טרנספר לקפריסין
שבת, 30/01/2010 שעה 10:53
בספרי הלימוד שלנו מופיעים לא מעט פרקים על תקופת ההעפלה. באותם ימים ארב הצי הבריטי לספינות מעפילים ושיגר את נוסעיהן למחנות מעצר בקפריסין. לא רבים יודעים ששלוש מאות ושבעים שנה קודם לכן כבר היה האי היפה הזה יעד להגליית יהודים מארץ ישראל. אז היו אלה הטורקים, שביקשו לדלל את אוכלוסייתו הנוצרית של האי ובכך להמעיט את הסיכוי שתושביו ישתפו פעולה עם ניסיונות מצד מעצמות אירופיות לכובשו. אחד המרתקים בניסיונות אלה נגע לבני הקהילה היהודית הפעלתנית והתוססת שישבה בצפת. תחילה הועלה הרעיון להפוך את קפריסין למושבת עונשין ולשגר אליה עבריינים מבני הקהילה. לאחר מכן נעשה ניסיון רציני יותר, הפעם באמצעות הוראה לאלץ אלף מעשירי הקהילה לנטוש את צפת ולהתיישב בקפריסין. לו הייתה הוראה זו יוצאת אל הפועל, היה מעמדה של עיר הקבלה הצפונית נפגע מאוד ואילו כלכלתה של קפריסין היתה עולה כפורחת.









הסיפור הזה אינו ידוע כל כך, אבל קיים בהחלט סיכוי שיום אחד הוא עוד ישמש כרקע או כמבוא לדרישה מצד אי-אלו יהודים לדרוש זכות אבות על קפריסין. אותו אי ציורי הממוקם ממערב לנו, והידוע גם בשמו ''אי האהבה'' (שהרי שם נולדה אפרודיטה, אלת האהבה, מקצף הגלים; ועד היום מראים את הסלע הגדול שלידו הגיחה אל החוף, אי-שם בדרך מלימסול לכיוון פאפוס), שימש כמעין מאחז קדמי של האימפריה העותומנית. זו, מצידה, ביקשה ליישב בו אנשים הנאמנים עליה, כאלה שאין סכנה שיתססו וימרדו בה. אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון.

העיר הקפריסאית פמגוסטה במפה משנת 1568 לערך. הטורקים ביקשו ליישב את האי באוכלוסיה לא-נוצרית במטרה ליצור כוח משמעותי נגד פלישה ונציאנית (מקור תמונה 1).

בשנת 1571 הביסו הטורקים את צבא ונציה, שהגן על קפריסין. שמונים ושתיים שנים ישבו אנשי העיר האיטלקית באי המאורך, ועתה באה תקופה ארוכה זו אל קיצה. היה זה שיאה של מלחמה ארוכת ימים בין שני צדדים שייצגו שני עולמות תרבותיים שונים בתכלית. אירופה חרדה אז מפני ההתפשטות העותומנית מערבה. ונציה, אחת מנושאות הדגל של העוצמה הנוצרית, ראתה בקפריסין מעוז שיש להשתלט עליו, כדי למנוע מהטורקים לשלוט בנקודה האסטרטגית הזו, שסמוכה לנתיבי הסחר המקשרים את אירופה עם המזרח הקרוב. הוונציאנים לא בזבזו זמן בקפריסין. הם בנו בניינים וביצורים, כולל את חומות פמגוסטה ומבצרה, והחדירו אגב כך את סגנון הרנסאנס שרווח אז בצפון איטליה. שרידי משפחות האצולה הצלבנית התחתנו עם משפחות מיוחסות בוונציה. האצולה הצלבנית הוותיקה איבדה מכוחה, ובמאבק הממושך היה האי תלוי בצבאות שכירים ששלחה ונציה.

ב-‏1570 פרץ העימות הגדול. הטורקים פלשו לקפריסין, כבשו בסערה את ניקוסיה וטבחו עשרים אלף מתושביה. אחר כך התקדמו לעיר הנמל המבוצרת פמגוסטה והטילו עליה מצור. המגינים, בראשות הקצין הוונציאני מארקו אנטוניו בראגאדין, הגנו בגבורה על העיר הנצורה במשך שנה תמימה. אבל בסופה של אותה שנה נאלצו בראגאדין ואנשיו להיכנע למפקד הכוח הטורקי, לאלה מוסטפה, שמצידו הבטיח תנאי כניעה נוחים. מוסטפה הניח למגינים לצאת את העיר בשלום, אך משראה כמה מעטים הם, שינה את דעתו: הוא הורה לתפוס את בראגאדין ולפשוט את עורו מעליו; את האחרים הוציא להורג. שרידי הקתולים באי שלא הצליחו להימלט ושלא נהרגו בינתיים בקרבות, נאלצו להמיר את דתם לאיסלם.

