מגזר לארץ שמשון
יום ו', 14/05/2010 שעה 11:11
כשמנסים לעקוב אחר מקומות התרחשותם של סיפורי התנ''ך ולמקם את ההיסטוריה (או המיתוס) המקראית בנקודות טופוגרפיות מסוימות, אפשר להגיע לתוצאות מעניינות למדי. בחודשים האחרונים אני משתתף בסדרה של סיורים לאתרים שבהם הארכיאולוגיה המקראית (אם כי לא רק היא) עולה כפורחת ושהניסיון לתהות על החיים שזרמו ותססו בהם לפני אלפי שנים מעורר את האינטלקט ומרחיב את הדמיון. מי היה הפרעה שהעניק את העיר גזר מתנה לשלמה המלך כחלק מנדוניית בתו? האם מבני השער המאסיביים שנמצאו בגזר אכן נבנו בהוראת שלמה, שחשש מפני הידרדרות המצב הביטחוני באזורי הספר הסמוכים לגבול פלשת? האם היה שמשון הגיבור מעין השתקפות של מיתוס הרקולס שאותו הביאו עימם גויי הים מן המרחב האגיאי? ואם אכן חי ופעל באזור צרעה, מדוע היה שנוי במחלוקת? סיכום סיור בארץ מקראית.










תל גזר

הגעה לאתר: נוסעים בכביש 44 (בין מחלף הנשרים לצומת נחשון). פונים לכרמי יוסף, נכנסים ליישוב ונוסעים עד רחוב הגפן, שם פונים שמאלה וממשיכים לאורך הרחוב עד שהכביש הופך לדרך עפר. בהמשך הדרך עוברים מחסום ברזל, הפתוח בדרך כלל, ממשיכים לנסוע בדרך העפר (המשובשת אך עָבירה לכל סוגי רכב), כשבתי כרמי יוסף מימין. בצומת שבילים פונים על פי השילוט לכיוון תל גזר, עולים עד התל, ושם, במגרש החניה, סמוך לעץ השיזף, משאירים את כלי הרכב.

עלות כניסה לאתר: אין

תל גזר מתנשא לרום 229 מטרים מעל פני הים. נמצא כיום כשמונה קילומטרים דרומית-מזרחית לרמלה והוא מתמשך ממזרח למערב וממוקם כמאה מטרים מעל לסביבתו. דרכי הגישה אליו הן מקיבוץ גזר, מכפר בן נון.

בעתק מוגדל של לוח גזר, טקסט ובו ציון חודשי השנה לפי עונות חקלאיות (צילום: יורם הראל).

בתל גזר שכנה בתקופה המקרא אחת הערים החשובות ביותר בארץ. חשיבותה נבעה בעיקר ממיקומה האסטרטגי בסמוך להצטלבות דרך הים הבינלאומית עם דרך הרוחב המוליכה ממישור החוף לירושלים. למרות ששכנה במרכז הארץ הייתה גזר ברוב התקופות עיר גבול בין תחומי השליטה של אדוני ההר ואדוני המישור.

לעיר הייתה אספקת מים קבועה ממעיינות סמוכים: עין ירד (עין ירדה), הנובע ב-‏800 מטרים ממזרח לתל, ועין תנור (עין בוס), הנובע לרגלי התל מדרום-מזרח. התל מוקף באדמות סחף פוריות. השלוחה שעליה נמצא התל משתפלת במדרונות תלולים לשלושה עברים. רק בדרום-מערב היא מתחברת לגבעות גזר הסמוכות באוכף גבוה. הגישה אל התל מדרום נוחה יחסית, ולפיכך נקבעו בצד זה שערי העיר בתקופות השונות, ותושבי גזר הקפידו לבצר את עירם מכיוון זה.

בשנת 1871 זיהה החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גאנו במקום את העיר המקראית גזר. התל עצמו נקרא בערבית תל אבו שושה, על שם היישוב שהיה בסמוך לו. לאחר שנתיים, כשנמצאו בסביבה כתובות החקוקות בסלע ונושאות את שם העיר, אושר הזיהוי של קלרמון-גאנו.


היסטוריה

היישוב הראשון בגזר הוקם בתקופה הכלקוליתית. בתקופת הברונזה הקדומה התגוררו תושבי המקום, שנהגו לשרוף את מתיהם, במערות שעל הגבעה. מאוחר יותר באותה תקופה גדל היישוב באתר, אך נראה שבניגוד לאתרים רבים אחרים בארץ, נשאר ללא חומות היקפיות סביבו. לאחר מכן ננטש המקום למשך כמה מאות שנים.

היישוב באתר התחדש בתקופת הברונזה הקדומה, שבמהלכה התקיימו קשרים הדוקים בין ארץ ישראל לבין מצרים. בגזר התגלו חפצים רבים שיובאו אליה ממצרים, ביניהם פסל של פקיד מצרי מימי השושלת ה-‏12. מעט מאוחר יותר הגיעה גזר לשיא התפתחותה. לתקופה זו שייכים הביצורים הראשונים שהתגלו באתר והבמה המקודשת בצפונו. על התל נמצא שבר של כתובת ובו שלוש אותיות בכתב פרוטו-כנעני, המיוחס לסוף תקופת הברונזה התיכונה או לתחילת תקופת הברונזה המאוחרת. בתקופת הברונזה המאוחרת גם נזכרת העיר לראשונה במקורות ההיסטוריים, ברשימת הערים שנכבשו במסע שערך תחותמס השלישי לארץ ישראל בשנת 1468 לפני הספירה. שבויים מן העיר גזר נזכרים בכתובת מימי תחותמס הרביעי. באתר נתגלה שבר לוח בכתב היתדות, שיתכן ונכתב במצוות תחותמס הרביעי בעת שהותו בארץ ישראל. הוא מצווה בו על שליט גזר להתייצב בפניו.

באגרות אל-עמארנה (אמצע המאה ה-‏14 לפני הספירה) נזכרת גזר פעמים רבות כאחת הערים החשובות במרכז ארץ ישראל. בין השאר, התגלו שם מכתבים של שלושה שליטים שונים של העיר למלכי מצרים אמנחותפ השלישי והרביעי. כן נזכרה העיר במכתביהם של שליטישם שנים. בין השאר, ניתן ללמוד מהן על הבריתות שכרתה גזר עם לכיש ועם קעילה ועל מאבקה בממלכת ירושלים על השליטה בצפון השפלה ובמבואות ההר.

גזר נזכרת גם בכתביו של מרנפתח (1220 לפני הספירה), כעדות לכיבושה בעת מסעו לארץ ישראל. גזר ומלכה הֹרָם נזכרים במקרא בפרשת כיבוש ערי השפלה על ידי יהושע (יהושי, י', ל''ג) וברשימת מלכי כנען המנוצחים (יהושע י''ב, י''ב), אף הוא לא הורישה (שופטים, א', כ''ט), כלומר לא מיסד בה שליטה אפקטיבית. פלישתים ישבו בגזר בראשית תקופת הברזל, והתנגשויות עימם באיזור זה התרחשו גם בימי דוד: ''וַתַּעֲמֹד מִלְחָמָה בְּגֶזֶר, עִם-פלישתים'' (דברי הימים א', כ', ד') והוא היכה אותם ''מִגִּבְעוֹן וְעַד-גָּזְרָה'' (דברי הימים א', י''ד, ט''ז). באמצע המאה העשירית לפני הספירה נכבשה העיר בידי מלך מצרי, והוא העניק אותה ''שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה'' (מלכים א', ט', ט''ז). שלמה בנה וביצר את גזר יחד עם חצור, מגידו וירושלים (מלכים א', ט', ט''ו), ואמנם נמצאו בחפירות גזר שער וחומת סוגרים מימי שלמה.

בארמונו של תגלת פלאסר השלישי מלך אשור נמצא תבליט, המתאר את המצור שהטיל על העיר גזר, כנראה בעת מסעו ללשת בשנת 734 לפני הספירה. טביעות חותם מלכותיות של מלכות יהודה שהתגלו באתר מעידות שהעיר הייתה מצויה בתחומי ממלכה זו בימי המלך חזקיהו (סוף המאה השמינית לפני הספירה). מן המאה השביעית לפני הספירה התגלו במקום שני לוחות אשוריים, כתובים בכתב יתדות. הממצא הכתוב החשוב ביותר שהתגלה בגזר הוא ''לוח גזר'' – כתובת עברית בת שבע שורות החקוקות על לוח גיר קטן, שתאריכן נקבע למאה העשירית לפני הספירה. זהו מעין לוח שנה שרשומים בחודשי השנה בהתאם לפעולות החקלאיות הנעשות בהן. יתכן שהיה זה תרגיל כתיבה של תלמיד.

יש חוקרים הסבורים שגזר נכללה בתחום פחוות יהוד (יהודה של ימי שיבת ציון) בשלהי התקופה הפרסית. עדות לכך הן טביעות חותם רשמיות ובהן המלים ''יהֻד'' ו''ירשלים'', שנמצאו בתל.

