''הירגו ביהודים!''
יום ד', 03/03/2010 שעה 23:15
ב-‏18 בדצמבר 2009 הלך לעולמו אברהם אהרן סגל, שבע ימים ושנים. בתשעים ושלוש שנותיו הספיק להשתתף בקרבות שניהלו תומכי הרב קוק נגד העדה החרדית; להיזרק מהישיבה בה למד ולהיות מוגלה לחיפה; ולהימנות על ארגון חשאי של צעירים דתיים שלימים הפך לחלק מהאצ''ל. אחד המאורעות המעצבים של חייו הוא דווקא המאורע בו לא היה נוכח, למרבה המזל: טבח יהודי חברון ב-‏1929. שלוש מאחיותיו דווקא היו שם, אחת מהן ילדה כבת שבע. בין כל מעשי הזוועה שלהן היו עדות - משמיעה או מראייה - בולט דווקא סיפור גבורה של ערבי מקומי, אדם בעשור השמיני לחייו, שלולא תעוזתו ועשקנותו היו נמחקים עוד כמה דורות של בני אדם. זהו סיפור הטבח - וסיפורן שלהן. ולפני שמתחילים לקרוא, אזהרה: הטקסט כולל תיאורים קשים למדי, ואינו מומלץ לכל אדם. לשיקולכם.









ב-‏18 בדצמבר 2009 הלך לעולמו אברהם אהרן סגל, שבע ימים ושנים. ביום מותו חלפו עליו תשעים ושלוש שנים, חודשיים ואחד עשר יום, פרק זמן שמן הראוי להתכבד בו. מאחר והיה בדרך כלל אדם מסוגר למדי ולא הירבה לדבר על עברו, התכנסו קרובי משפחתו ב''שבעה'' בבית בתו הבכורה והחלו להעלות זיכרונות ולצרף יחד קרעי מידע. כך, במשך ימים אחדים של שיחות, רישומים והעברת תמונות וניירות כתובים, הלכה והצטיירה תמונה מרתקת. בין השאר, התגלו פרטים על השתתפותו בקרבות שניהלו תומכי הרב קוק מול החרדים האנטי-ציונים; על הסיבה שממנה נזרק מהישיבה בה למד מירושלים והוגלה לחיפה; ועל פעילותו בארגון חשאי של צעירים דתיים שלימים הפך להיות חלק ממחתרת האצ''ל. חלק מהדברים סיפר לכותבת ביוגרפיות ששכרה המשפחה כמה חודשים קודם לכן במטרה לתעד את חייו. את החלקים האחרים, כאמור, ליקטו בני המשפחה ב''שבעה'' ולאחריה.

עיתון אמריקני מדווח בכותרת ראשית על הפוגרום: ''טבח בנשים ובילדים, כפי שסופר על ידי הפליטים'', מכריז עמוד השער. (מקור תמונה).









אבל אחד המאורעות המשמעותיים ביותר עבור אברהם סגל לא היה אירוע שהוא עצמו עמד במרכזו. האירוע הזה התרחש ב-‏24 באוגוסט 1929 בחברון, שעה שבעיר שהו שלוש מאחיותיו. אחת האחיות, לאה, נישאה ליעקב שפירא הצעיר, שלמד בישיבת חברון. כדי להקל על יעקב בלימודיו, עבר הזוג הצעיר להתגורר בחברון. עד מהרה הביאו השניים ילד ראשון לעולם וקראוהו בשם יוסף. ב-‏22 באוגוסט, יומיים לפני פרוץ הפוגרום, נעשה יעקב לירושלים. שתיים מאחיותיה, ציפורה בת השש עשרה ונעמי בת השבע, באו לסייע בידה.

באותה תקופה התגוררו בני הזוג ביתו של רבה הזקן של קהילת יהודי חברון, יעקב יוסף סלונים. זמן מה קודם לכן התאלמן הרב מאשתו ודירתם הייתה גדולה מדי עבורו. הוא הציע ללאה וליעקב להתגורר באחד מאגפי הדירה. השניים, שיחסיהם עם הרב היו ידידותיים מאוד, הסכימו.









אם מחפשים את הניצוץ המיידי שהביא לאותה התלקחות, הרי ששוב הכול החל בירושלים. במשך שנים אחדות התקוטטו היהודים והערבים על זכויות התפילה של היהודים ליד הכותל המערבי. הרחבה המרוצפת שבחזית הכותל המערבי (''אל-בוראק''), שבה קיימו היהודים את תפילותיהם, הייתה שייכת להקדש המוסלמי והיא עמדה במוקד המחלוקת. עם תחילת שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל התחייב הוועד הלאומי (ששימש כמעין נציג של היהודים מול שלטונות המנדט) לשמור על הסטטוס קוו בענייני דת והמקומות הקדושים. בעניין הכותל פירש כל צד את ההבטחה הזו על פי צרכיו, ובשנות העשרים התחוללו כמה תקריות ברחבת הכותל סביב שאלת זכויות התפילה של היהודים. החמורה שבהן אירעה בעיצומו של יום הכיפורים תרפ''ט (24 בספטמבר 1928) והיא הסתיימה בהתנגשות בין המשטרה למתפללים יהודים.

