בחדר המיטות של אליהו שייד
שבת, 13/03/2010 שעה 0:58
בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה היה אליהו שייד כמעט כל-יכול בארץ ישראל. האיש שהיה נציגו הבכיר ביותר של הברון רוטשילד בכל הנוגע לניהול המושבות שבחסותו, יכול היה למנות ולפטר, לקבל החלטות על רכישות קרקע וזרעים, להקציב תמיכה כספית או לבטלה ולמעש כמעט כל החלטה הנוגעת לחיי האיכרים במושבות הללו. בין השאר, נהג שייד לבחור צעירים מוכשרים מהמושבות ושלשוח אותם ללימודים בפאריס. לימודים אלה היו מבוקשים מאוד גם בקרב הבנות. שייד טווה רשת עניפה של קשרים עם נשים שאותן רצה לקדם: הן קיימו איתו מערכות יחסים רומנטיות והוא, בתמורה, מימן את לימודיהן ואת שהותן בפאריס מכספי הברון. אלא שיחסים אלה נמשכו גם לאחר מכן, כשיחרו לארץ וברוב המקרים - גם כשנישאו. במושגים של ימינו, מדובר בניצול מיני לכל דבר. כולם ידעו, לא כולם שתקו, אבל הרוב השלימו עם התופעה. אנטומיה של ניצול מיני מתמשך.









שלט ההקדשה בחזית בריכת בנימין בזכרון יעקב. השלט מנציח שני פקידי ברון בכירים שיזמו את הקמת הבריכה, אחד מהם אליהו שייד (מקור תמונה 1).

במרכז המושבה הוותיקה זכרון יעקב עומד מבנה בלתי שכיח. מאחורי הגמלון המשולש, הנסמך על שלוש קשתות, עומד מבנה מלבני, הנראה מרחוק כחזיתו של בית ישן. זוהי בריכת בנימין, מאגר מים הנמצא במושבה זכרון יעקב. הבריכה נבנתה בשנת תרנ''א 1891, בימיו של מנהל המושבה, יעקב בן שימול, והיא נושאת את שמו של הברון אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. עד הקמת הבריכה הובילו תושבי המושבה מים מן המעיין, הסמוך ליקב, באמצעות חביות. מנוע הקיטור הראשון, שהספקו היה 12 כוח סוס, איפשר להעלות את המים במעלה ההר לבריכת בנימין. מעל הבריכה ניצבו שני מכלי נחושת גדולים שבהם נאגרו המים, כך נוצר לחץ שאפשר זרימה מבריכת בנימין לברזיות שהותקנו ברחובות המושבה, ויותר מאוחר לבתי האיכרים. בחזית הבריכה קבועה כתובת בזו הלשון ''ברכת בנימין למזכרת הנדיב אשר בא על נדיבות ויזל מבארו מים ועל הברכה יזכרו לטוב צירו הנאמן השר אליהו שייד והא' יעקב בן שמואל הי''ו''.יעקב בן שמואל הוא, בעצם, יעקב בן שימול, שהיה פקיד הברון בזכרון יעקב באותן שנים. אבל האיש החשוב ממנו – וזה שקודם לו ברשימה – הלא הוא אליהו (אלי) שייד (Elie Scheid), הוא נושא הרשימה הזו.









מאז אמצע המאה ה-‏19 היה הברון אדמונד דה רוטשילד מעורב בנעשה בארץ ישראל, כשגילה התעניינות בכל הנוגע לשיפור מצב הישוב הישן. פרעות 1881 זעזעו את הברון ובישוב ארץ ישראל הוא ראה פתרון נאות למצוקת יהודי רוסיה. הברון נטל תחת חסותו את מרבית המושבות שנבנו בארץ ישראל על ידי אנשי העלייה הראשונה. אחריות זו חלה על כל התחומים, החל מדאגה יום-יומית לאיכר - סיפוק צרכיו ואחריות לחינוך ילדיו - וכלה בקביעת סוג החקלאות שיונהג במושבה, זני הגרעינים שנזרעו וחלוקת האדמה בין האיכרים.