בתקופת מרד החשמונאים נזכר המקום במקורות כמה פעמים. לאחר נצחונותיו באמאוס ובחדשה רדף יהודה המקבי אחרי שרידי הצבוא הסלווקי עד גזר . המצביא בכחידס ביצר את העיר לאחר נצחונות על יהודה המכבי. כמה שנים לאחר מכן, הצליח שמעון החשמונאי, אחיו של יהודה, לכבוש את העיר, ובנה בה ארמון. שמעון הציב בה את בנו, יוחנן הורקנוס, כשר צבא. מן התקופה ההלניסטית והרומית נמצאו באתר שרידי מבנים, בהם שני בתי מרחץ, מקוואות וקברים. כמה מערות קבורה יהודיות שנחשפו בסביבת העיר, מלמדות שיישוב יהודי התקיים בה גם לאחר חורבן בית שני. העיר נעזבה בהדרה במשך התקופה הרומית, ולבסוף ננטשה.

בשנת 1177 ניטש ליד תל גזר, הקרוי בפי הצלבנים מונט ג'יזאר, אחד הקרבות החשובים של התקופה. עם כיבוש הארץ על ידי צלבנים נכללה גזר בתחום הסניורה של רמלה ובמקום היה ככל הנראה יישוב לא מבוצר, בשנת 1177 היה התל זירה לקרב גזר בין צבא ממלכת ירושלים בראשות בלדווין הרביעי, מלך ירושלים לצבא המוסלמי של צלאח א-דין. הצבא המוסלמי הופתע על ידי צבא צלבני קטן התמוטט תחת מהלומת ההסתערות של קומץ אבירים ונמלט על נפשו חזרה למצריים - תבוסה זו הייתה הקשה ביותר שספג המצביא המוסלמי המהולל אך לא הצליחה להציל את הצלבנים מתבוסה מוחצת בקרב קרני חיטין.

במלחמת העולם הראשונה, ב-‏16 בנובמבר 1917, הסתערה דיוויזיית פרשים בריטית על תל גזר וכבשה אותו מידי כוח טורקי-גרמני שהחזיר בו.

עד מלחמת העצמאות היה בנוי על מורדות התל הכפר הערבי אבו שושה, ובמרכזו קבר שייחך מוחמד אל-ג'זארי, שיתכן ובשמו השתמר השם הקדום גזר. במהלך המלחמה כבש כוח מחטיבת גבעתי את הכפר ואת התל במסגרת מבצע מכבי (13-14 במאי 1948) והמקום הפך למשלט ישראלי מול מיתחם לטרון.


החפירות באתר

בשנים 1902-1909 חפר באתר רוברט מקאליסטר, ארכיאולוג אירי צעיר ונלהב, שעמד אז בראש הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F). מקאליסטר העסיק צוות של כ-‏200 חופרים, ועבד זמן רב באתר; באופן שיטתי חפר תעלות קוויות שרוחבן 12 מטרים, אחת אחר השנייה, והשליך את ממצאיו לתוך התעלה הקודמת. שיטה זו הייתה לא מוצלחת במיוחד, ועקב הזריזות שבעבודתו שייך ממצאים רבים לשכבות ותקופות לא נכונות. יתר על כן, בגלל מיקומו של בית קברות מוסלמי באתר, נמנע ממקאליסטר לחקור את האקרופוליס של העיר. מקאליסטר פרסם את ממצאיו בשנים 1911-1912 בסדרה של שלושה ספרים שנשאו את הכותרת ''The Excavation of Gezer''. הספרים השאירו בעיות רבות לא פתורות, וחילקו את שכבות העיר לתקופות ה''קדם שמית'', ה''שמית הראשונה'' עד ל''שמית הרביעית'', ''התקופה ההלניסטית'' ו''התקופה הרומית-ביזנטית''.

שרידי מגדל כנעני בגזר (צילום: יורם הראל).

בשנת 1934 הוסיף אלן ראו (Alan Rowe) לחקור את האתר, אף הוא מטעם ה-P.E.F, במטרה להשליט סדר בשכבות האתר, כפי שציינן מקאליסטר. האזור שאותו בחר לחקור (המדרון הצפון-מערבי) הוכח כדל בממצאים שנדרשו למחקרו. מאוחר יותר, בשנים 1964-1965 חפרו באתר חברי ההיברו יוניון קולג', בניהולו של ג'ורג' ארנסט רייט (G.E Wright). תוכנית המשלחת הייתה לשהות באזור מספר שנים, אולם הם השיגו את מטרתם בבירור כרונולוגיית מערך החומות תוך שבועות ספורים. לאחר מכן, פרופ' דיבר אושש את סברתו של יגאל ידין (שפורסמה לראשונה בשנת 1958) בדבר היות ה''מצודה המקבית'' שער המיוחס לתקופת שלמה המלך: עניין הכרחי בהוכחת הטיעון התנ''כי בדבר העיר. עם השנים הפך האתר למוקד לחפירות נוספות, לרבות זו של אוניברסיטת אנדרוז, אף היא בנושא שער שלמה, ותיקון השערות מקאליסטר.

בשנים האחרונות נערכות באתר חפירות יזומות במשותף עם אוניברסיטת ניו אורלינס, ובראשות סם וולף (Sam Wolff) וסטיב אורטיז (Steve Ortiz). החופרים ניקו את אזור שער שלמה. בחפירות נמשכה החשיפה של מערכת הביצורים המסיבית, רובע המגורים ורובע ציבורי-מינהלי של המאה ה-‏8 לפסה''נ. נחשפו יסודות של בניין מרובע במידות 12X12 מ'. במקום נתגלו עדויות לחורבן כבד שכלל שכבה של לבנים שרופות במפולת בגובה של מטר וחצי ובתוך שכבה זו נמצאו מספר קנקני אגירה, סירי בישול, קערות וקרטרים. החורבן מיוחס למלך האשורי תגלת פלאסר ה-‏3 המתאר ּבארמונו שבנמרוד כיבוש של מספר ערים וביניהם גָזָרוּ היא גזר. בחפירות מתחת לחומת העיר שמימי שלמה המלך נחשף בסיס עמוד בקוטר של 1 מ' אשר כנראה שייך למבנה עמודים מונומנטלי.


מי המלך המצרי שהעניק את גזר לשלמה?

כאמור, בספר מלכים נאמר כי ''פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה''. קיימת מחלוקת בשאלה מי הוא הפרעה שבו מדובר.

אחת הסברות היא כי מדובר בשישק, שעל מסעו מדווח המקרא במפורש. שישק מלך במצרים לפחות 21 שנה וידוע כי ערך את מסעו לארץ ישראל בשנה החמישית למלכות רחבעם.שישק היה, איפוא, בן זמנם של רחבעם בחמש שנות מלכותו הראשונות ושל שלמה בשש עשרה שנות מלכותו האחרות, לכל היותר. ידוע גם כי בשעת בניין המילוא, שחל אחרי שנת עשרים וארבע לשלמה, מרד ירבעם בן נבט בשלמה ונמלט כדי לבקש מקלט אצל שישק מלך מצרים. קשה להאמין שבאותו זמן נתן שישק את ביתו לשלמה ויחד עם זאת חיזק את ידיו של ירבעם המורד במלכות והעניק לו מחסה במצרים.

אלא שבמקום אחר נאמר כך: ''וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה, אֶת-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַיִּקַּח אֶת-בַּת-פַּרְעֹה, וַיְבִיאֶהָ אֶל-עִיר דָּוִד, עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-בֵּית יְהוָה, וְאֶת-חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב. רַק הָעָם, מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת: כִּי לֹא-נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם יְהוָה, עַד הַיָּמִים הָהֵם'' (מלכים א', ג', א'-ג'). מכאן, שבת פרעה כבר הייתה בירושלים לפני השנה האחד-עשר למלכות שלמה, משום שרק בשנה זו הסתיים בניין בית המקדש. לפיכך, חותנו של שלמה אינו שישק אלא אחד המלכים האחרונים של השושלת שקדמה לו, היא השושלת ה-‏21.

המלך שקדם לשישק היה פסאבאח'ענו השני, שמלך 12 שנה, כנראה שבין השנים 12-24 למלכות שלמה. לפניך מלך סיאמון 17 שנה. כלומר, הוא עלה למלוכה בימיו של דוד ומת במהלך מלכות שלמה.

בתבליט שגילה מונטיי בצאן אל-חג'ר, היא צוען, מתואר סיאמון כמנצחו של לוחם המחזיק בידו גרזן פיפיות, נשק אופייני לגויי הים. לפיכך, יתכן שאויבו של סיאמון לא היה אלא לוחם פלישתי ויתכן שסיאמון ערך מסע לפלשת ובדרכו צפונה כבש את גזר הכנענית שבגבול פלשת-ישראל. מאחר וגזר לא הייתה מיושבת בישראלים, לא פגע מסע סיאמון באוכלוסיה הכפופה ישירות לשלמה.

