בביירות לשכנע את השלטונות הטורקיים להעניק במתנה לטמפלרים שטח של 12,000 דונם על הר הכרמל. בעקבות ההבטחה, שניתנה בעל פה, יצא ראש המושבה הטמפלרית גיאורג דוד הרדג, לביירות, ופרש בפני הוואלי את תוכניתו ליישוב הכרמל ולהקמת בית מרגוע גדול לנופשים בימי הקיץ. כשניגשו השלטונות המקומיים בחיפה להכנות המעשיות שהיו כרוכות במסירת השטח, עיכבו אותם הכרמליטים והם כנראה אלה שלמעשה ביטלו את ''מתנת הכרמל'' אחת ולתמיד. עיתון ''החבצלת'' שיצא באותה תקופה סיפר כי באותו מעמד הציגו הנזירים בפני השלטונות הטורקיים את שטר הקניין שהשיגו בקושטא על ההר כולו – צעד שמשמעותו שלהבטחה שנתן הוואלי לגרמנים אין כל תוקף.

הגרמנים, שבינתיים הספיקו לחגוג את קבלת המתנה ואף קבעו את חלוקת השטח למשפחות המתיישבים, רתחו מזעם. חרה להם שחבורת נזירים שלא היו בעיניהם אלא הולכי בטל, נביאי בעל המתיימרים להיות תלמידיו של אליהו הנביא, מונעים מהם את החלקה הטובה ביותר ותפארת ההר. בעוד הנזירים מקימים ליתר ביטחון חומות לסימון גבול ההר שלהם ולחזיקו תוקפו של אותה שטר קניין, כיסו הגרמנים את מורדותיו, שעל אחר שעל, בכרמיהם. במשך תריסר שנים ומעלה, הביאו הדברים לתגרות בין שני הצדדים, כשהשלטונות המקומיים עומדים מן הצד. ככל שהגביהו הגרמנים לעלות בהר, כך החריפו היחסים.









המשבר פרץ ב-‏27 בינואר 1885. באותו יום עלתה להר קבוצה של 60 גרמנים ומוסלמים מזוינים והחלה להרוס את החומה עצמה. הנזירים ניסו לעצור בעדם, אך לשווא. לפי הגירסה הגרמנית, נבעה פעולה הפגנתית זו מרצון לכפות על השלטונות את בירור שאלת חוקיות הבעלות הצרפתית על ההר. משום כך שותפו במעשה גם שלושים המוסלמים. עתה ייאלצו השלטונות המקומיים לפתוח בחקירה, שכן מעורבים בתקרית גם נתינים עות'מאניים. הגרמנים כעסו גם משום שנתבעו לשלם מסים על כברת אדמה בכרמל המרכזי אשר לא יכלו להפיק ממנה כל תועלת. שטח זה היה אמנם מחוץ לתחום תביעתו של המנזר ונרכש על ידם מן הממשלה, אך הם לא יכלו לגשת אליו כלל. בינו לבין המושבה הגרמנית בחיפה הפרידה אדמת הנזירים, ואלה סירבו לאפשר לגרמנים לסלול בה דרך למעבר עגלותיהם. ימים אחדים לפני התקרית העלה בגן הקונסול הגרמני בחיפה, פרידריך קלר, את הבעיה באוזני הקונסול הכללי הגרמני בביירות, וקיבל ממנו היתר לנסות ולערער עתה על שלטון הנזירים בהר. לגרמנים בחיפה הייתה אפוא תמיכה מדינית מארץ מולדתם והם הניחו כי מעמדה המדיני הרם של גרמניה יסייע בידם בביצוע תוכניתם. בהתאם להנחתם של הגרמנים, הגישו הנזירים תלונה בעניין התקרית לשלטונות העיר. ובעוד בית המשפט דן בנושא תביעת המנזר לבעלות על חלק גדול משטח ההר, פתחו שני הצדדים במסע הסברה נרחב בעיתונות העולם הנוצרי והניסיון להפעיל לחץ מדיני.