למרות תמיכתו במושבות, לא בטח הברון במתיישבים שהיו חובבי ציון. הוא התייחס ליהודי מזרח אירופה כאל ''מסכנים'' וראה אותם ''פחות מוכשרים'' מיהודי מערב אירופה. ביטוי לחוסר אמונו היה שאיכרי המושבות נאלצו לרשום את האדמות לא על שמם, אלא על שם נציגו של הברון - במטרה להדגיש כי הכספים שניתנו לאיכר היו בבחינת הלוואה שעליו להחזירה. כדי ליעל את המושבות, נשלח צבא של פקידים ויועצים לארגן את חיי המושבות. אנשי הברון השתלטו על כל תחומי החיים של המושבה. הייתה זו אפוטרופסות כלכלית ורוחנית לכל דבר. לשיטה זו היו צדדים חיוביים כמו הזרמת סכומי עתק למושבות, דבר שהעמידן על רגליהם ומנע את התמוטטותן. כמו כן הפיקוח של פקידי הברון אפשר מערכת שירותים מפותחת ואף עריכת ניסויים חקלאיים יקרים. אולם לשיטת האפוטרופסות היו צדדים שליליים שלעתים האפילו על היתרונות. בין הפקידים הצרפתיים לבין איכרי המושבות נוצר ניכור עמוק. היה זה שוני תרבותי ואידיאולוגי. הפקיד הצרפתי חונך על ברכי התרבות הצרפתית והביט בלעג על האיכר ''הפרימיטיבי''. הפקיד היה אמנם יהודי, אך לא היה ציוני. הוא היה מעוניין בדבר אחד - ניהול תקין של המושבה לשביעות רצונו של הברון.מצד שני, האיכרים היו נטולי תמריצים ליוזמה עצמאית משום שקיבלו הכנסה חודשית קבועה. שלא לדבר על מנגנון הפקידים, שהיה מנופח ביותר.

עם ראשית ההתיישבות החדשה, כשקיבל הברון את המושבות היהודיות תחת חסותו, הוא מינה את אליהו שייד, יהודי-אלזסי כבן ארבעים, למנהל וממונה על פקידי הברון במושבות ולאיש שאחראי ליישום מדיניותו של הברון בהן. שייד נחשב לאינטלקטואל מוכשר, חיבר כמה ספרי היסטוריה וגם ניסיון ניהולי היה לו, לאחר ששימש במשך שנים אחדות כמנהל מוסדות הצדקה של הברון בפאריס. אנשי אותה תקופה מתארים את שייד כאיש דברני ועליז. הוא נהג לבקר בארץ לפחות פעמיים בשנה, הביא את הוראותיו של הברון לחקלאים, מינה פקידים והחליפם, הרגיע מריבות, גירש מורדים, קיבל החלטות בענייני חלוקה ותמיכה, סיכם על רכישת קרקעות, ובקיצור – שימש כעיניו וכאוזניו של הברון רוטשילד בארץ ישראל.

שייד היה בעל גישה ריכוזית מאוד. כנציגים רבים אחרים של הברון בארץ ישראל, גילה יחס פטרוני לאנשי המושבות ועורר בכך את כעסם של רבים. ''האפיטרופסות הקיצונית של שייד, שבשביל קיצוניותה הגדולה בכל צדדיה ומדרגותיה יצאה מכלל אפיטרופסות, הדואגת לטובת בני חסותה, ונכנסה לגבול שלטון פקיד אסירי-כלא על מעוּניו, השחיתה את כל הישוב'', כתב עליו משה לייב ליליינבלום, מראשי תנועת חיבת ציון, ''גם אי-אפשר היה שלא תשחית אותו... נטפל להם שייד, שכל עבודתו היתה לטובת עצמו, לקבל שכר ולמלא את תאותו למשרה ולשלטון, ולא דאג מעולם להעמיד על הקולוניות אנשים שהם ישרים ומומחים כאחד''.

במצב שנוצר אז היו המושבות כפופות לחלוטין להוראות שהגיעו מפאריס. תלות זו הפכה את שייד לאדם בעל כוח עצום ביישוב. כשהיה מגיע לראשון לציון או לזכרון יעקב היה מתקבל בהדרת כבוד השמורה למלכים. כמי שייצג את הממון הרוטשילדי, יכול היה להשפיל ולרומם כאוות נפשו. ומאחר ורבים התאוו לרכוש השכלה, קשרים והזדמנויות בארצות הים, ובמיוחד בפאריס האופנתית, התחננו בפניו רבים שייאות לשלוח את בנם או ביתם ללמוד מקצוע, להתחנך או להשתלם בעיר האורות המעטירה. מי שלמד בעיר זו והיה חוזר ליישוב היהודי העני וקשה היום עם תואר אקדמי או מקצוע מבוקש כרופא או מהנדס, היה מזנק כמעט מייד אל האליטה המשפיעה של והחשובה ביותר, קושר קשרים עם השלטונות ועוסק בענייני ציבור וכספים.

אליהו שייד. חובב החיים הטובים, טווה רשת של קשרי אהבים עם נערות שנזקקו לחסותו (מקור תמונה 2).

