הסנדק הגלילי
יום א', 01/08/2010 שעה 21:30
במונחים של ימינו היה עקיל אגא ראש כנופיית פשע. הוא החל את דרכו כשודד פשוט, אך עד מהרה גייס לעצמו צבא מקצועי ויעיל, והצליח לפרוש את חסותו על פני שטחים נרחבים והפך להיות הסנדק של צפון ארץ ישראל. כמו כל סנדק, מכר את שירותי האבטחה שלו בכסף מלא, בעיקר למשלחות שהגיעו ממדינות המערב. הוא ניצל היטב את העניין הגובר שגילו מדינות אירופה ואמריקה בארץ הקודש החל מאהמצע המאה ה-‏19 וקשר קשרים טובים עם נציגיהם. הללו דיווחו על שליט מקומי רציני ואמין, שמילתו מילה והוא אינו מכחש ב''לקוחותיו''. מי שלא מבין מדוע קיימות באיטליה ובג'מיקה אוכלוסיות שלמות הרואות במאפיה ארגון המגן על האינטרסים שלהן יותר מאשר נציגיו הרשמיים של המימשל, מוזמן להתרשם מעקיל אגא ומיכולותיו בתחום זה.










מי שסבור כי הפשע המאורגן בארץ הוא עניין שצץ רק בעשרות השנים האחרונות, כדאי לו שיחזור מאה וחמישים שנה לאחור, אל השליש האמצעי של המאה התשע-עשרה, ואל עקיל אגא, שהיה ללא ספק ''סנדק'' אמיתי, ועם זאת ממקורבי השלטון, שלעתים מזומנות נעזר בשירותיו הטובים.

עקיל אגא אל-חאסי, מצרי במוצאו, נמנה עם השבט הבדואי חוארה, שהגיע ארצה עם כוחותיו של אברהים פחה בראשית שנות של המאה התשע-עשרה ונאחז באזור עמק חפר של ימינו, שנקרא אז, על שם השבט, ואדי חווארית. בצעירותו היה שודד מן השורה, אך במרוצת הזמן חדל מלפגוע בקורבנותיו, תמורת תשלום מתאים, ואף הגן עליהם מפני ''מתחרים'' למיניהם. הטורקים שליטי הארץ, יצאו פעמים רבות נגדו, אך עם זאת ידעו לנצל את השפעתו ו''כישוריו'' של השייך הבדואי ולא אחת הטילו עליו משימות של שמירת הסדר ופתרון סכסוכים.

עשרות שנים היה עקיל אגא השליט הכל-יכול של צפון הארץ, אם כי בתקופות מסוימות הטורקים השליכוהו לבתי-כלא, בארץ ואף בטורקיה. הפוגות אלו בשלטונו נמשכו זמן קצר בלבד.

שליט תקיף ורחב-לב. עקיל אגא (מקור תמונה: הספר ''מסע מחקר אל הירדן וי-המלח'', מאת ויליאם פרנסיס לינץ').

במונחים של ימינו, כאמור, הוא היה ראש משפחת פשע או מנהיג מאפיה אלימה. בפועל, לא היה שלטונו שונה בהרבה מזה של מנהיגים מקומיים שצצו אי-פה אי-שם ועשו לעצמם שם באמצעות ארגון לוחמני יעיל ורכישה הדרגתית של מוניטין ניהוליים סבירים. סכסוכים בין אפנדים מקומיים היו מעלים מדי פעם לגדולה אמיר מקומי, ששלט תוך כפיפות מסוימת לשלטון המרכזי, עד שהיה נופל בידי שליט חזק ממנו. כזה היה לדוגמה השליט הדרוזי פחר א-דין השני, שהקים בתחילת המאה השבע-עשרה ממלכה שהשתרעה מצידון בואכה הגליל, עד שהופל בידי העות'מאנים. כמוהו היה גם השליט הבדואי ד'אהר אל-עומר שעליו כתב ר' יעקב בירב בספרו ''זמרת הארץ'': ''ובזמן השייך ההוא נחה שקטה הארץ וכל שרי העיירות המליכוהו עליהם... ועתה באותם הדרכם הולכים ובאים (עוברי אורח ) וכספם בידם ואין מכלים דבר ועל זה כולם משתחווים לו, כי הטיל אימה יתירה על אורבי הדרכים''. דא'הר אל-עומר גם הסיר את האיום הבדואי על הפלאחים העניים, גבה מסים בשיעור הרגיל שגבו הטורקים ואף הלווה כספים לאיכרים בשנות בצורת למען יוכלו לרכוש זרעים. הוא ידע לקרב בני עמים אחרים, יהודים כנוצרים, אשר האמין כי בידע שלהם יוכלו להוסיף לנתיניו. מסיבה זו התיר לחדש את היישוב היהודי בטבריה ובכפר יאסיף ואילו לנוצרים אישר לשפץ את הכנסיות ההרוסות. הפסקת השוד בדרכים, גביית מסים מוסדרת וסיוע לסוחרים בגביית חובות, כל אלה הביאו לשקט יחסי במשך עשרות שנות שליטה.