בשל החשיבות הדתית הרבה של אזור הר הבית בעיני המוסלמים יכלו המופתי חאג' אמין אל חוסייני והמועצה המוסלמית העליונה שבראשה עמד לנצל את האירועים האלו להסתה נגד הציונות בטענה שהציונים מבקשים לפגוע במקומות הקדושים לאסלאם. במהלך 1929 הלכה וגברה המתיחות סביב הכותל. המוסלמים ביצעו פעולות מתגרות באזור הכותל, השמיעו קריאות מואזין בעת תפילות היהודים ופתחו מעבר להולכי רגל באחד מן הקירות הניצבים לכותל. בתגובה הוקמו במגזר היהודי ועדים למען הכותל שנתמכו בידי הרוויזיוניסטים ועיתונים ''דואר היום'' , וקראו למוסדות הלאומיים לפעול פעולה תקיפה בעניין הכותל. ככל שקרב מועד יום הכיפורים תר''ץ (אוקטובר 1929) כך גבר המתח בירושלים סביב שאלת הכותל. בתשעה באב (15 באוגוסט 1929) פרצו כמה תקריות אלימות יהודים לערבים ובהמשכן נדקר צעיר יהודי שמת מפצעיו ב- 20 באוגוסט. בלוויה שהתקיימה למחרת פרצו התנגשויות בין חלק מהמשתתפים לבין המשטרה. המצב בירושלים עמד על סף התפוצצות.

בחודש אב תרפ''ט, הלכה ההסתה הערבית וגברה. האווירה הלכה והתחממה. צעיר יהודי נדקר בתגרה שפרצה בין יהודים וערבים על כדורגל שנפל בחצר ערבית, ולאחר כמה ימים מת מפצעיו. בה בעת גברה ההסתה הערבית. הופצו שמועות כי היהודים עומדים ביום שישי ה-‏23 באוגוסט לתקוף את מסגדי הר הבית. ביום חמישי שלפני כן פנו נציגי ההנהגה הציונית לממלא מקום הנציב העליון, הארי לוק, והביעו בפניו את דאגתם מן המצב. לוק הרגיע אותם באומרו כי כוחות הביטחון הבריטיים נקטו בצעדי כוננות. נציגי היהודים ביקשו מלוק כי המשטרה תפרוק את הערבים הבאים להתפלל בהר הבית מאלות ומסכינים. לוק השיב להם כי צעד זה יכול להיות מסוכן משום שהוא עלול לעורר את חמתם של אנשים הנושאים אלות ''ללא כוונת זדון''. באותו יום נעשה נסיון נוסף לשמור על השלום. לביתו של לוק הוזמנו שלושה מראשי ההנהגה הציונית בראשותו של יצחק בן צבי ושלושה מנציגי הוועד הפועל הערבי. הצדדים לא הגיעו לידי הסכם, אך הוחלט לדחות את העניין לימים אחדים. נציגי הערבים הבטיחו כי למחרת, ביום שישי, יטיפו במסגדים לשלום.

אבל כל זה הוכח כחסר תועלת: ביום שישי, ה-‏23 באוגוסט, פרצו המאורעות. המוני ערבים מן הכפרים וממדבר יהודה נהרו למסגדי הר הבית כשהם נושאים עמם אלות, סכינים ופגיונות. בחוזרם מן התפילה, בתום הטפה מסיתה במיוחד של המופתי, החלו הערבים לנוע לעבר השכונות היהודיות במטרה לטבוח ביהודים. המון רב של מוסלמים חמושים בסכינים יצא משער שכם והסתער על השכונות היהודיות הנמצאות מחוץ לשער, משני צידי רחוב הנביאים - שכונת הגורג'ים (''אשל אברהם'') וקריה נאמנה (''בתי ניסן ב''ק''). 19 יהודים נרצחו בשכונות אלה, בית כנסת ובתים נוספים נהרסו ונשרפו. המוסלמים ניסו לתקוף שכונות יהודיות נוספות בירושלים, אך אהרון פישר (אביו של הרב ישראל יעקב פישר, מי שכיהן לימים כראב''ד העדה החרדית) עמד בפתחה של שכונת מאה שערים וירה באקדח במנהיג התהלוכה שפסע בראשה. פעולה זו גרמה למנוסת ההמון הערבי והצילה את השכונה מאבידות נוספות. לוק מיהר להזמין אליו בטלפון את המופתי ודרש ממנו להרגיע את הרוחות. המופתי התייצב בפני ההמון, אך במקום להרגיע הגביר את התסיסה. המאורעות התפשטו לחלקי הארץ האחרים.