האנגלי לורנס אוליפנט (שמזכירו, נפתלי הרץ אימבר, הוא מחברו של ההמנון הלאומי ''התקווה''), שישב אז בחיפה, תיאר במאמריו את קנאותם הדתית הקיצונית של הכרמליטים, הרואים בכל הר הכרמל, ממנזרם ועד פסגת המוחרקה, מעין שמורה פרטית. הוא תקף בחריפות את ניסיונם של הנזירים למנוע את הגרמנים מלרכוש את האדמה הסמוכה, שמעל למושבתם, אדמה שעיבודה הוא כורח חיוני להרחבת מפעלם ולהצלחתם. אילו הייתה אדמה זו מעובדת על ידי הכרמליטים, טען אוליפנט, אפשר היה להבין את עקשנותם, אולם לא זו בלבד שהללו אינם עושים דבר לעיבודה, אלא שאף אינם מרשים לרעות בה צאן. סלידתו של אוליפנט מהכרמליטים גברה גם בשל נטייתם להעניק אינדולגנציות לתושביה הנוצריים של העיר ורכישת חלק גדול מבתי חיפה על ידם – כל זאת כאמצעי להגברת השפעתם על מרבית האוכלוסייה הנוצרית, שהייתה אז ברובה קתולית. באחת מרשימותיו אף כתב כי הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק אינו יכול לעבור בשתיקה על עשיית עוול לטמפלרים בשל לחץ פוליטי, שאירופה הקתולית בכלל וצרפת בפרט עתידות בוודאי להפעיל על השער העליון (הכינוי המקובל והנפוץ לחצר הסולטן בקושטא).

לכרמליטים היו טענות נגדיות. הללו טענו כי מעולם לא הזניחו את ההר, ושלמעשה המצב הפוך לחלוטין: הטמפלרים הם שפלשו לאדמות המעובדות על ידי הנזירים וגזלו את המשובחות שבהן. במשך שנים גירשו הגרמנים פועלים חקלאיים שחרשו עבור הנזירים את אדמת הכרמל, הרסו או העתיקו ממקומם את ציוני הגבול המסורתיים, כבשו שבילים בתוך שטחים מעובדים של הכרמליטים ואף עשו שימוש בנשק חם ובמעשי אלימות ושוד של אדמות השייכות למנזר מזה מאות בשנים.

המושבה הגרמנית בחיפה במבט לכיוון הים. רחובות ישרים, גגות רעפים, סדר מופתי (מקור תמונה 3).

חוקיותה של החזקה הכרמליטית על תריסר מילין מרובעים מאדמת ההר היא שנדונה כנראה בשנים 1885-1886 בבית המשפט העות'מאני בעקבות תקרית החומה. בעוד בית המשפט דן בתעודות המיושנות של הנזירים ומנסה למצוא בהם עיגון לתביעתם לבעלות על האדמות, הפעילו הכרמליטים גורמים פוליטיים שונים לחיזוק תביעתם. אב המנזר בכרמל מסר לראש המסדר הכרמליטי, ג'ירולאמו מריה גוטי, על ההתפתחויות, וביקש שיפעיל את השפעתו. גוטי, דמות בעל משקל רב בכנסייה הקתולית וקרדינל לעתיד לבוא, פנה בין היתר למזכיר הוותיקן, לנציג האפיפיור בקושטא ולשגריר צרפת בשער העליון. אוליפנט דיווח כי מטרתה פניותיו הייתה לדאוג לכך ''שהווזיר הגדול יורה למושל סוריה להגן באורח יעיל על נזירינו, לבל ימשיכו הרשויות המקומיות בחיפה ובעכו, שבידי הפרוסים, להתנכל להם''.

