''סולטי דוג''
שבת, 20/02/2010 שעה 12:50
הומר היא עיירת דייגים קטנה ויפהפיה השוכנת בקצהו הדרומי של החצי האי קנאיי שבאלסקה. כמו עיירות רבות אחרות שצצו ברחבי הספָר האמריקני היא קרויה על שם האיש הראשו שהגיע אליה וסבר שאפשר להפיק משהו מאדמתה. היא שדרה כנמל פופולארי למאות ספינות, הפכה חכפר מתוייר השומר עדיין על אופיו המקורי ושימשה כאתר להאכלת עופות דורסים שראתה בכך כמעט ייעוד אישי. אבל הדבר שאני רוצה להציג כיום אינו אלא הפאב המיתולוגי של העיירה, הלא הוא ה''סולטי דוג'' (Salty Dawg). בקתת קורות העץ המוארכת, שאליה צמוד כיום מבנה דמוי מגדלור, מאכלס תצוגה מרהיבה של חליפות הצלה ימיות, אלפי שטרות דולר הנעוצים על הקירות וחתומים על ידי המבקרים ואווירה אותנטית של פועלי נמל, מלחים ודייגים. אווירה שכמותה קשה למצוא בכל מקום אחר המוכר לכם.









בקתת הקורות והמגדלור של ה''סולטי דוג''. שווה ביקור (מקור תמונה 1).

יש ברחבי הגלובוס מקומות רבים כאלה: קטנים, מיוחדים, לא כאלה שמישהו יקנה כרטיס טיסה כדי להגיע אליהם במיוחד, אבל כאלה שאי אפשר לפספס את הביקור בהם כשאתם כבר שם. מי שקפץ אי-פעם לעיירה הומר שבאלסקה יכול להבין על מה אני מדבר. מי שניסה גם להעביר שעתיים ב''סולטי דוג'' שעל לשון האדמה הקרויה ה''ספיט'', ודאי גם יסכים איתי שמדובר במשהו מיוחד.

נתוני הפתיחה של הומר אינם מרשימים את מי שצופה בהם מבעד למשקפת סטטיסטית. לכאורה, עוד עיירת דייגים בת כמה אלפים תושבים על שפת האוקיאנוס השקט. יש המון כאלה ואין בהן משהו מיוחד, יאמרו רבים, ובלבבם ודאי יוסיפו שאין צורך לנסוע במיוחד לאלסקה כדי לראות כאלה ושאורגון, מיין או הקרוליינות קלות הרבה יותר לגישה. אבל כל זה נכון בדיוק עד לרגע שבו המכונית שלכם, הנוסעת על גבי סטרלינג הייוויי, חולפת על פני אנקור פוינט ומשקיפה מעל קו הצוקים אל הנוף הכחול והיפהפה של מפרץ קאצ'מאק שנפרש למטה כמו מניפה אינסופית שעוצבה ביד אמן. ואז, כשהכביש פונה בפעם האחרונה מזרחה וממשיך לאורך סלעי הענק, נגלה כפר הדייגים הצבעוני והיפהפה על רקע נוף ההרים, הפסגות הלבנות, הקרחונים והאוקיאנוס.

אל תוך הים חודרת, כמעין מחט התקועה בבגד, רצועת יבשה ארוכה וצרה. זהו ה''ספיט'', לשון אדמה באורך כשמונה קילומטרים שבלעדיה, סביר להניח שהומר הייתה מתקשה להתקיים. ה''ספיט'' עומד בניצב לקו החוף וכך יוצר עבור כלי השייט הרבים מעין מעגן שקשה להתעלם ממנו. מאות סירות וספינות עוגנות לאורכו, צמודות זו אל זו ומתנדנדות על פני המים. בקיץ ניתן לספור שם קרוב לאלף וחמש מאות כאלה, ואם מחשבים את מספר הסירות יחסית לגודל האוכלוסייה, זהו אחד השיעורים הגבוהים בעולם. דומה כי העובדה שנמלה של הומר הוא היחיד באלסקה שמימיו אינם קופאים בחורף מסייע גם הוא לפופולאריות הגבוה שלו.

ה''ספיט'' היה המקום בו הוקם הכפר על ידי הרפתקן ממישיגן בשם הומר פנוק, שנחת במקום ב-‏1896 ביחד עם קבוצה של מחפשי זהב שהיו משוכנעים שמפרץ קאצ'מאק וחופיו מפוצצים במתכת היקרה הזו. פנוק, אגב, נכשל במשימתו: זהב הוא לא מצא שם, וגם לא בשדות הזהב הפוריים של קלונדייק. מה שכן התגלה בסביבה היה פחם, ועד מהרה בנתה חברת פחם מקומית מזח שיועד לטעינה ופריקה של החומר הזה. הצטברות גדוהל של קרח הרסה את אותו רציף, וזה שאחריו נבנה רק כמה עשורים לאחר מכן, ב-‏1938. אבל אט-אט הפכה הומר מכפר שהתקיים על כריית פחם והשטתו אל מחוץ לעיירה ליישוב שכלכלתו מבוססת על דייג. מי שרוצה לאכול סלמון טוב או האליבוט עסיסי ימצא בהומר את אחד המקומות הטובים ביותר בעולם למאכלים המבוססים על הדגים הללו.