באותו יום בו פרצו המאורעות בירושלים פשטו בחברון שמועות על מכתב הסתה שהגיע מחוגו של המופתי ושתוכנו הופץ בין ערביי העיר ותושבי הכפרים הסמוכים. חלק מתושבי חברון היהודים עדיין היו משוכנעים כי דבר לא יקרה. שלא כבישולים, הרי שבחברו לא היה קיים סכסוך ארוך שנים בין יהודים לערבים. יתר על כן, כשהתחוללו הפרעות של ראשית שנות העשרים הבטיחו נכבדי חברון הערבים כי ישמרו על השקט ולא יתנו ידם לפגיעה ביהודי העיר.

נחלי דם שוטפים במורד המדרגות המובילות לאחד מבתי היהודים בחברון.

ובכל זאת, הידיעות הנוראות שהגיעו מירושלים ומשאר חלקי הארץ האיצו ברבני היישוב לעשות מעשה. הם באו למשרדו של מושל העיר, עבדאללה קרדוס, והביעו בפניו את חששותיהם. המושל הרגיע אותם, הודיע שהוא יהיה אחראי לשמירת השקט ואף גילה את אוזנם ששוטרים סמויים ולבושי אזרחית פזורים בחברות ועומדים בכל רגע על המשמר. בשעה אחת בצהרים, זמן מה לאחר יציאת המוני הערבים מתפילת יום השישי במסגדים, באו כמה מנכבדי הערבים לאליעזר דן סלונים, בנו של הרב, מנהל בנק אנגלו-פלשינתה ובעצמו מראשי היישוב היהודי בחברון, והתאו בפניו על השקט השורר בעיר. ''בחברון לא יקרה דבר'', הבטיחו.

שעה וחצי בלבד לאחר מכן עלו כל ההבטחות הללו בעשן. בשעה שתיים וחצי נכנס העירה צעיר ערבי רכוב על אופנוע שהגיע מירושלים. הוא הזעיק את התושבים, הודיע להם כי דם אלפי מוסלמים נשפך בירושלים כמים וקרא להם לצאת לנקמת הדם. ההתרגשות והזעם פשטו בין המוסלמים כאש בשדה קוצים, ועל אלה הוסיפו שמן עשרות מכוניות של ערבים שהגיעו מירושלים וסיפרו להם עלה מהומות שם. על גג המכוניות קראו צעירים מוסלמים לצאת ולנקום בחזירים היהודים. מייד התאסף קהל והחלו להישמע קריאות הסתה וזעקות מאיימות. הם היו נחושים לנקום את דם אחיהם שנשפך בירושלים, כביכול.









התיעוד המפורט ביותר של הטבח המזעזע שהתחולל מרגע זה ואילך נמצא בספרו של עודד אבישר טבח חברון. אבישר ליקט עדויות מפי הניצולים ועל בסיסן בנה את תצרף ההתרחשויות. קבוצה של פורעים תקפה את הרב סלונים הזקן באלות ובמכות, שעה שזה עשה את דרכו אל מפקד המשטרה. המפקד עמד מאחורי ההמון הפרוע וצפה בשלווה למתרחש. יהודיה אחת, גב' סוקולוב, ששהתה בביתו של הרב סלונים, פנתה אל המפקד בתחינה שיציל את הזקן האומלל. הלה ענה לה בגסות שאין זה עסקה של יהודיה פתיה ושעליה להסתגר בביתה, ומכל מקום ''הרי היהודי אשמים בכל העניין הזה''. הרב סלונים, שניגש להתלונן בפני קצין ערבי לאחר שספג מהלומות, נענה בכך שהקצין דחפו באמצעות סוסו.

ההמון הפרוע והמשולהב פנה אל ביתו של משה גרודז'ינסקי. עשרות ערבים פרצו אל חצר הבית, שברו חלונות והשליכו אבנים אל פנים הבית. כשניגש גרודז'ינסקי אל החלון, נורו לעומתו יריות, אך אלה החטיאו את מטרתן. אליעזר דן סלונים הצליח לגייס כמה שוטרים ערביים לסייע בידי המותקפים, ולאחר זמן מה פוזרה ההתפרעות. הפורעים המשיכו אל הישיבה. כשהופיעו בפתח הישיבה, מזוינים בסכינים ובפגיונות, הספיק כבר השמש לקפוץ אל תוך בור המים ולהסתתר בו. בישיבה היה מלבדו רק אדם אחד נוסף, שמואל רוזנהול, שבא ללמוד את סדרו הקבוע. אבן גדולה פגעה בראשו ופערה בו פצע גדול. הוא ניסה לרוץ אל הדלת, אך הפורעים עטו עליו ורצחו אותו בעשרות דקירות פגיון.