לטורקים היו סיבות משלהם שלא למהר ולהיטיב עם הטמפלרים. בשנים הראשונות להתנחלותם בכרמל הוקעו הללו בגרמניה כמיעוט דתי פורש. בעיני רוב בני ארצם הם לא היו מקור לגאווה יתרה. רק בחלוף הזמן זכתה התיישבותם בארץ להערכה רבה בגרמניה. חלק מאנשי הכת, בראשות הרדג, פרש ממנה וחזר אל הכנסייה האוונגלית, ויתכן שפרישה זו סייעה לקידום עניינם של בני המושבה בארץ מכורתם. הללו ניסו, מצד אחד, לקדם את מעמדם בגרמניה, ומצד שני להשתמש במשקלם הגובר שם כדי להוציא הטבות נוספות מידי השלטונות העות'מאניים. פריץ קלר הצליח במאמציו בכיוון זה עד כדי כך שבשנת 1876 מונה לסוכן קונסולרי גרמני בחיפה, וכעבור שנתיים – לסגן הקונסול. קלר – במקור קצב במקצועו – הפך לאישיות מקובלת על החצר הקיסרית בכרמל, לכל-יכול בחיפה ול''מלך הכרמל''. השער העליון, לעומת זאת, עיכב את ההכרה בקלר וסירב לאשר תעודות בעלות לגרמנים על אדמות שרכשו בחיפה, ככל הנראה מחשש שהמושבה בחיפה עלולה להתפשט ולאחר מכן לדרוש עצמאות – דרישה שטורקיה הייתה מתקשה להתנגד לה נוכח עוצמתה המדינית הגוברת של גרמניה. הטורקים אף סברו כי הסוכן הקונסולרי הגרמני הוא שיהיה מושלה המיועד של המדינה הגרמנית הקטנה הזו.

בעיה זו ''נפתרה'' לאחר שטורקיה הובסה במלחמתה נגד רוסיה ב-‏1878. בעקבות המלחמה התערער מעמדה של המעצמה העות'מאנית המתפוררת, שנאלצה לוותר על שטחים בקווקז לטובת רוסיה, להעניק עצמאות לסרביה, רומניה ומונטנגרו, להעניק אוטונומיה לבולגריה, להעביר את החסות על בוסניה-הרצגובינה לידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית ולתת לבריטניה את קפריסין. כוח העמידה של העות'מאנים מול מעצמות אירופה החזקות היה, אפוא, קטן ביותר. תבוסתם המשפילה והוויתורים שאותם נאלצו לקבל מידי מדינות אירופה הביאו לגל של איבה בקרב ערביי הארץ נגד התושבים הנוצריים בה. החשש מעריכת פרעות בנוצרים היה גדול, משום שהכוחות הטורקיים הסדירים שהיו מוצבים בארץ ישראל הוצאו ממנה והועברו לשדות המערכה. גרמניה ניצלה את המצב ושיגרה שייטת של ספינות מלחמה לחופי ארץ ישראל. היעד היה הפחה של עכו, שנחשב כשונא גרמנים מושבע וכאחד מראשי המגמה להצר את צעדי המתיישבים הטמפלרים. אין כל ספק שהופעתם הנוקשה של האדמירל וקציניו במשרדו של מושל עכו, שעה שארבע ספינות מלחמה עוגנות בחיפה הסמוכה וספינה חמישית אל מול עכו עצמה, היה בה כדי לנהוג באורחיו הכנסת פנים נאה. הפחה אף הבטיח להכיר בקלר לאלתר. בעניין תעודות הבעלות טען הפחה כי עניין זה הוא בסמכותם של בתי המשפט, והבטיח להבריק מייד לוואלי הממונה עליו ולבקש לפתור גם שאלה זו. ואמנם, כעבור חודשים אחדים הוצאו התעודות.

