טיסה עיוורת
יום ו', 20/08/2010 שעה 19:27
היה זה אחד המבצעים הנועזים והייחודיים ביותר בהיסטוריה של הטיסה הצבאית, ואולי בתולדות הטיסה בכלל. ב-‏22 במרץ 1952 יצאה טייסת אמריקאית למשימת הפצצה בצפון קוריאה. כוחות סיניים ירו על המטוסים המתקיפים. אחד הנפגעים היה קן שכטר, שרסיס חד ניתז אל עיניו, גרם לאובדן ראייתו והותיר אותו עיוור, מדמם וחסר אונים בשמי המדינה העויינת. חברו לחדר, הווארד ת'אייר, שטס סמוך אליו, נחלץ לעזרתו והורה לו כיצד להפעיל את המטוס מבלי שיוכל לראות דבר. ת'אייר הצליח להביא את שכטר לנחיתת אונס מוצלחת בשדה תעופה קטן ונטוש - מה שהיה תחילתה של אגדה של ממש. הסיפור הונצח במאמרים, בספרים וגם בסרט. בהוליווד קראו לזה פעם ''החומר שממנו עשויות אגדות''.










''אל אלוהים! התעוורתי! עיזרו לי! איני רואה דבר!''

המלים המקוטעות הדהדו באוזניות הצמודות אל קסדתו של סגן הווארד ת'אייר, איש טייסת ''השדים הצהובים'', שהמריאה מסיפונה של נושאת המטוסים ''וואלי פורג''' במטרה להפציץ מטרות צבאיות בצפון קוריאה. ת'אייר ישב בתא הטייס של ה''סקייריידר'' שלו. המלים היו רוויות תחנונים וייאוש.

הווארד ת'אייר נשען על כנף ה''סקייריידר'' שלו. הינחה את חברו לנחיתה כמעט בלתי אפשרית.

- מטוס במצוקה, הנע את כנפיך!'' הורה בקשר. היה זה נוהל מקובל. נענוע כנפיים הוא פעולה בסיסית שלומד לעשות כל טייס מתחיל. הנענוע, המצג הלא יציב של המטוס, הוא שיבליט את זה שבצרה לעומת המטוסים האחרים שבאותו מבנה.

במשך כמה שניות לא נראה שינוי כלשהו. ואז ראה ת'אייר תנודה קלה קדימה-אחורה של אחד המטוסים. הוא הבחין שה''סקייריידר'' השני נסק במהירות לגובה של עשרת אלפים רגל. משהו כאן לא היה הגיוני. הרי גם הטייס במצוקה יודע שאם ייכנס אל חשרת העננים הכבדה שמעליהם הוא יאבד את דרכו. ת'אייר הבין כי הטייס נפצע, וכי אם יוסיף המטוס לנסוק תהיה התרסקותו ודאית. היה עליו לפעול במהירות כדי למנוע זאת.

- ''השפל את החרטום שלך! מהר!'' שאג ת'אייר אל תוך המיקרופון, ''עשה זאת! אני בא לעזור לך!''

הוא עצמו החל נוסק כלפי מעלה, כשהוא מתבונן במטוס הפגוע. כל עשן לא בקע מן המטוס, אולם הטייס הפצוע הוסיף לצבור גובה.

- '' זה אני, ת'אייר, חברך לחדר'', קרא ת'אייר בקשר, ''השפל את חרטומך...הנה...עכשיו!''

הפעם הגיע קולו אל אוזניו של הפצוע, סגן משנה קן שכטר מלוס אנג'לס. דקות ספורות לפני כן הרס פגז סיני את תא הטייס במטוסו של שכטר. הוא עצמו לקה בהלם. רק האינסטינקט הורה לו למשוך את מוט ההיגוי לאחור, כדי שינסוק ולא יצלול מטה ללא שליטה. מטוס הקרב הזדעזע מן המאמץ, אך החל נוסק מעלה.

שכטר היה מוכה הלם, עיוור ושותת דם. דומה היה כי קיצו קרב ובא, אולם קול ידידו, שהגיע לאוזניו ממש ברגע האחרון, עודד אותו במקצת. הוא הושיט את ידו, גישש ומצא את מוט ההיגוי והסיט אותו קדימה. זווית הישיבה שלו הבהירה לו כי עתה מופנה החרטום כלפי מטה. ברור היה לו כי מעתה והלאה ייאלץ ת'אייר להדריכו, כדי לאפשר לו לעשות את הבלתי ייאמן ולנחות בשלום.