בשבת, בשעה חמש בבוקר, העביר קצין ערבי ליהודים מסר מהמשטרה הבריטית כי עליהם להסתגר בבתיהם ולא להוציא את קצה אפם החוצה. אבל מייד לאחר מכן, בסביבות השעה שש, כבר נהרו העירה ערבים מכפרי הסביבה. רובם היו חמושים עד שיניהם ונופפו באלות, בפגיונות ובחרבות. מכוניות מלאות בנוסעים משלוהבים, שעל גגן ישבו חמושים נוספים, סבבו ברחובות. הנוסעים על הגגות נופפו בפגיונותיהם ושלהבו את העוברים והשבים בצעקות שנאה. ''לפני ההמונים הלכו שייך טאליב מרקה ובנו זוהרי, שייך צברי עבדין, המורה בנו של אמין חמור, עבדאללה יעקוב אלנמג'י, סלים עקבי ועוד'', פירט לאחר מכן תזכיר ששיגרה קהילת יהודי חברון לנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור, ''מאלה שהספקנו להכיר והכריזו בחוצות: 'בשם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הננו מודיעכם כי הגיע היום להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן והתירו לכם את הנשים והרכוש!''.

משלחת נוספת של יהודים שיצאה לדבר עם מפקד משטרה נענתה בתגובה גסה שעל היהודים להישאר בבתיהם כפי שציווה קודם לכן.









בני משפחת אבושדיד נטבחו ראשונים. הפורעים פרצו לביתם ורצחו את החנווני אליהו אבושדיד. כשקראה אשתו לשומר עיסא שחיט-אל-גורני, שעבר בסמוך, לבוא לעזרתה, צעק אליה הלז בתשובה: ''אם אעלה, אשחט גם אני בכם!''. כך הרגו את בנו יצחק ואת הצורף יעקב גוזלן ובנו משה. קבוצת פורעים אחרת פרצה אל בית הרב הקשיש מאיר קסטל. הרב נרצח במקום. הפורעים בזזו את ביתו ואחר כך הציתו את המקום. משם פנו אל בית רבנו חסון, מי שנודע כראש רבני חברון. הם שפכו נפט על דלתו והציתו אותה. אחרי שעלתה הדלת הלהבות, פרצו אל הבית, רצחו את הרב ואת קלרה אשתו, שדדו את החפצים שהיו בו ופנו אל בית הדסה ואל בית משפחת גרשון.

הפורעים העלו באש את בית הדסה, מוסד רפואי שריפא עשרות ערבים חינם אין כסף. טרם שעשו זאת פרצו פנימה, ניפצו את כל המכשירים הרפואיים והרסו את בית המרקחת עד היסוד. את ספר התורה שמצאו בבית הכנסת של בית הדסה קרעו לגזרים. חפצי הערך וכלי הכסף נשדדו. הם פרצו אל ביתו של הרוקח הקיטע גרשון בן ציון, ניקרו את עיניו, דקרו אותו בסכינים ובפגיונות, כרתו את אפו ואת אצבעותיו ורצחוהו. אחר כך כרתו את ידיה של אשתו ופצעו אותה פצעי מוות. גם את בתם של השניים רצחו.

אחד מהרוגי חברון, כנראה חיים שר אלתר, תלמיד ישיבה בן 24 שעלה ארצה מליטא.

צרחות אימה בקעו מן הבתים. מכל עבר ניסו אנשים להימלט, חלקם כשהם שותתי דם. זעקות השנאה ויללות העידוד של הפורעים חתכו באוויר. כפריים ירדו מן ההרים ופרצו את דלתות בית בורלנד. בן הישיבה, אברהם דב שפירא, ניסה להתגונן מפניהם בסכים שבידו, אך עד מהרה נדקר ונפל מת. צבי הלר, מי שנחשב כעילוי בתורה, הוכה באלות, צעק ''הלא ילד אני, למה תמיתוני'' – ומייד לאחר מכן נדקר בסכינים וספג פצעי מוות. תלמיד ישיבה אחר, משה אהרן ריפס, התחנן בפני רוצחיו שירשו עוד כמה רגעי חיים כדי שיוכל לומר וידוי, אך עוד הוא מתפלל וגרזנים נחתו עליו ורצחוהו. שני תלמידים נוספים, שמואל אייזיק ברנשטיין ויישכר אליהו סנדרוב, נטבחו. שני תלמידים נוספים נפלו על הרצפה בתוך דם החללים, נחשבו למתים, וכך ניצלו חייהם. ילדים ונשים פרצו פנימה, בוססו בשלוליות הדם ושדדו חפצים מכל הבא ליד. בקומה התחתונה נפצע קשה אליהו קפילוטו. דלת משפחת קיזלשטיין נפרצה ומתוך הדירה נגרר החוצה תלמיד ישיבה מארצות הברית, זאב גרינברג, ונרצח. כל בני הבית הסתתרו במטבח המוחשך. הפורעים פרצו פנימה, התנפלו עליהם בפטישים, באלות ובסכינים ורצחו את כולם. הרצפה נשטפה בדם. הבאים אחר הרוצחים ליסטמו את חפצי הבית כולם. בעל הבית הערבי, ששהה במקום בזמן הטבח, הצליח להבריח משם שלושה בני משפחה ותלמיד ישיבה אחד, שחייהם ניצלו.