במרוצת הדיונים הארוכים בבית המשפט בחיפה נטו השופטים פעם לצד זה ופעם למשנהו, בדרך כלל בהתאם לגובה השוחד שקיבלו. אוליפנט דיווח במאמריו כי בתעודות הבעלות העתיקות שהיו בידי הנזירים היו חסרות כמה מהחותמות הדרושות, ומאחר שגם בספרי מנהל המקרקעין בחיפה לא נרשם דבר העברת ההר על שמם, הכריע בית המשפט בתחילה נגדם. הנזירים הממורמרים פנו בתלונה לקושטא כשהם פתוחים, באותה הזדמנות, במסע תעמולה נרחב על גבי העיתונות הקתולית של אירופה ומפעילים לשם כך אישים רמי מעלה כקיסר אוסטריה. אולם גם הטמפלרים לא טמנו ידם בצלחת. בעקבות פנייה של ביסמרק אל האפיפיור ליאו ה-‏13, שלח הלה את ראש המסדר הכרמליטי עצמו מרומא לחיפה כדי לעמוד מקרוב על מצב הדברים ולהגיע לפשרה עם הגרמנים. במשך ארבעים יום ניסה גוטי להגיע לפשרה עם פרידריך קלר, סגן הקונסול הגרמני בחיפה, נציגם הבכיר של הטמפלרים ומי שנחשב כאיש המפתח במשא ומתן. בשיחות בין השניים הסכים גוטי להעביר לידי הגרמנים, תמורת פיצויים הולמים, חלק מאדמות ההר. בתמורה, תבע מהם להפסיק לאלתר את ההליכים המשפטיים נגד המנזר. ככל הנראה הבין כי התעודות שבידי הנזירים אינן יכולות לשמש כבסיס מוצק להוכחת טענת הבעלות הכרמליטית על האדמות, ובעיקר לא בערכאות הגבוהות. יתר על כן, העובדה שגרמניה נהנתה מעמדה מדינית עדיפה על זו של צרפת באותם ימים לא הייתה בגדר סוד. כלומר, גוטי הניח כי אם יוכרע הסכסוך במישור המדיני, הרי שסביר שידה של צרפת תהיה על התחתונה. כך שבעצם הצעת הפשרה של גוטי היה טמון סודה: חששות המנזר מפני המשך המשפט. קלר ניסה תחבולה מתוחכמת: הוא התחמק מלהגיע להסכם עם גוטי, ובכך אילץ את ראש המסדר לגלות את כל קלפיו. בסופו של דבר עזב גוטי את הארץ, ולדברי קלר אף דאג לפטר קודם לכן את אב המנזר, שהיה שונאם המושבע של הגרמנים.

בעוד גוטי מפליג בים בדרכו לאירופה, וכשאין כל אפשרות ליצור עימו קשר טרם יגיע ליבשה, הפתיע קלר את הנזירים כשהגיש להם אולטימטום: הטמפלרים יתחייבו בכתב לוותר על הגשת ערעור בפני בית הדין הגבוה בדמשק, ובתמורה יעבירו לידיהם הכרמליטים את שטח המריבה, ללא כל פיצויים, וכשהכרמליטים מתחייבים לסלול על חשבונם, ובתוך שטחם, דרך שבה יוכלו הטמפלרים לעבור בעגלותיהם אל אדמתם שבמרכז הכרמל. קלר קצב לנזירים ארבעים ושמונה שעות להגיב על הצעתו, והודיע שאם תידחה, יוגש הערעור מייד. הנזירים לא הגיבו על הפנייה, וקלר אכן הגיש את הערעור. כך ניתן להבין כי בסופו של דבר יצאו הנזירים מבית המשפט של חיפה כשידם על העליונה. גם בית הדין הגבוה בדמשק פסק לטובתם. הגרמנים ערערו פעם נוספת, הפעם לבית המשפט העליון בקושטא. הכרמליטים מדווחים כי גם בערכאה זו נטו השופטים לקבל את טענותיהם. אלא שכאן התערבה בפרשה ממשלת גרמניה. הקנצלר ביסמרק פנה בתקיפות אל האפיפיור (הכרמליטים טוענים כי אף איים שאי-היענות לתביעת הטמפלרים בחיפה תהווה, מבחינת גרמניה, עילה למלחמה). ביולי 1887, בעקבות הוראה מפורשת של האפיפיור, חזרו בהם הנזירים לאלתר מתביעותיהם ומסרו את שטח המריבה לידי הטמפלרים, תמורת פיצוי מגוחך של 7000 פארנקים. חוזה המכירה נערך ונחתם בביירות באוגוסט אותה שנה. הנזירים ניסחו מכתב רווי מרירות לראש המסדר, ובאותה שעה עצמה חגגו הגרמנים ברוב עם את מה שהגדירו כ''מפלה החדשה שהנחית אליהו הנביא על נביאי הבעל''.