אבל גם לאחר למעלה משמונים שנה של שליטה נוצרית באי לא חשו בו הטורקים בטוחים דיים. הם החליטו ליישבם באנשים ש''אפשר לסמוך עליהם''. מייד לאחר הכיבוש יצאו צווים מקושטא הבירה אל מושלי המחוזות השונים של האימפריה לשלוח מתיישבים לקפריסין, בין אם הנשלחים מעוניינים בכך ובין אם לאו. צווים כאלה הגיעו ב-‏1573 גם למושל העיר צפת ולשופט העירוני.









באותה עת היו ענייניהם של היהודים בצפת יגעים למדי. מכת פשיעה חמורה פקדה את הקהילה ואילצה את פרנסיה לבקש עזרה בשוקטא. יהודים לא נהגו אז למסור לעתים קרובות יהודים אחרים לידי השלטונות, גם אם הללו היו עבריינים מועדים. אבל במקרה הזה הגיעו, כנראה, מים עד נפש. בקושטא החליטו לנצל את המצב הזה ולצוד שתי ציפורים במכה אחת: גם לטהר את צפת מעברייניה וגם ליישב את האי הכבוש באוכלוסייה זרה.

שלמה שבא מצטט בספרו ארץ ישראל: אוטוביוגרפיה את נוסח הצווים: ''בני העדה היהודית היושבים בצפת שלחו איש והודיעו שבקרבם נמצאים כמה יהודים גנבים ובני בליעל. בני העדה ביקשו שייחקר מצבם של אותם האנשים ושייענשו אלה שעלילותיהם הנשחתות התגלו. על כן ציוויתי לאמור: בהגיע פקודה זו, עליכם לשלוח את האנשים האלה, שאינם תמימי דרך ושומרי חוק, אלא מקבלי גנבות, גנבים ובני הלילי שעלילותיהם הנשחתות התגלו, תחת שמירה מתאימה, לקפריסין. ולסף שערי האושר תשלחו העתק מהפנקס שבו יירשם כמה אנשים נשלחו ואיזה רכוש נמצא בידיהם. אולם היזהרו להתערב באמתלה זו בענייניהם של תמימי דרך ושומרי חוק ולסחוט מהם כספים באיום ולשלוח אותם בחוסר כל לקפריסין. אם יישמע כדבר הזה, תינזפו''.

במלים אחרות, הטורקים ביקשו לעשות בקפריסין את מה שעשו שלוש מאות שנה מאוחר יותר הבריטים באוסטרליה: להפוך אותה למושבת גלות לעבריינים. אבל מתברר שהטריק לא הצליח במיוחד, שכן אין תיעוד על הגעתם של אותם עבריינים אל האי. אפס, שלוש שנים מאוחר יותר, באוגוסט 1576, שוב פנה השער העליון (כינויו של ארמון הסולטן בקושטא) למושל צפת ולשופט שלה. הפעם ביקש לשלוח לקפריסין גולים הגונים ויעילים, ולמעשה נקב במספר מדויק. ''אני מצווה כי בהגיע פקודה זו תרשמו ללא דיחוי אלף יהודים עשירים ומשגשגים ותשלחו אותם עם רכושם וחפציהם, תחת משמר מתאים, לעיר פמגוסטה בקפריסין. לאחר שהיהודים יירשמו בספר, אל תוציאם מהרשימה בעקבות לחץ. ואם מישהו מהם יוצא מרשימת הנרשמים ובמקומו יישלחו יהודים עניים, לא יתקבלו הצטדקויותיכם. הדבר ייחקר ויטופל. אם יתברר לנו כי העניין טופל בדרך נוגדת לפקודתנו האצילה, ייגמר הדבר לא רק בפיטוריכם, אלא גם תיענשו בתקיפות''. ככל הנראה הייתה הכוונה שיהודים אלה, על משפחותיהם, יקימו בקפריסיון תשתית תעשייתית וחקלאית שתשקם את כלכלתו ההרוסה של האי.

