נשיא חלש בתקופה קריטית
יום ו', 04/06/2010 שעה 23:56
ברק אובמה הולך ומצטייר כנשיא שאינו מסוגל להקרין עוצמה פוליטית בכל הנוגע ליישוב הסכסוך במזרח התיכון. החולשה שגילה כאשר לא התערב באורח פעיל במשבר משט הספינות לעזה היא רק סימפטום שולי של הבעיה הזו. אבל ההשלכות שלה חמורות הרבה יותר. החולשה האמריקנית מחלישה את יכולתן של ישראל ושל שותפיה האזוריות המתונות להתמודד עם התעצמותו של ציר טהרן-אנקרה-בגדאד-דמשק. אובמה כפת את עצמו מייד עם עלותו לשלטון כשנשא נאום פייסני כלפי מדינות האסלאם והתחייב שלא להתיר למדינה אחת להחליט אם לזולתה יהיה נשק גרעיני אם לאו. בכך אותת כי פעולה ישראלית נגד הגרעין האירני לא תהיה מקובלת עליו. כשלונו בניסיון למנוע מהאיראנים לפתח נשק גרעיני הוא חלק מתוצאות התפיסה הזאת. אם אובמה לא רוצה להצטייר כגירסה גרועה יותר של ג'ימי קארטר, עליו לשנות כיוון. ולא רק הוא.











ברק אובמה הוא נשיא חלש. זו אמירה חד-משמעית, ונכון לרגע זה אני לא רואה דרך להפריך אותה.









תחת אובמה מצוי מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית בנסיגה מתמדת. הוא אינו מצליח להתמודד עם הגל האסלאמי האדיר השוטף את העולם. איראן מצפצפת עליו ועל קצב ההתנהלות האיטי והמהוסס שלו ומעשירה אורנים כאוות נפשה. ההסכמים שעליהם חתמה עם טורקיה וברזיל נועדו לעקוף סנקציות אפשריות. טורקיה מצויה באסלאמיזציה דוהרת, והביטוי האנטי-ישראלי שלה הוא רק סימפטום אחד מני רבים. סוריה ממשיכה לאפשר העברת נשק לגורמים אנטי-אמריקניים בעיראק. הפוליטיקה העיראקית מצויה תחת השפעה עצומה של גורמים פרו-איראניים. בין כל אלה יושבת סוריה, מדינה חילונית המצויה בברית עם איראן, מחממת את יחסיה עם טורקיה ומנסה להשפיע על המתרחש בבגדאד.

נאום אובמה בקהיר. פייסנות שנתפסת כחולשה (מקור תמונה 1).

ציר טהרן-אנקרה-בגדאד-דמשק, במידה ויצבור תאוצה, הוא איום ממשי על היציבות האזורית. מאחוריו פועלות מדינות פריפריאליות שנגררות אחריו, דוגמת סודאן. מדינות אחרות, שעדיין לא נפלו לידי אל-קאעידה והטליבאן הן אפגניסטן ופקיסטן, אבל גם זה תרחיש שצריך לקחת בחשבון. המדינות המתונות שבאיזור – ישראל, ירדן, מצרים, אמירויות המפרץ - מוצאות עצמן נאלצות לתמרן מול האיום המתעצם כאשר בעלת בריתן המובהקת ביותר, ארצות הברית, נוקטת גישה הססנית במיוחד. מותר להניח שבעמאן, בקהיר ובירושלים מתפוצצים מכעס על היעדר התקיפות של המימשל בוושינגטון כלפי המדינות הללו, העושות בפוליטיקה המזרח-תיכונית כבשלהן ואינן נראות כמי שנטרדות במיוחד מאפשרות שיוטלו עליהן סנקציות כאלה ואחרות.

אובמה שבוי בסנדלי הדנוור המדיניים שבהם כפת את עצמו עם עלייתו לשלטון. בנאום קהיר שלו, לפני שנה בדיוק, הוא פנה אל מדינות האסלאם, שחשדו בו כי הוא עוד פוליטיקאי דמוקרטי פרו-ישראלי מהזן הקלינטוני. פנייה זו הראתה כי פניו אינן לעימות כוחני עם איראן וגרורותיה. הוא אף אמר שם במפורש כי ''אף אומה לא צריכה לבחור לבדה אילו אומות יחזיקו בנשק גרעיני. לכן אישרתי מחדש, בצורה נחרצת, את מחויבותה של אמריקה לשחר לעולם בו אף מדינה לא תחזיק בנשק גרעיני''. לו אני פרשן ערבי הייתי רואה בכך אות ואיתות לכך שארצות הברית לא תעמוד מאחורי פעולה ישראלית חד-צדדית לניטרול הגרעין האיראני. סביר להניח שזה גם מה שהבינו בטהרן. מכאן ואילך הייתה הדרך פתוחה להמשך העבודה הכמעט-גלויה על הנשק הגרעיני העתידי של הרפובליקה האסלאמית הגדולה והחשובה ביותר.