ונס נוסף נעשה לגרמנים: מימון ההוצאות המשפטיות של ההליך הממושך הזה נפל לפתחם של הגרמנים כמן מן השמיים. באביב 1885 ביקר בארץ אציל גרמני עשיר בשם הוגו פון באנוורט. בדרכו מחיפה לנצרת מת פון באנוורט באופן פתאומי. מורה הדרך הערבי השיב את אשתו ההמומה לחיפה, שם קיבלה טיפול מסור מידי בני המושבה הגרמנית. לאות תודה, השאירה הגברת פון באנוורט בידי קלר 30,000 מארקים גרמניים, שבהם חשבו הגרמנים להקים לעצמם בית מרגוע במרומי ההר. ואולם, דווקא אז פרץ הסכסוך עם הנזירים, שסירבו לאפשר את סלילת הדרך מן העיר התחתית לאותו בית מרוגע שעל ההר. מרבית כספה של הנדבנית הוצאה, אם כן, לניהול המשפט נגד המנזר, ומה שנותר ממנו – לתשלום הפיצויים לנזירים הכרמליטיים. גברת פוון באנוורט עצמה התיידדה עם רבים מבני המושבה, ובעיקר עם משפחתו של קלר, ובשנים הבאות שבה מעת לעת לבקר בארץ. גם אז הוסיפה לתרום כספים ליישוב הכרמל, שהאמינה בלב שלום כי הוא ראוי לשמש למגורים. ''דרך ההר'' (כיום בתוואי של שדרות הציונות – מפינת רחוב הגפן – ושדרות הנשיא, עד למרכז הכרמל) – היא דרך המריבה - הוכשרה למעבר עגלות, כנראה על חשבונה בסתיו 1888 עברה גברת פון באנוורט להתגורר בבקתה קטנה בת שני חדרים שהקים למענה קלר. בקתה זו קיבלה בפי תושבי העיר הערביים את הכינוי ''קצר אל-סת'', כלומר טירת הגברת. במרוצת הזמן החל שם זה, והשם ''ג'בל אל-סת'', לציין את כל הסביבה הקרובה שבמרכזה נמצא היום רחוב קלר ליד מרכז הכרמל, הוא גרעין ההתיישבות הגרמנית בהר.

פריץ קלר, סגן הקונסול הגרמני. קלר, קצב במקצועו, כונה ''מלך הכרמל'' בשל השפעתו הרבה בחצר הקיסר, והיה אחראי למו''מ המוצלח שבסיומו קיבלו הגרמנים את האדמות שביקשו (מקור תמונה 4).

בשנת 1898 רשמו המתיישבים את הגדול שבהישגיהם: ביקורו של הקיסר וילהלם השני, מי שנחשב אז בעיני רבים לשליט החזק ביותר בעולם. לראשונה מאז 1228, עת נחת פרידריך השני בראש חיל הצלבנים שלו בחופי עכו, עמד שוב קיסר גרמני להניח את רגלו על אדמת ארץ הקודש. את סיורו בחר וילהלם לפתוח דווקא בחיפה.