וכך ניתן להניח כי בפרק זמן קדום של מלכות שלמה (אולי בימי עלותו של שלמה על כס המלוכה), כבש סיאמון את פלשת ואת גזר הכנענית. אחרי שהתחזק שלמה נכרתה ברית בינו לבין סיאמון. שלמה לקח את בת פרעה לאישה, ובאמצעות נישואין אלה שידרג את מעמדו בעיני עמו ובעיני הממלכות השכנות. גם לצירופה של גזר אל ממלכת ישראל הייתה חשיבות רבה, בעיקר בשל ערכה של עיר זו כצומת דרכים בשפלה וכאחד השערים לירושלים. גם פרעה נהנה מברית זו, משום שהיא הבטיחה את השלום בגבולה הצפוני של מצרים בזמן חולשתה של השושלת ה-‏21 ואיפשרה לפתח קשרי מסחר אמיצים עם ישראל המשגשגת. קשרי הברית נמשכו גם בימי יורשו של סיאמון, פסאבאח'ענו השני, כאשר שקיעתה של מצרים דרבנה אותה להבטיח את השלום לפחות בגבולוה עם ישראל. אלא שכאשר עלה שישק לשלטון הופרה הברית שנכרתה בימי השושלת שהייתה יריבתו והשליט התקיף הזה החליט להטיל את מרותו על ארץ ישראל ולכרות בריתות עם אויבי בית דוד. הסכנה שאיימה על ממלכת ישראל ועל בעלי בריתה בארץ מכיוון מצרים אילצה את שלמה לשנות את מדיניותו ולחזק את מערכת ההגנה של הארץ; ואז הגיעה השעה לבצר את גזר, ששכנה ליד אחת הדרכים הראשיות המובילות מפלשת לבירת ישראל.


גזר הקדומה

חפירות מקאליסטר העלו מספר ממצאים המעידים על התיישבות קדומה בשטחים סביב לגזר. ממצאים אלו כוללים גרזנים כנעניים ומיני אבני יד אשליים, אופייניים לתקופה הפליאוליתית. מאוחר יותר (3,400 לפני הספירה לערך) ניכרת בגזר עצמה הופעת דוגמאות קדרות מסוג ה-Creamware, הם כדים כנעניים הצבועים במשח פסים. חרסים אלה היו מעשה ידם של בני עם לא־שמי שיישב אז את הגבעה.

עם חלוף הזמן החלה נדידה שמית לאתר, מתיישבים אלה חדרו למערות והחלו לגור בהן ולשפץ אותן. במערות נמצאו סימני קדרות מפותחים יותר, אבני שחיקה ומיני כלי אבן. ממצאים אלו אפיינו את העונה שבין תום העת הכלקוליתית והקמת חומות העיר. סמוך לראשית תקופת הברונזה הקדומה III ב', 3000 לפני הספירה לערך, הופיעו עדויות האדריכלות הראשוניות בתחום. התושבים השמיים המשתייכים לאתר התפרשו על מרב התל, ובנו בתי מגורים. הממצאים הארכיאולוגיים מתקופתם דלים באופן מפתיע. פרט זה מעיד על חשיבותה הפחותה של גזר בימים הללו, בשעה שיתר ערי כנען שגשגו כלכלית והוקפו בחומה.

בעונה שבין תקופת הברונזה הקדומה III א' לתקופת הברונזה התיכונה I השרידים הארכיאולוגיים נעלמו כמעט לגמרי, למעט קבר אחד ומספר מצומצם של כדים. היישוב כנראה ניטש או הותקף ונהרס.


ביצורי תקופת הברונזה התיכונה II ותקופת הברונזה המאוחרת

סמוך למעבר לתקופת הברונזה התיכונה א', גזר החלה להראות מחדש סימני חיים. החפירות לגבי שכבה זאת העלו מספר רב של תגליות המעידות על יחידות דיור מסוידות ומתוכננות היטב. יתר על כן, נתגלו באתר מתקני איסוף מימי הנגר העילי ומחסני תבואה מהודרים. סוף היישוב בתקופה זו בא, כאמור, בזמן מסעו של תחותמס השלישי, לסוריה. תחותמס התפאר ברשומות על כיבוש העיר, ונמצאו שאריות כלי אחסון מלאים שנקברו תחת הריסות, ושכבה עמוקה של לבנים שרופות, בנות תקופתו.

ב-‏1700 לפני הספירה לערך, הסתמנה גזר כעיר כנענית חזקה ועשירה, שתרבותה השפיעה על סובביה וכוחה הצבאי אפשר לה כיבושים. תקופה זאת מאופיינת, יותר מכל, בבניין הביצורים הראשוניים של העיר.

ביצורים אלה נראים במדרון הדרומי של התל. השער הוא טיפוסי לתקופת הברונזה התיכונה ודומים לו התגלו באתרים רבים בארץ. הוא מורכב משני מגדלי לבנים גדולים וביניהם מעבר ישיר אל פנים העיר, בין שלושה זוגות של אומנות. יש הסבורים כי טיפוס השער הזה קשור להופעתן של המרכבות ככלי תחבורה נפוץ.

הירידה אל מפעל המים בגזר (צילום: יורם הראל).

אורך ביצורים רמים אלו, שזכו לכינוי החומה הפנימית, עמד על כ-‏1.2 קילומטרים. בחומה שובצו כנראה 25 מגדלים וצריחים, כאשר המגדל הגדול ביותר הוצמד לשער הדרומי של העיר. החומה נבנתה במספר שלבים. רוחבה הממוצע עמד על כ-‏4 מטרים, חומרי הבניין היו אבנים שנחצבו באופן גס. החומה נבנתה מספר מטרים מעל לשכבת הסלע המקורית, כנראה לתוך תעלה שנחפרה בידי הבנאים. בחומה שני שערים חשובים, הדרומי והצפוני. מקאליסטר חשף קטע ארוך מחומה זו, שבה היו משולבים מגדלים מלבניים. על הביצורים הגנה חלקלקה מטויחת ששיפועה כשלושים מעלות ואורכה כעשרה מטרים.

ממערב לשער נחשף מגדל אדיר בחומה, שהגן על סביבת השער. רוחב מסר האבן שלו הוא למעלה מ-‏15 מטרים והוא אחד הביצורים הגדולים ביותר שנחשפו עד היום בארץ. חלקו העליון היה בנוי כנראה מלבנים.

שני השערים שחשף מקאליסטר דומים למדי במבנם הפשוט. הרכבם הוא זה של שני מגדלי אבן מאורכים ומעובים שביניהם רווח. בשער הדרומי, החשוב מבין השניים, ניתן להבחין במעבר מרוצף באבנים, ששקעו לאור המשקל שהופעל עליהם לאורך השנים. המרחק הרב בין המגדלים הביא ללידתה של היפותזה בדבר קיומו של מעין מחסום עץ נייד לצד השער. השער הדרומי נחסם מאוחר יותר, עם בניין החומה החיצונית.

נהוג לייחס את בניין החומה החיצונית של גזר לתקופת הברונזה המאוחרת. אורך החומה עמד על 1,100 מטרים, ורוחבה כ-‏4 מטרים. החומה נבנתה בנקודה נמוכה יותר לאורך המדרון, והוסיפה לעיר לפחות עוד רבע משטחה הקודם. נשתמרו רק שרידים מהחומה שגובהם לא עלה על 4.5 מטרים, ושער העיר כנראה שכן תחת השער מתקופת שלמה.


מפעל המים

מצפון לשער ולחומות נמצא מפעל המים של גזר, שנועד לספק מים עיר בשעת מצור מבלי שאנשיה ייאלצו לצאת אל מחוץ לחומות. זהו אחד ממפעלי המים הגדולים והחשובים שנחשפו בארץ. הוא מורכב מפיר וממנהרה חצובה בסלע שהוליכה אל מעיין תת-קרקעי. הפיר בנוי משני חללים עיקריים, חלל הכניסה האנכי שאורכו עומד על כ-‏7 מטרים, וחלל הירידה המדורגת למעיין - מערה משופעת באורך של כ-‏45 מטרים. עומק המנהרה הוא כ-‏20 מטרים. מקאליסטר טעה בדרך פעולתו בחקירת התעלה, וניקז אותה מכל תוכנה. בכך הרס כל אפשרות עתידית של תיארוך מדויק יותר למפעל. בהשוואה לחצור ומגידו ניתן לתארכו לתקופת הברזל II, אולם גם החומות בנות התקופה הזאת הופיעו בגזר מוקדם מבשאר תלי הארץ, ולכן אולי אכן נבנה הפיר בתקופת הברונזה המאוחרת.


שער שלמה

אחד האתרים הנחפרים ביותר בגזר הוא שער שלמה. מקאליסטר חשף לראשונה את אחד החללים הנלווים לשער ומחצית מהשער. בהסתמכות על חרסים הלניסטיים שמצא במקום, קבע את השטח כ''מצודה מקבית'' (Maccabean Castle). כעבור מחצית מאה, בשנת 1958 פרסם ידין את מאמרו ''חומת גזר ושערה בימי שלמה'', במאמר זה טען כי חלק מהמצודה המכבית (''אזור דמוי אורוות'', בפי מקאליסטר) הינו לא אחר משער שלמה.