בדרך ירושלים פרצו הפורעים אל ביתו של השוחט הצעיר יעקב זאב רייזמן. הלה נס דרך דלת החצר, יצא אל הרחוב וניסה לברוח מרודפיו. הפורעים חסמו בפניו את הדרך. רייזמן, מיואש ומתחנן, מסר להם את כל כספו. אך משחשב שבכך קנה את רחמיהם, התבדה. הללו רדפו אחריו שוב, השיגוהו באמצע הרחוב וניקבו את גופו ככברה במאות דקירות סכין. גווייתו התגלגלה יום תמים ברחובות וכשמצאוה, גילו כי גולגלתו רוסקה במוט ברזל. בביתו נרצחו גם אחיו משה וחמותו פרידה חיימסון. לאחר ששדדו את הבית, הסתלקו ממנו.

ואז הקיפו מאות פורעים את ביתו של אליעזר דן סלונים והסתערו עליו בזעקות חמה ובקריאות רצח. בית זה נחשב לאחד הבטוחים ביותר, שכן סלונים הצעיר היה מנהל בנק שהיה מכובד מאוד על הערבי ואף שימש כחבר היהודי היחיד במועצת העירייה והיו לו חברים רבים בין נכבדי העיר שהבטיחו לגונן עליו. בין כתליו של בית זה מצאו מחסה כשבעים נפש. היהודים שהסתתרו בו ניסו בכל כוחם להגן על הבית. הם נשענו על הדלתות בכל משקלם, אבל הפעם עמדו לרשות הפורעים גם כלי נשק אחרים. יריות נורו על הדלתות וכמה מהמגנים נפלו חלל. לבסוף, פרצו הערבים הביתה דרך הגג. דב ליפין ואלתר שר, שהחזיקו בדלת עד הרגע האחרון, נרצחו במקום. ואז נפרצה גם הדלת הראשית. סולנים ירה מאקדחו, אבל שנייה לאחר מכן הנחית אחד הפורעים מוט ברל על ראשו. האקדח צנח מידו של סלונים והוא נפל על הרצפה, מתבוסס בדמו. הרוצחים החלו לשסף את האחרים. ישראל לזרובסקי הצעיר נדקר ונפל מת. ישראל הלל קפלינסקי, שגופו זב דם מכדור שנורה אליו קודם לכן, נרצח אף הוא. במקום היו מוטלות גם גופותיהם המתות של הרב אברהם יעקב אורלינסקי, רבה של זכרון יעקב, ושל אשתו ינטל. השניים הגיעו יום קודם לכן לבית ביתם הבכורה, אשתו של אליעזר דן סלונים, חברון כדי לחגוג את כלולותיה של ביתם הצעירה.

כמחצית השעה השתוללו הפורעים בתוך בית סלונים, דקרו, שיספו, כרתו ורצחו מכל הבא ליד. עשרים וארבעה איש נטבחו, ושלושה עשר נפצעו. רבים מן הפורעים והרוצחים היו סוחרים ובעלי בתים, ידידו של סלונים ומכריו. כמה עשרות אחרים ניצלו בדרך נס. חלק הסתתרו בחדר האמבטיה הצר, שמשום מה נעלם מעיניהם של הרוצחים. אחרים שכבו מתחת לגופות המתים.

משם שמו פעמיהם הפורעים אל בתים נוספים. הם פרצו אל בית משה מש, אך שוכני בית זה הצליחו לקפוץ אל גג ביתו של שכן ערבי וכך ניצלו חייהם. משם המשיכו לבית משה גולשדמיד. כשפרצו הרוצחים את הדלת, קפצו כולם מהקומה השנייה אל החצר הסגורה וניצלו. גולדשמיד עצמו האמין שאולי יצליח לפייס את הרוצחים והתחנן בפניהם שיחמלו על חייהם. הללו לא שעו לתחינותיו, עינו אותו ולאחר מכן רצחוהו נפש. אחר כך עברו לבית גרודז'ינסקי, ושם רצחו את משה, מנהל הישיבה. בנו של משה, יעקב, נרצח קודם לכן בבית סלונים. כלתו, לאה, נפצעה פצעי מוות.