- ''משוך את המוט אליך'', הורה ת'אייר בשלווה כשקולו נשמע היטב בקשר, ''בסדר. אתה יכול לאזן את המטוס''.

ת'אייר טס כמאה רגל מימין למטוס הפגוע. הוא ראה היטב את תא הטייס המרוסק למחצה, ששבריו נצבעו בדמו של שכטר. פניו של שכטר עצמו נראו כעיסה אדומה. זרזיפי דם ניגרו מעיניו וממצחו. אחת מלחייו, ששוסעה על ידי רסיס חד, הייתה תלויה על בלימה.

- ''אלוהים אדירים!'' לחש ת'אייר לעצמו בתדהמה, ''איך הוא נשאר בחיים?''

שכטר נזכר בינתיים במימיה הקבועה לצידו בתא הטייס. במאמץ עצום עלה בידו להסיר את המכסה ולצקת ממנה מים על ראשו. למשך שנייה אחת שבו עיניו לראות את לוח המכשירים של המטוס. אחר כך שבה האפילה הסמיכה ואפפה אותו.

- ''האווי'', התחנן שכטר, ''בבקשה, האווי, עזור לי לנחות''.

- ''בסדר'', באה התשובה, ''עליך רק לשמוע בקולי. בראש ובראשונה, נסה להיפטר מהפצצות שלך''.

שכטר גישש ומילא את הפקודה. הוא משך באחת הידיות והפצצות הכבדות ניתקו מגוף המטוס וצנחו מטה בזו אחר זו. ת'אייר חג מעט מתחתיו ווידא שאף פצצה לא נותרה במטוס הפגוע.

- ''אנחנו פונים דרומה, קן'', הורה ת'אייר, ''דחוף את המטוס...קצת קדימה...זהו זה...בדיוק כך''.

קן שכטר מתאושש בבית החולים הצבאי. ראייתו שבה אלי במטושטש רק באחת מעיניו. האחרת נותרה עיוורת.

מוחו של ת'אייר פעל בקדחתנות. הוא החליט לטוס לעבר וונסאן ולאפשר לשכטר לצנוח בקירבת אחת המשחתות האמריקאיות המשוטטות ליד החוף. הוא לא האמין כי שכטר יוכל להגיע בעזרתו אל שדה התעופה הקרוב ביותר שבידי האמריקאים. הטייס הפצוע היה עלול לאבד את הכרתו בכל רגע.

- ''אנו פונים לעבר וואנסן'', שידר ת'אייר, ''נסה להחזיק מעמד...''

כל תשובה לא באה, כי אותה שעה היה שכטר עסוק ביציקת מנת מים נוספת על ראשו. הפעם לא הפיגו המים את יסוריו. נדמה היה לו כי מישהו הולם בראשו בקורנס כבד. פיו נתמלא דם. בחילה עזה תקפה אותו. דומה היה כי הוא עומד לאבד את הכרתו.

- ''בבקשה, ת'אייר'', בתחנן שכטר, ''הנחת אותי. אני רוצה להגיע אל האדמה...''

- ''בסדר'', השיב ת'אייר, ''אנחנו קרובים לוונסאן. היכון לצניחה...''

- ''לא!'' שיסע אותו שכטר, ''אתה תנחית אותי!''

שכטר ידע כי טבילה פתאומית במי הים הקרים עלולה להיות מסוכנת מאוד. הוא הבין כי הוא עלול להתנגש בפני המים בעוצמה רבה מדי או להסתבך במיתרי המצנח. יתכן גם שנושאות המטוסים שיהיו בסביבה לא יבחינו בו והוא עלול לקפוא כך למוות. הוא החליט לנסות ולנחות – ולו גם יעלה לו הניסיון הזה בחייו.

ת'אייר הבין לרוחו של הפצוע. ''בסדר'', שידר, ''אנו נמצאים בקרבת קו החזית. ננסה להגיע לג'רונימו''.

ג'רונימו היה כינויו הצבאי של שדה תעופה זערורי שהיה ממוקם כחמישים קילומטרים מדרום לקו החזית. הנחיתה במקום זה לא הייתה נעימה ביותר, אולם היא הייתה טובה לאין ערוך מנחיתה בשדה בור.

