הקישון כנשק פוליטי
יום ו', 12/11/2004 שעה 1:32

כאילו משום מקום צצה פתאום טרגדיית הצלילה בקישון ממקום מחבואה בין תאי הזיכרון הקולקטיביים. המסגרת: מאמר של יעל פז-מלמד מ''מעריב''. ההקשר: תמיכה במועמדותו של אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה ולראשות הממשלה. המסר: איילון היה אחראי לטרגדיה הזו; לא הוא האיש שתרצו כמנהיגכם העתידי. נפתחה המלחמה על הנהגת השמאל


הרשימה המתארכת של מועמדים המבקשים להתמודד על ראשות מפלגת העבודה מעידה, לכאורה, על הרצון לשדרג את סיכויהם לזכות בתפקיד הנכסף של ראש ממשלה. בפועל, תהיה זו אולי שירת הברבור של מפלגה מפוארת שאינה מודעת לכך שתפקידה ההיסטורי כבר בא אל קיצו.

הבה ונבחן את המועמדים. ראש וראשון להם (ומבחינת ההספק הציבורי שלו, גם ללא ספק הראוי מכולם) הוא שמעון פרס. הרקורד שלו, החל מבניית הקשרים האסטרטגיים עם צרפת (כולל אספקת הכור הגרעיני לישראל) וכלה בעיסקת החבילה הכלכלית שהביאה מזור למשק החולה ב-‏1985, מוכר וידוע. אפס, לפרס יש בעייה שכל ילד בישראל מכיר: הוא בלתי-בחיר. בחמש מערכות בחירות שבהן הנהיג את מפלגתו לא עלה בידיו לנצח באופן שיוכל להקים קואליציה בראשות העבודה וללא הליכוד. עם כל הכבוד להישגיו הביצועיים, בכל מדינה אחרת היה כישלון יחיד (ולכל היותר שני) מאלץ אותו לגנוז את רצונו להתמודד בעתיד. בישראל זה לא קורה. המסקנה ברורה: פרס (שבמידה רבה מזוהה עם הסכמי אוסלו, ש''הביאו'' לארץ ישראל המערבית את ערפאת והקימו את הרשות הפלשיתינית הנתפסת כחממת טרור) לא ינצח את אריאל שרון.

השני הוא עמיר פרץ. פרץ מציין בימים אלה תשע שנים בתפקידו כיו''ר ההסתדרות. שנים רבות כבר לא היה לגוף הבעייתי הזה מנהיג דומיננטי כל כך. פרץ זוכה לאהדה רבה בקרב חוגים אקדמיים ותקשורתיים המזוהים עם השמאל החברתי. חוגים אלה רואים בכריזמה שלו וביכולתו לארגן את ועדי העובדים הגדולים למיפגני כוח המכוונים נגד האוצר מחסום אפקטיבי אחרון בפני כלכלת השוק החודרת ופושה בכל פינה. פרץ ממצב את עצמו בימים אלה כאלטרנטיבה אידיאולוגית לליכוד (וגם לחלקים רבים בעבודה), בעיקר בעזרת הטיעון כי אין די cאלטרנטיבה מפלגתית-ארגונית ואין טעם בהחלפת אליטה שלטונית תאצ'ריסטית אחת באליטה דומה ממפלגה אחרת.

אבל גם לפרץ יש גם בעיות. בשתי מערכות הבחירות שבהן הוביל מפלגה משלו הוא לא הצליח לעבור את מחסום שלושת המנדטים, מה שממקם אותו בתודעה כבעל נישה פוליטית יחודית אך בלתי פופולרית. מעבר לכך, ישנו גם עניין הדימוי. במשך שנותיו בהסתדרות בנה לעצמו פרץ מוקדי כוח שהזכירו את אלה שהיו בעבר נחלתם של שליטי ההסתדרות הישנים, אימץ את כפילות המשרות (של יו''ר הסתדרות וחבר כנסת) שנגדה יצא בעבר ובשביתות התכופות שיזם עורר את כעסם של לא מעט בוחרים שכיום הוא מתמודד על תמיכתם. נוסף על כך, גם הציג לאחרונה תומך משמעותי חדש שלו, איש העסקים בני גאון, שעל אף אטרקטיביותו המשוערת אינו משתלב עם האג'נדה הטרייד-יוניוניסטית שפרץ ניסה לקדם בשנים האחרונות.