מאוחר יותר, חקר צוות בראשות ויליאם דיוור (William Dever) את האתר והעלה כי אכן מדובר בשער מהמאה העשירית לפני הספירה. חברי ההיברו יוניון קולג' חשפו לגמרי את ההריסות וחיזקו את טענת ידין. לא רק האמת הארכיאולוגית היא שמעניינת בפרשת השער, שכן קיומו מאשש במידה רבה את אמיתות הפסוק התנ''כי: ''וְזֶה דְבַר-הַמַּס אֲשֶׁר-הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית יְהוָה וְאֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-הַמִּלּוֹא, וְאֵת, חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-חָצֹר וְאֶת-מְגִדּוֹ, וְאֶת-גָּזֶר''. (מלכים א', ט', ט''ו).

השער היה שער שש תאי כנעני אופייני. צדדיו נבנו בניית גזית איכותית, החלל הפנימי הכיל ספסלים איכותיים, גג סטנדרטי ותעלת ניקוז. מאוחר יותר הועלה מפלס השער ונבנתה תעלה חדשה. בשלב הבא נבנה מחדש כשער ארבע-תאי, ואחר חורבנו בימי תגלת פלאסר כשער דו-תאי. אחר פלישה אשורית נוספת נהרס השער סופית.

חשיבות רבה יש לאזכורה של גזר יחד עם חצור ומגידו. ביצורי ערים אלו, שלאורך ימיהן היוו מרכזי כוח חשובים בכנען, נבנו אף הם בסגנון הגזרתי (כפי שניתן להבחין בטבלה). דמיון רב, ולעתים שוויון מוחלט, זה יחד עם כרונולוגית האתרים, מוכיח שהחומות נבנו לפי אותו הדגם. ההבדלים הקטנים תלויים בתנאי השטח הנתון, ואי-דיוקים בחפירות מוקדמות.

בעשור האחרון, לנוכח צמיחת האסכולה המינימליסטית בארכיאולוגיה המקראית, הועלו מספר טענות אודות שיוך חומות הסוגרים ושערי התאים שאפיינו את בניין שלמה, למאה התשיעית לפני הספירה, ובכך למעשה לביטול סברת ידין.

מתחת למעבר השער עוברת תעלת ניקוז, היוצאת אל מחוץ לעיר.


הבמה

מקאליסטר ציין ארבעה אתרים בעלי אופי דתי בעיר העתיקה, החשוב באתרים הוא הבמה. זהו האתר היחיד שניתן לשייך בבירור לתקופת הברונזה התיכונה. החלק המרכזי בחקר הבמה הגזרית נמצא בעשרת הסלעים הפזורים לאורכה. סלעים אלו הפכו נושא למספר היפותזות. בין הסלעים לא היו מרחקים שווים, או גבהים וצורה שווה. אולם רובם חלקו שתי תכונות: האחת, רמת החספוס הנמוכה בצד המערבי של הסלע לעומת הצד המזרחי, והשנייה בחורים שנחצבו לתוך האבן, אולי למטרת נשיאתם. הסלע השביעי מהווה את יוצא הדופן הגדול שבסדרה: להבדיל מיתר הסלעים, לא היה עשוי חומר שמקורו בגזר. היו שסברו כי מקור הסלע הוא ירושלים והריה. מקאליסטר טען כי האבן הובאה כחלק מניצחון בני גזר על היבוסים.

מאחורי הסלעים החמישי והשישי ממוקם מתקן ריבועי, ובו שיקוע ריבועי. הועלו מספר סברות בדבר מהות מתקן זה. אחת הסברות המקובלות לגביו היא היותו מזבח, אם כי שום סימני שריפה לא נתגלו על האבן. נגרס בידי אחרים כי האבן שימשה בסיס לסלע נוסף. מקאליסטר שיער כי הסלע שימש ככרוב לאשרה, כחלק מטקסי הסגידה לה, וגם נמצאו מספר עדויות לקורבנות ילדים בסביבה. לבסוף נטען כי שימש המתקן ככלי לניקוי, טרם לקיחת חלק בטקס דתי. אולברייט כינה את הבמה קַפֶּלַת-מתים, והישווה את האבנים למצבות מקדש דגון באוגרית, ושדה האסטלות האשורי. במכלול, סביר להניח כי האבנים שימשו כלא יותר מחומרי בניין לבמה האמיתית, או כאתר טקסי לחידוש וכריתת בריתות בין גזר ותשעת הערים הסובבות אותה.


תקופת הברונזה המאוחרת

בעקבות כיבושה האלים בידי תחותמס השלישי, ניטשה גזר כמעט לגמרי עד לתקופת הברונזה המאוחרת I ב'. קברים בני אותה התקופה מספרים על קושי החיים בגזר, ועל חוליי הפרקים של יושביה. כחלק מתהליך התאוששות העיר, ובהשפעת המסחר הפורח בימי האימפריה המצרית, החלו מופיעים בעיר מיני כלי חרס וזכוכית מהודרים, תכשיטי שנהב, ארון קבורה מיקני ושאר פריטים מיובאים.

עושרה התרבותי של העיר הורגש בעוצמה לקראת המאה ה-‏14 לפני הספירה, ימי השלטון המצרי על האתר. בחסות המצרים שוקמה העיר לתפארתה המוקדמת והפכה במהרה לאתר מרכזי בארץ ישראל. חפירות בתחום VI של האתר העידו על תרבות העיר: קירות בתיה עובו, חצרותיה סוידו באיכותיות ותעלות ניקוז הובילו אל הבתים. נחשפו באתר מיני כלי זכוכית וזהב שאופיים המצרי בלתי מעורער.

השער הכנעני הגדול, ששולב בחומת העיר גזר (צילום: יורם הראל).

תקופת הברונזה המאוחרת בגזר הקבילה לתקופת אל עמרנה המצרית, ונמצאו מספר התכתבויות בין מלכים גזריים (בעיקר מלכיאל ויפח'י), לשליטיהם המצריים. לדוגמה, המכתב שהוזכר קודם לכן, מאמנחותפ השלישי למלכיאל, מלך גזר: ''אל מלכיאל, איש גזר, כה אמר המלך: הנה את הלוח הזה שגרתי אליך לאמר: שלחתי אליך את חניה, שר צבאות המלחמה, על מנת לקחת את הנשים היפות ועמו כל טוב: כסף, זהב, מלבושים, אבן סנדו, כל מיני אבנים יקרות וכיסאות מעץ אושי. ועל כל זה כל מיני דברים יקרים בסכום 160 תבן. והן הלא ביחד 40 נשים, 40 שקלי כסף מחיר כל אשה. ונא, שלח נשים יפות מאוד ובהן ורעה לא תמצא למען יאמר לך המלך אדוניך: אלה אל נכון יפות! ולך ישלח בחיים. ואכן, תדע כי הנה שלום למלך כמו לשמש: לחייליו למרכבותיו לסוסיו שלום רב! והנה, נתן האל אמון את הארץ העליונה, הארץ התחתונה, מוצא השמש ומבוא השמש תחת שתי רגלי המלך''.

לפתע, כמאה שנים מאוחר יותר, החל מצב העיר להידרדר מחדש, בדומה לשאר יישובי כנען בזמן נסיגת תקופת אל-עמרנה. אין סימנים להרס אזורי מקיף כלשהו, אומנם בתי העיר לא היו בשימוש במאה ה-‏13 לפני הספירה. ממצאים פרטיים לשני בתים מעידים על הרס ומאוחר יותר הופעת קדרות פלישתית. לטענת מרבית החוקרים, גזר חרבה בהתקפה. יש המייחסים את החורבן לכיבוש זמני של העיר בימי יהושע בן נון, עקב ההתנגשויות בין בני ישראל והגזרתים, כפי שמציין התנ''ך בספר יהושע: ''אָז עָלָה, הֹרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר, לַעְזֹר, אֶת-לָכִישׁ; וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד''. (יהושע י', לג). אולם פסוק אחר מעיד על נוכחות כנענית בעיר בתקופת השופטים: ''וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר; וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ, בְּגָזֶר''. (שופטים א', כט).

ככל הנראה לא הצליחו בני אפרים להשתלט על גזר משום שהמקום הוחזק אז על ידי האמורים. יתכן גם שמסיבה זו נמנתה גזר על ארבע הערים שהיקצה שבט אפרים לבני שבט לוי (יהושע, כ''א, כ'-כ''ב: ''וּלְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי-קְהָת הַלְוִיִּם, הַנּוֹתָרִים מִבְּנֵי קְהָת; וַיְהִי עָרֵי גוֹרָלָם, מִמַּטֵּה אֶפְרָיִם. וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת-עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ, אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ--בְּהַר אֶפְרָיִם; וְאֶת-גֶּזֶר, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ. וְאֶת-קִבְצַיִם, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ, וְאֶת-בֵּית חוֹרֹן, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ: עָרִים, אַרְבַּע''). מאחר וממילא לא היו בני אפרים מסוגלים לגבור על יושבי העיר, הם פשוט ''העבירו'' את בעיית ההתיישבות בה לבני לוי.