עקיל אגא, ששלט בגליל ובצפון הארץ כמה עשרות שנים לאחר מכן, פעל באופן דומה. חוקר הארץ הנודע, הנרי בייקר טריסטרם, שהכיר את עקיל אגא בשנות הששים של המאה ה-‏19 ונעזר בו, כתב עליו, אחרי שביקר ב''מפקדתו'' שבסמוך להר תבור: ''הוא מבטיח את הסדר במחוז זה כבר יותר משלושים שנה. מפקידה לפקידה ממנים אותו 'מושל תבור' ואז, מששקטה הארץ, סבורים הטורקים, לפי רוח הקנאה האופיינית להם, שיוכלו להסתדר בלעדיו. עקיל גולה מן הארץ, או פורש למדבר. הסדר נפרע, אולי בהשפעתם המתסיסה של שליחיו – והוא נקרא לחזור, הסדר מושב על כנו, וחוזר חלילה''.

עקיל אגא היה אדם מפוכח. הוא ידע שמאחורי חלק מהנוסעים הנוצרים שבאו ארצה יש גיבוי מעצמתי חזק מצד מדינות במערב. הוא רצה לרכוש את אהדתן של מעצמות אלה וידע לקשור קשרים טובים עם מבקרים זרים ששהו בארץ. אלה ידעו שכדאי להם להתקשר איתו כדי שיגן עליהם מפני כל רע. הדבר היה כרוך, כמובן, בתשלום משמעותי. עקיל אגא, מצידו, נתן תמורה מלאה: הוא הגן על בני חסותו ככל שנדרש, והדבר בא לידי ביטוי מובהק במקרה של קפטן לינץ'.









בשנת 1848 הגיעה ארצה משלחת אמריקנית בראשות קצין הצי ויליאם פרנסיס לינץ', במטרה לחקור את הירדן ואת ים המלח, ועקיל אגא הציע לו את שירותיו הטובים. לינץ' נענה בחיוב והעדיף אותו על פני ''סנדקים'' אחרים, אף הם מהשליטים המקומיים התקיפים בארץ ישראל ובארצות השכנות. אחד הנפגעים החליט לנקום בלינץ'. בעת שמשלחתו עסקה בחקירותיה בעמק הירדן, הותקפו האמריקנים בידי שבט בדואי, ואלמלא הגיעו אנשיו של עקיל אגא בזמן, היה סופם של החוקרים הזרים רע ומר. דבר התקרית התפרסם אז בכל העולם המערבי, ושמו של עקיל אגא התנוסס ברבים מעיתוני התקופה.

לינץ' היה מלא התפעלות מהופעתו ומאישיותו של עקיל אגא. בדרכו הציורית – שכיום ודאי תתפרש כפטרונית וכעמוסת דעות קדומות – תיאר בהרחבה את האיש. ''אף פעם לא עייפנו מחברתו של פרא חינני זה'', כתב ביומן המסע שלו, ''בסך הכל היה עקיל סמל הגבריות. כאשר התבוננו בפניו הנאים, שתוויהם היו עדינים עד כמעט נשיים, קשה היה לתאר שהוא עמד בראשו של מרד נגד הטורקים וכי עיניים צוחקות, חסרות-דאגה אלו, היו סוקרות את חיילי הפחה במישור, מתכננות כיצד להרוג אותם ולבוז את ציודם; או שעיניים אלו היו סורקות את הערוצים והמדרונות, מחפשות פלאחים ועדריהם. יד נאה זו, שבעת מנוחה נראתה כאילו אינה מסוגלת להזיק, הניפה חרב בעוצמה קטלנית. ואיש זה, לכאורה כה נוח ועדין, הנהיג בהצלחה כנופיה קטנה של אנשים נואשים נגד סמכות הסולטן, הכריח את מושל עכו לשאת ולתת איתו ומכר את ביטחון האזור תמורת משרה רמה וגלימה ארגמנית מביעת כבוד. עקיל הצטיין לא רק בתכונותיו הגופניות. גם בינתו הייתה הרבה מעל לבינוני; ולמרות שהיה ברברי, היו בו הרבה מרגשות הג'נטלמן ומנימוסיו. למען האמת, מעולם לא ראינו פנייה נאה משלו או מנהגים אדיבים משהיו לו...''.