קולו של שכטר היה עייף וחלוש.

- ''תוכל לעשות את זה, קן?'' חזר ת'אייר ושאל.

- ''תנחית אותי כבר, קוף מגודל וארור שכמותך'', התלוצץ שכטר, ''או שתיאלץ לאכסן את הציוד שלי''.

שכטר ניסה לשמור על מצב רוח טוב, ואכן הבדיחה הזו עודדה אותו במשהו ונסכה בו מעט אנרגיה. למרבה האירוניה, היה הדבר נכון. כל טייס נדרש למלא טופס סודי שאותו הפקיד למשמורת בנושאת המטוסים. בין השאר, נדרש הטייס למלא שם של טייס עמית שברצונו כי יקבל את חפציו במקרה שהוא עצמו ייספה. שכטר ות'אייר ציינו בטפסים שלהם זה את שמו של האחר, כמי שידאג למטענם אם יתחולל אסון.

בעוד ת'אייר מדריך את שכטר לעבר ג'רונימו, צנח ראשו של הפצוע על חזהו. שכטר התאושש מייד, אולם היה ברור לת'אייר שחברו לא יוכל להחזיק מעמד עד לג'רונימו. לא נותר לו אלא להדריך את שכטר לקראת נחיתת אונס במקום פתוח. בכל זאת הוסיף לסרוק את פני השטח במבטו, מתאמץ להבחין בקווי המיתאר הברורים של ספינות מלחמה אמריקאיות. הוא חיפש אחר נושאת מטוסים כלשהי או איזו ספינת מלחמה, אך לשווא.

באותו רגע הבחין ת'אייר ברצועת אדמה ישרה שהשתרעה מתחתיו. היה זה מקום סביר לביצוע נחיתה, ות'אייר ידע כי אין לו זמן מספיק לחפש אתר טוב יותר.

- ''היכון לנחיתה!'' פקד על חברו.

שכטר נענה. שני המטוסים הנמיכו טוס. עתה יכול היה ת'אייר להעיף מבט ממוקד יותר ברצועת האדמה שמתחתיו.

- ''איזה מזל!'' שאג לפתע, ''הרי זה ג'רסי באונס – אותו שדה תעופה קטן שעזבנו לפני כמה שבועות!''

ואכן, במקום נראו מכוניות ולידן כמה חיילים אמריקאיים.

- ''הנמך את הכנף השמאלית בזהירות!'' פקד ת'אייר, ''ועכשיו, אני רוצה לראות סיבוב של שתיים שבע אפס מעלות''.

- ''בסדר'', קולו של שכטר היה חלוש מאוד. דומה היה כי בעוד שניות אחדות יאבד את הכרתו.

- ''המשך להנמיך את הכנף השמאלית'', הורה ת'אייר.
שכטר עשה כמצווה עליו.

- ''היכון'', הזהיר שכטר, ''הורד את הגלגלים''.

- ''שייקח השד את הגלגלים'', גידף שכטר.

ת'אייר כעס על עצמו. שכטר צדק. במקרה זה מוטב שהמטוס ינחת על גחונו.

דיווח עיתונאי על הטקס בו קיבל קן שכטר עיטור הצטיינות. שכטר נראה בתמונה כשהוא מחבק את אשתו קייט, שעה שבנם רוברט צופה מן הצד.

צמרמורת חלפה בגוו של ת'אייר. הוא ידע כי מרגע זה ואילך יהיו חיי חברו תלויים בכל הוראה מהוראותיו.

''אנחנו מתקדמים ישר'', שידר ת'אייר, בעודו מנסה להתגבר על האימה וההתרגשות, ''מאה יארד לקראת המסלול...מטוסך נמצא חמישים רגל מעל המסלול. משוך אליך את המוט...פחות...זהו. די! כבר התיישרת! אתה נמצא שלושים רגל מעל המסלול...עשרים רגל...עכשיו! כבה את המנוע! נחת!''