כניסתו של פרץ למאבק הזה מביאה בכנפיה גם ניחוח פריפריאלי. פרץ, כידוע, הגיע לפוליטיקה מראשות עיריית שדרות, העיר בה הוא מתגורר עד היום. לשדרות הגיעה משפחתו ממרוקו, מה שבמפלגת העבודה אולי יראו כנכס אלקטורלי של ממש. אבל קצת קשה לראות את פרץ משרטט את דיוקנו הציבורי מחדש כמזרחי שהתקדם באמצעות מפלגת העבודה.

שני מועמדים נוספים הם בנימין בן אליעזר ומתן וילנאי. הראשון יכול לזקוף לזכותו את העובדה שפעם כבר כיהן כיו''ר מפלגת העבודה (אם כי בבחירות שתוצאותיהן היו מפוקפקות למדי) וכמנגנוניסט יעיל. ברם, הסיכוי הנמוך שייבחר מול מועמדים כפרס, פרץ או ברק מעורר את הרושם שנכנס להתמודדות על מנת להעלות את מחירו כאשר יגיע השלב בו תתוגמל פרישתו בהבטחה לתפקיד מיניסטריאלי בכיר בממשלתו התיאורטית של מועמד בעל סיכויים טובים יותר. באופן טבעי, יש להניח שמדובר באהוד ברק, מי שפואד נמנה בעבר עם גדולי תומכיו (יחד עם בייגה שוחט).

וילנאי, שכיום איש אינו מחשיב כמועמד רציני, מעוניין למצב את עצמו כטוען לכתר גם לאחר הבחירות הקרובות. בישראל קיימת דנימיקה שמשדרגת את מעמדו של מתמודד על ראשות מפלגה ללא כל קשר למעמדו הקודם. יש לכך יוצאים מן הכלל (כמו חיים רמון, למשל), אבל בדרך כלל זה עובד. וילנאי מניח שזה גם מה שיקרה אצלו. לזכותו עומד ניסיונו הביטחוני העשיר, אבל גם העובדה שעדיין לא דבק בו כתם השערוריות וההדוניזם שהפך לנחלת חלק ממתחריו. גם הדימיון הרב במאפייני הדיבור שלו לאלה של יצחק רבין עשוי להזכיר לרבים את המקור. בסיטואציה מסוימת הוא עשוי להוות את הפתעת הבחירות, אבל לשם כך יש צורך בהצבעת מחאה רחבה - אירוע שנדיר לראות במפלגת העבודה. הסיכוי הגבוה יותר הוא שגם וילנאי יסיר את מועמדותו בתמורה להבטחה מיניסטריאלית נדיבה מצד מתמודד כלשהו.

את אהוד ברק שמרתי לסוף. המועמד האניגמטי והיהיר הזה זוקף לזכותו ניצחון היסטורי על אישיות שנחשבה עד אז לבלתי ניתנת להבסה, בנימין נתניהו. אישיותו השנויה במחלוקת של נתניהו הוציאה ב-‏1999 את השמאל אל הקלפיות וברק רק הרוויח מכך. יתכן שברק מאמין שגם הפעם יוכל לשחק בקלף הזה מול שר האוצר הנוכחי שרבים מנבאים כי יעמוד בראש הליכוד בבחירות הקרובות.

הופעתו מחדש של ברק מעוררת נוגדנים חזקים. לאחר כישלונו בקדנציה הראשונה שלו, הוא כבר פחות אטרקטיבי מבעבר, ובימים אלה פורסם על סירובו של מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (מיל.) איתן בן אליהו, להצטרף אליו. מחנה שלם בעבודה, בראשות פרס ורמון, כבר פועל נגדו. גם תומכים פוטנציאליים שלו מהססים, בזכרם את תעלוליו מהשנה וחצי בהם כיהן כראש ממשלה - החל מהמינויים הבלתי-מתאימים-במכוון שביצע בממשלתו (פואד, שלא עסק קודם לכן בנושא התקשורת, מונה לתפקיד שר התקשורת; שלמה בן עמי, אקדמאי בעל אוריינטציה מדינית אירופית וקשרים טובים בעולם, מונה דווקא לתפקיד שר לביטחון פנים), עבור דרך חוסר האונים שלו מול התנהגותה החריגה של ש''ס ופרשת העמותות הפיקטיביות וכלה ביחסי האנוש הבעייתיים ובניהול הכושל. גם העובדה שמי שמציג את עצמו כיורשו של רבין אך מתנהג בפועל כמיליונר שחצן ומנוכר מרתיעה רבים מהם.