משום מה, למרות האיומים המפורשים שבסוף הצו, לא ביצעו שלטונות צפת את הוראת השער העליון. כאשר העלתה ההתמהמהות את חמתם של האדונים בקושטא, מינו הללו פקיד מיוחד לבצע את ההגליה. שמו של האיש היה סולימן צ'אוש, והוא כבר היה בעל ניסיון: שנה קודם לכן היגלה קבוצה של בני האי רודוס לקפריסין. ככל הנראה חשדו בקושטא שבצפת מתעלמים מפקודת ההגליה, ולכן יצאה משם הנחיה שהעבירה את סמכות ההגליה ממושל צפת והשופט שלה לידי ראשי השלטון בערים הסמוכות לה. הפעם שוגר צו לשופט של הערים מנסורה וקונייטרה לרשום אישית חמש מאות משפחות יהודיות עשירות מצפת להעברה לקפריסין. לא ברור אם חמש מאות משפחות אלה נוספו על האלף הראשונות או שמישהו בקושטא החליט לצמצם את המספר הכללי במחצית. ההוראות לשופט זה היו ברורות: לשלוח אותם תחת משמר צמוד לקפריסין, משפחותיהם ורכושם - ולעשות כל מאמץ לאתר את אלה שצפוי כי ינסו להימלט מאימת ההגליה. במקביל, נשלחה הוראה למושל קפריסין להתכונן לקבלת חמש מאות המשפחות הללו ולשלוח אותן להתיישבות במקום שייראה לו מתאים לשם כך.

יהודי צפת החליטו לנקוט פעולה. הם הצליחו לשכנע את הקאדי המוסלמי של העיר כי מימוש הצו משמעו התמוטטות מוחלטת של הכלכלה המקומית. הקאדי השתכנע וכתב לשער העליון מכתב ארוך, בו פירט את סכומי המס שמשלמים היהודים לעיר ולאוצר המדינה וציין כי ביצוע הפקודה יביא לחורבנה של צפת. יתר על כן, הוא אף ציין כי היהודים משלמים מסים להקדשים המוסלמיים של הר הבית ושל מערת המכפלה ועל כן מחייבת טובת האיסלם להשאירם בארץ ישראל. מתברר שהפנייה הזו הועילה. בשער העליון ויתרו על הגיוס בכפייה של מאות המשפחות היהודיות. לא ברור אם השופט עשה את שעשה בשל תמיכה עקרונית או משום שקיבל מידי פרנסי הקהילה סכום כסף נכבד תמורת השתדלותו, אבל זה לא משנה. השורה התחתונה: הגזירה בוטלה.

את מושל קפריסין כל זה לא עניין. המשימה שהוטלה עליו הייתה ליישב את האי והוא החליט לעמוד בה ויהי מה. הוא חזר ותבע מהשער העליון לקיים את הבטחתו וליישב את קפריסין באנשי צפת. פניות אלה היו כנראה תכופות למדי, משום שבשלב מסוים פשוט נמאס הדבר על קושטא. בינואר 1579 שיגר השער העליון מכתב למושל צפת בו סיפר על פעילותו של מושל קפריסין למען יישוב האי ביהודי העיר והוסיף כי החלטתו שלא להגלות יהודים בעינה עומדת.

לא הסכים להורות על גירוש יהודי מצפת לקפריסין. הסולטן מוראד השלישי (מקור תמונה 2).

ובכל זאת, לא נח מושל קפריסין ולא שקט. חצי שנה לאחר מכן, הגיעה לנמל פמגוסטה ספינה שבאה מסלוניקי שביוון. על סיפונה של אותה ספינה היו כמה משפחות יהודיות שעשו את דרכן לצפת. משנודע הדבר למושל קפריסין, הוא הוראה לעצור מייד את הספינה ובמכתב דחוף ביקש מקושטא אישור להוריד את הנוסעים בקפריסין ולאלצם להתיישב בה. הפעם הזו נענה המושל בחיוב. לא ברור מה עלה בגורל משפחות אלה. בסופו של דבר לא הפכה קפריסין לאתר התיישבות יהודי, כך שבהחלט יתכן שאיכשהו עלה בידי היהודים הסלוניקאים להיחלץ משם ולהגיע לצפת או לשוב לארץ מוצאם, יוון.









בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים שוב הבליחה לרגע קפריסין אל תוך המציאות היהודית העגומה. בתקופה בה ביקש ד''ר תיאודור הרצל אחר פתרון טריטוריאלי לעם היהודי הייתה קפריסין חבל ארץ שבא מבחינתו בהחלט בחשבון. בביוגרפיה על הרצל שפרסם ארנסט פאואל, הוא מצטט מכתב של האיש שנכתב ביום 8 בנובמבר 1899. ''כך רואה אני את ההתפתחות ההממשמשת ובאה'', כתב הרצל, ''אם עד הקונגרס הרביעי לא אגיע לאיזו התקדמות עם הממשלה הטורקית אתכנן בחשאי את תכנית קפריסין, אסע ללונדון, אדבר עם סולסברי ואשכנע את הקונגרס ללכת לעת עתה לקפריסין. מכל מקום אני מאמין כי לאחר הקונגרס הבא נלך לארץ כלשהי...''. הרצל ראה, איפוא, דחיפות רבה ביישוב היהודים בחבל ארץ כלשהו שאוכלוסייתו דלילה וקפריסין, שמעולם לא הייתה מאוכלסת בצפיפות יתרה ושכלכלתה הייתה זניחה למדי, נראתה כמקום מתאים.

מאוחר יותר נולדו אצל הרצל רעיונות דומים גם ביחס לאל-עריש ולסיני בכלל. ב-‏22 באוקטובר 1902 הוא נועד בלונדון עם שר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין. זה האחרון הסביר בעדינות שאל-עריש וסיני, שעדיין אינם שטחים בריטיים, הם שטחים שהאחראי להם הוא משרד החוץ. גם לגבי קפריסין, שמשנת 1878 נמסרה לבריטניה בתמורה לתמיכתה במלחמתה נגד רוסיה, לא היה השר אופטימי. הוא נימק שבאי יושבים לא מעט יוונים ומוסלמים ואת הללו אי אפשר לסלק לטובת היהודים.

הרצל לא התייאש. ''צריך להזמין אותנו לבוא (אל קפריסין)'', אמר לצ'מברליין, ''את זה אכין על ידי חצי תריסר שליחים. לאחר שנייסד את חברת היהודים המזרחית עם חמישה מיליון לירות סטרלינג בשביל סיני ואל-עריש, יתעורר בלב בני קפריסין החשק להוריד את גשם הזהב גם על האי שלהם. המוסלמים ייצאו משם, היוונים ימכרו את אחוזותיהם ברצון ובמחירים טובים וייצאו לאתונה או לכרתים''. אשליה זו, מתברר, לא הייתה רק נחלתו שלו. היא הוכיחה באיזו מידה ייחס הרצל חשיבות לגורם הכלכלי בלבד כאלמט שידרבן את תושבי האי לקבל ברצון את המהגרים החדשים - וגם כמה מעט הבין בפסיכולוגיה של ההמונים. התוכנית, שסיכוייה היו קטנים מלכתחילה, לא יצאה אל הפועל.

הנה כי כן ביקש הרצל להשיג באמצעות הגירה מרצון במאה העשרים את אותה המטרה שביקש השער העליון להשיג בעזרת הגירה בכפייה במאה השש-עשרה. קפריסין ''המתינה'' עוד ארבעים שנה ויותר עד ש''זכתה'' לקבל שוב מאסה אנושית יהודית בתחומה, כאשר הקימו הבטריים מחנות מעצר לעולים בלתי-חוקיים שנתפסו. היום שוב מהווה האי הנאה, שכלכלתו משגשגת באופן חסר תקדים, מוקד משיכה ליהודים. הם מתחתנים בו אזרחית וקונים בו נדל''ן ורבים מהם שואפים לזכות באזרחות קפריסאית (שהרי עתה קפריסין היא חלק מהאיחוד האירופי). מעניין כמה מהם יודעים שבעבר היוותה קפריסין יעד להתיישבות מאורגנת.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   יעל   יום ב', 01/02/2010 שעה 3:13   [הצג]
בהחלט מרתק!   ימאי ותיק   יום ד', 03/02/2010 שעה 20:40   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©