גחונו של המטוס פגע בקרקע. המטוס הזדעזע, החליק לאורך המסלול ונעצר. ת'אייר עצם לרגע קל את עיניו והמתין לחבטה, או לקול נפץ. אולם מסביב שררה דממה מוחלטת.
במשך חמש דקות הוסיף ת'אייר לחוג מעל שדה התעופה הקטן. הוא ראה את שכטר עוקר את עצמו מתוך תא הטייס ההרוס, כושל החוצה ונשען על דופן המטוס. מכונית נעצרה בקרבתו בחריקת בלמים. אחד משני החיילים שנסעו בה זינק החוצה, מיהר אל הטייס הפצוע והעמיס אותו על כתפו. ת'אייר ראה את המכונית ניתקת ממקומה ונוסעת במהירות מטורפת אל עבר קבוצת הבניינים הסמוכה.

עשרים דקות לאחר מכן נחת ת'אייר המאושר והעייף על סיפונה של ה''וואלי פורג'''. הוא היה סחוט מהמתח הנפשי ומהמאמץ לשמור על ריכוז עילאי במשך כל הטיסה וכל עצם בגופו כאבה. אבל תחושתו הייתה טובה. שכטר, כך קיווה, נמצא עתה בידיים טובות וכבר יקבל את הטיפול הרפואי הדחוף לו נזקק.

כשיצא ממטוסו קיבלו אותו אנשי הצוות בטפיחות על השכם, בלחיצות ידיים חמות ובמחמאות. להפתעתו, נודע לו כי מבצעו הפך לנחלת הכלל. כל שיחותיהם של שני הטייסים נקלטו בנושאת המטוסים והוקלטו בו במקום. אותו ערב הושמע הדו-שיח הדרמאטי לכל אנשי הצוות באמצעות מערכת הרמקולים של האונייה הגדולה.

בינתיים הועבר שכטר במסוק לשדה ג'רונימו, קיבל טיפול ראשוני והועבר לבית החולים הצבאי בפוסאן. הרופאים גילו כי רסיס חד פגע בשתי עיניו. שבועות מספר לאחר מכן חזר לראות במטושטש בעינו השמאלית, אולם זו הימנית הושחתה לחלוטין.

- ''אין לי על מה להתלונן'', אמר שכטר בפשטות לחבריו, שעה שהללו באו לבקרו טרם חזרתו לארצות הברית, ''העיקר שנשארתי בחיים. כל מי שמתלונן במצב כזה אינו אלא מטורף''.









הווארד ת'אייר המשיך בקריירה צבאית כטייס בצי האמריקאי. בינואר 1961, שעה שיצא יחד עם טייס נוסף למשימה מבצעית, התרסק ה''סקייהוק'' שלהם במימי הים התיכון. הוא הותיר אחריו רעיה ושלושה ילדים. מטוסו של קן שכטר קיבל מדחף חדש, ובעזרתו הצליח להגיע בשלום בטיסה ל''וואלי פורג''' ולאחר שתוקן, חזר לשירות פעיל. סיפור מבצע ההנחתה של השניים שימש כבסיס לסרט בשם Men of the Fighting Lady, שצולם בשנת 1953. קן המשיך אף הוא בקריירה צבאית, ובינואר 1995 הוענק לו עיטור הצטיינות מיוחד. הוא שיחזר את האירוע במאמר ושמו ''Blind and Alone over North Korea''.









מקורות למאמר:

- ''The Case of the Blind Pilot'', מאמר שפורסם ב''סאטרדיי איבנינג פוסט'' לרגל מתן עיטור הצטיינות לקן שכטר ב-‏1995.
- ''Blind and Alone over North Korea'', מאמר שכתב קן שכטר על הפרשה.
- פרשיות נעלמות: לקט פרסומי ''במחנה'', חלק ב', הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1062. בעריכת ישעיהו לביא

מקור כל התמונות במאמר ''The Case of the Blind Pilot''.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
יופי של סיפור   מיכאל ז.   יום ו', 20/08/2010 שעה 21:31   [הצג]   [2 תגובות]
נפלא   אליהו   יום ב', 23/08/2010 שעה 13:19   [הצג]
בהחלט מעורר השראה   יואה   יום ג', 24/08/2010 שעה 22:14   [הצג]
מרתק אורי, עשית לי סיפור :))   אסתי כ.   יום ד', 25/08/2010 שעה 3:20   [הצג]
סיפור מעולה, תודה   יעל ר.   יום ו', 03/09/2010 שעה 23:39   [הצג]
סיפור דומה בח''א שלנו   htmb   שבת, 02/10/2010 שעה 23:14   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©