טורקיה הולכת בכיוון דומה. המזרחן ברנרד לואיס צוטט לפני כמה שנים כאומר שבתוך שני עשורים איראן תהיה טורקיה וטורקיה תהיה איראן. משמע, איראן תעבור תהליך של התמתנות והתקרבות למערב, ואילו טורקיה תקצין לכיוון הדתי ותשאף להשיב לעצמה את מעמדה ההיסטורי מתקופת הח'ליפות האסלאמית. עד שתחזיתו של לואיס תתגשם, דומה כי אנו עדים להתקרבות חסרת תקדים במרחב הטוראני. ארדואן מחליק את כל העימותים בין טורקיה לשכנותיה, מקבל בידידות את פני אחמדינג'אד ומוריו הרוחניים ומגלה מעורבות תקיפה, כמעט ברוטאלית מבחינה דיפלומטית, בסכסוכים שעד כה טורקיה מילאה בהם תפקיד משני. מותר להניח שבמחלקת המדינה בוושינגטון שוברים את הראש כיצד להחזיר את טורקיה לחיק המערב. מותר גם להניח שאחד הרעיונות הללו הוא ללחוץ על האיחוד האירופי להגמיש את יחסו כלפי הצטרפותה של טורקיה לשורותיו – מתוך תקווה שהצטרפות זו תחולל שינוי פרו-מערבי חדש באנקרה. מי שרוצה להאמין שהתפתחות כזו היא בגדר האפשרי ושהיא לא תביא בעקבותיה מצב חמור הרבה יותר – זב''שו.

העובדה שנוכחותו של אובמה כמעט ולא הורגשה במשבר ספינות הסיוע לעזה מעידה כאלף עדים על התרופפות מעמדה של וושינגטון בזירה הבינלאומית. האינטרס הברור של ארצות הברית היה למנוע את המשבר עוד טרם פריצתו. היא יכלה להבהיר לטורקים שמעורבותם הבוטה בתכנון ובביצוע של המשט הזה אינה מקובלת עליה. היא יכלה להזהיר את כל המדינות שהיו מעורבות באופן כלשהו במשט שהיא רואה בכך סיוע לארגון טרור, תוך שהיא מפנה את תשומת ליבן לעברם האפל של חלק מהנוסעים באותן ספינות. היא יכלה לבצע בשקט מה שישראל נאלצת לעשות כעת בכיפוף יד: להבהיר שהיא תיקח אחריות על העברת כל מטען הומניטארי שנושאות הספינות הללו לעזה, ושהיא כבר תדאג שישראל לא תסגור את הדלת בפני סיוע מסוג זה. אבל כל זה לא קרה (או, לפחות, אנחנו לא יודעים שזה קרה). זהו מחדל אמריקני. הפגנת חוסר אכפתיות, שבתרגום למונחים מזרח תיכוניים משמעה חולשה. חולשה היא הדבר האחרון שמעצמת-על יכולה להרשות לעצמה, בוודאי בסיטואציה נפיצה כמו זו שבמזרח התיכון. התוצאה היא שארצות הברית רואה בעיניים כלות כיצד חברה חשובה בנאט''ו מתנגשת בעוצמה רבה בבעלת ברית היסטורית שלה ומתחילה להפנים שלשתיהן יש כרגע בעייה קשה לסמוך עליה, על ארצות הברית. אחת מתוך בחירה אסטרטגית, האחרת מתוך עמדה פאסיבית.

לאובמה יש בעיה. אם יתנער מהגישה הפייסנית שעליה הכריז בקהיר, יעורר עליו שוב את זעמו של העולם האסלאמי ויותקף על ידי המדינות הללו ועל ידי האירופים כמי שמעדיף את יחסיו עם ישראל על פני עשיית מאמץ אמיתי ליישוב הסכסוך במזרח התיכון. אם ייצמד אליה, יוסיף להיראות כמי שאינו מסוגל להתמודד עם האיום הזה, שרק הולך וצובר תאוצה מדי יום.








על כל אלה אפשר להוסיף ראש ממשלה ישראלי חלש, בלתי החלטי ומחוסר כל אג'נדה מדינית משמעותית; שר חוץ שמתעקש לדפוק את ראשו בכל קיר פוליטי ודיפלומטי שבנמצא; ושותף קואליציוני מרכזי המאגף את כל אלה מימין במטרה ללכוד את ראש הממשלה בכלוב פוליטי שממנו לא יצטרך הוא עצמו לפרוש (לאלה התוהים מיהי אותה אישיות שהוזכרה אחרונה ברשימה הזו, אומר רק כי הכוונה לאלי ישי; שר ימני ממני אין היום בנמצא). לו היה נתניהו ניחן בכישורי מנהיגות, היה בועט את ש''ס ואת הבית היהודי מן הממשלה ומכניס פנימה את קדימה במקומן. ממשלה בהרכב ליכוד-עבודה-קדימה הייתה מאפשרת לו לייצר מהלכים מדיניים מרחיקי לכת, להשיג דעת קהל בינלאומית נוחה יותר ולהעביר את התחושה שהיוזמה המדינית נמצאת בידי ישראל והיא אינה עוסקת רק בתרגילי סחבת ובגרירת רגליים.