נציגי הברון היו בוחרים צעירים מוכשרים במושבות ושולחים אותם ללמוד בפאריס ואלה חזרו ארצה כאגרונומים ופקידים. הנערות נסעו להכשיר את עצמן להוראה ובשובן ארצה הביאו עימן בגדי אופנה, פסנתרים, דיבור צרפתי ואורח חיים של העולם הגדול. לברון היה מעין ''בית יתומים'' בפאריס וחלק מאוכלוסיו של אותו בית היו תלמידות מארץ ישראל. אליהו שייד היה המפקח על אותן תלמידות בבואו ארצה היה בוחר את אלה שמצאו חן בעיניו ולוקח אותן עימו לפאריס להשלמת השכלתן. בסיימן את לימודיהן היו חוזרות ארצה כמורות. קרוביה של ''מאושרת'' כזו היו מקבלים עזרה ביד רחבה, אם כאיכרים ואם כמקבלי תמיכה או כעוזרים לפקידים.








שייד, אדם חזק והחלטי, ידע, כנראה, לנצל את כוחו הרב למטרות לגמרי לא קדושות. הרופא האגדי, ד''ר הלל יפה, שלא אהב את פקידי הברון, סיפר על שייד את הדברים הבאים: ''רבים ריננו אחרי העליון שבעליונים, אחרי שייד, ואמרו עליו שהוא חשוד גם על יחסים מיוחדים לבין אותן צעירות, שנשלחו בחסדה של הפקידות לפאריס להשתלמות, ובשל כך, אחרי עלותן במעלות התרבות הפריסאית, היו זוכות להיות מנהלות בבתי הספר של המושבות''. אם לתרגם את הטקסט הזהיר של ד''ר יפה לעברית מדוברת, שייד דרש מצעירות טובות מראה להשפיע עליו מחסדיהן המיניים בתמורה למימון לימודים או השתלמויות בפאריס. ניצול מיני. יחסים אלה החלו בארץ, אך נמשכו גם כאשר שהו הבנות בפאריס.

ד''ר יפה, אגב, כתב שאינו מאמין בכך. ''ואולם אמת הדבר'', הוסיף, ''שעל ידי יחסנות זו נכנס רקב למושבות. ובדידי הוה עובדה: בדרך כלל לא נהגתי לקבל חולים בשבת, אם לא הייתה סכנה לחייהם. שבת אחת, נכנס זקן ואמר שהוא זקוק לריפוי. ידעתי שאין הוא טעון ריפוי מיד וביקשתיו שיטריח עצמו לבוא מחר. נעלב הזקן ואמר: 'האם אתה יודע שאנוכי אביה של פלונית?' הוא לא שיכנע אותי וכשהחל צועק, תפסתי בשכמו והשלכתיו מביתי החוצה. הייתה תמיהה גדולה במושבה ורבים לא יכלו להאמין שככה יעשה הרופא לאביה של 'היחסנית המפורסמת'''.

גם אם לעדותו של ד''ר יפה אין הוא מאמין לשמועות על אותם ''יחסים מיוחדים'' שבין שייד לצעירות הללו, הרי שבמקום אחר הוא נשמע כבר כמי שדווקא מקבל את הסיפורים הללו כאמת לאמיתה. ''ראיתי את שייד'', כתב פעם בהתייחסו לאחד מביקוריו של הגביר בזכרון יעקב, ''שתינו תה יחד אצל בן שימול (ראש פקידי הברון בזכרון יעקב). אחר כך התחילה 'תהלוכת הנערות'. למחרת, לא נזדמן לי לראותו כמעט, כי חצי היום אני ביליתי בטנטורה ובחצי השני הוא התייחד עם...בשבת נח אחרי ניצחונותיו. ביום א' נסע''. שוב, נראה כי לו זו בלבד ששייד התייחס אל אותו ''שירות מילואים'' שלו בארץ ישראל כחופשת הוללות, אלא שהדבר אף היה ידוע ברחבי מושבות הברון כולן. וכמובן שאלו שהיו חביבות עליו צברו, בשל קרבתן אליו, עוצמה לא מעטה.

אחת מאותן בנות גרמה את סילוקו של הרב, המחנך וההיסטוריון הנודע זאב יעבץ, מתפקידו. ב-‏1889 התמנה יעבץ כמנהל בית הספר וכרב של זכרון יעקב. אלא שגישתו העצמאית של המלומד הנודע לא הייתה לרוחם של שייד ופקידיו. שייד החליט למנות כמפקחת עליו צעירה בשם מתילדה, יתומה יפת תואר מאחת המושבות שנשלחה לפאריס והשתלמה שם בתרבות הצרפתית. מתילדה מצאה חן בעיני שייד והלה הסדיר עבורה משרה כמורה לצרפתית. היא חזרה עימו לארץ ולאחר שניהלה עימו מערכת יחסים הדוקה, החליט למנותה כמנהלת בית הספר בזכרון יעקב וכמי שממונה גם על יעבץ. הרב קיבל הוראה לכנותה ''הגברת''. ליעבץ נמאס מגועל הנפש הזה והוא קם והתפטר מתפקידו.