אבל בהסתכלות מפוכחת יותר, ברק הוא מנצח אפשרי בהחלט. הוא, כאמור, האדם היחיד בארץ שאי-פעם ניצח את נתניהו, ובהפרש בלתימבוטל. הנהירה לכיוונו כבר החלה. מאמרים בתקשורת כבר מסבירים מדוע הוא מתאים יותר ממתחריו. כמה מהם משווים בינו לבין מתמודד אפשרי אחר על הנהגת המחנה שמשאל לליכוד. הכוונה היא לאלוף (מיל.) עמי איילון.

כמו ברק, גם איילון בחר לעשות לביתו לאחר סיום תפקידו כראש שירות הביטחון הכללי. באוקטובר 2000 מונה לנציגה בארץ של חברת ההשקעות האמריקנית אגרוקווסט, שמקימיה, היזמים ג'ייסון ברזילי ואלכס סנדל, הקיו גם את יצרנית המחשבים האישיים פקארד-בל. ביולי 2001 מונה ליושב-ראש חברת נטפים, שהיקף עסקיה בחו''ל מתסכם במאות מילוני דולרים. אבל בשונה מברק, איילון גם הודיע מראש על האג'נדה שלו ואף הרים פרוייקט וולונטרי שנועד לגייס אליה תומכים משכבות חברתיות מגוונות, הלוא הוא ''המיפקד הלאומי''.

בניגוד לברק, שהזוהר שלו הועם כבר לפני שנים ושאי-הציפיה לשיבתו בלט מאוד, הרי שיושרו האישי של איילון מעולם לא הוטל בספק. איילון, לפחות עד כה, מצטייר כמי שתוכו כברו. ברק, לעומת זאת, נראה תמיד כמי שאומר את דבריו בלב ולב וכמי שתמיד מסתתרת מחשבה מפותלת נוספת מאחורי הצהרותיו הרשמיות. איילון גם אינו סובל מהדימוי הנהנתני והמוחצן שדבק בברק. יתר על כן, בתקופה של חילופי משמרות פוליטיים ברשות הפלשתינית יתכן שקשרי העבודה שלו עם סרי נוסייבה אף יועילו לו במקומות בלתי צפויים.

איילון רוצה להיות ראש ממשלה. זו, בין השאר, אחת ממטרות עבודת השטח שעשה בשנים האחרונות. יחד עם זאת, כנראה גם הוא מבין שהפלטפורמה של מפלגת העבודה היגעה והמתפוררת אינה מתאימה לשם כך. בליכוד אין לו מה לחפש. גם שינוי היא גוף מתוייג מדי, שלא קל להשתלט עליו. איילון יקים, איפוא, מפלגה משלו, ויתמודד בראשה בבחירות לכנסת.

מי שאינו מצוי בנבכי שלוש המפלגות הגדולות אינו יודע עד כמה מפלגה כזו טורדת את מנחות מנהיגיה. בראש ובראשונה היא תגרוף, כמובן, קולות מהמרכז ומהשמאל. אבל ההערכה היא שאיילון יפנה גם לקהל שמימין לשינוי וינסה לנצל את המיאוס הכללי מהסתאבות הליכוד. להערכתי, מסוגלת תנועה בראשות איילון, שתנצל את הכמיהה הקבועה לראות מנהיג חדש, פרגמאטי ובלתי-מסואב, לגרוף מספר מנדטים דו ספרתי. הצבעה מאסיווית של בוחרי העבודה המתוסכלים לרשימתו תביא, כנראה, את המפלגה ההיסטורית הזו אל קיצה הפוליטי. באותו אופן מסוגל איילון גם להביא את יח''ד למצב בו היא תתקשה לעבור את אחוז החסימה. בחירות 1992 ו-‏1999 הוכיחו שהשמאל מוכן לצאת מהבית ולצעוד בהמוניו לתיבות הקלפי כאשר בראשו עומד מועמד בעל עבר ביטחוני מפואר שהילתו כגנרל טרם נשחקה ושמצטייר כמי שפונה אל קונסנזוס רעיוני רחב.