רצף טריטוריאלי בברית מדינית: איראן, עיראק, סוריה וטורקיה (מקור תמונה 2).










אז מה היה לנו כאן? נשיא שרוצה להנהיג אבל אינו ניחן בהחלטיות מדינית; ראש ממשלה שיודע כיצד להיבחר לתפקידו אבל נעדר כל יכולת לנהל את התהליך עליו הוא מופקד; ורצף של בריתות אזוריות שנכנסת לחלל שכל אלה מותירים.

אט-אט מנצלת הברית האסלאמית את ההססנות המדינית ומהדקת את המצור על ישראל. במלחמה הבאה יתמודדו מולה לא רק הכוחות הקדמיים של איראן (חמאס וחיזבאללה), אלא גם הלחץ המדיני והכלכלי האדיר שיכולה ברית כזו להפעיל על מדינות שישראל נהגה לראות בהן עורף מדיני שפוי, דהיינו אירופה וארצות הברית.

בידי ישראל יש עדיין כמה קלפים שהיא יכולה לנצל לטובתה. התגייסות למהלך מדיני יזום מול אבו-מאזן (שרוצה בכך מאוד, ללא קשר למה שהוא אומר בפומבי) תזכה לתמיכת ירדן ומצרים ותביא לשינוי הנימה של לפחות חלק ממדינות המערב (ניקולה סרקוזי, אנגלה מרקל, דייוויד קמרון וסילביו ברלוסקוני אינם חשודים באנטי-ישראליות כרונית; נהפוך הוא: זהו צירוף המנהיגים הפרו-ישראלי ביותר שהיה באירופה מזה זמן רב). כדי לעשות את זה צריך להחליף דיסק. נתניהו צריך להחליף את השותפים הקואליציוניים שלו בכאלה שניחנו באוריינטציה מדינית יצירתית ורצינית יותר. מייד לאחר מכן על הממשלה החדשה ליזום תוכנית מדינית מול הפלסטינים באופן שיוציא את הגדה המערבית ממעגל הלחצים המיידיים ויבודד את עזה עוד יותר. אובמה צריך להחליט באיזה צד הוא עומד, ובמידה שהוא מעוניין לעבוד על פרויקט יישוב הסכסוך, לגשת לכך בצורה שתבהיר שני דברים: ראשית, שהוא לא יאפשר איום אסלאמי על ישראל בכל אופן שהוא, ושפעולה ישראלית נגד איום כזה היא לגיטימית; ושנית, שלא יקבל התחמקות ישראלית או פלסטינית כלשהי מהשגת הסכם ליישוב הסכסוך בתוך זמן סביר ומוגבל.









כל זה אולי טוב ויפה על הנייר, אבל בפועל, הסיכוי שכל זה יקרה שואף לאפס (יותר בגלל בעיות שקשורות בנתניהו דווקא). נאמר זאת כך: ההסתברות שכל המהלכים הללו יתרחשו בחודשים הקרובים שווה, פחות או יותר, לסיכוי שרג'פ טייפ ארדואן ימלא מחר בבוקר טפסי הצטרפות למפלגת ''ישראל ביתנו'' ויסכים לשמש כמספר שתיים של אביגדור ליברמן.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
יפה אמרת   אבי   יום ו', 04/06/2010 שעה 23:59   [הצג]   [7 תגובות]
נשיא צעיר וחסר נסיון, עשה כמעט כל טעות אפשרית   שי   שבת, 05/06/2010 שעה 0:22   [הצג]
נשיא חזק   נתאי   שבת, 05/06/2010 שעה 0:53   [הצג]   [4 תגובות]
תיקון קטן   ניצן   שבת, 05/06/2010 שעה 1:03   [הצג]   [4 תגובות]
ניתוח מצב מעניין.   SilentMike   שבת, 05/06/2010 שעה 3:00   [הצג]
זיהוי מעט מאוחר   ערן שחר   שבת, 05/06/2010 שעה 6:02   [הצג]
זו הבעיה?   יגאל לביב   שבת, 05/06/2010 שעה 8:57   [הצג]   [2 תגובות]
מסכים בהחלט   רוני ה.   שבת, 05/06/2010 שעה 9:07   [הצג]   [3 תגובות]
לתרגם לאנגלית   בני   שבת, 05/06/2010 שעה 10:59   [הצג]
ההשוואה   דרומי   שבת, 05/06/2010 שעה 18:35   [הצג]   [3 תגובות]
משהו קטן לגבי ליברמן   עדו   יום א', 06/06/2010 שעה 10:05   [הצג]
יקירי...   רונן   יום א', 06/06/2010 שעה 13:58   [הצג]   [2 תגובות]
קדימה?   ניר   יום ב', 07/06/2010 שעה 4:41   [הצג]   [2 תגובות]
אני לא מסכים שהוא נשיא חלק   גיל   יום ב', 07/06/2010 שעה 9:03   [הצג]   [7 תגובות]
israel today   bluma@israel   יום ב', 07/06/2010 שעה 14:13   [הצג]
אובמה הוא מנוול   אבי   יום ג', 15/06/2010 שעה 8:59   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©