האיכרים הבינו יפה כי קרבתו של שייד הכל-יכול מגלמת בתוכה אפשרות לשדרוג כלכלי ומעמדי. סיפור נוסף מזיכרונותיו של ד''ר יפה ממחיש את עוצמת השאפתנות הזו, שבגללה היו מוכנים חלקם שבנותיהם תשלמנה מחיר גבוה. ''מר ב' מחדרה הוא איש דתי ושומר כל המצוות'', כתב ד''ר יפה, ''ואף על פי כן, גילה חשק רב לשלוח את ביתו לפאריס מען תקבל שם השכלה ב'חניכת' שייד. ב' חיזר על פתחי כל הפקידים והתחנן שישתדלו לפני שייד שייקח את ביתו לפאריס וגם לי בלבל את המוח. וכאשר רמזתי לו כי אין אני רואה בזה אושר רב, התחיל לספר לי מיני מעשיות ובתוך כך שאל: האמת היא מה שאומרים הבריות, כי בלי חופה וקידושין אין נולדים ילדים?'' (או, לאלה המתקשים בהבנת המשפט האחרון: ''האם אתה יכול לאשר שאם ביתי תשכב עם שייד היא לא תיכנס להריון?'').









זו הייתה דרכו של שייד עם הצעירות הרווקות: לימודים בפאריס תמורת יחסים אינטימיים עימו. אבל שייד לא בחל גם בנשים נשואות. במהלך ביקורו הראשון בארץ, מייד לאחר שמונה כנציגו הבכיר ביותר של הברון, הוא כתב לפקיד בכיר אחר של הברון במושבות, שמואל הירש, וביקש ממנו בדחיפות פרטים על סוחר יהודי צעיר שעלה מרומניה והתארס לאחרונה עם בת אחד האיכרים בזכרון יעקב. אותה צעירה נחשבה לנערה יפה כל כך שהערבים שהתגוררו בכפרים שליד זכרון יעקב כינו אותה ''חדווייה'', על שם הספינה היפה ביותר שהייתה מגיעה דרך קבע לעגון ביפו.

הברון רוטשילד. תלונות האיכרי לא הגיעו לידיו (מקור תמונה 3).

לפי השמועות ניסה שייד את מזלו גם עם צינה, אשתו הנאה של מאיר דיזנגוף. שלמה שבא מצטט בספרו הימים היפים את יצחק חיותמן, מעובדי בית החרושת לבקבוקים שהקים הברון בטנטורה ושמנהלו היה המהנדס מאיר דיזנגוף, לימים ראש העירייה הראשון של תל אביב. ''יפים ועליזים היו החיים בטנטורה, בשעה שבית החרושת פעל'', סיפר חיותמן, ''הגברת צינה דיזנגוף הייתה מלכת הארמון. קסם ויופי ונועם האצילה על כל סביבתה. הפקידים מזכרון יעקב היו מרבים ומאריכים את ביקוריהם בבית דיזנגוף ואפילו האדון שייד היה אוהב להתארח בבית זה. האדון שייד אשם, לדעתי, הרבה במה שדיזנגוף הזניח את בית החרושת ואת עבודתו בפקידות הברון. אילו ראיתם כיצד הביט מר שייד אל גברת הבית! אין אני מתפלא על המהנדס דיזנגוף, אם מיהר להניס את אוצרו היקר מפני העיניים הזוללות והחצופות''.

לשייד גם היו שיטות אחרות להכניס נשים נשואות למיטתו. חוקר תולדות היישוב, יעקב יערי-פולסקין, כתב: ''שייד סיפר לאיכרים, כי קודם כניסתו לשירות הברון למד רפואה באוניברסיטה של פאריס והוא מומחה למחלות נשים. בשעת ריקוד או שיחה עם נשים אלו, היה מוצא בהן סימני מחלה ומציע להן את עזרתו הרפואית חינם. ומי תרהיב עוז בנפשה לדחות הצעה כזאת? ברוב המקרים, לא היה שייד מוצא בבדיקה שום מחלה, רק חולשה כללית מחמת עבודה קשה או תזונה לא-מספקת. הוא היה רושם את התרופה כהמחאה לקופת הפקידות על סכום הגון 'לצרכי הבראה'. וממנו למדו יתר הפקידים כיצד להראות את יחסן הטוב לבנות המין היפה''. אם לתרגם למנוחים פשוטים יותר, יערי-פלוסקין קובע ששייד שילם לבנות האיכרים מקופת הברון כדי שהלו יסכימו לשכב איתו והציג זאת כלפי חוץ כאילו הוא עורך להן בדיקה גניקולוגית ומשום כך הצורך שלו (ושלהן) בהתייחדות עימן בחדר סגור. ולא זו בלבד, אלא שתרגיל זה הפך לנחלתם של פקידים אחרים.