הטמפלרים עצמם התכוננו למאורע החגיגי ביסודיות האופיינית להם. כדי להקל על ירידת הקיסר לחוף הקים המהנדס גוטליב שומאכר, בפקודת הסולטן, מזח מיוחד בקצה המושבה הגרמנית, באורך של 85 מטר וברוחב של שישה מטרים. הדרך מחיפה ליפו נסללה ודרכים רבות אחרות תוקנו כדי שהקיסר, שהוצג כ''ידיד הסולטן'', יוכל לנוע בנוחיות בדרכי הארץ. כשהטילה הספינה המלכותית ''הוהנצולרן'' עוגן בנמל חיפה, עלו על סיפונה הקונסול הגרמני הכללי בביירות ועימו קלר ופקידים טורקיים בכירים כדי להקביל את פני הקיסר. בשעות אחר הצהריים ירדה הפמליה לחוף, לקול תרועת ההמון ולצלילי תזמורת צבאית. הם עלו לכרמל, ביקרו ברובע הגרמני החדש והשקיפו ממרומי ההר על הנוף המרהיב של המושבה. באותה נקודת תצית שעל קו הרכס נקבע אחר כך עמוד זיכרון (שנהרס על ידי חיילי אלנבי זמן קצר לאחר הכיבוש הבריטי, אך שוקם בעידודו של פרופ' אלכס כרמל, והוא עודנו עומד היום בכניסה לגן הציבורי ברחוב יפה נוף בחיפה). הגרמנים הפכו את המקום לגן ציבורי בשם קייזרפלאץ (כיכר הקיסר), נטעו בו חורשה גדולה ונהגו לערוך בו את התכנסויותיהן החגיגיות. באותו לילה, 25 באוקטובר 1898, ערכו הגרמנים חגיגת זיקוקין גדולה ולמחרת אף נערכה מסיבה מפוארת לכבוד הקיסר בניצוחו של קלר הבלתי-נלאה. מחיפה המשיך הזוג הקיסרי את ביקורו בארץ כשהוא נע ממקום למקום בכרכרה השייכת לגרמני סוס – גם הוא מבני המושבה הגרמנית בחיפה.

כך עלה בידי המתיישבים בגרמנים להביס את מתחריהם נתמכי צרפת בקרב על ההשפעה בחיפה. רק לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כשהברית הגרמנית-טורקית התקרב לכדי תבוסה מול מעצמות ההסכמה, התערער מעמד זה. ספינת מלחמה צרפתית הופיעה מול חוף העיר והפגיזה את ביתו של הקונסול הגרמני. כשהלכה החזית והתקרבה העירה, הזדרזו הגרמנים ומכרו את מרבית אדמותיהם בכרמל ליהודים, לעתים במחירים נמוכים למדי. היה זה ביטוי ברור לחרדתם מפני החשבון הישן-נושן שעתידים הנזירים ליישב עימם.









למעלה ממאה שנה לאחר אותם אירועים דומה כי המציאות לא יכולה להיות שונה יותר. בידי הכרמליטים יש עדיין אדמות רבות בכרמל, ואם לקבל את מה שכותב מפיהם אהרן לירון בספרו בעקבות המשיח, הרי שיש בכוונתם אף לשחזר במלואו את מנזרם הראשון בנחל שיח, שכיום גדלים עשבי פרא בין שרידיו וחורבותיו. הטמפלרים גורשו על ידי הבריטים מהארץ לאחר שרבים מהם הזדהו פומבית עם גרמניה הנאצית, ולאחר שנים אחדות הולאם רכושם על ידי מדינת ישראל והם זכו תמורתו לפיצויים כספיים. את שדרת ההר המרכזית תופסת שרשרת הגנים המרהיבה והמסגד זהוב הכיפה שהקימו בני הדת הבהאית.

סיק טרנזיט גלוריה מונדי.








מרבית הפרטים שבמאמר מקורם בספרו של אלכס כרמל, תולדות חיפה בימי התורכים. הספר יצא לאור בהוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, בשנת 1976.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תודה על המאמר!   אלעד יאיר   שבת, 28/08/2010 שעה 10:17   [הצג]   [2 תגובות]
מאלף כרגיל   לידיה כרמלי   יום א', 29/08/2010 שעה 17:19   [הצג]
תיקונים נוספים   יבגני   יום א', 29/08/2010 שעה 17:22   [הצג]   [2 תגובות]
עוד השלמות   מרב   יום ב', 30/08/2010 שעה 8:53   [הצג]
(ללא כותרת)   שרי שורצשילד   יום ג', 31/08/2010 שעה 13:39   [הצג]   [3 תגובות]
בוסתן כיאט שבתחתית ואדי שיח   חיפאית   יום ו', 10/09/2010 שעה 9:15   [הצג]
(ללא כותרת)   ב. בן ישי   שבת, 27/11/2010 שעה 1:07   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©