ממצא חיוני מחורבות העיר הייתה חרפושית מלכות מרנפתח. אחד הממצאים המפורסמים המיוחסים לפרעה היא מצבת ישראל, הקרויה כך על שם אחת השורות בה: ''נבוזה כנען בכל רע, לוקחה אשקלון, נלכדה גזר וינועם הייתה כלא הייתה, ישראל הושם, אין לו זרע''.

הפרעונים המצריים ניסו לחזק את שליטתם באזור, לאור התערערות השלום היחסי עם פלישת גויי הים (שהתנ''ך מכנה פלישתים). רעמסס השלישי הצליח להדוף את הפולשים מכפתור לארץ האם המצרית, אולם לא הצליח למנוע את חדירתם לשטחי כנען.


התקופה הפלישתית

התקופה הפלישתית הייתה תקופת מעבר קצרה בגזר, שקישרה בין ימי האימפריה המצרית לימי המלוכה הישראלית. תקופה זאת החלה, כאמור, שנים מספר אחר חורבן העיר בימי מרנפתח. הקביעה הברורה של זמנה הוא דרך חרסיה, שהתפשטו עם הפלישתים בא''י של התקופה המדוברת. גזר ישבה על גבולה הצפוני ביותר של הממלכה הפלישתית. סוף האתר בעת ההיא היה, כאמור, כיבוש בידי פרעה מצרים, שמאוחר יותר מסר את העיר למלך שלמה, כנדוניית ביתו.

לאורך ימיה כעיר פלישתית עמדה גזר מחוץ לטווח הישג מלכי ישראל שאול ודוד, כמתואר בשמואל ב': ''וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה; וַיַּךְ, אֶת-פְּלִשְׁתִּים, מִגֶּבַע, עַד-בֹּאֲךָ גָזֶר''. (שמואל ב', ה', כ''ה). לפי המתואר בתנ''ך, נמסרה העיר לידי שלמה המלך בידי מלך מצרים בערך בשנת 950 לפני הספירה.


התקופה המאוחרת

כיבושה הסופי של העיר בידי אשור בא במאה השביעית לפני הספירה. בימיה כעיר אשורית הייתה מרכז חשוב לפיקוד ופיקוח על מישור החוף, ונמצאו מספר רשומות מקומיות שמעידות על כך. אחר ימי אשור ניטש האתר, עד ימי הממלכה הפרסית, בהם הייתה העיר חלק מפחוות 'יהוד'. קברים עשירים (הקברים הפלישתיים של מקאליסטר), שרידי קירות בתים ובורות מים הם שרידיה היחידים של התקופה הפרסית באתר. תקופה זאת נחלקה לשני שלבי ישוב.

במאות השלישית והשנייה ניתן להבחין בישוב הלניסטי בעיר. גזר הפכה למרכז הכוחות הסלווקיים בשפלה ושכן בה מבצר, וממנה יצאו הכוחות להלחם ביהודה המכבי בקרב בית חורון. אחרי הפסדים נוספים בקרב אמאוס נסוגו הכוחות היווניים לגזר. בימי המצביא בכחידס נבנה מחדש שער העיר, ושופצו ביצוריו. אולם אחר עזיבתו שמעון החשמונאי כבש את העיר בשנת 142 לפני הספירה.

בנו, יוחנן הורקנוס הראשון, קבע את העיר כבסיסו, ובנה בה מצודה (שאותה זיהה מקאליסטר בטעות כשער שלמה). שבויים יוונים הוחזקו כנראה באתר, כפי שניתן ללמוד מהכתובת, שנמצאה חרוטה על אבן באתר: ''Παμπρς Σιμοονος κατοπαση πυρ βασιλειον''. כלומר, ''פמפרס (אומר): מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון''. באתר נמצאו מטבעות דמטריוס השני ואנטיוכוס השביעי, כלי חרס וכלי ברזל.

שער העיר עבר את שיפוצו האחרון לקראת הכניסה לתקופה ההרודיאנית באתר, שכבה I. בימי המלך הורדוס ירד סופית מעמדה של גזר, והיא הפכה לקניינו הפרטי של אלקיוס. מספר קברים, בית מרחץ, כמה בקתות וחומה גדולה (לא למטרות הגנה, אלא תחימה) הם שרידי היישוב בתקופה הרומית. מספר קברים נוספים נותרו מהתקופה הביזנטית.


קרב מונט ג'יזאר

בנובמבר 1177 פלש צבאו המוסלמי של צלאח א-דין ממצרים והתקדם מאיזור פלשת לכיוום ירושלים. כוחם העיקרי של הצלבנים היה מרוכז אז בסוריה. בעת פלישת המוסלמים מנו כל כוחות הממלכה הצלבנית שהיו זמינים למלחמה בו לא יותר מ-‏500 פרשים. צלאח א-דין חצה את מדבר סיני, השאיר את מרבית המטען הכבד של המחנה באל-עריש ונכנס לתחום מדינת הצלבנים בקרבת מבצר דרום. מסדר הטמפלרים עוד הספיק להחיש תגבורת לחיל המצב של מבצרם בעזה, והמלך בלדווין הגיע במהירות עצומה לאשקלון, התפרץ אליה והכריז על גיוס כללי. ב-‏24 בנובמבר 1177 נראה כוחו העיקרי של צלאח א-דין ליד אשקלון. חיל עזר צלבני נוסף שבא מהצפון נלקח בשבי משהתקרב לרמלה. הארץ הייתה ריקה מצבא מוכן לפעולה והמוסלמים פשטו מן הדרום צפונה, כשהם זורעים שוד והרס במהלכם. ההתקפה המרכזית כוונה לרמלה, שביצוריה נחשבו רופפים למדי. העיר הועלתה באש. לאחר מכן בא תורה של לוד, עירו של ג'ורג' הקדוש.

בעוד גדודים אלה פושטים על הסביבה נמצאו הגדודים שבפיקודו הישיר של צלאח א-דין במאסף המחנה, בשטח שבין תל צאפי ובין גזר. חוזק מבצרי הדרום מנע אמנם את כיבושם בידי צלאח א-דין, אולם לא הפריע לו מלחדור עמוק לתוך המדינה, לנתק את קווי התחבורה שלה ולהעמיד בסכנה את ערי הצלבנים. בביטחונו הרב לא דאג צלאח א-דין להשאיר גדוד לשמירה או לתצפית ליד אשקלון. היה זה משגה קשה שנוצל בהצלחה על ידי הצלבנים. בלדווין וחילותיו באשקלון, שאליהם הצטרפו הטמפלרים מעזה, מיהרו ויצאו לאורך חוף הים צפונה, עברו את יבנה בתוך שטח שנראה כאדמה חרוכה שהותירו אחריהם המוסלמים, משם פנו מזרחה והשיגו את מחנהו של צלאח א-דין כשפניו צפונה.

צלאח א-דין ניסה לארגן מחדש את מערכות צבאותיו ולהשעינם על תל גזר. אולם תוך כדי התארגנות זינקו עליהם פרשי הצלבנים. על הגדוד הראשון פיקד בלדווין מרמלה (לא המלך), שמימש בכך את זכותו כסניור (שליט מקומי) של השטח בו נערך הקרב. הוא ואחיו באליאן פרצו והממו את מערכיהם של המוסלמים. תאקי א-דין עמאר, אחיינו של צלאח א-דין, ניסה להודפם, אך לשווא. מערכי המוסלמים נבקעו ללא תקנה. כעבור שעה קלה עבר המחנה המוסלמי למנוסה, כשהצלבנים מזנבים בהם מאחור.

עמודי אבן גדולים שנמצאו בתל גזר. ההערכה היא ששימשו כחלק ממבנה ציבורי ששימש להתכנסות או לפולחן (צילום: יורם הראל).

הייתה זו המפלגה הגדולה ביותר שספג צלאח א-דין מידי מוסלמים או נוצרים, ובתור ''יום רמלה'' (25 בנובמבר 1177) נשאר האירוע קבוע בהיסטוריוגרפיה המוסלמית. שרידי גדודיו הנרדפים נמלטו דרומה לשטח ביצות הקרוי ''קיני הזרזירים'' (כנראה ביצה באוזר עין אלקצב, ליד בית גוברין). המוסלמים נפטרו כאן משרידי ציודם כדי להקל על מנוסתם דרומה ומערבה, לבקש מקלט במדבר. צלאח א-דין עצמו ניצל רק בזכות מסירותם המגוננת של כמה מפרשיו. עשרה ימי גשמים שפקדו את דרום הארץ בלוויית קור חזק הוסיפו על תלאות הבורחים. צבא הפלישה פסק מלהתקיים. רק ב-‏1187 הצליח צלאח א-דין לאחד מחדש את כוחות האזורים שבשליטתו ולפלוש שוב לשטח ממלכת הצלבנים כדי להכניעם.