יחסים אלה עוררו מרירות עזה בקרב האיכרים, אולם הללו נאלצו לשתוק. אחרי הכול, הם התקיימו מידי פקידי הברון ואמירה פומבית או נקיטת פעולה כלשהי נגד אותם פקידים הייתה יכולה להעביר אותם מקיום סביר לחוסר כל ולגוויעה ברעב. היו ניסיונות ליידע בחשאי את הברון על מעללי נציגו, אבל אלה נכשלו, משום שלא עלה בידם להגיע אל רוטשילד. אחד השותפים לניסיונות אלה היה אגרונום שעבד בפקידות הברון בראש פינה. פקידי הברון הירבו לשלוח אותו בשליחויות שונות לאחוזות הברון בגולן, מעבר לכנרת. רק לאחר זמן רב הגיעו לאוזניו של אותו אגרונום שיחותיהם של האיכרים והפקידים והוא הבין את שידעו כולם: אשתו מצאה חן בעיני הפקידים, ניהלה עימם רומנים סוערים והללו, שביקשו להיפטר מהמיטרד שהיווה בעלה, מצאו עילות ותואנות שונות להרחיקו מהמושבה למקומות רחוקים.

בשנת 1895 קיים שייד את אחד מסיוריו העליזים והמוצלחים ביותר בארץ ישראל. קבלת פנים מפוארת נערכה לכבודו בראשון לציון, בני המושבה יצאו לקראתו וה''אורקסטרה'' הנודעת של המושבה עמדה וניגנה תחת חלונו עד שעה מאוחרת בלילה. הוא ביקר בזכרון יעקב וסידר טקס אירוסין ל''אחת מנערותיו'', וכשהוא במצב רוח מרומם הבטיח להשיא גם את יתר הבתולות הפנויות שבאותה מושבה. אחר כך יצא ליסוד המעלה, וגם שם התקבל בפאר ובהדר (יחסית לאפשרויות שהיו בידי התושבים, כמובן). אבל דווקא בעיצומו של אותו מסע מוצלח, קפץ עליו רוגזו של ישראל דב פרומקין, עורכו של העיתון העברי ''החבצלת''. הלה, בסגנון בוטה שאינו משתמע לשתי פנים, כתב על שייד את הדברים הבאים: ''לתקיף ההוא יש לו מקורבה בכל מושבה, שכבר הוליכה לפאריס ואחר כך השיאה לאשר בחר ואחר כך יתמוך את משפחתה וירומם את בעלה, שהוא כעירוב המתיר לעוברים ושובים לטלטל מרשות לרשות...אומרים אמור, כי לא רק התאווה והפריצות נוגעים בדבר המקורבות האלה, הזרועות ככמהין בכל מושבה, כי אם גם נחלאות והרשאות נקנות במחיר הזה, כמו שכתוב 'בונה ציון בדמים'''. כלומר, אליבא דפרומקין, שייד סחר ברישיונות ובקרקעות בתמורה לחסדים מיניים.

שייד לא טרח להגיש תביעת לשון הרע נגד פרומקין והעדיף פשוט להתעלם. אליעזר רוקח, איש צפת ואחיינו של פרומקין (ומי שיזם את ייסוד המושבה ראש פינה) תקף את פקידי הברון, תוך שהוא מדבר במפורש על פריצת גבולות מינית. ''שקר ומירמה, כזב ודיבת שווא, ירידת איכר לחיי רעהו, מלשני סתר ומכי אחיהם בלשון לפני האדמיניסטרציה תלכנה זקופי ראש ונטויי גרון ולעומתן תייללנה צדק ויושר ומישרים, גם מידת הצניעות נפרצה'', כתב.

לוחם אחר בפקידות ובשייד היה נפתלי הרץ אימבר, מחבר ההמנון הלאומי ''התקווה'', שאף חרז עליו את החרוזים הבאים:

מה יהיו חלומותיו של האדון שייד
השותה דם ישראל כמים?
כי עין בלתי תראה, ובל יגיד העד –
מעשיו תחת תנור וכיריים.
כי כל גן נעול רק לפניו פתוח,
מים גנובים שפתיו תמתקנה
ובנות ישראל, בנוח עליו הרוח,
במחול תצאה סביבו תשחקנה''.