אם יש תאריך שאף תושב של אלסקה לא ישכח זהו ''יום השישי הטוב''. במסורת הנוצרית, זהו היום בו נצלב ישו. במסורת של אלסקה, זהו יום מועד לפורענות. ביום שישי הטוב של 1964 רעדה האדמה בארץ זו בעוצמה אדירה. הסייסמוגרפים רשמו את המספר 9.2 בסולם ריכטר – העוצמה השנייה אי-פעם של אירוע מסוג זה ביבשת אמריקה. באלסקה זהו זיכרון חזק ביותר, אף שעברו כבר כמעט חמישה עשורים מאז. תמונות של הכבישים השבורים, הגשרים הממוטטים והבתים הקורסים מוצגות בכל מוזיאון אלסקני ראוי לשמו. אין סרט על ההיסטוריה של המדינה שלא מזכיר את היום ההוא. ובאותו יום בו רעדה האדמה שקעו פני השטח של ה''ספיט'' כמטר ושמונים. הים הציף את החלק הנמוך ששקע, ניתק את רצועת האדמה שנותרה מהחוף והותיר אותה כמעין אי. לקח כמה שנים לשקם את הכול ולחבר את ה''ספיט'' המוצף שוב ליבשה.

מה שלא קרס באותו יום הוא הפאב הוותיק והמיוחד של העיר, הלא הוא ה''סולטי דוג'' (Salty Dawg). היו רבים שראו בכך מן הסמליות. המקום המיוחד הזה היה אחד מהבניינים הראשונים שנבנו הומר. בשנת 1897 כבר עמד על תילו, ומייד לאחר מכן החל לשמש כמשרד הדואר הראשון של היישוב. במקביל, שימש במשך עשרים שנה גם כתחנת רכבת, חנות מכולת ומשרד מכרה הפחם. ב-‏1909 נבנה בניין אחר במקומו, וגם לזה היו מגוון שימושי - בית ספר, סניף דואר ומכולת. בנקודת זמן מסוימת התגוררו בו שלושה מבוגרים ועשרה ילדים. ב-‏1940 רכש את המקום צ'אק אבאט והפך אותו למשרדה של חברת סטנדארד אויל. באפריל 1957 הסב צ'אק את המקום למסבאת הסולטי דוג. בשנת 1959 הפכה אלסקה הפכה למדינה הארבעים ותשע של ארצות הברית. אחד מחברי האסיפה המחוקקת הראשונה של המדינה החדשה, ארל הילסטראנד, רכש את המקום. במרץ 1964, אחרי יום השישי ההוא, החל המיתוס סביב המקום להתעבות. הוא הפך לתחנת חובה עבור כל מי שמגיע לביקור בסביבה.

אל בקתת הקורות שבתוכה יושבת ה''סולטי דוג'' צמוד מבנה דמוי מגדלור. למעשה, אין זה מגדלור במובן המקובל של המילה אלא מבנה נאה שנועד לכסות את מיכל המים הגדול שהיה צמוד אל הבקתה המקורית. מבנה המגדלור הוקם מייד לאחר רעידת האדמה של 1964, במטרה להגן על המיכל.