אצל ברק, אחד מאותם גנרלים, רואים את איילון כאיום העיקרי. על פרס, רמון, פרץ והאחרים מניחים שם (ביהירות אופינית, כמעט אפשר לומר) שניתן יהיה להתגבר בקלות. באותה יהירות אופיינית, נוטים שם להתעלם תקשורתית מהאיום הפנימי ולהפנות את כל החצים אל איילון. סנונית ראשונה הגיעה בדמות מאמר , סטנדרטי למדי, שפירסמה העיתונאית יעל פז-מלמד ב-‏11 בנובמבר ב''מעריב'' תחת הכותרת בחזרה לקישון הפוליטי. את עמי איילון היא מתארת שם, בביקורת זהירה, כמי ש''למרות הכל עוד לא לכלך אפילו ציפורן אחת קטנה בעולם האמיתי שבו מתקבלות ההכרעות''. את המיפקד הלאומי היא מתארת כ''עניין לתנועת הצופים, לא למי שמחשיב עצמו איש רציני ושבאמת רוצה לשנות כאן משהו''.

שימו לב, לעומת זאת, לשבחים שהיא מעתירה על ברק. המועמד החדש-ישן, לדבריה, ''מוותר על הכנסה של מאות אלפי דולרים בשנה, על חיים שקטים, על גיחות לטלוויזיה על תקן פרשן'' (ותגידו שאתם לא מתרשמים מהוויתור הזה). אבל משפט אחד קודם לכן נושא בחובו מסר מעניין הרבה יותר. ברק, אליבא דפז-מלמד, ''עוזב הכל וצולל שוב בנחל הקישון הפוליטי''. תיאור מעניין למדי, המכוון להזכיר לכולנו מי היה מפקד השייטת ומפקד חיל הים בתקופה בה צללו לוחמים מובחרים בנחל המזוהם, נפגעו קשות מהרעלות כימיות ולקו בסוגים שונים של מחלת הסרטן. למי ששואל את עצמו מה הנשק שבו ישתמש ברק גילתה יעל פז-מלמד חלק מהתשובה: איילון אינו מסוגל לקבל את ההחלטות הנכונות והבאתו לדרגת המנהיג, במשתמע, תסכן את הכפופים אליו ממש כפי שסיכנה את חיי פקודיו בצבא.

הקרב החל, איפוא, ויחד עימו גם נשלמת והולכת המילטיריזציה של המערכת הפוליטית. בבחירות הבאות יתמודדו, מטעם המפלגה השלטת, מפקד יחידת העלית הראשונה בתולדות צה''ל או הקצין בממשיכתה המיתולוגית-לא-פחות של אותה יחידת עלית. מטעם האופוזיציה יתמודדו הרמטכ''ל לשעבר או ראש השב''כ לשעבר. הערצת גנרלים הייתה אצלנו תמיד תופעה רווחת, קל וחומר בימי מלחמה. את סדר היום האזרחי הגנרלים ישאירו לאחרים.
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
קצת השגות   אמיר ח.   יום ו', 12/11/2004 שעה 4:00   [הצג]   [2 תגובות]
אם מותר לי להמר   רוני ה.   יום ו', 12/11/2004 שעה 23:05   [הצג]   [2 תגובות]
לשמאל אין מנהיג   מונס   יום ד', 17/11/2004 שעה 22:38   [הצג]
ברק שגה, ועוד כמה מילים על ...   מונס   יום ד', 17/11/2004 שעה 22:46   [הצג]   [2 תגובות]
סליחה על האיחור   צחי נעור-מצוה המסטד   יום א', 30/01/2005 שעה 5:20   [הצג]   [2 תגובות]
ד.ט   אלמוני   שבת, 29/04/2006 שעה 15:31   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©