שייד, כאמור, בחר להתעלם ממה שנכתב עליו בעיתונים. התנהגותו כמעט עלתה לו בחייו. אחד מאלה ששמעו על הרגליו הנלוזים היה גדליה וילבושביץ, בן למשפחה ציונית ידועה ואחיה של מניה שוחט, שנמנתה על קבוצת מייסדי ''השומר''. באותם ימים עסק וילבושביץ בחפירת בארות ובהתקנת השקיה, ובין היתר גם ניהל את בית החרושת למכונות ביפו שהקים ליאון שטיין. השמועות והסיפורים על שייד הגיעו גם לאוזניו והוא החליט לעשות מעשה.כמי שגדל ברוסיה והכיר את האתוס המהפכני של התנקשות בעריצים גסי לב, גמר אומר לחסל את שייד בעצמו. אותה שנה הגיע שייד ליפו ונכבדי העיר היהודים עלו על ספינתו כדי לחלות את פניו. וילבושביץ טמן בכיסו אקדח ועלה עימם. אולם את שייד הקיפו אנשים רבים ווילבושביץ חשש שאם יירה יחטיא הכדור את מטרתו ויפגע במישהו אחר. היסוסיו הביאו אותו לחזור בו והוא ויתר על תוכניתו וירד מהספינה כשאקדחו עדיין בכליו.

ספר זיכרונותיו של אליהו שייד מהתקופה בה פיקח על המושבות עבור הברון. רדיפת הנשים שלו אינה כלולה בטקסט (מקור תמונה 4).

האגרונום המפורסם ביותר שלמד על חשבון הברון בצרפת היה, כמובן, אהרן אהרונסון, לימים מגלה אם החיטה ומנהיג ארגון הריגול ניל''י. בגיל עשרים כבר כיהן אהרונסון כאגרונום של המושבה החדשה מטולה. עד מהרה מאס במה שראה כשחיתות המידות של פקידי הברון, ולאחר שמחאותיו לא הועילו התפטר מתפקידו ועבר לנהל חוה חקלאית ליד העיר איזמיר שבטורקיה. את אהרונסון החליף חברו הטוב בלינקי, שעד מהרה הסתכסך עם פקידי הברון ופוטר. בלינקי נסע לפאריס כדי להתלונן בפני הברון רוטשילד, אבל עוזריו של האחרון מנעו ממנו להיפגש עימו. שלמה שבא מביא בספרו הימים היפים שני מכתבים ששיגר בלינקי לאהרונסון ומהם אפשר להבין דבר או שניים על מהלך העניינים. ''הסיבה האמיתית לפיטורי הוא סירובי לשאת את מרי הידועה לגנאי...'', כתב לחברו, ''הקראתי למר שניידר, מנהל הפרסונאל של הברון, מכתב ממרי המוכיח כי מקומות הכבוד במושבה ניתנים לא לאלה הראויים לכך, אלא למסכימים לשאת את אהובותיו של שייד. הוא עונה לי בקרירות: מה רע בדבר?'' ובמכתב אחר הוסיף: ''התדע מי הוא אותו מר שניידר הצדיק?...הוא המשלם מכספים שנועדו לצדקה לבעל המסכים לנאפופי אשתו''. מכתב אחר קיבל אהרונסון מחברו דוד בוקששתר מראש פינה. ''סוף סוף נעשה השידוך בין יוסף פסקל ושרינה בכור...'', דיווח האיש לאגרונום, ''אבל שייד טועה אם הוא מקווה שקייזרמן יישא לאשה אחת מ'בית היתומות' שלו''.









סיפור אחר על רקע אותה אווירה התפרסם אף הוא ב''החבצלת'' של פרומקין. מעשה בה''ב, תושב ראש פינה שנשא לאישה ''אחת מבנות האיכרים העבריים אשר נבחרו להיות צרפתיות לַזוּן את אליהו ותעלה איתו בסערה פריזה'', כלשונו הציורית של פרומקין. יום אחד חלה ה''ב, נשאר בביתו ולא יצא לעבודה. עוד הוא שוכב במיטתו, שמע רחש מוזר בחלל החדר. כשהיטה את אוזנו הבין שהקול בא מתוך ארגז שניצב בפינת החדר. הוא חשש שמדובר בנחש, לקח נר וניגש לאותו ארגז. כשפתח את אותה תיבת עץ מצא בה עכבר מפוחד. העכבר נמלט מהמקום כשהוא מפיל ארצה מכתב שהיה מונח בארגז. ה''ב הרים את המכתב, קראו – ונזדעזע. המכתב, שמוען לאשתו של ה''ב, היה כתוב בכתב ידו של מר חזן, ראש פקידי הברון במושבה, ובעל משפחה בעצמו. היה זה מכתב אהבה, שבסיומו הציע חזן לאהובתו להימלט עימו לשווייץ ולפתוח שם בחיים חדשים, הרחק מקשיי היומיום של ארץ ישראל הענייה.