הטבח התנהל בצורה פרועה, אבל בשיטה של סרט נע. המון גדול התנפל על בית הרב בצלאל סמריק. הם גררו את האומלל החוצה ורצחו אותו על מפתן ביתו. אחר כך שחטו שלושה מבני הישיבה שבאו מארצות הברית. הם פרצו לביתו של המכונאי שלמה אונגר, שבגלל מראהו החסון והבהיר חשבוהו לנוצרי. כששאלו אותו אם הוא אכן נוצרי ענה להם בגווה שהוא יהודי ונרצח בדקירות סכין במקום. משם עברו לביתו של האופה, נוח אימרמן, תפסו אותו ושרפו את ראשו בלהבות של פרימוס, וכאשר ראו כי עודנו חי ביתקו את בני מעיו בפיגיונות. קבוצה נוספת פרצה לביתו של בעל הפנסיון נחמן סגל. הלה החזיק על ידיו את בנו בן השלוש מנחם. מכת גרזן חזקה קצצה את ידו ופגעה בפעוט. מייד עטו על השניים הפורעים בפגיונות וסכינים. ראשו של הילד נערף במקום. האב מת מאוחר יותר באותו ערב. בעיר העתיקה, ב''חצר היהודים'', נשדדו כל הבתים. את הסייד העני אלתר פלאצ'י רצחו. אמו סיפרה כי כאשר נרצח בנה עמד שוטר ערבי ליד הבית ורמז לפורעים לפרוע כאוות נפשם. נרצחו גם הזקנים יצחק אבוחנה, אברהם ייני ואחרים. יהודי זקן מת לאחר שסירסו אותו. עשרות מקרי אונס התרחשו שם. צעירה אחת נאנסה על ידי שלושה-עשר פורעים אל מול עיני הוריה. לאחר מכן הרגו את אביה ופצעו קשה את אימה ואת אחותה. צעירה אחרת הופשטה עירומה והתחננה בפני המרצחים שיהרגוה ושלא יאנסוה. הללו ריטשו את בטנה ושפכו את מעיה. אחותה הקטנה, שהסתתרה מתחת למיטה, הייתה עדה למראה המזוויע הזה.

במהלך ההתקפה ההמונית על בית חייכל ראו הנצורים קצין משטרה אנגלי בלוויית שוטרים, סמוך למקום. שניים מהם, האחים אליהו-דב וישראל-אריה, פתחו את דלת הבית ורצו אל השוטרים כדי להתחנן שיגנו על ביתם. פתע מצאו עצמם מבודדים בלב האספסוף צמא הדם. ישראל, מוקף במעגל של חמישה שוטרים, ראה בעיניים כלות כיצד מכל עבר מתפרצים המרצחים ונלחם נגדם באגרופיו עד שהוכרע למוות. אחיו רץ אל הקצין האנגלי, זועק לעזרה, ובעודו נתלה בצווארו של אחד הסוסים שעליהם רכב שוטר, חתכו המרצחים אט אט את בשרו בסכיניהם. לאחר שסיימו עם האחים נשמעו קריאות לרצוח גם את הקצין האנגלי, אלא שזה הקדימם, ירה כמה כדורים באוויר, האיץ בסוסו ונמלט לכיוון בניין המשטרה.

משה ארביטר, בן 24, ושתי אצבעותיו הקטועות.

בראש הפורעים עמד השייך טאליב מרקה. הלה הלהיב את ההמון בקריאות: ''אתם המוסלמים! הנה לפניכם עשרה אמריקאים שהורים מיליונרים להם באמריקה, הנה הוא אליעזר דן סלונים שעיוור את עיני הערבים בקרדיטים של באפ''ק! שחטו את היהודים! שתו את דמם! היום יום האסלאם! זה היום שהנביא ציווה עליו. אללה והנביא קוראים לכם לנקום את דמי אחיכם המוסלמים ההרוגים בירושלים! אללה אכבר! הירגו ביהודים! עלו איתי! הנה לפניכם בחורות יהדיות יפות!''









כל אותה עת ישבו האחיות לאה, נעמי וציפורה בבית הרב סלונים, כשהן רועדות מפחד ומשתדלות לטפל ביוסף התינוק. הן שמעו את צרחות השנאה העולות של האספסוף שהתגודד ברחוב, את צעקות הפחד של היהודים המבקשים להציל את נפשם ומנסים להימלט. לבנה גדולה נזרקה לחלון, ניפצה את השמשה, חדרה לחדר ונפלה במקום שבו עמדו שניות אחדות קודם לכן הנערה ציפורה והילדה נעמי. לאה, אחותן שישבה והחזיקה את בנה משכה אליה את נעמי בשמלתה וזו משכה את ציפורה אחריה וכך ניצלו שתיהן מפגיעה. הם שמעו ברעד, מבעד לחלון, את זעקות הנפגעים, את השקט של השוטרים.