עד לפני מספר שנים ניתן היה לראות בסביבה את ג'ין קין, האישה שזכתה לכינוי ''איגל ליידי''. קין הייתה מאלפת סוסים, מגדלת בקר ובעלת מסעדת דרכים ממינסוטה, שבאה לבקר בשנות השבעים באלסקה ונשבתה בקסם המקום. לאחר שספגה את היופי המדהים, שכרה קרוואן והחלה לנהוג בו על פני אלסקה. היא החליטה להשתקע בהומר והחנתה את הקרוואן הנייד שלה במתחם הקמפינג שבקצה ה''ספיט''.
אווירה מיוחדת: שטרות דולר נעוצים על הקירות ואוסף שלם של גלגלי הצלה כתומים (מקור תמונה 2).
לפרנסתה עבדה במפעלי לשימורי דגים. יום אחד ראתה שני עופות דורסי קרחים המשוטטים על החוף הסמוך לביתה. היא זיהתה אותם כנשרים קרחים, או, בשמם הנכון, עיטמים לבני ראש - העודף המהווה את סמלה של ארצות הברית. היא האכילה אותם בשאריות של דגים שהיו ברשותה. למחרת חזרה לביתה מהעבודה עם שאריות נוספות והאכילה אותם שוב. עדה מרה נוספו עוד ועוד עיטמים לקבוצת האורחים המכונפים שאכלו מידיה. הדבר הפך למנהג קבוע. העיטמים היו אוכלים מידיה דגים מדי יום ביומו. בקיץ , כשהפעילות בעיר גברה, הם נהגו לנדוד למקום אחר, אך לעת חורף שבו לקנן בהומר וקין חזרה להאכילם. ברבות השנים גדל מספר העיטמים שבאו לאתר ההאכלה הפרטי שלה למאתיים ולשלוש מאות. המעסיק שלה הרשה לה לקחת עימה כמויות הולכות וגדלות של עורות דגים, אך כדי להאכיל את כל העיטמים הללו היא נזקקה גם לתרומות מזון מידי תושבים אחרים. בכמויות המזון העצומות הללו היא מילאה חביות שלמות, אותן נהגה להעמיס על גבי הטנדר החבוט שלה ולקחת עימה אל ביתה. במקרים אחרים קיבלה לידה דגים שנותרו במקפיאים הגדולים של החברה ולאחר מכן היה עליה לקצוץ אותם לחתיכות קטנות באמצעות גרזן או מסור חשמלי. מותר לציין שהבית הנייד שלה, כמו גם החצר וסביבתה הקרובה, כולם הריחו מדגים. היא הוסיפה להאכיל את העיטמים הללו גם לאחר שעברה כריתת שד בעקבות גידול סרטני שהתגלה בחזה. אל העיטמים הזללנים הצטרפו גם עורבים ושחפים. קין לא סירבה לאף בעל כנף. מדי יום האכילה אותם בכמות של 227 קילוגרם דגים, מה שהצטבר לקרוב ל-‏23 טון בשנה. ''איכל ליידי'' העקשנית הלכה לעולמה בינואר 2009.

נחזור, ברשותכם, ל''סולטי דוג'', הבנוי כיום כשלוש בקתות המחוברות זו לזו. צריך לשבת בפנים כדי לספוג את האווירה המיוחדת של המקום. שבבי נסורת מפוזרים על רצפת העץ. דייגים בבגדי עבודה כחולים, בסוודרים עבים ובכובעי מצחייה יושבים ושותים בירה מקומית. כמה פועלי נמל מנהלים שיחות ערניות לקול מוסיקת רוק ומפריחים סילוני עשן מהסיגריות האחוזות בין אצבעותיהם. על הקירות ומתחת לתקרה תלויות רשתות דיג, מצופים ושאר אביזרים המעידים על הקהל העיקרי של הפאב. הקירות עצמם מרשימים ביותר: הם מנומרים באלפי שטרות של דולר, כשכל אחד מהם נושא את חתימתו האישית של האורח המזדמן שהדביק אותו אל הקיר. האגדה המקומית מספרת שאי-אז, לפני כחמישים שנה, סיים אחד הסועדים במקום את הקלאם צ'אודר (נזיד צדפות) ואת כוס הבירה שלו, שילם את החשבון ולאחר מחשבה קצרה הוציא מכיסו עוד שטר של דולר, חתם עליו את שמו ותקע אותו לקיר בסיכה שמצא. כשנשאל לפשר מעשיו, הסביר שאחד מחבריו עתיד להגיע לפאב מאוחר יותר וחבר זה הפרוטה אינה מצויה בכיסו והוא יזדקק לאותו דולר כדי לקנות לעצמו בירה. לא ברור אם אותו חבר אכן הופיע שם; מה שידוע הוא כי זמן קצר לאחר מכן מצא העניין חן בעיני כמה מבקרים נוספים והללו נפטרו מדולר אחר דולר והחלו להדביקם אל הקיר. אם תרצו, מעין תחליף לספר אורחים. אבל תודו שמדובר באחד המנהגים היותר מקוריים שעליהם שמעתם. וכמובן, הדבר שלשמו אולי כדאי בכלל לבוא לשם: על קירות העץ תלוי מיקבץ מרשים ביותר של גלגלי הצלה בצבע כתום לוהט, שעל כל אחת מהן שלט המעיד מאיזו ספינה הגיע.

אינני חובב פאבים גדול, אבל ביקרתי בכמה מהמוסדות האלה בימי חיי, ואני יכול לומר ביותר משמץ של ביטחון שמדובר במוסד שכדאי להקדיש לו כמה שעות. המוניטין שלו הולך ומתעבה עם השנים, אבל אופיו המיוחד והפסיפס האנושי היושב בו – אלה חזקים יותר מכל סיפור המועבר בעל-פה ובכתב. צריך פשוט לשבת שם, לנשום עמוק ולהסתכל מסביב.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תיקון קטן   CrazyVet   שבת, 20/02/2010 שעה 13:27   [הצג]   [2 תגובות]
הציפור היא עיט ולא עיטם   יגאל לביב   שבת, 20/02/2010 שעה 13:57   [הצג]
הו, פוסט כלבבי   יעל   יום ג', 23/02/2010 שעה 16:34   [הצג]
חשק   דובי   יום ד', 24/02/2010 שעה 16:13   [הצג]
מקום נעים   עודד   יום ו', 26/02/2010 שעה 14:10   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©