בשנת 1888 ערך הארכיאולוג שארל קלרמון-גאנו סקר ארכיאולוגי של ארץ ישראל במהלכו הוא חזר וזיהה את תל גזר כמונט ג'יזאר הצלבנית (MontGisart). על פי מחקרו ובהסתמך על מסמך המתאר את נכסי הכנסייה של המדינה הצלבנית - לאחר הקרב הקימו הצלבנים כנסייה על שמה של קתרינה הקדושה בלטינית - Sainte Katerine de Mongisart. במסמך הסקר מציין קלרמון-גאנו בתקווה כי חפירות עתידיות בתל יחשפו את הכנסייה. ואולם, עד היום לא העלו החפירות שנערכו בתל גזר שרידים למבנים צלבניים.









נחלת דן ותחום פעילותו של שמשון


נחלת שבט דן היא החלק מארץ ישראל שנקבע בהגרלת נחלתם של שבטי ישראל כנחלתו של שבט דן. ההגרלה עצמה נערכה בטקס פומבי על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען.

הנחלה המוצגת בספר יהושע לא עמדה בפועל לרשות שבט דן. העם האמורי, שחי בארץ כנען, לא איפשר לשבט דן לנחול את עריו. וכך נאמר בספר שופטים: ''וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת-בְּנֵי דָן, הָהָרָה: כִּי לֹא נְתָנוֹ, לָרֶדֶת לָעֵמֶק (מקור:שם, א',ל''ד). יהודה אליצור ויהודה קיל בספרם אטלס דעת מקרא מגדירים את הנחלה ''בגדר חזון... ומעשה (ולמעשה) נאחזו (רק) בקרן זווית בחֵבֶ‏ל צרעה ואשתאול''. בשירת דבורה, נטען כלפי שבט דן:'' וְדָן, לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת'' (מקור: שם,ה' י''ז) - ומכאן שהיה לשבט דן מוצא לים תיכון.

מרכזו של השבט היה בשפלה המרכזית, מולדתו של שמשון הגיבור אשר מתוארת כך: ''וַתָּחֶל רוּחַ ה', לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל (מקור:שם, י''ג, כ''ה) - דהיינו שם היה מחנה דן.משפחת מנוח אבי שמשון הייתה בין המשפחות שגרו ב'' צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל''.

הגבול הצפוני של נחלת דן עבר דרומית לנחל הירקון ולתוואי המערבי של נחל קנה. היום ניתן לראות את הגבול בחלק המערבי של כביש חוצה שומרון. המשכו המזרחי של התוואי הוא בכביש הישן לירושלים (לשעבר ''כביש 1''), דרך גזר, עד בית חורון תחתון. הגבול המזרחי הוא בתוואי הנוכחי של כביש האורך, כביש 4, העובר ליד מחלף מסובים - היא בני ברק עד לצפון מפתח תקווה - נחל הירקון ומשם לים התיכון. הגבול המזרחי של נושק לנחלת שבט בנימין ולנחלת שבט יהודה לאורך כביש 38 מצומת בית חורון דרומה לבית שמש. הגבול הדרומי נושק לגבול לנחלת שבט יהודה.


יער הנשיא

הגעה לאתר: כביש הגישה מתחיל בין הקילומטרים 2-3 בכביש 44, בין צומת נחשון לצומת שמשון. עם הכניסה למסלול מתחילים בטיפוס בהר. זו גם תחילתה של דרך הפסלים, המשובצת יצירות של אמנים שהונחו בנקודות שונות לאורך התוואי.

עלות כניסה לאתר: אין.

יער הנשיא, הידוע גם כיער צרעה, משתרע על גבעות השפלה הגבוהה, מדרום לכביש הגבורה המקשר בין צומת שמשון לצומת נחשון. קרן קימת לישראל נטעה כאן יער גדול - יער תרום, המשתרע על פני 11 אלף דונם. חלק ממנו, יער צרעה, הוקדש לזכרו של חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל. בלב היער מתנשא רכס צרעה, ששיאיו מגיעים לרום של כ – 400 מטרים מעל פני הים. מן הפסגות הגבוהות נשקפים הנופים המרהיבים של מישור החוף, שפלת יהודה והרי יהודה.


דרך הפסלים

דרך כורכר החוצה את יער צרעה לכל אורכו, מתפתלת לאורך של 10 ק''מ. 37 פסלים הוצבו לאורך הדרך והפכו למכלול מיוחד של פיסול סביבתי. בכניסה ליער עומד פסל ''שומר היער'', המוקדש לשימור היערות בארץ. אחריו פסלים רבים נוספים. הרעיון נולד באירוע אמנות בטבע שקיימה קק''ל בקיץ 1989, שם התגבשה קבוצת פסלים, עולים חדשים וותיקים שיצרה את עשרת הפסלים הראשונים שהוצבו.

קק''ל סיפקה לאמנים גושי סלע גדולים והם גילפו את האבנים והפכו אותן לפסלים. רוב הפסלים בחרו באבן דולומיט קשה ממחצבות זנוח, וחלקם באבן מקומית, המצויה בתפר שבין בית שמש ונחל שורק לבין השפלה. בחלוף השנים התקיימו אירועי אמנות נוספים שהעשירו את הדרך בפסלים חדשים. יצירות אחדות מדגישות את השתלבותן בנוף והאחרות את עברו של האזור. כך למשל מתאר פסל אחד את גבורתו של שמשון, ואילו במקום אחר עוצבו שיני סלע כמסרק - אולי כרמז למסרק של דלילה הפלשתית, האישה שכישוריה בתחום עיצוב השיער חרצו את דינו של שמשון.

כעבור 100 מטרים מתחילת הנסיעה נמצא הפסל הראשון. אחרי כ- 700 מ' על יד פסל שנקרא ''חלון'' נפתח נוף מערבה לעבר הישובים תרום ותעוז. כעבור 1.5 ק''מ ישנה הפסקה בפסלים עד פסל ''הפטריה''. אחריו מגיע הפסל ''עוצמה'', שצורתו מפת א''י עם מנורות, ובהמשך הדרך - מצפור בצד מזרח עם תצפית לאשתאול. אחרי 2.5 ק''מ צומת במטע זיתים ופינות מרגוע. פניה מערבה מובילה למושב תרום ומזרחה למצפור ולקבר שמשון ומנוח. המסלול חולף ליד פסל ''התנשמת'' ושרידי ישוב קדום. ממזרח ניצב מצפור ועליו עצי זיתים, ברושים גבוהים ומקור מים בברזים - בהמשך תל צרעה. כך פוגשים לאורך הדרך עשרות פסלים נוספים המסתתרים בין העצים. חלק מיצירות האמנות מוקדשות לסיפורי שמשון ודלילה.


תצפית מבית מוכתר הכפר סרעא

מצפון לתל צרעה הקימה קק''ל נקודת תצפית דמוית חרטום של סירה. כאן נשקפים הנופים המרהיבים של עמק נחל שורק והרי יהודה. מבנה האבן הנושא את המצפה היה בעבר ביתו של מוכתר הכפר סרעא, ששרידיו עוד ניכרים בשטח ואשר שמר על צליל השם של היישוב הקדום צרעה. במלחמת העצמאות נכבש הכפר, והבית שימש מפקדה זמנית לחטיבת הראל. אחר כך שימש המבנה את ראשוני חברי קיבוץ צרעה, שניצלו אותו למגורים, למזכירות ולמחסנים - עד שעברו למקום הקבע.


תל צרעה

תל צרעה נמצא בליבו של יער צרעה. כאן, על פי הזיהוי המקובל שכנה צרעה המקראית. במורדות התל נמצאו מערות, קברים, בורות מים וגתות עתיקות המעידות שייצור יין היה אחד הענפים החקלאיים החשובים בצרעה הקדומה.

צרעה הייתה עירו של מנוח, אבי שמשון. מלאך אלוהים בישר לאשתו העקרה כי עתיד להיוולד לה בן. מנוח עצר את המלאך והקרוב על גבי סלע קרבן לאלוהים. ואכן, רוח אלוהים נחה על בנו של מנוח, הלא הוא שמשון הגיבור: ''ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן, בין צרעה ובין אשתאול'' (שופטים י''ג, כ''ה).

גת חצובה בסלע בתל צרעה ולידה בור מסורג ששימש לאיסוף מים (צילום: יורם הראל).

המסורת היהודית מזהה את קבר שמשון בתל צרעה. בראש התל נמצאת רחבה גדולה, ובמרכזה שתי מצבות אבן גדולות, שתקרתן יצוקה בטון וצבועה בכחול. על המצבה הצפונית, לוח שיש המציין את שמשון הגיבור, ועל המצבה הדרומית לוח שיש למנוח, אביו. המצבות עומדות בליבו של משטח בטון, עליו גם משרפה לנרות, לשימוש המתפללים באתר. על קבורתו של שמשון מספר הכתוב: ''וירדו כל אחיו וכל בית אביו וישאו אותו ויעלו אותו ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאול בקבר מנוח אביו''.