לאה סיפרה כי בעל הבית היה ערבי קשיש ואציל נפש בשם אבו שאקר. את שמו הפרטי לא זכרה, וגם לא אם היה זה כינויו או שם משפחתו. ''אבו שאקר שמר עלינו'', נזכרה, ''בשלב מסוים צעקו לו מבחוץ שיפתח והוא לא הסכים. איימו עליו, ואף חתכו את רגליו בסכין – אך אבו שאקר לא הסגיר אותנו''.

עודד אבישר הביא בספרו טבח חברון עדות מפורטת יותר מפיה של מלכה סלונים, אחותו של אליעזר דן וביתו של הרב סלונים. ''זמן קצר לאחר שאבי המוכה ואנוכי חזרנו הביתה והסתגרנו בתוכו, הופיע פתאום שכנינו אבו שאקר, רכוב על סוסו הלבן. הוא קשר את הסוס והתיישב על מדרגות ביתנו, הסתכל ובחן את הסביבה, אחר כך נקש בדלת ואמר: 'לא לפתוח! רציתי רק שתדעו שאני כאן! לא אתן לגעת בכם! אל תפתחו את הדלת! סגרו את כל החלונות והתריסים! יהיה אלוהים עמכם!'. ישבנו דוממים וסגורים בבית והוא, אבו שאקר, מדווח לנו על המתרחש: 'המנוולים הורגים ביהודים – אמר בקול חנוק – ואין מי שיעזור. המשטרה עימם. השוטרים הבריטיים מלווים את הרוצחים לבתי היהודים, מחכים שם בחוץ עד שהם מבצעים את מעשי הרצח והולכים עימם הלאה. אלוהים ישלם להם כגמולם'.

''הוא דיווח'', המשיכה מלכה וסיפרה, ''ואנו ידענו בליבנו כי גם קיצנו קרוב. לא האמנו שהוא, הזקן והבודד, יעשה משהו כדי לעצור המונים מוסתים וצמאי-דם שהחליטו להטביע את חברון בנהרי-דם יהודים. על הנעשה בבית אחי, במרחק של כמאה וחמישים מטרים מאיתנו, לא סיפר הערבי. הוא שתק. לא רצה לצער אותנו. שמענו את הצעקות הנוראות של הרוצחים ואת גניחות המוות של הנרצחים. לא ידענו כי אותה שעה כבר לא היו אחי ורעייתו ובנו אהרן, בן הארבע, בין החיים.

''אבא שלי עמד והתפלל. קרא לאלוהים. אנחנו הכנו את עצמנו למוות. זוכרת אני שביקשתי סליחה על כל עוונותיי וחטאי. קשה לתאר אתה סגור בבית ואתה חושב שהמוות נמצא בדרך אליך ואינך יכול לתאר לעצמך מה דמות יש לו, כיצד יבוא אליך, איך ידקור אותך, באיזה חלק מן הגוף...חרדת מוות הייתה בבית, רק שפתיו של אבא היו נעות, ללא קול.

''הפורעים הגיעו. שמענו אותם נוהמים נהימות רצח. שמענו אותם רושפים שנאה ולהט דמים. שמענו גם את קולו של אבו שאקר: 'הסתלקו מכאן! פה לא תיכנסו! פה לא תהרגו!' הם דחפו אותו. הוא היה זקן, אולי כבן שבעים וחמש, אבל היה לו גוף חזק. הוא נאבק. השתטח על פתח הבית, ליד הדלת. הוא זעק אליהם: 'רק על גופתי המתה תעברו פה! רק על גווייתי!, אחד הפורעים הניף את סכינו על רגלו של אבו שאקר וצעק: 'אני אהרוג אותך, בוגד!'

''אבו שאקר לא נבהל: 'הרוג! הרוג! פה נמצאת המשטרה של הרב, שהיא המשפחה שלי! הרוג! לא אזוז!' הסיכון הונחתה. רגלו של אבו שאקר נקרעה. דמו שתת. הוא לא השמיע גניחות כאב. הוא לא זעק. רק אמר: 'חתוך! אני לא זז!'. הפורעים התייעצו. הייתה שנייה של שקט. אחר כך שמענום מסתלקים. ידענו שניצלנו. רצינו להכניס את מצילנו הביתה, לחבוש אותו, להודות לו. הוא סירב. אמר אולי יבואו אחרים. תפקידו עדיין לא נסתיים''.

גבורתו של אבו שאקר לא הייתה מחזה שכיח בחברון של אותו היום. העדויות שנשמעו מפי הניצולים סיפרו על עידוד גלוי או סמוי של המשטרה לפורצים. נמצאו מעט מאוד חסידי אומות חולם חברוניים. אבו שאקר היה אחד מהם. תודות לו, שרד ענף שלם של משפחות סגל ושפירא. ענף שמאות מצאצאיו חיים כיום בינינו, בארץ ובחו''ל.