ובכל זאת, היה עקיל אגא תוצר מובהק של סביבת הגידול התרבותית שלו. לינץ' דיווח כי ''כאשר נשאל עקיל הערב מדוע לא התיישב על כמה חלקות מאדמתו הפורייה ומדוע לא חדל מן הביזה, ענה כנעלב: 'האם ברצונך שאעטה על עצמי כלימה ואתחיל לעבוד את האדמה כאחד הפלאחים'?''. אפילו כאשר הגיב לינץ' באמירה כי ''רבים מגדולי האישים שלנו היו עובדי אדמה'', לא עלה בידו לשרש את הבוז העמוק שרחש השייך הגאה לאיכרים.

במהלך אותו מסע היסטורי הוכיח עקיל יותר מפעם אחת את אומץ ליבו. מספר לינץ': ''עקיל, כאשר עזב אותנו בעין פשחה, התאמץ – בהתאם להסכם שלנו – למצוא את דרכו אל החוף המזרחי ומשם לכרך. בדרכו פגש כמה מחבריו, חלק מבני שבט בני-צ'חר מא-סאלט. בלילה הותקפו לפתע בידי חבורה משבט בני-עדוואן. בתחילה נסוגו, משום שהיו נחותים מבחינה מספרית, ולעקיל אבד גמלו וכל מטענו. אולם עד מהרה קיבלו תגבורות ניכרות ומנתקפים הפכו לתוקפים. הקרב נמשך שעות אחדות; היו להם שנים-עשר פצועים, ובהן שניים מאנשיו של עקיל; נמסר שמבני עדוואן נהרגו ונפצעו עשרים ושניים, ובין ההרוגים היו בנו של השייך. הנובי של עקיל נפצע פעמיים בזרועו, פעם אחת מירייה ופעם שנייה מדקירת חנית...''.

עקיל היה יועץ נאמן למשלחת והזהיר אותה תכופות מפני אזורים מסוימים שהמעבר בהם עלול להיות מסוכן. כך, למשל, יעץ לינץ' לא לנוע ואדי א-ספיה ואל הדלתא הנאה שלו, בפינה הדרום-מזרחית של הים המלח. לדברי עקיל, לא היה הדבר בר-ביצוע, משום ששבטי הדרום שרויים במצב של תסיסה ומתקדמים באותו כיוון ואילו השבטים שלאורך החוף מתכנסים יחד, ויש לצפות למאבק כללי בין אלה לאלה בזמן הקרוב.

''מבחינות מסויימות'', כתב לינץ' מאוחר יותר, שעה שניסה לפענח את הקסם שהילכה אישיותו של עקיל על שבטים שונים, חלקם עוינים זה לזה, ''היה עקיל מסתורי, ובתחילה לא יכולתי להבין את הרמזים שזרק. דומה היה שהוא מבקש לגשש ולמצוא, אם בתנאים מסויימים נהיה מוכנים לסייע לאיגוד של שבטים להשיג יעד מסויים שלהם. אני לא לחצתי עליו להבהיר את דבריו, ואך אמרתי שאם היה נופל בשבי ונעצר בעודו ממלא שירות למעננו, היינו חשים שחובתנו לעזוב כל דבר אחר ולחוש לעזרתו; כי הייתי משתדל לפצותו על כל מה שאבד לו בהיותו פועל למעננו. לעומת זאת, הוספתי, אין אנו יכולים לקחת חלק במלחמותיהם הזעירות, הקטנוניות. היה לי חשד שברברי זה, החינני וכובש הלב מכל הברברים שהכרנו עד כה, ושהוא איש נדיב, אמיץ ואהוב על הכל (או מטיל יראתו על חלק), הופך בדעתו מין איחוד של השבטים כדי לפרוק מעליהם את עול הטורקים – שכאן אינו אלא סמלי – וליצור ריבונות ושלטון לעצמו. בעודו חביב מאוד כלפי כולם, היה מסוייג ושקט הרבה יותר מבני ארצו הקולניים ולעתים קרובות ראיתיו שקוע במחשבות. כיוון שכבר הפיק פעם אחת רווח ממרד, יתכן שהוא שוקל עכשיו בדבר הימור גדול יותר. מובן שלא היה יכול לצפות לגדולות ונצורות מהמשלחת שלנו, אך יתכן שחשב שאם נסייע לו אנחנו, תתייצב ארצות הברית כולה לצידנו, וממילא גם לצידו. הוא לא ידע איזו ביקורת חמורה ימתחו עלינו בארצנו, ובדין., אם נסתבך מרצוננו עם השבטים הבדואים או עם ממשלת טורקיה. אילו היה עקיל מנסה ללבות מרד, אין לי ספק שהיה נכשל. המרכיבים השונים של חיילו לא חיו בשלום זה עם זה. השנאות והקנאות בין שבטי סקוטלנד הגליים והדרומיים לא יכלו להיות חריפות יותר מאלו שהיו בלב כמה מהשבטים כאן. היו מעורבות בהן גם נקמות-דם, שנשזרו במסורתם של כמה מהשבטים מזה דורות ועברו בירושה, מרחיפות יותר ויותר. ובכל זאת, האלוהים האמיתי של הבדואים הוא הזהב, וחמישים פרנקים נחושי החלטה, חמישים היטב ובעלי סכום כסף ניכר, מסוגלים להסית למרד את הארץ כולה. מצד שני, נוכחותו של עקיל הייתה לנו לתועלת רבה; בלעדיו היינו עלולים להיתקל באנשים גסים, פרימיטיביים אלה''.