יחד עם זאת, קיימים עוד מספר מקומות שבהם, לכאורה, נקבר שמשון. חוקרים בני המאה ה-‎19 זיהו את קבר שמשון באתר הנקרא קוּבּוּר אָל-יָאהוּדִי, שנהרס עם הקמת אזור התעשיה הר-טוב שליד צומת שמשון, לרגלי תל צרעה. הפלחים של הכפר הערבי אִישׁוָוע (הוא היישוב אשתאול של היום) קידשו את קבר שמשון לידם - בקבר נֶבִּי עָ'ריבּ שבחורבת עָסְלִין שמדרום מזרח ליישוב אשתאול. בתל בית-שמש הסמוכה, נמצא מקום הנקרא 'קבר שייח' אבו אָלְמֶיזָאר', אשר הרב חִילוּ שביקר במקום בשנת ‎1334 טען כי זהו קברו של שמשון. על פי ערביי האיזור, קבור במקום אָבּוּ אֶל-עָזָאם, אבי העוצמה או הכח, כינוי של שמשון באגדות הערביות. הם סיפרו את הדבר לקלרמון-גאנו שכתב ב-‏1899 ששמשון נהרג בין צרעה לבית גִ'מָאל, מקום שהחוקר החליט כי הוא שיבוש השם אשתאול. לכן רבע מיבול הזיתים שבכל שנה של ערביי אזור בית שמש, מוקדשים לקבר השייח', כפי הנראה כפרעון לנדר קדום מאד של אנשי הכפרים למען שמשון. גם בעיר עזה, באחד מרחובותיה המרכזיים, נמצא מקום קדוש לערבים הנקרא 'אָבּוּ אֶל-עָזָאם'. מקום זה בסיפורים המקומיים כבניין אותו מוטט שמשון על יושביו. קיימת גם מסורת שקבר שמשון הוא בקבר אלי מרואן שגם הוא במרכז עזה ליד אָבּוּ אֶל-עָזָאם.

חלק מהאתרים מתאימים, לכאורה, למיתחם שקובע הטקסט המקראי בין צרעה לאשתאול. אבל כאמור, כיום מקובל לשייך את קבורת שמשון לאתר קבר שייח' סאמט שבתל צרעה.
ברור כי זהו איננו זיהוי נכון, וזאת מכמה סיבות. ראשית, תל מטבעו גדל עם כל תקופת יישוב חדשה, ולכן לא ייתכן שקבר שמשון נמצא בשכבה העליונה של התל. שנית, בשל טומאת המתים, בתי קברות יהודיים נבנו מחוץ לעיר, ולא במרכז העיר. שלישית, שמשון נקבר בין צרעה לאשתאול ולא בראש העיר צרעה. רביעית, נקודה זו היא קבר שמשון רק על פי מסורות יהודיות בנות שלושים שנה לכל היותר.


על דמותו של שמשון

חוקרים רבים חזרו ועמדו על העובדה כי בסיפור שמשון שבתנ''ך ניכרת בעליל הקבלה לסיפור האגאי על הגיבור המיתולוגי הרקולס. ואמנם, כשמפרקים את סיפורי שמשון שבתנ''ך למרכיביהם האגדתיים השונים, מפתיע לראות הקבלה כמעט-מוחלטת בין המרכיבים האלה לבין אגדות הרקולס. קיימת סבורה כי מקור הדמיון הוא בהגעתם של מיתוסים מאזור איי יוון אל חופי ארץ כנען. אחד החוקרים אף סבור כי מקורו של שבט דן הוא בדנאים, עם שנמנה על גויי הים, הלא הם קבוצת העמים שאליה השתייכו גם הפלישתים.

הנה כמה מנקודות הדמיון:

האבהות האלוהית - בהולדת הרקולס נזכרת ביאת האל זאוס אל בת-האדם אלקמנה. אצל שמשון – ביאת איש האלוהים אל בת-אדם שהיותה עקרה (שופטים י''ג, ב), ולא ילדה לבעלה, כפי שמשתמע מדברי האישה עצמה. – ''ותאמר...איש האלהים בא אלי (פסוק ו')...ויאמר לי: - הנך הרה (פסוק ז')...נראה לי האיש אשר בא ביום אלי (פסוק י')...''.

המונח ''ביאה'' ו''בא'' בהקשר להריון משמש כאן, כמו במקומות אחרים בספר בראשית, במובן של בעילת אישה. ''איש האלוהים'' או ''מלאך אלוהים'' היה בימי קדם התגלמות האלוהות בצורה גשמית-אנושית. ראש האלים זאוס ויתר אלי האולימפוס היו מתגלים לעיני בני-תמותה בצורות של ''אנשים אלוהיים'' ובהתגלמויות אלה באו אל בנות האדם. מביאות אלה באו לעולם גיבורי-שם אגדתיים כמו הרקולס, תיזאוס, אכילס, ועשרות אחרים אשר אגדות העמים האגאיים מלאים במעלליהם.

גם המקרא מכיר חוויה זו. בספר בראשית (פרק ו', ב-ד) מסופר על בני האלים שבאו אל בנות האדם, ומהם נולדו הגיבורים אשר מעולם אנשי שם. בדומה להם מכיר המקרא גם בבני-האלוהים כיצורי אלמוות, לדוגמא באיוב, א', ו: ''וַיְהִי הַיּוֹם--וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה; וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם''.

וכך, בפרק הפתיחה של שמשון יש מעשה של לידת גיבור מיתולוגי מביאתו של איש-אלוהים אל בת תמותה – דומה מאוד לסיפור על לידת הרקולס כתוצאה מביאת האל זאוס אל אלקמנה.

הנזיר - המונח ''נזיר'' פירושו במקרא, הוא אדם אשר עקב נדרו שלו או של אחר מגדל את שערו פרע תקופה מסוימת, עד שהוא מגלחו כקורבן לאל. השיער הזה ניקרא ''נזר אלוהים'', מעין כתר או פאר קדוש, וגילוחו בסוף התקופה אינו אלא קרבן בעלי חשיבות גדולה. כך בספר במדבר, ו', ה'-ז': ''...כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו...כי נזר אלוהיו על ראשו...''. האמונה הנפוצה בעם החיתה כי כל עוד עונד הנזיר את נזרו, הקנה לו הנזר האלוהי כוח על-אנושי; עם גילוח הנזר אובד כוחו המיוחד של הנזיר. אמונה זו היא אחד היסודות של סיפור שמשון. גם כאן, באגדות העמים האגאיים אמונה זו נפוצה ביותר. דוגמה אחת היא פתרלאוס, בן האל פוסידון, שהיה בן-אלמוות כל עוד ענד נזר אלוהי, ומשגולח, הפך לבן-תמותה רגיל. דוגמה אחרת היא זו של ניזוס מלך גיזה, שהיה בעל יכולת על-אנושית במלחמה נגד אויביו כל זמן שתלתלי הזוהר שלו היו בראשו. אולם משנגזזו על ידי ביתו, הוא הפך לבן-תמותה, עירו נכבשה ואויביו הרגוהו.

שמשון הנזיר תואר במסורת העממית בסיפורים אשר ללא ספק הבליטו את השער הפרוע, נזר-האלוהים שבראשו, אשר הקנה לו את כוחו העל-אנושי. כל התיאורים של הרקולס מדגישים במקביל ובמיוחד את שערו הפרוע, בין אם היה זה שערו הטבעי ובי אם מדובר היה ברעמת האריה שאת פרוותו הוא לבש כשראשו בתוך ראש האריה והרעמה נראתה כבלוריתו. גם המנהג של גידול נזר שיער למטרה פולחנית קדושה על ידי אנשים מסוימים, אשר עצם נשיאת הנזר ייחדה אותם כגיבורים וקדושים, היה מנהג מקביל בין גויי הים בתקופה ההיא. הם נקראו קוריבנטים, ואת נזר שערם הקריבו באש לאל דיוניסוס בחג הקומיריה.

שמש-און - השם שמשון מראה כי המדובר כאן בגיבור שיש לו זיקה לאל השמש. אביו האלוהי, אותו איש אלוהים שבא אל אמו, מתואר כדמות העולה בזוהר האש השמימה: ''... ויעל בלהב המזבח השמימה ומנוח ואשתו רואים...'' (שופטים י''ג, כ'). זהו תיאור מובהק וברור של אל השמש העולה מן המזרח בלהב אש אל קדקדי ראש הרקיע בצהריים, ואך הולם הוא לצאצאו בשם ''שמשון'', הוא ''איש השמש''.

גם באגדות הרקולס אנו מוצאים את האפיזודה של איש אלוהים או בן אלים עולה בלהבות אש השמימה, אלא ששם איש האלוהים אינו אביו של הרקולס אלא הוא עצמו: הרקולס עולה בסוף חייו על המוקד בפסגת ההר, ובהיותו בנו של אל עולה הוא בשלהבת האש אל האולימפוס אל אביו זאוס.