כדאי להביא את הטקסט כפי שפורסם במקור ב''החבצלת'': ''היכוני נא ליום המיועד בו אנהגך ואביאך לשוויץ כי קרוב הוא לבוא'', נאמר במכתבו של חזן, ''היכוני נא לנוס איתי בשעה שאקראך. חמישים אלף פרנק כבר צרורים וספוגים איתי ועוד טיפה נשקפה לי להשיג סכום מסויים כי כתבתי להנדיב מכתב ארוך בו ביארתי לו את כל ענייני המושבה ואת הכספים הרבים מכיסו העולים לטמיון ודרשתי ממנו לפטרני ממשמרתי אשר לא אוכל שאת עוד. ובלי תפונה ימלא הנדיב בקשתי ויפטרני ויתנני כסף פיטורין ארבעים אלף פרנק כסף אשר נתן הפקיד אשר היה לפני, אז אדע מה לעשות גם באוצר הנהגת המושבה אשר הפקיד על ידי וארים גם ממנו תרומה הגונה. ואקבץ איתי כסף רב בו נוכל לחיות חיי עושר בשוויץ בגלוי ולא בסתר כאשר הוטל עלינו פה''. במלים אחרות, חזן בנה על תקציב גבוה במיוחד: חמישים אלף פראנק שצבר, ארבעים אלף שישלם לו הברון כפיצויים לאחר שיתפטר וגם מה ש''ירים תרומה הגונה'' - כלומר יגנוב – מכספי הציבור של המושבה שהופקדו בידיו. אם זה היה מתרחש היום ודאי היה העניין מקבל את הכינוי ''חזנגייט''.

ה''ב מיהר למשרדו של חזן ושם הסתער עליו בצרחות. ''רוצח!'' הטיח בו, ''שודד! עכרת נפשי ונפש משפחתי! מה המכתב אשר כתבת לאשתי אשר נודע לי? זה ידוע זה מכבר לבני המושבה!'' ואת כל זה קינח באיום: ''דמך בראשך!''

חזן, שנבהל מפני השערורייה העלולה לפרוץ אם יתגלה הדבר, הציע לפצות את ה''ב. הלה הודיע כי הוא דורש אלפיים פראנק ושבכסף זה בכוונתו לנסוע לחופשה בירושלים בה ינסה להתאושש מהמשבר הקשה שפקד אותו. חזן הסכים ושילם. ה''ב הלך לבני משפחתו וסיפר להם כי היטעה את חזן וכי בכוונתו להשתמש באלפיים הפראנק כדי לנסוע ליפו ומשם להפליג לפאריס, לספר על כך לברון רוטשילד ולהביא לפיטוריו של חזן מתפקידו. לכל מקרה שלא יהיה, הכין העתקים מהמכתב והשאיר אותם אצל קרוביו; את המקור שמר אצלו. למחרת יצא לדרכו, כשהוא נטל עימו כמלווים את שני אחיו ואדם נוסף. לאלה שניקרו על דרכו סיפר כי הוא בדרכו לחיפה.

בינתיים, התאושש חזן מתדהמתו והחל לפעול. הוא חשד כי הבעל המקורנן אינו שם פעמיו לירושלים והבין שאלפיים הפראנק ששילם לו עוד עלולים להביא לסופו שלו. הוא יצר קשר עם המשטרה הטורקית ודיווח כי ה''ב וחבריו נושאים עימם נשק ותחמושת ללא רישיון – עבירה חמורה בחוק העותומני. שוטרים טורקיים עצרו את ה''ב וחבריו, אך בחיפוש שערכו בכליהם לא נמצאו כלי נשק כלל. במקביל, החליטו בני משפחתו של ה''ב בראש פינה להגביר את הלחץ על חזן. הם באו אליו ודרשו ממנו, בדומה לה''ב עצמו, להתפטר מייד. חזן ההמון התחנן בפניהם לשתוק ולא לגלות את הפרשה. הוא הבטיח להם שהוא מוכן לשלם. השניים העמידו פנים כמסכימים ודרשו אתנן של עשרת אלפים פראנקים כל אחד. חזן שילם, הפעם באמצעות המחאות על שם בנק צרפתי. בני המשפחה צילמו את ההמחאות ושלחו אותן בידי שליח לברון בפאריס.

לא ברור אם הדברים הגיעו עד לרוטשילד עצמו. מה שידוע הוא שכעבור זמן קצר כעס הברון על חזן משום שזה האחרון סירב לקבל את מנהל החשבונות שהברון ביקש למנות לפקידות בראש פינה. הברון טילגרף לחזן שזוהי פקודה ושלא יעיז לסרב, ובינתיים הזעיק את יעקב בן שימול, שלוחו בזכרון יעקב, והורה לו לנסוע לראש פינה ולהדיח את חזן. כשהגיע בן שימול למקום, הוא מצא מושבה כמרקחה. לא היה בראש פינה מי שדבר הרומן העסיסי לא היה שגור על פיו. כולם רצו רק דבר אחד: שחזן יסתלק משם לאלתר. בן שימול דיבר על ליבם והבטיח לסדר את העניינים. אחר כך קרא לחזן ופיטר אותו.