לאחר הפוגרום. תושבים המומים וממררים בבכי ברחוב בשכונה היהודית בחברון.

''בבוקר'', סיפרה לאה שפירא, ''נגלתה התמונה הקשה של הפצועים והשחוטים הרבים. השוטרים הבריטים הורו לנו להגיע לתחנת המשטרה והציעו לנו לנסוע במכונית. הרב סלונים הורה שלא לחלל את השבת ולא לעלות לשום כלי רכב, גם אם מדובר בפצועים וגם אם זהו רכב של המשטרה. היהודים התקוממו. 'איפה הייתם עד עכשיו?', קראו לעבר השוטרים''. אחר כך צעדו בשארית כוחם לתחנה.









בבניין המשטרה נאספו שרידי הקהילה היהודית בחברון, כחמש מאות נפש לערך.קינות והתייפחויות נשמעו מכל עבר. הבאים היו מטונפים, מגואלים בדם, המומים. אחדים מתו שם מפצעיהם. הפצועים פונו אל בית משרד הבריאות הממשלתי והושכבו על הרצפה. לפצועים רבים היה צורך לערוך ניתוחים, ואת אלה היה צריך לקיים בבית החולים הדסה, אלא שהדרך לירושלים הייתה עדיין בחזקת סכנה. רק ביום ראשון לפנות ערב הגיעו כחמש עשרה מכוניות יהודיות מירושלים, בליווי שתי מכוניות משוריינות, ופינו משם את חמישים הפצועים. באותו יום קברו את ההרוגים בחמישה קברי אחים. לילה שלם ארך הטקס הנורא.

למחרת פונו הנשים והילדים לירושלים. אלפי ערבים ניצבו על הגגות והסתכלו בסקרנות על היהודים הנוטשים. אבישר מספר בספרו על חיילים אנגלים שליוו את ההרוגים והפצועים ביציאה מהעיר ובכו מרוב התרגשות. סרג'נט אנגלי סיפר לאחר היהודים לאחד היהודים ששירת ארבע שנים בחפירות במלחמת העולם וראה פצועים רבים, אך כאלה לא חזו עיניו מימיו. למחרת, ביום השלישי, חזרו המכוניות ופינו את הנותרים.









קראו נא שוב את הפסקה הראשונה. אברהם סגל, אחיהן של לאה, ציפורה ונעמי שניצלו מהפוגרום הנורא בחברון, היה האיש שמותו הניע אותי לכתוב את המאמר הזה. אברהם סגל היה סבי. כשהובא למנוחות ביום גשום בבית העלמין בזכרון יעקב, ספדה לו אחותו הצעירה והקרובה אליו ביותר, נעמי - האחרונה שנותרה מאותו הדור במשפחתנו ויתכן שגם הפליטה היחידה ששרדה בחיים מאותו אירוע מזעזע שהתחולל לפני למעלה משמונים שנה בעיר האבות. היא, כמו גם אחיותיה ובני משפחותיהן, חייבות את חייהן לאותו אבו שאקר, ערבי חברוני בעל נפש גדולה שעד היום אין לנו מושג מדויק על שמו המלא, על הקורות אותו לאחר אותו היום ועל אחריתו. לולא אומץ ליבו של האיש הזה, היו כמה ענפים ממשפחתנו נכרתים באותו היום ממש.








מרבית הפרטים הנוגעים לטבח מצוטטים או מובאים מתוך ספרו של עודד אבישר טבח חברון. מקור כל התמונות הוא בספר זה, אלא אם כן צויין אחרת. הספר יצא לאור בשנת 1994 בהוצאת חבצלת, בירושלים ובחברון. ליקט והביא לדפוס: רחבעם זאבי.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
לזכור את הכל   עדו   יום ה', 04/03/2010 שעה 10:32   [הצג]   [5 תגובות]
פוסט מרשים ועצוב   יובל   יום ו', 05/03/2010 שעה 15:15   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   ויליאם גאן   שבת, 06/03/2010 שעה 3:59   [הצג]   [23 תגובות]
(ללא כותרת)   שרי שורצשילד   יום א', 07/03/2010 שעה 20:04   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   גרשון   שבת, 20/03/2010 שעה 22:57   [הצג]
אליהו קפילוטו   ד''ר הלוי אליהו   שבת, 03/04/2010 שעה 19:15   [הצג]
אם אנו עם נבחר, אנו עם נרדף   סמי אלקיים   שבת, 19/06/2010 שעה 17:58   [הצג]
מאמר מרגש   עידית ריפס   יום א', 29/08/2010 שעה 12:52   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   אריה קליין   יום ג', 08/02/2011 שעה 0:24   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©