מלא התפעלות מהופעתו של ברברי שהוא גם ג'נטלמן. ראש משלחת המחקר, קולונל ויליאם פרנסיס לינץ' (מקור תמונה: ויקיפדיה).









גם אורחים רמי-מעלה שהגיעו ארצה טרחו לבקרו. אחד מהם היה הנסיך הבריטי אלברט אדוארד, בנה של המלכה ויקטוריה, ולימים המלך אדוארד השביעי. כשביקר הנסיך בארץ ב-‏1862, התארח באוהלו של ''מושל תבור'' בדרכו מירושלים לדמשק. לפי חלק ממקורות אותה תקופה, בדרך זו הבטיח הנסיך את שלומו ואת שלום אנשיו בכל החלק הצפוני של הארץ.

לא פעם השתמשו הטורקים בעקיל אגא לשם מימוש מטרותיהם הפוליטיות והצבאיות באזור. ב-‏1852, כאשר מרדו הדרוזים בחבל הבשן, הוא נשלח על ידי הטורקים להשליט סדר במחוז המורד. מיד לאחר מכן הושלך לכלא. אחרי זמן קצר שוחרר, חזר למעמדו הקודם וב-‏1857 ניצב בפני אחד האתגרים החמורים בקריירה שלו: כוח של 700 לוחמים בני כורדיסטן, שפעל באזור טבריה, יצא נגד עקיל אגא ואנשיו, שמנו כמה מאות לכל היותר. מאחורי שיגורו של כוח זה עמד השלטון העות'מאני בדמשק, שמאס שוב בכוחו המתעצם של השליט מהתבור. בקרב שהתפתח ליד קרני חיטין, הייתה ידו של השייך הבדואי על העליונה, והוסר הערעור על שלטונו בצפון הארץ.

ככל ''סנדק'' ראוי לשמו, גבה גם עקיל אגא מס כבד מבעלי יכולת, ואילו כלפי נצרכים וחלשים גילה הבנה ורוחב-לב. כך, למשל, הגן על כפריים עניים בעמק יזרעאל, ששבטי הבדואים מעבר הירדן נהגו לפשוט על שדותיהם ולשדוד את יבוליהם. לפרסום רב עוד יותר זכתה התערבותו למען המיעוטים הנדכאים במזרח התיכון, בעקבות הטבח שביצעו הדרוזים במרונים בלבנון ב-‏1860. אלפי נוצרים מרונים נהרגו אז והיה חשש כי המהומות תתפשטנה גם לארץ ישראל וכאן ייפגעו התושבים הנוצרים והיהודים. עקיל אגא הודיע בצורה חד-משמעית כי בכל ''תחום שיפוטו'' אין לפגוע באיש, תהיה דתו אשר תהיה. באותה עת ייחסו לו את ההצהרה התקיפה הבאה: ''האיש הראשון שייגע באצבעות ידו בנוצרי או ביהודי – מות יומת בחרבי''. ואכן, המהומות לא התפשטו מלבנון דרומה, אולי בזכות אותה ''גדר טובה'' שהקים עקיל אגא סביב הנוצרים והיהודים. ליהודים בימים ההם לא הייתה הגנה מדינית וצבאית מאורגנת. ואולם, רבים בעולם המערבי התרגשו מיציאתו להגנת נוצרי צפון הארץ. הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי שלח לו עיטור של לגיון הכבוד בספינת מלחמה מיוחדת שחצתה את הים התיכון ועגנה בנמל חיפה. עקיל אגא הוזמן אל הסיפון, קיבל את העיטור וזכה בפעם השנייה תוך תריסר שנים לכותרות גדולות בעיתוני המערב.









עקיל אגא מת ב-‏1870. עד סוף ימיו המשיך לפעול במסגרת החוק ומחוצה לה בעת ובעונה אחת.









להכנת מאמר זה עשיתי שימוש בעיקר בספרים הבאים: מסיפורי ארץ אהבתי, מאת מרדכי נאור (הוצאת משרד הביטחון, מהדורה שמונה-עשרה, תל אביב, 1986); ומסע אל הירדן וים-המלח, מאת ויליאם פרנסיס לינץ' (הוצאת משרד הביטחון, ההדיר רחבעם זאבי, תרגם שלמה גונן, תל אביב, 1984).





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מה היה קורה אילו   אבי   יום א', 01/08/2010 שעה 21:43   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©