הנשים מלשינות על שייד. אהרן אהרונסון (מקור תמונה 5).

תגובתו של חזן הייתה מעניינת כשלעצמה. ''מה הרעש ומה כל החרדה?'' הפטיר כלפי בן שימול, ''בידי האדון ה''ב נפל במקרה על ידי עכבר מכתב אחד אשר כתבתי לאשתו - אבל בידי נמצאים חמישה מכתבים כאלה, אשר אליהו שייד כתב לאשתי''. ואכן, אשתו של חזן הייתה אף היא מ''נערות שייד''. במקור היה שמה חנה והיא הייתה בת זכרון יעקב, אך לאחר ששבה מפאריס קראה לעצמה אניטה. קשריה עם שייד הביאו לכך שחזן, שהתנהגותו הגסה והמתנשאת השניאה אותו על איכרי המושבה, עמד לעלות בדרגה בהררכייה של שייד.

משפחת חזן, שחששה מתגובתם המרה של האיכרים, עזבה את ראש פינה באישון לילה, בלווית כמה מאבטחים. כשבדק בן שימול את קופת הפקידות מצא בו גרעון של עשרות אלפי פראנקים. בפרסום ב''החבצלת'' נאמר שמדובר ב-‏35 אלף פראנק ואילו אצל שלמה שבא – 50 אלף פראנק. כך או כך, ברור כי לפחות חלק מתוכניות המעילה של חזן בתקציב שהופקד בידיו עלו יפה.

כדי להרגיע את העניינים ולהבטיח את השקט הוזעק למקום אליהו שייד עצמו. ''ואליהו שייד בא עתה מפאריז שלא כדרכו לבוא בעת הזמיר בעת הניצנים והפרחים'', כתב פרומקין בעיתונו, ''הפעם עלה בסערה לראש פינה להשקיט המהומה ולהשליך אדרתו על התועבה הפרושה כשמלה. אם יצליח חפצו בידו ימים ידברו''.

סוף הדבר היה שה''ב התגרש מאשתו. זו חזרה לשייד, קיבלה את תמיכתו ונסעה לרומניה, ארץ מכורתה. ה''ב עצמו החליף את אהרן אהרונסון כאגרונום בחווה החקלאית שהלה ניהל ליד איזמיר. סופו היה רע ומר: במלחמת העולם הראשונה נרצח בידי שודדים.









גם אליהו שייד לא סיים יפה את יחסיו עם מעסיקו. בימיה האחרונים של המאה ה-‏19, כשערך הברון סיכום לכל עסקיו בארץ ישראל, הגיע למסקנה שהחזקת הפקידות הבזבזנית יקרה מדי ושהיא אינה מביאה את התוצאות שלהן קיווה. הוא פיזר את הפקידות ופיטר את שייד. יתכן ופיטורים אלה באו בגלל פירוק מנגנון הפקידות ויתכן שלא. מה שברור הוא שסממני השליטה שלו במושבות הברון החלו להיעלם. ''שייד נפל ולא יוסף קום...'', כתב אהרן אהרונסון לאחד מחבריו, ''כל נערות הבושה הורדו מעל כניהן כמנהלות וכמורות בבתי הספר. כך נפל אבא שייד בגלל הנשים ועל ידיהן...הן מלשינות עליו באוזני הברון ומוסרות על השעה, היום, המקום...ניתן להן להרים את המסך''.

הצדק היה עימו. בכך אכן ירד המסך על פעילותו של אליהו שייד במושבות החקלאיות בארץ ישראל.









הגהה למאמר: ינשוף.








חלק גדול מהחומר במאמר מקורו בספרו של שלמה שבא הימים היפים. הספר יצא לאור בשנת 1972 בתל אביב בהוצאת א. לוין-אפשטיין.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
זה אורי קציר במיטבו   מונס   שבת, 13/03/2010 שעה 13:28   [הצג]
תקופת השלטון העות'מאני בארץ   נמרוד ברנע   שבת, 13/03/2010 שעה 18:31   [הצג]
תודה   דובי   יום א', 14/03/2010 שעה 3:37   [הצג]
שתי הערות   אבי   יום ב', 15/03/2010 שעה 11:31   [הצג]   [2 תגובות]
סיפור מרתק   סורנטו   יום ג', 16/03/2010 שעה 2:21   [הצג]   [2 תגובות]
תודה   משה הרפז   יום א', 21/03/2010 שעה 8:12   [הצג]
(ללא כותרת)   לימודי משפטים   יום ג', 23/03/2010 שעה 16:30   [הצג]
שייד ויעבץ   THEKEYMAKER   יום ג', 23/03/2010 שעה 18:49   [הצג]
כתבה מרתקת   זאב הולין   שבת, 14/01/2012 שעה 19:14   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©