משסע האריה - אחת הסצינות המפורסמות ביותר באגדת שמשון היא התמונה של הגיבור המשסע את האריה ''ומאומה אין בידו'' (שופטים י''ד, ה-ו). ברם, גם תמונה זו מזכירה במפורש את מעללי הרקולס. הן באגדה המקראית והן באגדות עמי הים ידועים גיבורים רבים אחרים אשר עשו מעשה-גבורה זה. באגדה המקראית ידועים כהורגי אריות נוסף לשמשון גם דויד (שמואל א', י''ז, לד, לו), ובניהו בן יהוידע (דברי הימים א', י''א, כג). באגדות גויי הים ידועים כהורגי האריה פיליוס (שחנק אריה בטרם זכה לבעול את ציקנוס(; אדיפוס (שהרג ספינקס דמוית-אריה בטרם נשא את יוקסטה לאישה); אדמתוס (שהרג אריה בטרם זכה לשאת את אלקסטוס לאישה); בלרופון (שהרג את הכימרה בעלת ראש אריה, בטרם זכה לשאת את פילינואה לאישה); ואוריון (בטרם זכה בידה של מרופה). גם האביר שרצה לזכות ביד בתו של אדרסתוס חייב היה להכניע אריה.

הקבר הכפול, הצבוע כחוך, המזוהה (בטעות) כקבר שמשון ומנוח. אביו, בראש תל צרעה (צילום: יורם הראל).

בכל האגדות האלה מדובר על גיבור המכניע אריה (או מפלצת דמוית אריה), בדרכו לשאת אשה - בדיוק כמו שמשון שהרג את האריה בדרכו אל האישה הפלישתית בה התאהב.

חידת שמשון - אפיזודה זו בעלילות שמשון הייתה סתומה ומתמיהה עוד בימי קדם. הופעה של דבורים היוצאות מפגר אריה הייתה בלתי מובנה ואין לה גם שחר בטבע: דבורים אינן בונות את כוורתן בפגר.

ברם, באגדות גויי הים יש הסבר לתמונה זו. וירגיליוס מספר, כמסורת חקלאית עתיקה המיוחסת לפלסגים, אותם תושבים קדמונים של יוון שקדמו להלנים, מעשה בכוורן שכל הדבורים שלו ברחו. אותו כוורן הקריב ארבעה שוורים לאלת האדמה, השאיר את הפגרים על המזבח שבוע ימים, ובשובו למזבח לאחר שבוע ימים מצא עדת דבורים יוצאת מפגר הפר. הפר, כמו האריה, היה קדוש לאל השמש.

אין זה מתקבל על הדעת ששמשון יציג למסובים במשתה חידה אשר אין להגיע לפתרונה בדרך ההיגיון. אילו חד חידה שפתרונה מבוסס על מקרה חד-פעמי, לא יכול היה לצפות שאותם מסובים ידעו לפתרה. סופר ספר שופטים מסביר פרדוכס זה בכך ששמשון התכוון לבחון את נאמנות האישה ע''י חידה שרק ''החורשים בעגלתו'' ידעו לפותרה. אולם, למטרה זו לא היה שמשון בוחר בחידה, שפתרונה הוא מסורת עתיקה של העם שבניו היו אורחי אותה מסיבה. לפיכך, יתכן שסיפור חידת שמשון אינו אלא גלגולה של אגדה פלסגית-פלישתית, מסורת של גויי הים, ששמשה נושא לחידה במסיבת רעים. הסופר המאוחר לא הכיר כבר את מקור האגדה, ועל כן הביא אותה בצורה משובשת ובפירוש מסולף.

שמשון ושערי עזה - אגדה אחרת על שמשון מתארת את הגיבור האוחז בדלתות שער העיר, על ראש הר גבוה: ''...ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות...ויעלם על ראש ההר (שופטים ט''ז, ג').

אולם, כל מי שראה את שער העיר יפו מימי פרעה, אותה תקופה בה חי לפי המסורת גם שמשון, וכיצד יושבת דלת השער בתוך המשקוף והסף, ייווכח מיד שאין אפשרות פיזית להוציא את הדלת מן השער מבלי לשבור אותה, או את המשקוף. ומכיוון שהמשקוף, כמו הסף היה אבן עצומה אשר עליה הייתה בנויה החומה ולפעמים אף צריח, לא ייתכן ששמשון הוציא את דלתות השער של עזה בלי לשברן, נשאן על כתפיו והציבן בראש ההר. כך שאין זה אלא תיאור ציורי של גיבור, האוחז בדלתות שער המוצב בראש הר.

האגדות של גויי הים מספרות על הרקולס, שנתמנה לשוער מצודת האלים על פסגת הר אולימפוס, שם הוא עומד בשער ואוחז בדלתות, ומקבל פני הנכנסים והיוצאים.
שמשון ודלילה - החוויה המרכזית של אגדות שמשון היא זיקתו לדלילה, זו האהובה, שבגללה אבד לו כוחו, עד שהתעורר ''...ויסע את היתד, הארג והמסכת...'' (שופטים ט''ז, י''ג-י''ד).

באגדות גויי הים מסופר כיצד בא הרקולס הגיבור אל הנסיכה אומפלה, ובחברתה אבד אונו. הוא ישב ליד מנור האורגים ויתד הטווים ואחז בהם, עד שלפתע התעורר מאובדן-חושים זה, זרק את כלי הנשים וחזר לאונו ולחיי הגבורה שלו.
גם המוטיב של הגיבור אשר איש לא יכל לו, לא בנשק ולא בכוח ולא בערמה, עד שבאה אישה שבתככיה עם מאהב בוגדני, הכשילה את הגיבור והסגירה אותו לבוגד, חוזר באגדות הרקולס, אשר מצא את מותו הודות לבגידת אשתו דיאנירה עם הקנטאורוס.

גם תעלולי האהבה הרבים של שמשון מזכירים את האגדות האגאיות התולות בהרקולס כוח-גברא בלתי-רגיל.

שמשון השבוי - בתיאור הארמון של הפלשתים בו התקיימה החגיגה אשר אליה הובא שמשון השבוי העיוור, יש שתי עובדות המאפיינות את המבנה: א. הוא נשען כולו על שני עמודי-תווך מרכזיים; ב. גברים ונשים במעורב חוזים במשחקים. צורת-בניה כזאת אינה מקובלת במבנים של הכנענים ויתר עמי המזרח הקרוב שנתגלו עד עתה מאותה תקופה בארץ, כמו גם השתתפות נשים באורח שווה, לצד הגברים, בחגיגות אלה.

לעומת זאת, בחפירות בקנוסוס ומקומות אחרים בכרתים מאותו זמן, אפשר ללמוד כי הארמון היה בנוי על שני עמודי-תווך, וכי קהל הצופים במשחקים, בחגיגות וכו' היה מעורב ואף מספר הנשים עלה על מספר הגברים. אין פלא, איפוא, שסגנון הבניה וקהל הצופים אצל הפלישתים, שהיו יוצאי כרתים, יהיה לפי נוסח כרתים, וכי הסופר שראה לנגד עיניו ארמון וטקסי חג בסגנון כרתי מובהק, רשם תיאורים אלה בנאמנות.

עמודי שמשון - שמשון מצטייר בדמיוננו כגיבור פרוע שער, הלופת שני עמודים. אגדת שמשון מספרת כי בשבי גדל שוב נזרו האלוהי, וכשהרגיש ששערו גדל וכוחו חזר אליו, לפת את שני העמודים בחזקה. במקביל, מספרת האגדה האגיאית על הגיבור פרוע הרעמה הרקולס אשר לפת בחזקה שני עמודי-אבן ענקיים, הציבם במצרי גיברלטר והם נקראים שם על שמו עד היום הזה.









מקורות


1. מדריך ישראל, כרך ט' (יהודה), עורך הכרך: ספי בן יוסף, כותב הערך: ישראל פינקלשטיין, עמ' 312-318, הוצאת כתר, ירושלים, 1980.

2. ידיעות בחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, קובץ שני, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כותב הערך: י. גולדוסר, עמ' 315, ירושלים, 1965.

3. ההקבלה בין סיפורי שמשון לסיפורי גויי הים האגיאי/ ע. מרגלית, אתר הספרייה של מטח.

4. הערך תל גזר בויקיפדיה










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   לידיה כרמלי   יום ו', 14/05/2010 שעה 11:25   [הצג]
מרתק   יגאל לביב   יום ו', 14/05/2010 שעה 11:54   [הצג]   [2 תגובות]
כמה תוספות קטנות   רוני ה.   יום ו', 14/05/2010 שעה 14:23   [הצג]   [2 תגובות]
תודה על המאמר   אלעד יאיר   יום ו', 14/05/2010 שעה 22:02   [הצג]
רק להגיד תודה   שי שבת   שבת, 15/05/2010 שעה 21:37   [הצג]
(ללא כותרת)   עדו   יום א', 16/05/2010 שעה 13:42   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©